פתיחה
המזמור הזה בנוי כמעין ויכוח: תחילה מובאת טענתם של המתפלספים (ובעומק הדברים - טענת המלאכים בשעה שמשה רבנו עלה לקבל תורה), שהאדם הוא יצור שפל וחסר ערך לעומת גרמי השמים הנצחיים, המורכבים והיפים. מכאן ואילך בא דוד המלך וסותר את טענותיהם אחת לאחת, ומראה את מעלת האדם על כל הבריאה. בחלק זה נעמוד על סוף טענתם, ועל ארבע התשובות שמונה המלבי"ם.
"מה אנוש" - לשון הקטנה
מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן־אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ׃
המלבי"ם מבאר שהלשון "אנוש" היא לשון הקטנה. גם בימינו, כשרוצים לומר על אדם שיש בו חיסרון, שהוא מתנהג בדרך של קנאה או גאווה, אומרים: "זה מאוד אנושי" - כלומר זה טבעו של האנוש להתנהג כך. "אנוש" מבטא את שפלותו של האדם: גם מצד מקומו, שהרי הכוכבים עליונים והאדם נמוך וקטן, וגם מצד כוחותיו הטבעיים, שהאדם בר חלוף. "מה אנוש כי תזכרנו" - מי הוא האדם שבכלל תזכור אותו. וזה מכוון כנגד הטענות שראינו למעלה, שהגרמים העליונים מורכבים ויש בהם יופי היצירה - "אראה שמיך מעשה אצבעותיך" - ומה לעומתם האדם.
"ובן אדם כי תפקדנו" - זו הטענה כנגד היותו של האדם בלתי נצחי. גרמי השמים קיימים לעולם, והאדם איננו קיים לנצח. ומהו "בן אדם"? אדם מוליד אדם אחר, כדי שזה יוליד אדם אחר, וכן הלאה - שהראשון תמיד עובר מן העולם. כל אחד צריך להוליד כדי להשאיר קיום למין, שאם לא כן המין יאבד ויוכחד. נמצא שעצם היותו "בן אדם" היא עצמה טענת שפלות, וקשורה במה שאמרנו שהאדם זמני ובר חלוף: כדי להשאיר את עצמו בעולם הוא צריך להוליד, וגם הבן יחיה באופן זמני ויוליד, וכן הלאה.
ההבדל בין זכירה לפקידה
מהו ההבדל בין "תזכרנו" ל"תפקדנו"? אומר המלבי"ם: לזכור הוא לזכור את הדבר, ולפקוד היא הפעולה שלאחר הזכירה. כמו שנאמר "וה' זכר את שרה" ופקד אותה בבן - הזכירה היא עצם הידיעה הערטילאית, והפקידה היא הוצאת אותה ידיעה לפועל, שהקדוש ברוך הוא נותן לה בן. לפקוד פירושו לעשות לו דבר, לטוב או לרע. ולפי זה אומר דוד: מה אנוש שבכלל תזכרנו, ועל אחת כמה וכמה שתפקדנו - שתשפיע עליו ותעניק לו. מי מתחשב בבן אדם, הרי יש בו את כל הגריעות והפחיתות שמנו הפילוסופים, וממילא "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו".
תשובת דוד המלך: ארבע סיבות למעלת האדם
וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ׃
עד כאן טענת הפילוסופים, ומכאן מתחילות תשובותיו של דוד המלך. אומר המלבי"ם שדוד בוחן את מעלת האדם כנגד העליונים מארבע סיבות: הסיבה החומרית, הצורית, הפועלת והתכליתית. ואין להיבהל מן השמות, שהמלבי"ם מבאר כל אחת ואחת.
א. מצד הסיבה החומרית - "חי מדבר" או "מדבר חי"
ההבדל בין התפיסה שלנו לתפיסה הפילוסופית נעוץ בהגדרת האדם. הפילוסופים הגדירו את האדם "חי מדבר", ואנחנו מגדירים אותו "מדבר חי". ומה כל כך ההבדל אם הדיבור קודם או מאוחר? ההבדל נפלא מאוד, אך צריך מעט התרכזות כדי להבינו, שכאן המלבי"ם מלמד יסוד אמיתי מאוד בהבנה ובתפיסה של בני אדם: כיצד מדמים דבר לדבר, וכיצד יוצרים חלוקה בין דבר לדבר. אומר המלבי"ם: כבר נתבאר בפילוסופיה, שדברים השווים בהבדל ואינם דומים בסוג - לא ייכנסו תחת סוג אחד.
