מזמור ח' עומד על השאלה הגדולה ביותר שאדם יכול לשאול את עצמו: מה מקומי בעולם הזה? מול הגלקסיות, מול הירח והכוכבים, מול המרחקים העצומים - האם האדם הוא בורג קטן ושולי, או שמא הוא נזר הבריאה ותכליתה? המלבי"ם בונה את המזמור כולו כמענה לתפיסה הפילוסופית שגימדה את האדם, ומוכיח שדווקא בארץ, ודווקא באדם, ניכרת החוכמה האלוקית יותר מבכל מקום אחר. לפני הכניסה לפסוקים עצמם, נקדים את היסוד: התבוננות בגוף האדם ובנפשו.
שימו לב שהקדמונים, כשהם מתייחסים אל גוף האדם, מתייחסים בעיקר אל החלק החיצוני. המחקר שהיה בזמנם לא הכיל את הדברים הפנימיים יותר, ואם כבר דיברו על הפנים - דיברו על לב, ריאות ופעולת מעיים, לא על משהו עמוק מזה. בעל חובות הלבבות בשער הבחינה מלמד כיצד האדם מתבונן בגופו ובכל הפעולות העוברות עליו ורואה אלוקות: מבשרי אחזה אלוה. וכן החזון איש בתחילת אמונה וביטחון עומד על החוכמה האדירה שניכרת אפילו בהתבוננות שטחית וחיצונית בגוף האדם.
קחו לדוגמה את חוש הראות בלבד. מה גדלו מעשי ה' בצוהר הנפלא הזה שכונן בבעלי החיים, שדרכו מוגש כל מה שנמצא בחוץ פנימה אל המוח, והמוח מעבד את הנתונים ומבין את הנראה. זו ההסתכלות הפשוטה ביותר. ואם נבוא לחקור את העין עצמה, את הנימים שבה, את צורת קליטת האור, את העובדה שהתמונה נקלטת הפוכה והמוח מבצע פעולת היפוך כדי שנראה נכון - נעמוד על פלא שאין לו סוף.
והרי הפוקוס: כשאדם נכנס למקום חשוך, בשנייה הראשונה אינו רואה כלום, ואחרי שתיים־שלוש שניות הוא כבר קולט. קחו תינוק והכניסו אותו לחדר חשוך, ואחר כך הוציאו אותו מיד לאור - תראו אישונים ענקיים, והשאירו אותו עשר שניות ותראו מול עיניכם כיצד האישונים הולכים וקטנים. הצמצם של העין עובד בדיוק כמו צמצם במצלמה, מונע כניסת אור חזק מדי שעלול להזיק, ובמקום חשוך הוא נפתח - ופתאום אתה רואה. בשביל מצלמה לא היינו יכולים להשתמש כך: צלם מחליף עדשה כשהוא רוצה לצלם דבר זעיר לעומת דבר רחוק, לוקח עדשה טלסקופית לצילום למרחקים ועדשות מיוחדות לצילום מקרו. ואילו אתה, בעין שלך, בשנייה אחת מסתכל בדברים העדינים ביותר וברגע שלאחריו מרים עיניים אל הירח. איזו מצלמה משוכללת יש לאדם! וכל זה עוד מבלי להיכנס פנימה, אל ה־DNA, אל החוכמה העצומה שבכל תא ותא בגוף.
מי שמתבונן בזה, וכן במלאכת האוזן וביתר החושים ובפעולת הנפש, רואה עד כמה התעלתה החוכמה והפליאה ביצירת האדם. אז ממה אתה מתפעל? מהדברים הגדולים? מהגלקסיות? הרי בצמח קטן יש חוכמה מורכבת ואדירה הרבה יותר, ובאדם - חוכמה עוצמתית עוד יותר. איך המוח יוצר חיבורים אל כל מציאות האדם, וכיצד מתקיימים בו שני כוחות שלכאורה אינם שייכים להתחבר כלל.
