פתיחה: תפילת דוד לעת הזקנה
בחלק זה של הפרק עומד דוד המלך בתפילה על מצב של חולשה וירידה: האויבים מרימים ראש, טוענים שאלוקים עזבו, ודוד מתחנן שלא יושלך ולא ייעזב. מתוך הפסוקים הללו נלמד לא רק את פשט הבקשה, אלא גם יסוד גדול בעבודת ה': ההודאה והתהילה אינן שמורות רק לשעת הצרה והישועה, אלא לכל רגע ורגע של חיים שאנו מקבלים מידו יתברך.
"אל תשליכני לעת זקנה" - שלוש דרכים בביאור הזקנה
אַל־תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל־תַּעַזְבֵנִי׃
לכאורה הבקשה תמוהה. אצל בשר ודם יש מקום לדבר על השלכה לעת זקנה: בני זוג שהיו נשואים, והאדם הזדקן ואינו פרודוקטיבי עוד, ומישהו אומר "איני רוצה לטפל באדם במצב כזה" - והשליך אותו. אבל אצל הקדוש ברוך הוא, מה שייך לומר שהזדקנת ולכן ה' משליך אותך? זה בכלל אינו נתפס. לכן מפרש רש"י שאין מדובר כאן בזקנת השנים: "אם זקנתי בחטאים, אל תשליכני". יש אדם צעיר מאוד שכבר זקן בחטאים - הרבה בעבירות כזקן בשנים. כשם שלהבדיל יש צעיר שנקרא "זקן" מפני שקנה חוכמה, למד והחכים עד שכבר בגיל צעיר אתה אומר עליו "הרי הוא זקן, מן הזקנים" - כך יש זקנה בחטאים. וזו הבקשה: אל תשליכני בעת שזקנתי בחטאים וחטאתי הרבה לפניך.
המצודת דוד מבאר ביאור מעניין, ובאותו קו הולך גם המלבי"ם: דוד חושש מחילול השם. עד היום ריבונו של עולם סייעת לי בהיותי צעיר. אם עכשיו תפסיק לסייע לי, יאמרו הכול: ראית את דוד? שנים הצליח יפה, הזדקן - והתחיל ליפול. ומה יסיקו מכך? שדוד הצליח מפני שהיה צעיר וחזק ובעל עוצמות, וכשאיבד מכוחו התחיל ליפול. נמצא שכל ההצלחות ייזקפו לזכותי - ואין חילול השם גדול מזה. לכן אדרבה: אם דווקא לעת זקנה תתמוך בי ותסייע בידי, יתקדש שמך, שהכול יראו שזה מעל הטבע. אי אפשר לתלות זאת בטבעו של האיש, בצעירותו ובאנרגיות שלו - הנה הוא כבר זקן ובכל זאת מצליח, ובהכרח זה מאת ה'.
הבעל שם טוב מדייק: לא נאמר "אל תשליכני בזקנתי" ולא "בימי הזקנה", אלא "לְעֵת זקנה" - כאילו יש לו עת שהיא זקנה ועת שאינה זקנה. אצל זקן ממש אין הדבר שייך, שהרי הוא תמיד זקן, וכי יחזור להיות צעיר? אלא מדובר כאן בצעיר, ובזקנה מסוג אחר. הזקנה היא זמן של חושך ואפלה בחיי האדם. מה קורה לזקן? כל חושיו נחלשים: הראייה, השמיעה, הזיכרון, כוח המחשבה. כך יש אדם שנמצא ב"מוחין דקטנות", חושיו נחלשו ומציאותו נחלשה, הוא בירידה - יכול להיות צעיר בשנים, אך הוא נמצא כעת ב"עת זקנה" רוחנית. על כך מתפלל דוד: בזמנים שבהם אני שרוי בחושך ובאפלה, במוחין דקטנות, אל תשליכני. "ככלות כוחי אל תעזבני" - תן לי כוח לחזור כביכול לצעירותי, שהיא מוחין דגדלות, התלהבות בעבודת ה', חשק בלימוד התורה ובתפילה. הוציאני מן ה"עת זקנה" שנפלה עליי פתאום.
"אמרו אויבי לי" - מי הם שומרי נפשי
כִּי־אָמְרוּ אוֹיְבַי לִי וְשֹׁמְרֵי נַפְשִׁי נוֹעֲצוּ יַחְדָּו׃ לֵאמֹר אֱלֹהִים עֲזָבוֹ רִדְפוּ וְתִפְשׂוּהוּ כִּי־אֵין מַצִּיל׃
לפי רש"י והרד"ק, "אמרו אויבי לי" אין פירושו שאמרו אליי, אלא עליי ובעבורי: האויבים מדברים עליי, מתייעצים יחדיו ואומרים שה' עזבו, והרי זו הזדמנות לתפוס את דוד ולהכותו.