נמחיש את הדבר: ניקח את הלוויתן ונשאל האם הוא דומה לשאר הדגים. מבחינת הסוג ודאי שכן - יש דג בורי, יש בקלה, ויש לוויתן, והוא נקרא מסוג הדגים. אבל אם נבדוק אותו מבחינת הפרטים, הוא שונה מהותית משאר הדגים: שאר הדגים משריצים ביצים, ומן הביצים נוצרים דגיגים, ואילו הלוויתן הוא מן היונקים - הוא יולד ולד חי. ומי עוד יולד ולד חי? האדם. אז אם כן, נאמר באופן עקבי שהלוויתן והאדם הם סוג אחד, שהרי שניהם מולידים ולד חי, ולא מסוג הדגים המשריצים? לכולנו ברור שזה הבל. כשאתה מדבר על הסוג - סוג הלוויתן הוא סוג הדגים.
יש אם כן דמיון בין הלוויתן לאדם, אבל הפרט הזה אינו משנה את הסוג. הסוג של הלוויתן הוא מין הדגים, ולכן אשים אותו במחלקת הדגים. לא בגלל פרט אחד שבו הוא דומה לאדם אכניס אותו למחלקת המין האנושי. לא מפני שבנקודה זו הוא חורג ושונה מן הדגים הוא הופך להיות כאדם. וכך, אומר המלבי"ם, אנו צריכים לדעת בכל דבר ודבר: מה נחשב עצמי בהגדרתו - כלומר מהו העיקר שבדבר, ומה נחשב שפל ושולי, בחינת "פרטים", שאינו יכול להוות דמיון.
ועתה נדבר על האדם. אפשר לדמות את האדם למלאכים, ואפשר לדמותו לבעלי החיים. אם נדמה אותו מבחינת החומר, נאמר שהאדם דומה לחלוטין לבעלי החיים: יש לו עיניים ואוזניים ופה, ידיים ורגליים, מערכת עיכול. אם תבדוק, בתשעים ושמונה אחוזים האדם דומה לבעלי החיים, ולא בכדי הגיע דרווין לטעות שהאדם נוצר מן הקוף - אף שעל פי היהדות אנו יודעים ההפך, שהקוף נוצר מן האדם, שהרי חז"ל אומרים שאנשי מגדל בבל חלקם הפכו לקופים. על כל פנים, הדמיון הפיזי הוא ללא ספק גדול. אבל הדמיון הפיזי נקרא "פרטים".
וכאשר אנו שואלים מהו העיקר, אנו אוחזים שהעיקר הוא הנפש, החלק הרוחני שבאדם. ואם זה העיקר - למה האדם דומה? למלאכים. שהרי לאדם יש נפש, חלק רוחני עליון, כוח הדיבור וכוח המחשבה. וכאן מתבאר הוויכוח שלנו עם הפילוסופים: הם הגדירו את האדם "חי מדבר", שהגדרתו העיקרית היא "חי" - וזה כמו שנגדיר את הלוויתן כמוליד ולא כדג. ואם זו ההגדרה העיקרית, אז הוא דומה יותר לבעלי החיים, והדיבור אינו אלא פרט.
אנחנו תופסים אחרת: האדם הוא "מדבר חי". מהי מהותו ותכליתו? "מדבר" - "ויהי האדם לנפש חיה", לרוח ממללא. ואם תאמר, הרי יש לו רגליים כמו פיל או כמו זברה - וכי בגלל זה נעשה מין זואולוגי? וכי מפני שלדג יש כוח הולדה כמו לאדם נעשה הדג מן המין האנושי? זה נקרא פרטים. לכן אנו מגדירים את האדם "מדבר חי": ההגדרה המרכזית שלו היא "מדבר", והחלק השולי שבו הוא החלק הגשמי, שנוטש אותו בסופו של דבר בגיל מסוים, ואילו החלק הרוחני ממשיך ומתקיים לנצח.
לפי זה, עוצמת האדם היא לאין שיעור מכל מה שאתה מדבר עליו. שכשאתה מדבר על עוצמת האדם, אתה מדבר על חלק רוחני, על שכל, על אפשרות מחשבה, על נשמה עליונה - דבר גבוה מאוד ועצום מאוד, וזו התכלית שבאדם, זה עיקרו ומהותו. וכל מה שדיברו קודם על שפלות האדם - לא התייחסו לנקודה המרכזית אלא לנקודה שולית: לחומר. הנה, האדם אינו נצחי - מי אינו נצחי? החומר, החלק המגושם. הגוף נרקב בארץ, בזה אתה צודק. אבל הנשמה נצחית. כל מה שדיברת להנמיך את האדם לעומת הגרמים העליונים - התייחסת לחלק המגושם שבו, ואכן החלק המגושם נמוך מאוד.