על זה אנו אומרים בכל יום בברכת אשר יצר: רופא כל בשר ומפליא לעשות. מהו "מפליא לעשות"? אומר הרמ"א: הפלא הוא שהקב"ה מחבר דבר רוחני ודבר גשמי. זו מה שקוראים החוקרים "הבעיה הפסיכו־פיזית". האדם מורכב מגוף, שהוא דבר מגושם, ומנשמה - וכיצד נעשית הסינתזה ביניהם? נסה להכניס רוח בתוך בול עץ או בתוך שולחן, איך זה שייך? הרי אפילו בגשמיות לא כל דבר מתחבר עם דבר: נסה להלחים עץ לזכוכית - אי אפשר. אתה זקוק לחומרים ולדבקים מיוחדים שממצעים ביניהם. ואם כך בגשמי, על אחת כמה וכמה בשני סוגים שונים לחלוטין, רוחני וגשמי.
והחיבור הזה אינו תיאורטי, הוא ניכר בכל רגע. אדם מדוכא - אין לו תיאבון. מה הקשר? מיצי הקיבה אומרים את שלהם! אלא שיש השפעות מהנפש אל הגוף, וגם להפך: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". אדם שנתון בעצבות (איני מדבר על מצב קליני אלא על עצבות רגילה), אפשר לשמח אותו בדברים חיצוניים, ועל ידי זה הנפש עצמה מתרוממת ויוצאת מן העצבות. רואים שיש השלכות ואיזון חוזר בין הגוף לנפש.
סיפר לי אדם שאשתו חטפה התקף לב, שני התקפים רודפים, והיא בת שישים בלבד. שאלה את הרופא: מדוע? אני אוכלת בריא, אני נזהרת. אמר לה הרופא: להתקף לב יש שלוש סיבות - לחץ, לחץ ולחץ. ולחץ הוא דבר נפשי. אמר לי הבעל: אשתי אכן טיפוס לחוץ. פלא שרק עכשיו זה קרה, לפי רמות הלחץ שלה. היום ידוע שבמקרים רבים אנשים שחלו, המחלה נבעה ממשבר נפשי שעברו קודם לכן. מה הקשר בין משבר נפשי למחלה? כשאדם נמצא במשבר, הגוף נחלש, וכשהגוף נחלש - המערכת החיסונית נחלשת, וכשהיא נחלשת כל מחלה יכולה לפגוע בו. ראו אנשים שעברו לחץ גדול ואחר כך שוכבים שבועיים חולים: הגוף פשוט קרס. ואגב, תאים סרטניים מתפתחים אצל האדם כל הזמן, ומדוע אינו חולה? משום שהמערכת החיסונית מתגברת עליהם. וכשהיא נחלשת, ה' ישמור, דבר קטן יכול להפיל אותו. אם כן, איך מלחימים נפש לגוף? הדבר עצמו הוא פלא: רופא כל בשר ומפליא לעשות.
נוסף על כל זה, אומר המלבי"ם, יש באדם כוח המדבר השכלי. גם לבעלי חיים יש רוח שה' הכניס בהם, אבל באדם יש "רוח ממללא" - כוח להוציא הברות שבהן מבטא האדם את רעיונותיו, את מה שעובר בו ואת מחשבותיו. והלשון נקראת קולמוס הלב, כמו שמאריך ומבאר בעל חובות הלבבות. אם כן, ראה כמה חוכמה אדירה יש באדם. וכי האדם שולי? אין לך דבר חכם כמו האדם, אין לך דבר מורכב שניכרת בו החוכמה האלוקית כמו האדם. אז ממה אתה מתפעל - מגודל הגלקסיות? האדם הוא יצור מדהים ומפעים הרבה יותר מכל הגלקסיות שבחוץ.
ובכל זאת, אומר המלבי"ם, אם נסתכל על החומר בלבד - האדם הוא הנחות שבבעלי החיים. שור בן יומו קרוי שור, אומרת הגמרא: מרגע שנולד הוא שור, אינך אומר עליו "חכה, הוא עוד לא מבין". וחתול, מרגע שפקח את עיניו, קח ממנו את אמו ואל תדאג - הוא לא ימות. ואילו תינוק בן יומו הוא גוש בשר: הנח אותו לבדו ואין לו חיים. צריך להחליף לו, להאכיל אותו, להלביש אותו, הכול. וכמה זמן לוקח עד שהוא מקבל שכל ומתחיל להבין מה קורה סביבו. ואפילו ילד בן שבע או שמונה אתה מבין שהוא חלוש הדעת ושכלו עדיין אינו מפותח. מבחינה גשמית האדם נחות מכל בעלי החיים, ואיני מדבר על הכוח הפיזי: פיל חזק ממנו, אריה חזק ממנו ושאר בעלי החיים.
