פתיחה: שאלת רשע וטוב לו
פרק זה של אסף עוסק בשאלה הגדולה שמלווה את המאמין: רשע וטוב לו, צדיק ורע לו. אסף מתאר את הרשעים בשלוותם, את טענות העם הרואים את הצלחתם, ואת הדילמה שלו עצמו - האם בכלל מותר להציף שאלה כזו. בקטע שלפנינו אנו הולכים עם תיאור הרשעים, עם הטענות שהם מולידים בלב העם, ועד לתשובה: "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם".
ימיקו וידברו ברע עושק
יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ׃
רש"י מפרש שזהו המשך תיאור הרשעים: מה הם עושים? "ימיקו" את רעיהם. הרד"ק מסביר "ימיקו" כמו "ימיסו" - הדיבורים שלהם ממסים את האנשים האחרים, כלומר הם מריעים ועושים צרות לבני אדם. מלשון "ממיקתו", "המק בשרו", "ונמקו כל צבא השמים", "ולשונם תימק בפיהם". ו"ידברו ברע עושק" - הם מדברים איך לעשוק את האביונים. ומהו "ממרום ידברו"? אומר רש"י: כמו פרעה, כמו סנחריב, כמו נבוכדנצר, שמדברים על המרום עצמו - "מי ה' אשר אשמע בקולו", "מי בכל אלהי הארצות האלה", "אעלה על במתי עב". דיבורי גאווה ורהב כלפי שמיא.
הרד"ק מפרש אחרת: "וידברו ברע עושק" - אינם יראים לדבר על העושק שהם עושים. הם אינם מחביאים אותו, אין להם בושה. באותו עושק עצמו שהם עושים הם מספרים זה לזה ומתגאים במעשיהם, וזה מראה עד כמה גדלה רשעתם. "ממרום ידברו" - עד שהם מדברים גם על המרום לאמור, שכביכול גם המרום אינו יכול להענישם: אף אחד שם למעלה לא ייתן לנו עונש.
המלבי"ם הופך את הכיוון: "ממרום ידברו" - כביכול יוצא דיבור ממרום, ששם מדברים וגוזרים על הרשעים האלה. ומה אומרים עליהם במרום? שראוי שימיקו, שראוי שימותו, מפני שהם עושים רע ועושק. יש כאן גזירת עירין, גזירת מרום ש"ימיקו", לפי שכל היום הם "מדברים ברע עושק". אלא שהרשעים אינם מפחדים כלל ממה שמדברים עליהם במרום.
שתו בשמים פיהם
שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ׃
לדרך המלבי"ם: הרשעים נותנים את פיהם בשמים להכריז כרוזים כביכול ההפך ממה שהכריזו בשמים. בשמים הכריזו שיהיה עליהם רע, והם לא רק שאינם מתרגשים מכך, אלא אף מכריזים שההפך ממה שנאמר שם יהיה להם. כאילו הפה שלהם חזק יותר ממה שנאמר בשמים. "ולשונם תהלך בארץ" - ובארץ אין שומעים כלל את הקול הראשון שיצא מן השמים שיהיה להם רע, אלא רק את קולם שלהם: אנחנו לא מפחדים, אנחנו נעשה נגד גזירת שמים ונצליח. רק לשונם היא המהלכת ונשמעת בארץ.
הרד"ק מביא בשם אביו ש"תהלך" הוא מפועלי הכפל, כמו "שוטט", כמו "דמו שותת" - ניגר ורץ. כלומר לשונם שותתת ורצה בארץ. ומהו "שתו בשמים פיהם"? אומר הרד"ק: הם אומרים שהשם אינו יודע מה שהם עושים, אין לו ידיעה ממה שקורה כאן. את פיהם ולשונם, המהלכים בארץ, הם מפעילים כנגד השמים, ואומרים: אתה שבשמים אינך יודע כלום ממעשינו, אין לנו מה לדאוג. ואפשר עוד: שהם מדברים באלוקים שבשמים וגם ביראי האלוקים שבארץ - "שתו בשמים פיהם" הוא דיבורם נגד האלוקים, "ולשונם תהלך בארץ" הוא דיבורם נגד עובדי האלוקים. נמצא שהם מדברים גם על השמים וגם על הארץ.