הכתב בחדר האשפה של הארמון
אבל אין זה החלק המרכזי שבו. משל למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לארמון, וכששואלים אותו מה יש לו לומר, הוא מדווח: "כתבנו מדווח מן השטח: נכנסתי למקום מסריח ומגעיל, מקום מטונף, שזרוקות בו שקיות אשפה בכל מקום, לכלוך וטיטולים מלוכלכים וחתולים מסתובבים. איני יודע ממה התפעלתם בארמון, אבל דעו לכם שזו סתם חתיכת מזבלה". מה נאמר לאדם כזה? "כתבנו מתבקש לצאת מחדר האשפה של הארמון ולהיכנס דרך הדלת המרכזית". נכנסת לחדר האשפה, ראית מקום צר וקטן - וזה הארמון? צא החוצה, תראה חדרים ושכיות חמדה ודברים נפלאים. ואתה נכנסת לחדר האשפה הקטן ומתאר ממנו את הארמון?
כך גם כאן. כשאתה מתייחס בו אל החלק החומרי המגושם, יש לך חסרונות רבים, ובאמת יש חסרונות - אבל אין זה האדם. האדם הוא החלק הרוחני שבו, זו הנקודה המרכזית שלו, וזה מה שקובע דמיון או שוני מבחינת הסוג. ומבחינת הסוג האדם הוא הנפש, ולכן הוא דומה למלאכים, לדבר הגבוה והרם ביותר, לעליונים. ואם תאמר: הרי יש לו גוף - הגוף הוא שוני מקרי, בחינת פרטים. כמו שהלוויתן שונה בפרטים משאר הדגים בכך שהוא מוליד והם משריצים, ובכל זאת הוא דג. וכמו שאתה מבין שהלוויתן ממין הדגים, תבין שהאדם ממין המלאכים, והגוף והעניין המגושם אינם אלא פרטים וניואנסים. נמצא שכל תפיסתם בטעות יסודה, ומכאן נבעה טעותם להחשיב את הגרמים העליונים יותר מן האדם, שהוא חלק אלוה ממעל.
וזה שאומר דוד המלך "ותחסרהו מעט מאלהים": גדרו האמיתי של האדם הוא בחינת אלוקים, דומה למלאכים - ש"אלוהים" כאן הכוונה בני עליון, המלאכים. ומה שאתה טוען שלאדם יש גוף והמלאכים רוחניים - זה "מעט", חיסרון מקרי, חיסרון בפרטים, שוני מועט כהבדל שבין לוויתן המוליד לדגים המשריצים. אז מה יש להשוות לו את כל הכדורים השמימיים, שכולם חומר מגושם? האדם הוא חלק אלוה ממעל, ורק מעט חסר מן האלוקים - ואתה מתייחס אל הגוף כעיקר ואומר שהאדם שפל? ודאי שהאדם גבוה הרבה יותר מכל הגרמים השמימיים המגושמים לחלוטין.
ב. מצד הסיבה הפועלת - החרוט בזהב והחרוט בברזל
הטענה השנייה היא מצד הסיבה הפועלת: מי יצר ופעל, ובמה ניכרת חוכמת הפועל בנפעל יותר - באדם או בגרמים השמימיים? ביצירת האדם אנו רואים את חוכמת הבורא משני היבטים. מביא המלבי"ם מה שביאר בעל ספר העיקרים, שחוכמת הפועל תוכר בפעולתו בשני פנים. אם אדם ייקח מתכת יקרה מאוד, כגון זהב, ויחרוט בה איורים וציורים מיוחדים, והדבר יימכר במחיר יקר - עדיין אינני יכול להסיק מזה על חוכמת הפועל, משתי סיבות: הזהב מתכת עדינה וקל לחרוט בה, וגם אם תאמר "ראה באיזה מחיר מכרתי" - הזהב עצמו שווה כסף רב, ולכן נמכר ביוקר.