ומי הם "שומרי נפשי"? הרד"ק מביא כמה הסברים. האחד: אלו שהיו אוהביי ושומרי נפשי בתחילה, וכעת, כשראו שאבשלום עולה על הגל, התהפכו מיד והתחברו אליו, והם הם שנועצו יחדיו ורוקמים עליי קשר. הסבר שני: "שומרי נפשי" הם האויבים עצמם, ולשון שמירה כאן לרעה - שומרים וממתינים לנפשי, מחכים לנפילתי כדי להכותני. הסבר שלישי, שגם הוא לרעה: שומר את נפשי שלא תימלט מידם, תופס אותה ואוחז בה כדי להכותה, כלשון הכתוב "לשומרו ולהמיתו בבוקר" - שומרו ותופסו עד שייתן לו את המכה.
המלבי"ם מבאר אחרת: "אמרו אויבי לי" - ממש לי, בפניי אמרו זאת. ולא זו בלבד, אלא "שומרי נפשי", אלה המבקשים להרגני, גם "נועצו יחדיו" - התייעצו בינם לבין עצמם בחשאי. נמצאות כאן שתי בחינות: הם מודיעים לו בגלוי ורשמית שיחסלוהו, וגם מתכננים ביניהם בסתר כיצד לעשות זאת. וטעם הדבר: "אלוקים עזבו". עד עתה היה ה' עוזר לו, והצליח דוד בכל אשר נלחם ובכל אשר פנה ובכל אשר עשה השכיל. אך עכשיו נראה שעזבו - אפילו בנו רודף אחריו ואין מי שיצילנו מידו. אם כן יש חלון הזדמנויות: "רדפו ותפשוהו", כל אחד מעודד את חברו: בואו ונתפסנו - וזהו "נועצו יחדיו", שמחזקים זה את זה לרדוף אותי. והמלבי"ם מוסיף: "אלוקים עזבו" - מחמת עוונותיו, ולכן רדפוהו ותפסוהו, כי אם יש לו עוונות ממילא אין ה' עמו.
"אלוקים אל תרחק ממני"
אֱלֹהִים אַל־תִּרְחַק מִמֶּנִּי אֱלֹהַי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה׃
על כך מתפלל דוד: כשם שהם סבורים שרחקת ממני, הראה להם שלא רחקת - עמוד קרוב אליי. ולא זו בלבד, אלא אל תתמהמה: "לעזרתי חושה", עזור לי מיד.
יֵבֹשׁוּ יִכְלוּ שֹׂטְנֵי נַפְשִׁי יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה מְבַקְשֵׁי רָעָתִי׃
הרד"ק מבאר: כשיכלו - יבושו. כשיראו כיצד הם כלים וניזוקים, בזה עצמו תהיה להם בושה: חשבנו להפיל את דוד, והנה מתברר שאנחנו הולכים וכלים ואנחנו חוטפים את המכות. המלבי"ם מחלק בין שתי הקבוצות: "שוטני נפשי", המבקשים להרגני ממש - יכלו כליה גמורה. ואילו "מבקשי רעתי", אלו שמבקשים להוציא עליו דיבה, עונשם "יעטו חרפה וכלימה". וכבר ביאר המלבי"ם את ההבדל: כלימה היא שאדם נכלם מעצמו, וחרפה היא שאחרים מחרפים אותו - והחרפה גדולה מן הכלימה.
"ואני תמיד איחל" - תהילה שאינה תלויה בצרה
וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל וְהוֹסַפְתִּי עַל־כָּל־תְּהִלָּתֶךָ׃
פשט הדברים: אני מייחל לישועתך, וכאשר תושיעני אוסיף על התהילה שהיללתיך עד עתה. ה"מאור עיניים" מביא ש"אֲיַחֵל" ראשי תיבות: "אם יתמהמה חכה לו" - ללמדך שלמשיח צריך לייחל ולהמתין, ואף אם יתמהמה חכה לו. הרד"ק מבאר: אף שאני שרוי בצרה, ודרכו של אדם בצרה להתייאש - אני תמיד מייחל שתושיעני. "והוספתי על כל תהילתך" - מייחל אני להוסיף עוד ועוד הלל כשתושיעני, יותר על כל מה שהיללתיך בצרות שעברו עליי שהושעתני מהן. על כל ישועה יש תוספת הלל.