וכבר דיברנו על גודל השטות שבהתחרות עם בעלי החיים. מספר אחד בעולם בקפיצה לגובה - טיפש, הקנגורו עושה זאת טוב ממך בלי כל האימונים שלך. וכי בשביל זה קיבלת שכל? בשביל זה קיבלת נשמה עליונה, חלק אלוה ממעל, כדי לקפוץ לגובה כמו קנגורו? נתנו לך כלי עוצמתי, ואתה לוקח את הצ'לנג'ר ונוסע בו למכולת. נאס"א השקיעה כאן מיליארדים, ואתה נוסע איתה למכולת? קח אופניים חשמליות באלף שקל. וכאן זה חמור פי כמה, שהרי המוח שלך מפותח הרבה יותר מכל חללית - ומה אתה מעסיק אותו? באפשרויות חדשות למילוי טופס לוטו. האדם לקח את החלק האלוקי, את המקום הנשגב ביותר, ועולל אותו בעפר. איני מדבר כלל על מי שעושה בו עבירות, אלא על מי שמשתמש בחלק אלוה ממעל להבלים. על כל פנים, מבחינה פיזית האדם באמת נמוך מכל היצירה.
אבל שואל המלבי"ם: וכי המדד הוא החומר? הרי היה מדען בעל שם עולמי, סטיבן הוקינג, אדם שסבל מניוון שרירים וישב על כיסא גלגלים חשמלי שלא יכול היה להזיז. הכיסא קיבל הוראות דרך מכשור מיוחד, והמקום היחיד שיכול היה להזיז היה העין. בתנודות של העין הוא הזיז את הכיסא, וכתב מאמרים מדעיים, ונחשב לאחד מגדולי אנשי המדע. הוא זה שבסוף ימיו הגיע למסקנה שהעולם נברא בפיצוץ - לא בהדרגתיות כפי שסברו, אלא ברגע אחד. וזו כבר התקדמות: היהדות מדברת על כך שהעולם נברא ברגע אחד, ואנשי המדע לאט לאט מגלים את מה שאנחנו יודעים כבר אלפי שנים. אין להיבהל מן המדע; מבחינתנו מה שהתורה אומרת הוא היסוד והבסיס.
אם כן, פארו של האדם אינו הגשמיות שבו ותפארתו אינה החיצוניות שבו, אלא החלק הרוחני - זה העיקר. ונמשיל לזה משל: זכוכית מגדלת שהיינו לוקחים בילדותנו, מציבים אותה מול השמש ומרכזים את האור לנקודה אחת - ובאותה נקודה אתה שורף, כותב על עץ ועוד. ואגב, שריפות רבות נגרמות כך: זרקו חתיכת זכוכית קעורה, השמש מכה בה, ונוצרת שריפה. כך, אומר המלבי"ם, כל העולם כולו הוא כמו ריכוז האור לכדי נקודה אחת שורפת - והנקודה הזו היא האדם. האדם הוא התכלית, הוא המרכז, והכול כאן בשבילו.
יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל־הַשָּׁמָיִם׃
לאחר כל ההקדמות האלה מבאר המלבי"ם את הפסוק. "ה' אדונינו" - שם הוי"ה מורה על היה הווה ויהיה, על חוכמת ה' ונפלאותיו. "מה אדיר שמך בכל הארץ" - היכן ניכר שאדיר שמך? דווקא בארץ. רק כאן אפשר לעמוד על גודל החוכמה האלוקית, על גודל היצירה המורכבת הזאת שנקראת עולם, שנקראת אדם, בעלי חיים וצמחים. האור הזה נגלה דווקא בארץ ולא בשמיים.