מגביה כדי להפיל
הרי"ד חיון מביא ב"מעם לועז" פירוש מעניין: האנשים האלה מתחילים לדבר על פלוני ואלמוני בדברי שבח, אומרים עליו דברים גדולים - וכל המטרה היא כדי לומר עליו גנות. הם מרוממים אותו ולאחר מכן משפילים אותו, וזהו "משאתו יעצו להדיח ירצו כזב בפיו יברכו". ומה ההיגיון להגדיל אדם כדי להנמיך אותו? אומר ה"אוהל יעקב", המגיד מדובנא: זו דרכם של מספרי לשון הרע. בתחילה הוא אומר לך: תשמע, איזה אדם חשוב, איזה בעל מעלה - ואחרי שהגדיל אותו כל כך, הוא ממשיך: ותגיד לי, מתאים לאדם כזה לעשות מעשים כאלה? נמצא שמה ש"שתו בשמים פיהם", שהגדילוהו עד השמים, הוא כדי ש"לשונם תהלך בארץ" - להשפילו עד הארץ. הוא מגביה אותו כדי להפילו.
חז"ל דורשים על הפסוק: יש לך אדם שחוטא בשמים ואינו חוטא בארץ, ויש לך חוטא בארץ ואינו חוטא בשמים - אבל מי שמדבר לשון הרע, אומר קהלת רבה, חוטא בשמים ובארץ. הפגם שלו הוא גם כאן וגם למעלה.
הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת אומר: "שתו בשמים פיהם" - דיברו בקדוש ברוך הוא, "ולשונם תהלך בארץ". ומי גרם להם ש"שתו בשמים פיהם"? "לשונם שתהלך בארץ". זוהי הידרדרות הדרגתית: בתחילה דיברו דברים בטלים, אחר כך לשון הרע, אחר כך לשון הרע על הצדיקים, אחר כך על הנביאים, עד שמגיעים ל"שתו בשמים פיהם". המחסומים אינם נופלים בבת אחת, אלא אט אט: תחילה דברים בטלים, ומזה נמשך ללשון הרע, עד שכבר מדבר בקודשא בריך הוא בעצמו.
ועוד פירוש מביא ה"מעם לועז": כשהם מדברים לשון הרע הם אומרים "מה שאני אומר לך זה לשם שמים" - כדי שתדע להיזהר ממנו, כדי לתקן אותו, וכיוצא בביטויים האלה. זהו "שתו בשמים פיהם". אבל באמת "לשונם תהלך בארץ" - הוא רוצה לקבור אותו כאן, אלא שהוא מספר לך סיפורים שזה לשם שמים.
לכן ישוב עמו הלום
לָכֵן יָשׁוּב עַמּוֹ הֲלֹם וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ׃
מכיוון שעמו של הקדוש ברוך הוא רואים דרך רשעים שצלחה, הם חוזרים ושבים מדרך ה' ללכת בדרכי הרשעים. "הלום" פירושו "כאן", כמו "מי הביאך הלום" - הם שבים לכאן, ללכת בדרכיהם של הרשעים.
רש"י מביא פירוש נוסף בשם מנחם: "ישוב עמו הלום" - ישוב הרשע להלום את עמו של הקדוש ברוך הוא. "הלום" מלשון הלימה, שהולם במישהו. את הפירוש הראשון למד רש"י מדבריו של רבי מאיר בר יצחק שליח ציבור, והפירוש השני הוא של מנחם.
"ומי מלא ימצו למו" - מים של פלג מלא, שהם דברי תורה, נחשבים להם כתמצית, כדבר שאינו חשוב. הם מזלזלים בפלג המלא של דברי תורה.
הרד"ק מדייק שכתיב "ישיב" ביו"ד - השם ישיב. כלומר עמו הנמצא בגלות ורואה פעם אחר פעם את שלוות הרשעים, ישוב הלום פעם אחר פעם - חוזר ושונה את הטענה: למה? איך הרשעים מצליחים ועם ישראל שפלים ובזויים? "ומי מלא ימצו למו" - מי כוס מלא. להם, לרשעים, טוב, ואילו אנחנו שותים כוס מלאה תרעלה עד תומה, כמו "ומצית". שותים עד שמגיעים ממש אל התמצית. משל למרק: בתחילה אתה שופך את מי המרק שלמעלה, ואחר כך, כשתטה עוד ויצא כל מה שספוג בירקות, זהו מי התמצית - המתמצה והיוצא באחרונה. כלומר: אנחנו מיצינו את הצער עד תום, והנה הרשעים, ראה כמה טוב להם.