לעומת זאת, אם ייקח אדם ברזל או חתיכת עץ, ויגלף בהם גילופים מיוחדים וחיתובים יקרים, וימכור את זה במחיר יקר - כאן באים לידי ביטוי חוכמתו וכוחו ותבונתו של היוצר. שהרי הברזל קשה מאוד לחקוק ולצייר בו, ובכל זאת נמכר הדבר ביוקר. חתיכת מתכת כזאת עולה שקלים בודדים, ומדוע מכר אותה באלפים? בגלל כוח הפעולה המיוחד שניתן בה, החיתובים המיוחדים והמלאכה העוצמתית. נמצא שכאן ניכרת פעולת היוצר הרבה יותר מאשר במי שיצר בזהב, שהזהב קל ליצור בו וגם נמכר ביוקר מצד עצמו.
ולפי עיקרון זה - ראו כמה נפלא. כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את האדם, ממה בראו? מן החומר הנמוך והשפל ביותר, מן העפר מן האדמה. נמצא שחוכמת היוצר ניכרת בו יותר מבכל דבר אחר, שהקדוש ברוך הוא לקח את הדבר השפל והנמוך ביותר, ומן הבחינה הגופנית - ראה איזו חוכמה אדירה טבע בו. עד היום חוקרים את האדם ולא סיימו להבין את החוכמה האדירה שבגוף האדם, הן מן הצד החיצוני והן מן הצד הפנימי, כשמתחילים לדבר על ה-DNA ועל התא החי ועל המפעל השלם שיש בכל מולקולה שבגוף האדם. וכי אין כאן חוכמת הפועל ניכרת יותר מאשר בדבר גבוה ורוחני ועליון? לקחת עפר וליצור ממנו יצור חי מורכב כל כך - זו חוכמת הפועל.
וכן ניכר הדבר מבחינת החלק הרוחני שבאדם, שהוא חלק פלאי מאוד. בכוח שכלו האדם מסוגל להגיע לגבוה ביותר, לשוטט בדעתו ולהשיג את הפרדס והעליונים. בחלקו הרוחני האדם מביע את כל רגשותיו, מבין ומצליח להעביר מסרים. וכוח הדיבור שבאדם הוא פלא נוסף, שהקדוש ברוך הוא יצר לנו את האפשרות ליצור תקשורת, ושאדם יביע את רגשותיו ויאמר את מה שבו. גם כאן רואים את העוצמה האדירה שביצירה האנושית, שהקדוש ברוך הוא יצר כאן משהו אדיר בהשקעות עצומות ומופלאות.
שני דברים אלה אתה רואה דווקא באדם, ואינך רואה את כל העוצמה הזאת בכוכבים. כשאתה מסתכל על כוכב ומחפש איזו חוכמה אדירה הושקעה בו ואיזה כוח פועל אדיר יש בו - אין באה שם לידי ביטוי חוכמתו האדירה של הפועל. אינו דומה מי שמסתכל על מכשיר הקלטה למי שמסתכל על מישהו שגילף משהו בעץ. במכשיר ההקלטה אני עומד על חוכמה אדירה, ובוודאי אינה של אדם אחד אלא של צוות עצום, והיא בנויה על חוכמות שעל גבי חוכמות עד התוצאה הסופית - מפני שהוא מורכב כל כך. אבל לגלף בעץ, מה מורכב בזה? אין שם פעולה המראה את חוכמת הפועל. בכוכבים לא ניכרת חוכמת הפועל, ובאדם ניכרת חוכמת הפועל.
"וכבוד והדר תעטרהו"
על זה מוסיף דוד המלך, לאחר "ותחסרהו מעט מאלהים" - שהעיקר שבאדם הוא חלקו הרוחני, שרק מעט חסר מאלוקים בזה שיש בו גם גשמיות - ואומר: "וכבוד והדר תעטרהו". כשאני מבקש לראות היכן העיטור הגדול ביותר, אני רואה זאת בגוף האדם ובנשמת האדם, וכאן הוא מתייחס לשניהם. "כבוד", אומר המלבי"ם, הוא תמיד ביטוי לנפש - "עורה כבודי" וכדומה. הנפש היא בת האלוקים. ו"הדר" תמיד מתייחס לחיצוניות: אומרים על דבר שהוא מהודר, האתרוג נקרא פרי עץ הדר - חיצוניותו מהודרת, ואין בודקים את פנימיותו. ההדר הוא תמיד חיצוני, ואילו הכבוד קשור לעצם הדבר; ייתכן שדבר נראה בחיצוניותו גרוע מאוד והוא דבר של כבוד.
