בחלק זה של מזמור ס"ט אנו מגיעים אל סופו של הפרק, אל הפסוקים שבהם דוד המלך עובר מן התחינה והזעקה אל השבח וההודאה, ואל חזון הגאולה: ההלל שטוב לפני ה' יותר מקרבן, שמחת הענווים ודורשי האלוקים, השגחת ה' על אביוניו ואסיריו, ולבסוף הבטחת בניין ציון וערי יהודה ונחלת הארץ לעד. נלך על סדר הפסוקים בעקבות רש"י, הרד"ק והמלבי"ם.
אֲהַלְלָה שֵׁם־אֱלֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה׃ וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס׃
רש"י מפרש שהמילים "ותיטב לה'" חוזרות על ראש הפסוק הקודם: מה שאהלל את שם אלוקים בשיר - זה ייטב לפני ה' יותר מ"שור פר מקרין מפריס". ומהו אותו "שור פר"? זהו השור שהקריב אדם הראשון. חז"ל אומרים ששור בן יומו קרוי שור, שנאמר "שור או כשב או עז כי יולד" - מרגע שנולד כבר נקרא שור. ואותו שור של אדם הראשון, ביום היווצרו כבר היה דומה לפר בן שלוש; לכן נקרא "שור פר".
יש כאן יסוד גדול. האדם הוא היצור היחיד שצריך להגיע אל שלמותו בהדרגה: בשעה שהוא נברא הוא עדיין חסר דעת, "אין התינוק מקבל דעת עד שיטעום טעם דגן", ואחר כך יש שלבים - בן שלוש עשרה למצוות, בן ארבעים לבינה - האדם הולך ומתקדם בהשגת הדעת. אבל בעל חיים משיג את שלמותו בגיל צעיר מאוד; מה שיש בשור בן יומו יש בו גם בגיל שמונה. אולי מעט חכמת חיים נוספת, לדעת ממה להיזהר, אבל אינו מוסיף דעת ואינו מוסיף אינטליגנציה. השור - מרגע שנברא כבר נקרא שור, וכבר הוא שלם.
הדבר מתאים לדברי חז"ל שהבריאה בצביונה ובקומתה נבראה. כשאדם הראשון נברא ביום השישי והגיע אל העולם - מה ראה? האם ראה את השור כטיפה המתעברת במעי הפרה? האם ראה את התרנגולת כביצה? האם ראה את האילן כזרע? ודאי שלא. הוא ראה תרנגולת שלמה, שור שלם, אילן שאילו היו שואלים את אדם הראשון בן כמה הוא, היה אומר לפי טבעות העץ שהוא בן חמישים או שבעים שנה. אילו היה מתבונן בכל מה שבבריאה, היה בטוח שהעולם קיים מקדמת דנא. הקדוש ברוך הוא לא ברא את הבריאה כמשהו שעכשיו אמור להתחיל, אלא כמציאות קיימת ושלמה.
ובזה תשובה לשאלה שרבים שואלים, שעל פי המדע נראה לכאורה שהעולם קיים מיליוני שנים. אחת הדוגמאות היא התרחקות הגלקסיות: העולם מתפשט, ולפי קצב ההתרחקות מחשבים כמה זמן עברה גלקסיה זו מרעותה. אבל כל זה נכון רק אם יוצאים מהנחה שהקדוש ברוך הוא ברא הכול בנקודת ההתחלה ומשם החל התהליך. ואילו אם מבינים שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם כבר "באמצע הסיפור", הרי שמה שאנו רואים כעת הוא אמצע הסיפור - משם נבראו, לא מתחילתו.
וכן בכל עניין: אדם אומר, הנה מגיע אליי אור מכוכב, ולפי מהירות האור נדרשו לו מאות אלפי שנים להגיע - משמע שהעולם קיים כל כך הרבה שנים. אלא שזו אותה טעות. אם אתה אכן חושב שהקדוש ברוך הוא "הדליק" את הכוכב לפני כחמשת אלפים שנה בבריאת אדם הראשון, ורק אז יצא האור לדרך - צדקת. אבל אם אתה מבין שהקדוש ברוך הוא יצר את אדם הראשון במציאות שבה הוא כבר רואה כוכבים ואת אורם, הרי שהאור נברא כאילו יצא לפני מאות אלפי שנים. הרי אדם הראשון עצמו נברא כבן עשרים, כדברי חז"ל. אם היה בוחן את עצמו ושואל: מה עשיתי בעשרים השנים האחרונות? האם נבראתי עם אמנזיה? אלא שכך נברא - כבן עשרים, ואור הכוכב נברא כאילו יצא לפני מאות אלפי שנים.