"אשר תנה הודך על השמיים" - האור הזה מפולש ויוצא ומאיר כלפי השמיים, ומתוכו אפשר לראות גם את השמיים עצמם: איך הם כנועים ונותנים את טלם ואת גשמיהם לפי מעשי הארץ. כל מה שאתה רואה בשמיים - הכול מכוח הארץ. רק מי שרואה את החוכמה האלוקית שבארץ יכול מכוחה לראות גם את החוכמות שבשאר העולם. אם כן, הבל יפצה פיהם של אותם פילוסופים שגימדו את האדם, שהרי האדם הוא נזר הבריאה וכל מה שנברא בעולם נברא אך ורק לתכליתו.
מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם׃
העוללים והיונקים, אומר המלבי"ם, הם תיאור של האדם. האדם מבחינה חומרית חלש באמת, ובראשית יצירתו, כשהוא עולל ויונק, הוא "רפה המזג מאוד" יותר מכל בעלי החיים. שור בן יומו קרוי שור, ומסוגל כבר ללכת, ואין בינו לבין שור גדול אלא הנפח. התינוק לעומתו הוא גוש בשר שאינו מסוגל לעשות לעצמו מאומה, ואלמלא שיטפלו בו עד שיקבל דעת היה מת מזמן. נמצא שהעוללים והיונקים הם אות וסימן לחולשת המין האנושי.
אלא שדווקא מפיהם "יסדת עוז". מהו הפה? כוח הדיבור, שבעבורו נקרא האדם "חי מדבר", מצד השכל והתבונה שבו. החולשה שאתה רואה בינקותו היא חולשה פיזית בלבד, ואילו החלק הרוחני שבאדם, חלק המדבר, הוא חלק עוצמתי מאוד. "יסדת עוז" - כאן ניכר יסוד הבניין, כאן ניכר שורשו ועוצמתו: מכוח הפה של העוללים והיונקים. אתה מתייחס אליו כאל עולל חלש, אבל יש לו פה, והפה הוא האות לחלק הרוחני שבו. וכל מה שיש בעולם אינו אלא כפוף וענף לגזע ולשורש, שהוא האדם - בעל הפה, בעל השכל ובעל הדעת.
"למען צורריך להשבית אויב ומתנקם" - האויבים, מבאר המלבי"ם, הם האפיקורסים המכחישים את מציאות ה', והם נקראים אויבים ושונאים וצוררי ה'. ומה ההבדל בין אויב לצורר? אויב הוא מי שאויב את חברו בליבו, וצורר הוא מי שצורר אותו במעשה. נמצא שהמכחישים את מציאות ה' נקראים אויבים, ואלה שעושים עבירות בפועל כדי להכעיס נקראים צוררים. ואם יבוא מישהו ויכחיש את מציאות הבורא, או יגמד את האדם ויאמר "מי הוא האדם, בורג קטן במערכת, אין הוא העיקר" - מפי העוללים והיונקים הללו, שמוכיחים בכוח הפה את העוצמה הרוחנית שבאדם, יסדת עוז. בזה משביתים את האויב והמתנקם ונסכר פיהם של דוברי השקר הטוענים שאין האדם תכלית הבריאה.
כִּי־אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה׃
לפני ביאור המלבי"ם נעמוד על דיוק שעומדים עליו שאר המפרשים: מה חסר בפסוק? השמש. השמש היא לכאורה העוצמה שבגרמי השמיים, והיה צריך לומר "שמש ירח וכוכבים אשר כוננת". הרד"ק מבאר שדוד המלך אמר את המזמור בלילה: הוא הסתכל על הירח ועל הכוכבים והילל ושיבח לבורא, ואין שייך שיזכיר שמש כשהוא מתאר את מה שעיניו רואות. האבן עזרא מבאר שאילו היה מזכיר את השמש, הרי כשמתבוננים בשמש אין רואים את שאר צבא השמיים כלל - לא ירח ולא כוכבים, שכן היא דומיננטית כל כך. ודוד רצה לתאר את כל צבא השמיים, את המערכת העצומה שהאדם רואה בה עוצמה אדירה, ולכן העדיף את הירח והכוכבים. ועוד מביא האבן עזרא בשם אחרים, שאת השמש כבר הזכיר קודם: "תנה הודך על השמיים" רומז לשמש, שהיא הבריאה הגדולה.