המלבי"ם ממשיך בדרכו: הרשעים אומרים - אחרי שהכריזו עלינו במרום רעה, ראה שבסוף לא באה, ראה שטוב לנו. מכאן הם מסיקים שגם בשמים אין שולטים עלינו. "לכן ישוב עמו הלום" - עמו של המרום, כוחות השמים, ישובו הלום אלינו לשמוע לעצתנו. כלומר כביכול אין הם שומעים עוד לה' אלא לנו, ועושים כמעשינו. "ומי מלא ימצו למו" - ועל ידי זה אנו משיגים השפעה של מים מלאים, מעייני ההצלחה משפיעים עלינו; ולא די שאנו שותים את כל מי השפע, אלא אף את מי התמצית - יונקים את תמצית ההצלחה עד תומה. והמליצה שבדבר: אף שעל פי גזירת מרום ראוי היה שהרשעים האלה ימותו, ראה שהם מצליחים; כביכול אין שולטים עליהם בשמים להומם ולאבדם, יד הרשעים רמה, ונראה כאילו אין כוח ביד ה' למגר את הרשעים - איה גבורותיו איה נוראותיו. וכל הדברים האלה יוצרים קושי באמונה לאנשים שרוצים להידבק בה'.
איכה ידע אל
וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן׃
המלבי"ם אומר: על פי זה בני אדם טועים ומכחישים את ההשגחה העליונה. איך ייתכן שהשם יודע מכל זה ונותן לזה להימשך? מכאן הם רוצים להוכיח שבהכרח השם כביכול אינו יודע את הנעשה כאן. ומהי הכפילות "איכה ידע אל" ו"ויש דעה בעליון"? מסביר המלבי"ם: לשון "ידע" נופלת גם על בן דעת שיודע דבר זה ואינו יודע דבר אחר - אדם יכול להיות פרופסור גדול ומבין גדול, ובנקודה מסוימת אינו יודע. לעומת זאת "אין דעה" פירושו שאין לו דעת כלל. לכן יש האומרים "איכה ידע אל" - הוא בר דעת, אלא שדברים מסוימים אינו יודע, והנה אינו יודע את מעשי הרשעים ולכן הם ממשיכים ברשעם. ויש האומרים "ויש דעה בעליון?" - וזו דעת המינים, שאין אצלו ידיעה כלל, שלא שייכת אצלו ידיעה. זו דעת הפילוסוף שהביא הכוזרי וכמו שהביא במורה נבוכים, שהקדוש ברוך הוא כביכול אינו יודע כלום. כך יאמרו הכופרים בעקבות מה שהם רואים שאין נעשה דין ברשעים.
הנה אלה רשעים ושלוי עולם
הִנֵּה־אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ־חָיִל׃
מהו הקושי? אומר המלבי"ם: "הנה אלה רשעים" - האנשים האלה מפורסמים ברשעם, ועם כל זה אתה רואה שהם "שלוי עולם", יש להם שלוות עולם. ולא זו בלבד שהם שלווים, אלא אף עושים חיל - "השגו חיל", כלומר הגדילו חיל, כדברי רש"י: "משגיא לגוים ויאבדם" - מגדיל לגויים; "ואחריתך ישגה מאד" - יגדל וירבה מאוד. נמצא שאין די בכך שהם בשלווה ואין להם ייסורים, אלא הם אף עושים חיל - ראה כמה מיליונים הם עושים.
אך ריק זכיתי לבבי
אַךְ־רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי׃
אותם האומרים "איכה ידע אל" באים ואומרים: אם השם אינו יודע, למה אני מתאמץ? לריק ולחינם אני מזכך את לבבי ושומר את מצוותיו. הנה לי רע כל היום ולרשעים טוב כל היום, מכאן אני מבין "איכה ידע אל", ואם כן מה טעם אזכך את לבבי ומה טעם ארחץ בניקיון כפיי? לבי נקי ומעשיי נקיים - ולי רע; מעשיהם פגומים ומקולקלים - ולהם טוב. ומהי הכפילות? אומר המלבי"ם: "זכיתי לבבי" מדבר על הפנימיות - שאיני חוטא אף במחשבה; "וארחץ בניקיון כפי" - שאיני חוטא גם במעשה, במה שאדם נוטל בכפו, בגזל וכדומה. ועם כל זה לא הועיל לי.