הרד"ק מעיר גם על הקריאה: "וְהוֹסַפְתִּי" מלרע, שהרי הטעם (רביע) נמצא על התי"ו. אילו היה הרביע על הסמ"ך, היינו קוראים "והוֹסַפתי" מלעיל.
אך המלבי"ם מגלה כאן עומק אחר, והוא מחבר את הפסוק אל הקודם לו: הגם שיבושו ויכלו שוטני נפשי, ולא יהיו לי עוד שוטנים ורודפים - אף על פי כן "תמיד איחל" אליך. מדוע? מפני שהתוחלת אליך אינה רק מצד הציפייה לישועה מצרה, כמי שפונה אל בוראו רק בעת צורך. אומר דוד המלך: גם כאשר טוב לי, כל הטוב וכל השפע ממך הם. ההצלחה שלי אינה הצלחה טבעית אלא הצלחה בהשגחתך. בכל רגע ורגע אני מאמין באמונה שלמה שאת השלווה, את השקט ואת השפע אני מקבל מידך. לכן אני מייחל שתוסיף השגחתך עליי גם להבא, ובכל רגע תתווסף תהילה חדשה, שהרי אני מצייר לעצמי כיצד רעות מעופפות סביבי וה' מצילני מהן בכל רגע.
ומדוע איננו חשים צורך להלל כשטוב לנו? משום שאיננו רואים ממה הקדוש ברוך הוא הציל אותנו עכשיו. יש פרנסה, יש בריאות, הכול זורם, הרגליים פועלות והעיניים רואות - ואיננו מבינים שכאן זה היה יכול להסתבך וכאן יכול היה לקרות אחרת. מאחר שאיננו מרגישים זאת, איננו מרגישים חובה להודות. אבל אילו היה אדם מרגיש שבכל רגע ורגע ה' מצילו, היה הדבר כעין מה שאנו אומרים: "הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו". וכי הגויים ישבחו על שגבר עלינו חסדו? אלא שרק הם יודעים אילו תוכניות זדוניות היו להם להזיק לנו, ולא יצאו אל הפועל. דמיינו לעצמכם טילים וירטואליים נופלים סביבותינו, שאיננו שומעים ואיננו רואים, וקודשא בריך הוא מנטרל אותם. על זה אומר דוד: על זה אני מהלל ומשבח, "ואני תמיד איחל", שכן אני תמיד זוכר מה היה יכול להיות לי רע, ואיך הצרות היו יכולות לעופף סביבי. אני כביכול תמיד עומד ומוכן לרעה - אלמלא ההשגחה; שאם תסיר השגחתך ממני לרגע, מיד חס ושלום יהיה לי רע, ואתה מצילני.
זוהי תוספת התהילה: אין להמתין בתהילה עד שתבוא הצרה ואחריה הישועה. גם כאשר "יבושו יכלו שוטני נפשי" - תמיד אני מייחל, ובזה "הוספתי על כל תהילתך", שהרי מהללים תמיד לאחר הצלה מצרה, ואני מהלל אף על שלא נכנסתי לצרה מלכתחילה, כי באמונה שלמה אני יודע שזה אינו מכוח הטבע אלא מתוך השגחתך הפרטית.
ובפרט לפי מה שידוע מדברי חז"ל, שכאשר אדם מהלל ומודה לה' בעת טובה, הדבר מבטיח את שפע הטובה ושלא תבוא עליו צרה. שכן כשאדם כבר נתון בצרה ומתחיל אז לבקש ולהתפלל - הוא בבעיה, כמאמר הגמרא: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". וכן אמרו: מי שנפל למשכב, אומרים לו הבא פרקליטים - לך וגייס את הפרקליטים הטובים ביותר שיוציאוך מן הסיפור, והכוונה למצוות ומעשים טובים, וגם הם לא בנקל יועילו. אבל כל עוד אינך בצרה, עצם התפילה וההלל שאתה מהלל לה' ומתחנן שלא יביא עליך צרה - זו תפילה מועילה הרבה יותר, שהרי משבאה הצרה, לצאת ממנה כבר אינו פשוט.
"פי יספר צדקתך"
פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ כָּל־הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת׃
הרד"ק מבאר: "כל היום" היינו כל הימים, כמו "כי אותך קיוויתי כל היום" - כל הימים לך אני מקווה. כלומר, אף שיש לי לספר כל הימים על ישועותיך, שהרי תמיד אתה עושה עמי טובות וישועות, "לא ידעתי ספורות" - הן עד אין מספר, ואיני יודע לספור אותן.