"כבוד והדר תעטרהו" - באדם באים לידי ביטוי שני העניינים: גם הכבוד, שהיא נשמתו, וגם ההדר, שהוא חלקו החיצוני, ושניהם מעוטרים במלאכה המיוחדת של הקדוש ברוך הוא הניכרת דווקא בו. ואתה משווה לו את הגרמים השמימיים, שאין להם כבוד - כלומר חלק רוחני (והגם שהרמב"ם כותב שיש להם, יש דברים שצריך להבינם, ואין זה כפשוטו) - וגם אין להם את החלק המגושם, הנוי וההדר שיש באדם, שיצר הקדוש ברוך הוא בבריאה מיוחדת זו הנקראת אדם.
ג. מצד הצורה - האדם הוא משל לכל העולם
תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת־רַגְלָיו׃
כאן עובר דוד לטיעון השלישי, מבחינת צורת האדם. כבר דיברנו על כך כמה פעמים, וגם בפרק זה הזכרנו, שצורת האדם היא כצורת העולם בכללו, עד שכל מה שנמצא במעשה בראשית התקבץ ובא באדם. המלבי"ם מאריך בזה בתיאורו על סדר מעשה בראשית, ועניין זה מופיע הרבה בספרי הקדמונים: האדם הוא עולם קטן, האדם הוא תעתיק של העולם, ויש בזה בחינות רבות, ונתנו בעבר כמה וכמה דוגמאות.
וכאשר אתה רואה שהקדוש ברוך הוא יצר עולם, ובדמותו יצר את האדם, הרי שמה שיצר בתוכנית הגדולה נמצא בחלק הקטן, במיקרו, שהוא האדם עצמו. על זה נאמר "תמשילהו במעשי ידיך". אנו רגילים להבין שהאדם מושל על כל מה שברא ה', וזה נכון, אך המלבי"ם מסביר: האדם נמשל לכל מה שברא ה' - כלומר מהו המשל לכל העולם כולו? האדם. ותבינו: אין יוצרים אדם מורכב כל כך, שיש בו את כל מה שיש בעולם, אם הוא בורג שולי, סרח עודף וחסר חשיבות. אם הקדוש ברוך הוא יצר באדם את כל מה שיש בעולם, משמע שראה אותו כיצור לא פחות חשוב מכל העולם כולו, שהרי את הטבעים ואת כל מה שבעולם הטביע באדם. זה "תמשילהו במעשי ידיך" - הוא המשל של כל מעשי ידיך, של כל העולם כולו. אם כן ערך האדם כערך כל העולם.
ד. מצד הסיבה התכליתית - האדם בא בסוף מפני שהוא התכלית
הטענה הרביעית היא מצד הסיבה התכליתית. אומר המלבי"ם: כשאדם מבקש להשיג תכלית, הוא צועד ומתקדם לקראתה, ויכול להיות שבהתחלה עדיין אינך רואה את התכלית, אבל הדברים הולכים ומתקדמים אליה. אדם שרוצה לבנות בניין - בהתחלה אתה רואה ערימות חול וחצץ ואינך מבין מה קורה; אחר כך אתה רואה יציקה, ועדיין אינך מבין בדיוק; אחר כך עמודים, ואחר כך מעטפת. בקצרה: כל השלבים מוליכים לקראת התכלית.
כך גם כשברא ה' שמים וארץ - ברא את הכל כמוביל לקראת התכלית. התבונן: בתחילה נבראו השמים והארץ, הדוממים; אחר כך הצמחים; אחר כך החי - ביום החמישי הדגים ועוף השמים, וביום השישי החיות והבהמות. בכל השלבים האלה רואים התקדמות: הצומח מתקדם לעומת הדומם, שהדומם אינו בר תנועה ואין בו מאומה, והצומח כבר מתפתח וצומח. וכולנו מסכימים שהחי הוא התפתחות לעומת הצומח: לחי יש רגשות והוא בעל תנועה, והצומח עומד במקומו ואין בו רגשות כבעלי החיים.
וכל ההתקדמויות הללו - ואנו נותנים רק דוגמאות בגדול, אך יש ביניהם גם שלבי התקדמות נוספים: אפשר לדבר על דו-חי, כצפרדע, שהוא שלב בין בעלי החיים שביבשה לבעלי החיים שבמים. יש דג, שהוא מבריות המים, ויש משהו גבוה ממנו שהוא באמצע, הצפרדע, המחבר בין בריות המים לבריות היבשה. ואחרי כל זה, כשאני מסתכל מהו קו הסיום, היכן הרביץ הצייר את חתימתו למטה ואמר "סיימתי את עבודתי" - הסיום הוא האדם. ומה אתה מבין מזה? שכל העבודה, מתחילת יצירת העולם ועד הסוף, הייתה בשביל האדם. שהרי אל התכלית מגיעים בסוף, ואם התכלית בסיום - סימן שהתכלית היא העיקר של הכל, שהאדם הוא פאר היצירה, וכל מה שראית קודם נעשה לצורכו. וזה שהם קדמו לו מבחינה כרונולוגית אינו מראה מאומה.