עד כאן היו הדברים כעין כותרות. עתה מביא המלבי"ם את טענות הפילוסופים בפרטות, כדי להוכיח את ההבל שבהן ואת האמת שבתפיסת היהדות. הטענה הראשונה היא מצד המקום. הם עומדים גבוה והאדם נמוך ושפל - "כי אראה שמיך". השם "שמיים" כתוב בלשון זוגית, כמו מכנסיים, אופניים וגרביים, ומקורו במילה "שם" - המורה על ריחוק. שני דברים יש כאן: העולמות רמים ונישאים מן האדם, שנמצא במקום הנמוך (ואמנם אם אין העולם מונח במקום יחסי לא שייך לדבר על גבוה ונמוך, אבל בתפיסתם אחזו שאנחנו נמוכים והשמיים גבוהים מעלינו); ועוד, מצד ההתפשטות והכמות והגודל והמרחקים העצומים שביניהם, שכל הרואה אותם נפעם - ובזה ניכרת לדעתם גדולתם.
הטענה השנייה היא מצד יופי מלאכתם ודקות חומרם. ומהי דקות חומרם, הרי גם הכוכבים מורכבים מעפר וממחצבים ומסלעים? אלא שהראשונים האמינו שחומר השמיים משונה מחומר הארץ, וקראו לו "גשם חמישי": יש ארבעה יסודות - אש, רוח, מים ועפר - והם סברו שהשמיים עשויים מחומר חמישי שאינו מוכר לנו. היום כבר ידוע שטענה זו הבל, אבל כך האמינו הפילוסופים הקדמונים. וזהו "מעשה אצבעותיך": יש הבדל בין מעשה ידיים למעשה אצבעות. כשאדם אומר "הבית הזה מעשה ידי", אין הכוונה שהוא הניח את הקרמיקה בעצמו - הוא הביא פועלים, ובכל זאת זה מעשה ידיו, שכן מעשה ידיים יכול להיעשות גם על ידי שליח. אבל כשאתה אומר "באצבעותיי", כוונתך שכל צינור וכל בלטה - אני עשיתי. כך טוענים הפילוסופים: היופי של הגרמים השמימיים מעיד שזה מעשה אצבעותיך, לא נעשה על ידי שליח אלא אתה בעצמך עשית - מלאכה מיוחדת ועצומה שאינה כאדם.
הטענה השלישית היא מצד הנצחיות. הם טענו שהאדם בר חלוף, "ימינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", ואילו השמיים והארץ לעד לעולם יעמדו. וזהו "ירח וכוכבים אשר כוננת" - "כוננת" מלשון כן ובסיס, דבר קיים ועומד באופן תמידי, ואילו האדם זמני וחולף. אם כן שלוש טענות בידם: המקום והריחוק והגובה; היופי והחומר המיוחד; והנצחיות. בכל אלה באו לטעון שהאדם שולי והגרמים השמימיים הם החשובים.
המזמור פותח ב"ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" - דווקא בארץ, שכן כאן, בגוף האדם ובנפשו, בעין ובחושים, בחיבור הפלאי של רוחני וגשמי, ניכרת החוכמה האלוקית יותר מבכל הגלקסיות. אמנם האדם חלש מכל הברואים בחומרו, עולל ויונק שאינו מסוגל לעשות לעצמו מאומה, אך "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז": הפה, כוח הדיבור והשכל, מעיד על העוצמה הרוחנית שבו ומשבית את פי האויב והמתנקם. כנגד טענות הפילוסופים - מקומם הגבוה של השמיים, יופיים ונצחיותם - עומדת האמת שהאדם הוא נקודת הריכוז של כל אור הבריאה, תכליתה ומרכזה. ומכאן האחריות: מי שקיבל חלק אלוה ממעל, שלא ישתמש בו להבלים.