והמלבי"ם מבאר על דרכו: "פי יספר צדקתך" במה ש"כל היום תשועתך" - אתה מושיעני כל היום תמיד, שהרי אין לי קיום אפילו רגע אחד בלעדיך, ואני כמי שעומד תמיד מוכן לצרה, ואתה בישועה תמידית שומר עליי בכל עת.
"אבוא בגבורות" - הכרת גבורות ה' מצד עצמן
אָבוֹא בִּגְבֻרוֹת אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַזְכִּיר צִדְקָתְךָ לְבַדֶּךָ׃
רש"י מבאר "אבוא בגבורות" - אבוא להלל על גבורותיך. הרד"ק מוסיף: כשאבוא להילחם באלה שכנגדי, לא אבוא בגבורת הגיבורים אשר עמי - ולדוד היה חיל של גיבורים - איני בוטח בגבורתם, אלא "אבוא בגבורות ה' אלוקים". "אזכיר צדקתך לבדך" - שהצדקה היא לבדך בלבד.
וכאן יש מוסר השכל. כשקורה לאדם דבר טוב, עשה משהו והצליח, ושואלים אותו: נו, איך עשית זאת? הוא עונה: "תאמין לי, סייעתא דשמיא, השם עזר לי". אבל כשיש לו נפילה - "תשמע, הכול מלמעלה". את הנפילות אנו מפילים כולן על ריבונו של עולם, ואת ההצלחות - "אני עשיתי, אבל הקדוש ברוך הוא עזר לי". לא ניתן להתעלם מכך שה' עזר, אבל בנפילה אין אומרים "אני עשיתי פה טעויות לא נורמליות", אלא "הכול מלמעלה". על כך נאמר "אזכיר צדקתך לבדך": לא אני וה', אלא רק אתה. רק אתה ולא אני; איני שותף כאן כלל, הכול אתה.
המלבי"ם מבאר בעומק: בזה שאני מהלל ומשבח אותך, אני נבדל ושונה מכל שאר מספרי תהילות ה'. הם אינם מכירים ואינם משיגים את גבורות ה' אלא ביחס לדבר אחר: הייתה צרה, ה' הושיעם ממנה, ומתוך כך הם מכירים בתהילתו ובגבורתו. אבל את גבורת ה' מצד עצמה אינם מכירים - הם מודדים אותה רק "בצירוף הנושע", כפי מה שהתגבר עליהם מן האויבים, מחיות רעות, מחולי או מכל צרה אחרת. אומר דוד: אני שונה מהם. "אבוא בגבורות ה' אלוקים" - כפי מה שהן מצד עצמן, שלמות ה' בעצמו וגבורותיו שבכוחו, אף שאינן נראות כלפי חוץ. שהרי מי שמודה בעקבות צרה והצלה מודה על הישועה בלבד, ואילו דוד מודה גם בעת שלווה, ולכן הוא מכיר את גבורות ה' לא ביחס לצרתו אלא ביחס לעצמותן, כפי כוחו של ה' אלוקים שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם.
וכן "אזכיר צדקתך לבדך": איני מזכיר את הצדקה שאתה עושה עמי לפי מה שנתגלה לי בצרה, או לפי מה שנגלה לבני אדם, אלא אני מזכיר את צדקת ה' כפי שהיא מחויבת מעצם היות ה' הוא האלוקים - גבורה וצדקה שהן אצלו תמידיות. נמצא שהשבח שלי הוא כפי עצמות כוחו של הבורא, ולא כפי מה שנוכחתי לראות שהוא עושה עמי בפועל, שהוא תמיד הרבה פחות מן העוצמה האמיתית.
הרב מזוז מביא בשם ספר "אמונת חכמים" רמז נאה בפסוק זה. "ימינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה" - ודוד המלך חי שבעים שנה, וכאן הוא מבקש להגיע לשמונים: "אבוא בגבורות". וכמה עולה "אבוא" בגימטרייה? א' ועוד ב' - שלוש, ועוד ו' - תשע, ועוד א' - עשר. אם יינתנו לי עוד עשר שנים, אבוא בגבורות. אנא ה', זכני להגיע לגבורות, לשמונים שנה, על ידי עוד "אבוא" - עוד עשר שנים.
"אלוקים לימדתני מנעורי"
אֱלֹהִים לִמַּדְתַּנִי מִנְּעוּרָי וְעַד־הֵנָּה אַגִּיד נִפְלְאוֹתֶיךָ׃
הרד"ק מבאר: "לימדתני מנעורי" - נתת לי לב מבין מנעורי להכיר שהכול ממך. ומנעוריי ועד הנה, ואף בשעת הזקנה והשיבה ובכל עת, אגיד נפלאותיך - וזה ההמשך לפסוק הבא. המלבי"ם מבאר: מה לימדתני? לפרסם את נפלאותיך, שאודיע לבני אדם כיצד אתה עושה נפלאות מחוץ לטבע.