"אתה קדמת למעשה בראשית" ו"יתוש קדמך"
נתנו פעם דוגמה לזה: כתוב שכאשר האדם עושה רצון ה', אומרים לו "אתה קדמת למעשה בראשית", וכשאינו עושה רצון ה', אומרים לו "יתוש קדמך". והדבר פלא: היתוש נברא לפניי בין אם עשיתי רצונו ובין אם לא. עובדתית וכרונולוגית היתוש נברא לפני האדם, ומה פירוש "אתה קדמת"? אלא כך הדברים: הקדוש ברוך הוא יצר את העולם לשם תכלית, לשם מאן דהו - וזה האדם עובד האלוקים, שלצורכו ברא ה' את העולם, "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". ואם האדם אינו עובד את אלוקים, נמצא שהוא עוד מין זואולוגי - יש פרות, יש חמורים ויש בן אדם - שהרי אינו משלים את תכליתו. וכשאומרים לו "אתה קדמת למעשה בראשית", פירושו שבבסיס התוכנית, כשאמר ה' את האמירה הראשונה ונבראו שמים וארץ, בבסיס עמדת אתה. ואם תשאל: הרי הוא בא בסוף? מי מעניין - היא הנותנת: דווקא מפני חשיבותו בא בסוף.
נתנו פעם דוגמה לזה: אדם בנה וילה ולא היה שם בעצמו לעולם, וכשסוף כל סוף היה הכל מושלם, ואנשי הניקיון סיימו עבודתם, בא להיכנס לווילה. פוגש אותו הרצף ושואל: "סליחה, מי כבודו?" אומר לו: "אני בעל הבית כאן". "אה, אתה רק עכשיו הגעת? אדוני, אני עובד כאן במקום הזה כבר ארבעה חודשים, ואתה טרי כאן. אל תידחף, חכה". והדבר מגוחך: אדוני, אתה הגעת לכאן בשבילי, ואלה שבנו כאן את היסודות באו בשבילי, והכל בשבילי. בבסיס התוכנית הייתי אני ולא אתה; אתה בורג קטן שעוד מעט גם תלך. וכך, כאשר האדם משלים את התוכנית, אומרים לו "אתה קדמת" - כשעשו את התוכנית ראו אותך, בשבילך נעשה הכל. ואם אינו משלים את תפקידו, אז באמת מה אתה? מין זואולוגי, והיתוש קדם לך, כמו שהרצף קדם לבא לבקר בווילה: אין אתה התכלית, ולא בשבילך בנו את הווילה, ולכן היו כאן כאלה לפניך.
באותה בחינה גם כאן: מה שהאדם נברא בסוף - לגודל מעלתו בראו אותו בסוף, כדי שיבוא והעולם מתוקן, ובעולם יש כבר דשאים ואילנות ופירות, שהרי הכל נברא בצביונו ובקומתו. אדם הראשון לא נברא כתינוק, וכשיצר הקדוש ברוך הוא את האילנות לא זרע אותם אלא בראם כאילנות שלמים.
הערה נלווית: בריאה שלמה ושאלות המדע
דבר זה נותן הסבר לכל מיני שאלות שאנשי המדע שואלים. הרי יש גלקסיות ההולכות ומתרחקות מאיתנו, ולפי מהירות התרחקותן מחשבים שיצאו ממקומן לפני כך וכך מיליארדי שנים, לפי חשבונותיהם, ויש להם מזה קושיה. אך אין זו קושיה כלל. כמו שהקדוש ברוך הוא לא יצר את האדם בגיל יום או כטיפת זרע - שאם היה בא המדען ביום הראשון לבריאת האדם ומתחיל לחקור אותו, היה אומר: העולם קיים לפחות עשרים שנה, שהרי אדם נברא כבן עשרים; וזו טעות, האדם קיים דקה, אלא שנוצר האדם השלם. ואם יתחיל לחקור עצים ולספור להם טבעות - מה אתה סופר טבעות? העץ נברא היום, ונברא שלם, לא כגרעין ראשוני. וכך כשאתה מסתכל על גרמי השמים ומתחיל לחשב מתי יצאו כדי לקבוע את המרחק שעברו - זו טעות. הם נבראו מראש במיקום מסוים, ואתה מנסה לשערך אותו בחשבון לאחור, וכל החשבון מוטעה.