וָאֱהִי נָגוּעַ כׇּל־הַיּוֹם וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים׃
הגם שאין בי שום חטא ועוון, עדיין יש עליי נגעים - אני סובל ייסורים, ובחינם, שהרי זיכיתי לבבי ורחצתי בניקיון כפיי. ואף על פי כן הנגעים האלה הם לי תוכחת מוסר: אני מחזיק בדעה שאין ייסורים בלא עוון, ולכן אני מפשפש במעשיי ומוסיף אומץ ביראת ה', ומתייחס אל הנגעים כאל תוכחה ובודק את עצמי. והנה הרשעים האלה עושים רעות כה רבות, ולא זו בלבד שלא בא עליהם רע, אלא שאינם בודקים את עצמם ואינם מפשפשים במעשיהם. ואיפה הצדק? "ותוכחתי לבקרים" - התוכחה שהשם מוכיח אותי, הייסורים שלי, מתחדשים מבוקר לבוקר, כל יום צרות חדשות.
אם אמרתי אספרה כמו
אִם־אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי׃
אומר רש"י: אמר אסף, אם אמרתי בליבי לספר את הכול "כמו" - כמות שהוא, כל מה שעמו אומר על העניין הזה - הרי "דור בניך בגדתי", אשים את עם ישראל כבוגדים. הוא בא לתת ביטוי לטענות העם, אבל הטענות האלה הן סוג של כפירה: "איכה ידע אל", "ויש דעה בעליון", "ואהי נגוע כל היום", "ותוכחתי לבקרים". אומר אסף: הבאתי מקצת מטענותיהם, ואם אפרט את כולן - אוי ואבוי, אהיה להם לפה ואומַר בשמם דברים חריפים מאוד, ונמצאתי עושה את דור בניך בוגדים. ואיני רוצה לומר דברים חריפים בשמם; די במה שכבר אמרתי כדי להבין את הקושי שלהם ואת טענותיהם על חוסר הצדק.
המלבי"ם מסביר: לאחר שהציב את השאלה הגדולה - רשע וטוב לו, "רשעים ושלוי עולם השגו חיל", וצדיק ורע לו, "זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי" ועם כל זה "נגוע כל היום" ו"תוכחתי לבקרים" - הוא אומר: אם אספר ואציע את השאלה כמות שהיא, "דור בניך בגדתי", הדור יבגוד בהשם יתברך ויצא לידי כפירה, ואני אהיה בגדר מחטיא הרבים. זו הדילמה הידועה: כשמדברים על שאלות באמונה זה "אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר". שכן אם אציג את השאלה כמות שהיא, ייתכן שיש אנשים שמעיקרא לא הייתה קשה להם, ועכשיו יאמרו: נכון, זו שאלה טובה, איך השם עושה כך? נמצאתי מעורר אותם לקושיות על הנהגת ה'. ומאידך, אם אעדיף לשתוק, ייתכן שיש אנשים המסתובבים עם השאלה הזאת וכופרים בליבם, ואני מעולם לא פתחתי את השאלה כדי לדון בה ולמצוא לה פתרון.
ואחשבה לדעת זאת
וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל הוּא בְעֵינָי׃
אומר המלבי"ם: ואם לא אספר אלא רק אחשוב לעצמי - אינני מציף את השאלה בפני הרבים, אלא מהרהר בה ומעיין בחקירה הזאת, היכן הצדק והיושר השמיימי - על זה אומר אסף: גם זאת עמל בעיניי. גם את זה אני מחשיב לעמל ואוון, שהרי אני מהרהר כנגד המקום: איפה הצדק? למה השם עושה כך? למה אינו מנהיג עולמו ואינו נפרע מן הרשעים? נמצא שגם אם איני אומר זאת לאחרים, עצם ההרהור הוא "עמל" - מעשה, מעשה רשע, עמל ואוון, שיש כאן ספקות בעיקרי האמונה.
רש"י מפרש בכיוון אחר: כאשר אני חושב בליבי לדעת זאת ולהבין את הנהגת ה' ואת חוסר הצדק הנראה, "עמל הוא בעיני" - וה"עמל" מוסב כביכול על מעשה ה': המידה הזאת שהקדוש ברוך הוא אינו נפרע מן הרשעים ואינו נותן שכר טוב לצדיקים, בעיניי היא נראית כחוסר צדק, כעמל ואוון, כדבר שאינו משפט ואינו דין. והרד"ק מפרש "עמל גדול הוא בעיני" - עצם העיון בסוגיה הזאת עמל גדול הוא בעיניי, תרתי בליבי בעמל רב, עד שבאתי במחשבות לבבי אל מקדשי אל.