וְגַם עַד־זִקְנָה וְשֵׂיבָה אֱלֹהִים אַל־תַּעַזְבֵנִי עַד־אַגִּיד זְרוֹעֲךָ לְדוֹר לְכָל־יָבוֹא גְּבוּרָתֶךָ׃
ואם כן, ריבונו של עולם, אל תעזבני גם עד זקנה ושיבה, שאז יכירו הכול שכל התגברותי לא נעשתה בכוח מגושם. כל עוד אני צעיר אפשר לומר: דוד חזק, דוד בעל תחבולות מלחמה, דוד זריז - ולהמציא כל מיני הסברים על עוצמותיו בלי לראות בכך יד ה'. אבל אם בעת זקנה אני מנצח - מאין הכוחות? בהכרח אינך בא בכוח עצמך אלא בכוח אלוקי, בסייעתא דשמיא וברצון ה'. וכשיראו שגם כשנגמרו כוחותיי הטבעיים אני עושה חיל, יכירו שזו "זרועך" - לא ממני, אלא הזרוע שלך, והכול ממך. "אגיד זרועך לדור" - לדור הזה, "לכל יבוא גבורתך" - ולכל דור ודור שיבוא אגיד גבורתך.
בביאור לשון הקודש מעיר המלבי"ם ש"שיבה" גדולה מ"זקנה", כלשוננו "זקנתי ושבתי", וכאילו כתוב: גם עד זקנה ועד שיבה.
ומהו "זרועך" דווקא? הזרוע היא הפרק העליון של היד, שמעל כף היד ולמעלה, והיא מרמזת - כלשון המלבי"ם - אל ראשית הסיבה המניעה את המסובבים. כל דבר בעולם נובע מסיבה ומסובב: יש סיבה עליונה, והיא הטעם שהדבר קרה, ויש מסובב, מה שיוצא מאותה סיבה. המים הם סיבה לאדים, האדים סיבה לעננים, העננים סיבה לגשם, וכן הלאה. כך היד הפועלת - מכוח מה היא פועלת? מכוח שרירים נסתרים שבזרוע. סגרת את היד, פתחת את היד - הכול נובע מן השרירים שלמעלה מפרק היד. כילדים היינו לוקחים רגל של עוף ומושכים את הגידים שלמעלה, ופתאום הרגל מתכווצת: משכת את השריר - והרגל נכפפה. משל נפלא להבין שהפעולה הנראית בכף היד היא כבר המסובב, התוצאה, ואילו מקורה בזרוע, במקום שבו נמצאים השרירים המפעילים אותה.
וזו כוונת דוד: "אגיד זרועך לדור" - אספר לדור שהכול בא מן הסיבה העליונה. מה שאתם רואים אצלי בידיים אינו אלא סיבה תחתונה, מסובב בלבד; המקור הוא הזרוע, הפרק העליון המניע את היד. ואצל הקדוש ברוך הוא מציינת הזרוע את מה שהוא עושה בלא עזר ממעשה התחתונים, אלא ברצונו בלבד - ויש בכך ביטוי לכך שהקדוש ברוך הוא משפיע ופועל בעולמו והכול ממנו יתברך. את זה אגיד לדור הזה ולכל הדורות הבאים.
לסיכום: דוד מתחנן שלא יושלך "לעת זקנה" - בין אם זקנה בחטאים (רש"י), בין אם סילוק הסיוע שיגרום לחילול השם כאילו הצלחותיו היו מכוחו (מצודת דוד ומלבי"ם), ובין אם "עת זקנה" רוחנית של מוחין דקטנות וחושך שנופלת גם על צעיר (בעל שם טוב). האויבים תולים בחולשתו סימן ש"אלוקים עזבו", ודוד מבקש קרבה וישועה מהירה. ומכאן הוא מעלה את היסוד הגדול: "ואני תמיד איחל" - לא רק בצרה ולא רק לאחר ישועה, אלא בכל רגע ורגע, שהרי אין לו קיום רגע בלעדי ההשגחה, וכל שלווה היא הצלה נסתרת. לכן הוא מכיר את גבורות ה' וצדקתו מצד עצמן ולא רק דרך הצרה שנושע ממנה, "אזכיר צדקתך לבדך" - רק אתה ולא אני. ולכן הוא מבקש להתקיים עד זקנה ושיבה, כדי שיתגלה לכל הדורות שכל כוחו הוא "זרועך", ראשית הסיבה המניעה את הכול, והכול ממנו יתברך.