"כל שתה תחת רגליו" - פירמידת הבריאה
נחזור לענייננו. לאחר שביארנו "תמשילהו במעשי ידיך", שהאדם הוא המשל והדמות לכל העולם, אומר דוד המלך "כל שתה תחת רגליו". אם נרצה להעמיד פירמידה של כל מה שנברא בעולם, מי יעמוד בקודקודה? האדם. שלמטה הדוממים, ומעליהם הצומחים, ומעליהם בעלי החיים, ומעליהם - צריך להוסיף - הגויים, ומעליהם האיש הישראלי. האדם מישראל הוא בראש, הוא הקודקוד. ומדוע? כי כל אלה נועדו להיות שלבים לקראת יצירת האדם שהוא התכלית. ומי נמצא תחת רגליו? הכל. "שתה" הוא כמו להשית, לשים, תשתית - את הכל הנחת תחת רגליו. האדם הוא היסוד, האדם הוא התכלית, הוא בראש הפירמידה ומתחתיו נמצאים הכל.
ככל שהבריאה קרובה לאדם - כך היא משמשת אותו יותר
צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי׃
ואומר המלבי"ם דבר מעניין: שים לב שככל שמתקרבות היצירות של ששת ימי בראשית אל האדם, כך יש לאדם יותר צורך בהן והוא מחובר אליהן יותר. הדגים והעופות פחות מחוברים לאדם, והאדם משתמש בהם פחות. לעומתם בבהמות ובחיות משתמש האדם הרבה יותר: בבהמות השתמשו לחרישה - "רב תבואות בכוח שור", לדישה - "לא תחסום שור בדישו", ולמשא - חמורים, גמלים וסוסים. הבהמות הן הסמוכות לו, נבראו קרוב לו, והן גם המסייעות לו; הן קרובות אליו בשימוש היומיומי, וקרובות אליו בטבען, ומסתדרות עמו יותר. החיות, לעומת זאת, מרוחקות ממנו יותר: אין האדם מסתדר עם אריה, ואף לא עם צבי ואייל. אנו רואים שבעלי חיים שהם בגדר חיות נוטים יותר אל הטבע, חיים באופן חופשי ופחות מוכנים להיות כלואים כבהמות ביתיות.
על זה אומר "צנה ואלפים כולם וגם בהמות שדי": "צנה" מלשון צאן, ו"אלפים" הם השוורים, כמו "שגר אלפיך ועשתרות צאנך". הצאן והאלפים כולם - בכולם הוא משתמש. ולא רק בהם, אלא "וגם בהמות שדי", גם בבהמות שבשדות ובמדבריות הוא משתמש, אבל לא כמו בצאן ובאלפים שהם הקרובים לו, ולכן בהם הוא משתמש יותר.
צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אׇרְחוֹת יַמִּים׃
ועוד פחות מזה - "צפור שמים ודגי הים עובר ארחות ימים". ציפור השמים רחוקה יותר מן האדם, והעופות נבראו ביום החמישי עם הדגים; נמצא שאנו הולכים מן האדם ולמטה: התחלנו באדם, עברנו לבהמות, ירדנו לחיות, ועכשיו אנו יורדים יום אחורה ומגיעים לציפורים. ציפור השמים רחוקה יותר, היא בשמים, והשימושים שהאדם עושה בה פחותים - אף שיש שימושים: לפעמים משתמשים בציפורים לצוד, יש ציפורי ציד, ומשתמשים בהן לצוד או לתור אחר מקומות שיש בהם ציד. ולאחריהן במדרגה - דגי הים. אם ירצה להשתמש בהם, צריך לעבור אורחות ימים, שזה רחוק יותר: העופות עוד מגיעים למקום שבו אתה נמצא, אבל אל דגי הים אתה צריך להגיע אל הים כדי להצליח להשתמש בהם, והוא בגדר "עובר ארחות ימים" עד שישיגם.
מה אתה רואה אם כן? שככל שהבריאה התרחקה ממין האדם, כך יש לאדם פחות צורך בה ופחות שימוש בה. וכל המינים שנבראו קודם האדם לא היו אלא אמצעיים לאדם, וככל שמתקרבים אל האדם יצר ה' יותר מינים שהאדם נצרך להם וישתמש בהם. הדבר מראה עד כמה האדם הוא התכלית, וכל מה שנברא נברא רק לצורכו כדי לשמש את אותה תכלית שהיא האדם. וזה "כל שתה תחת רגליו": האדם למעלה והכל תחת רגליו, וככל שדבר קרוב יותר לרגליו, כך הוא בא יותר לשמש את תכלית האדם.