עד אבוא אל מקדשי אל
עַד־אָבוֹא אֶל־מִקְדְּשֵׁי־אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם׃
רש"י מפרש: אל המקדש אשר בירושלים - ואז ראיתי מה שאירע לסנחריב. כמה הרבה לדבר, כמה עשה רשע, כמה ממלכות כבש, כמה איים ודיבר, הוא ואנשיו ורבשקה באו וחירפו מערכות אלוקים חיים: "מי ה'?" - הוא אינו יכול כנגדי. כל זה עורר בי קושיות: איך השם שותק לו? איך הוא נותן לו אפשרות כזאת? אבל אמרו לי: המתן. באתי אל מקדשי אל, הגעתי לירושלים - ובלילה אחד מלאך ה' הפיל מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות, כולם פגרים מתים. אז הבנתי שכל הטובה שהקדוש ברוך הוא מיטיב להם היא "אך בחלקות תשית למו, הפלתם למשואות" - מחליק להם את הדרך כדי שיחליקו ולא ישובו בתשובה, ואחר כך ייפרע מהם.
והמלבי"ם מרחיב: כשראיתי עצמי נבוך בשאלה - להציג אותה בפני אחרים אני עלול לעורר כפירה, ולחשוב בה בעצמי אני מעורר מחשבת כפירה בליבי - מה עשיתי? באתי בעיוני אל מקדשי אל, השכלתי את המקומות המקודשים לאל, שם מקבלת הנפש גמולה ועונשה אחר המוות. "מקדשי אל" הוא בחינת העולם הבא, בחינת גן עדן. הבנתי שהעולם הזה בר חלוף ואינו המציאות האמיתית הקיימת. כשהנפש תתפשט משמלותיה החומריות בעת המוות ותבוא אל מקדשי אל, שם יהיו חיים נצחיים, חיים ערבים, חיים טובים מן החיים האלה - "אז אבינה לאחריתם". אז אראה היכן נמצאים כל אותם רשעים שחגגו כאן, כל אלה שדיברו כנגד ה' וכנגד משיחו וחירפו מערכות אלוקים חיים; אז אבין את משפטי אל ואראה מה אחריתם.
אך בחלקות תשית למו
אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת׃
השם החליק להם את הדרך, שכן בסופה נמצא הבור - החליק להם, כיוון שבסוף "הפלתם למשואות". האבן עזרא מביא שיש אומרים ש"משואות" מגזרת "הנחש השיאני", כלומר הפלת אותם בפיתוי והשאת אותם להגיע לשם. המצודת ציון מפרש "משואות" מלשון חושך, כמו "אמש שואה ומשואה" - חושך ואפלה, ובסופו של דבר להפילם לבאר שחת.
אומר המלבי"ם שביאר את הדברים בהרחבה בספרו "ארצות השלום": מחויב על פי היושר האלוקי שהקדוש ברוך הוא לא יקפח שכר כל בריה. גם אדם שהרשיע כל ימיו, אך עשה איזו מצווה טובה, פעם כיבד את הוריו או כיוצא בזה - ראוי שיקבל שכר על אותו מעשה. אנחנו אנשים טוטאליים: או צדיק או רשע, מסמנים אותו; אבל אצל הקדוש ברוך הוא יש הרבה אפור באמצע. ייתכן שהוא רשע גמור ויש בו אחד מני אלף של מעשה טוב - וכי יקפח אותו על זה? גם שכר שיחה נאה אין הקדוש ברוך הוא מקפח, ולכן ראוי לתת גם לרשע את השכר המועט המגיע לו. והוא הדין להפך: צדיק שעשה טוב כל ימיו ונכשל בדבר מסוים, גם זה אינו נמחק, ומגיע לו לקבל את העונש הראוי על אותו מעשה מועט.
ומה ראה השם יתברך? שהעולם הנצחי הרוחני הוא עולם נכבד מאוד, ואין ראוי לפרוע בו את החשבונות הקטנים, שכן השכר שם נצחי ואמיתי, לא כעולם הזה שהכול בו זמני. לכן נותן השם לצדיקים ולרשעים את חשבונם המועט כאן: הצדיק שעשה עבירה - נפרעים ממנו כאן; הרשע שעשה מצווה - נותנים לו כאן. ואומר המלבי"ם את הטעם: ההצלחה שמצליח כאן הרשע והייסורים שמתייסר כאן הצדיק אין להם מציאות בשכל אלא בדמיון בלבד. העולם הגשמי הוא העולם המוחש, התלוי בזמן ובמקום - זמני ובר חלוף, ומוגבל במקום. ואילו העולם הרוחני הנצחי אינו מוגבל לא בזמן - נצח נצחים, ולא במקום; את הארץ מודדים בקילומטרים, ואת העולם הנצחי אין מודדים. לפיכך הטובות והרעות שהגופים מרגישים כאן אינן טובות ורעות אמיתיות ומוחשיות אלא דמיון, לפי שאינן נצחיות אלא זמניות. ומי מרגיש בהן? החלק הבהמי שבאדם. האדם מורכב מחלק בהמי ומחלק רוחני, והחלק הבהמי הוא שמרגיש כאן את הרעות - גופו מנוגע, וזו רק המציאות המגושמת.
אבל האדם עצמו - ומיהו האדם עצמו? אין אדם סבור שהוא השבעים או השמונים קילו; לכולם ברור שהאדם עצמו הוא החלק הרוחני, הנשמה, והיא נשארת למעלה. ושם למעלה הרשע, שכל מהותו רשע, ישלם את החשבון; והצדיק, שכל מהותו עבודת ה', יקבל את שכרו. נמצא שהרשע ההולך כאן שמח וחוגג וטוב לו - שוטה גמור הוא, שכן בחלקות שהחליק לו השם בעולם הזה, "הפלתם למשואות", לאבדון נצחי. אילו הייתה בו דעת, היה בורח מן הטובה הזאת.
מכאן עצה לאותם המחשבים חשבונות כיצד לזכות בפיס: לא כדאי לך ללכת על זה; לך על העולם הבא - כדאי יותר. שהרי לזכות כאן ולהיות מיליונר, זה על חשבון משהו. מה שווה לך יותר - לקחת כאן, או להשאיר את השכר באופן נצחי לעולם האמת? בודדים זכו לשני שולחנות, כרבי הקדוש, וגם הוא לא נהנה מן העולם הזה באצבע קטנה. לבוא ולקחת מן העולם הזה עד אין קץ, הרי זה בסופו של דבר על חשבון העולם הבא. וכפי שסיפרנו על הרב שטיינמן ועל סגפנותו, שאמר פעם: כל דבר בעולם הזה הוא על חשבון העולם הבא; מה שתיקח מכאן פחות, תיקח שם יותר. איני אומר שאדם יחיה כך - לאו כל מוחא סביל דא, ואין זה בנוי לאנשים קרוצי חומר כמונו; אבל מאידך גיסא, גם לשאוף לאין קץ בא על חשבון משהו. לא כדאי, אומר המלבי"ם: העולם הזה עובר, זמני וחולף, ושם למעלה - נצח.
איך היו לשמה כרגע
אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן־בַּלָּהוֹת׃
ברגע שהם מתים, ההצלחה חולפת ונפסקת - "איך היו לשמה כרגע". "שמה" מלשון שממה, וברגע אחד "ספו תמו", נכלו ונגמרו, "מן בלהות". שכן כתוב שאחרי שהנשמה יוצאת מן הגוף מבהלות אותה הקליפות, כוחות הטומאה שהיא עצמה יצרה כאן בחייה במעשיה הרעים; כל אותם בלהות ושדים הם שיבהלוה. הנפש תאבד כאשר תאבד הגוויה. ואם כן, מה הרוויחו בהנאה זמנית של שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה? מה יצא להם מזה? "ספו" הוא לשון כליה, ו"בלהות", מפרש המצודת ציון, כמו "בהלות" - כמו כבש וכשב, שמלה ושלמה, כך בהלה ובלהה. ברגע אחד הם ספו ותמו מן המציאות הרוחנית ההיא שתבהל אותם.
לסיכום: הרשעים מדברים רעה ועושק בלי בושה, ואף מכריזים כנגד מה שנגזר עליהם ממרום - "שתו בשמים פיהם", והכול מתחיל בדברים בטלים ומגיע עד דיבור בקודשא בריך הוא. מתוך כך נוצר עיוות בלב העם: "איכה ידע אל", "אך ריק זכיתי לבבי". אסף עומד בדילמה - לספר את השאלה במלואה ולהכשיל את הדור, או להרהר בה בעצמו ולהיכשל בהרהור. התשובה היא "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם": מבט מן העולם הנצחי. שם מתברר שהצלחת הרשע כאן היא קבלת שכרו המועט מראש, "אך בחלקות תשית למו", וסופו "הפלתם למשואות", "איך היו לשמה כרגע". העולם הזה זמני וחולף, וכל מה שנוטלים כאן בא על חשבון הנצח.