החתימה: "ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ"
יְהֹוָה אֲדֹנֵינוּ מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל־הָאָרֶץ׃
בכל זה חותם דוד המלך ואומר: "ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ", והוא היפך דעת המתפלספים אשר לא ראו אור. "בכל הארץ" - כאן, בעולם הזה, ובאדם שנחשב בעיניהם לנחות, מה אדיר שמך.
והמלבי"ם מוסיף כאן הסבר נפלא מאוד. מי ששם לב, הפתיחה הייתה טענתם של המלאכים: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", "תנה הודך על השמים" - זו הייתה טענת המלאכים כשבא משה רבנו לקבל תורה. מה טענו? מי הוא האדם בכלל שאתה זוכר אותו ופוקד אותו? תנה הודך על השמים. המלאכים טענו שהקדוש ברוך הוא הוא "אדונינו" שלהם - אתה, ה', אדון לנו, למלאכים. ו"מה אדיר שמך בכל הארץ" - כלומר אינך זקוק לאדם כדי להאדיר שמך, שגם כך שמך אדיר וניכר בכל הארץ, ואם כן למה בכלל צריך את האדם, ולמה לתת לו תורה?
ושימו לב: הפסוק שכתוב כאן אצלנו הוא הטענה שלנו. אנחנו אומרים להם: אנחנו העיקר - "ה' אדנינו". המלאכים טענו שה' אדון להם, ואנו אומרים: לא, ה' הוא אדונינו שלנו, אנחנו העיקר, וה' אדונינו ייקרא. ואתם טוענים "מה אדיר שמך בכל הארץ", ריבונו של עולם, הרי גם כך אדיר שמך בכל הארץ, ומה אתה צריך את האדם? על זה אנו עונים: דווקא בהיות ה' אדונינו - אדיר שמך בכל הארץ. שהיכן ניכרת גדלות הבורא, וממה נראה כמה ה' אדיר בכל הארץ? דווקא על ידי עם ישראל. ראשית, "עם זו תהילתי יספרו" - עם ישראל מספרים את תהילת הקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה ניכרת גדלות הבורא ומכירים שיש בורא. ועוד, על ידי האדם ניכרת חוכמתו הבלתי בעלת תכלית, כמו שראינו, שהאדם הוא סוג של שלמות שאין כמותה לא לכוכבים ולא לשום גרמי השמים. וחוץ מזה, הרי כתוב שקודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הם, ואם אין ישראל אין תורה, וכביכול לא היה הקדוש ברוך הוא יוצר עולם. נמצא שדווקא בזכות ישראל יש את כל העולם, ו"אדיר שמך בכל הארץ" הוא דווקא מפני שה' הוא אדונינו. המלאכים טוענים שכבר אדיר שמו בארץ גם בלעדי ישראל, ואנו עונים: לא, ה' הוא אדונינו, ורק מכוח זה אדיר שמך בכל הארץ.
לסיכום:
טענת המתפלספים והמלאכים - "מה אנוש כי תזכרנו" - נבנתה על מדידת האדם לפי חומרו: קטנותו, חולשתו והיותו בר חלוף. ודוד המלך סותר אותה מארבע בחינות: מצד החומר, שהגדרת האדם היא "מדבר חי", שעיקרו הנפש, והגוף אינו אלא פרט מקרי - "ותחסרהו מעט מאלהים"; מצד הפועל, שחוכמת היוצר ניכרת דווקא במי שנוצר מעפר ונעשה יצור מורכב ובעל נשמה - "וכבוד והדר תעטרהו", כבוד בנפש והדר בחיצוניות; מצד הצורה, שהאדם עולם קטן ומשל לכל מעשי ידיו של הבורא - "תמשילהו במעשי ידיך"; ומצד התכלית, שהאדם נברא באחרונה מפני שהוא קו הסיום וכל הבריאה שלבים אליו, וככל שהברואים קרובים אליו כך הם משמשים אותו - "כל שתה תחת רגליו". ומכאן החתימה: "ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ" - דווקא מפני שה' אדונינו, ודווקא על ידי עם ישראל המספר תהילתו, שמו של הקדוש ברוך הוא אדיר בכל הארץ.