לפי רש"י, "משור פר" פירושו: משעה שנברא כשור כבר היה שלם כפר בן שלוש. ומהו "מקרין מפריס"? לכאורה היה צריך לכתוב "מפריס מקרין", שהרי תחילה גדלות הפרסות ורק אחר כך הקרניים. אלא שאותו שור יצא מן הארץ ראשו תחילה, כדרך הנולדים היוצאים ראשם תחילה - הארץ הוציאה קודם את הראש ואת הקרניים, ורק אחר כך נבראו הפרסות. נמצא שהיה תחילה "מקרין" ואחר כך "מפריס".
הרד"ק מפרש "משור פר" - משור ומפר, שהמ"ם של "משור" עומדת במקום שתיים. זהו כלל בדקדוק שכבר הזכרנו כמה פעמים, שנקרא "לוקח אחרת עמו": כמו "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", שהמילה "שלא" משמשת גם לחלק השני - שלא שם חלקנו וְשלא שם גורלנו. כך גם כאן: "משור" - וגם מפר. ולשיטתו השור הוא הגדול והפר הוא הקטן ממנו, בשונה מרש"י שפירש שהפר בן שלוש והשור בן יומו.
ומהו "מקרין מפריס" לפי הרד"ק? טעמו על הפר, שיש לו קרניים ופרסות חזקות. פירוש פשטי מאוד: קודם שיצמחו לו קרניים - פרסותיו רכות, וכאשר צומחות הקרניים מתחזקות אף הפרסות. לכן נאמר תחילה "מקרין" ואחר כך "מפריס" - כלומר בעל פרסות עוצמתיות, מה שלא היה קודם לכן.
חז"ל דרשו "משור פר" - משור שהקריב אדם הראשון, וקרנותיו קדמו לפרסותיו, שנאמר "מקרין מפריס", כדברי רש"י. ועוד אמרו שקרן אחת הייתה לו במצחו, ש"מקרן" כתיב חסר יו"ד - לא קרניים אלא קרן אחת. ודעו שגם אצל האומות רווח הדבר: בפנתאונים היווניים והרומיים ועוד מציירים שור בעל קרן אחת, ותיש בעל קרן אחת. ומעתה מובן מהיכן הגיע הדבר אל האומות - מן השור של אדם הראשון.
וכן עניין המבול, המקובל בכל התרבויות: בכל העולם מספרים סיפור של מבול. ואין צורך להרחיב שהיום זה גם מוכח, שהרי מוצאים מאובנים של דגים בראשי הרים. מאובן פירושו שדג בעודו חי נח על מצע של אבן סיד, האבן התייבשה עליו, ונוצרה חקיקה - תעתיק של הדג על האבן. את הדג עצמו כבר אין, אך הטביעה נשארה. ומוצאים מאובנים של דגים ושל יצורים ימיים בראשי הרים, במקומות שאין בהם ים כלל. כיצד הגיעו לשם? אלא שהיה זמן שהים כיסה את כל כדור הארץ, אף את המקומות הגבוהים, וכשירדו המים נשארו שם ומהם נוצרו המאובנים.
דבר שנשמר בתרבויות רבות ועובר מאב לבן הוא אות ומופת לכך שהדברים אכן היו. לא במקרה מספרים בכל מקום שהיה מבול ששטף את העולם - זה סיפור שעבר מנח אל כל הבריות. והעולם אינו זקן כל כך, בסך הכול כחמשת אלפים ושבע מאות שנה, וממילא הדברים עוברים מדור לדור.
מנגד, יש ללמוד עד כמה הנרטיבים של האומות אינם מתארים מציאות. האומות בעבר מעולם לא תיעדו מפלה וכישלון של עצמן. יש לנו ידיעות מאומות אחרות על מלחמה ומפלה גדולה של אומה פלונית, ובאים לחפש בספרי ההיסטוריה של אותה אומה - ואין שום אזכור לדבר. מה שלא מתאים לי - אינו קיים. וגם היום אין צורך להעמיק: די להתבונן בתקשורת. במלחמה האחרונה אמר מישהו שהחמאס עודנו "בסרט של ניצחון", ואפשר להבין אותם - שהרי את אמצעי התקשורת שלהם הרסו והם ניזונים מן התקשורת שלנו, ומי ששומע את התקשורת שלנו מבין שאנחנו בבעיה. מספרים את הסיפור שלנו כלא מוצלחים, יוצרים סימטריה מדומה של טרוריסטים משני הצדדים. אדם רואה מהרהורי ליבו, ורואה את מה שהוא רוצה לראות, גם כשהעובדות מול עיניו: אנשים היוצאים ורוצחים ברחובות ושורפים בתים.
כיצד ייתכן שבעיני אומות העולם לא הייתה שואה? ודעו שאבו מאזן כתב את עבודת הדוקטורט שלו על הכחשת השואה, שלא היה דבר כזה, ושהיהודים המציאו סיפור כדי לנשל את הערבים מארצם. ועל זה יש סרטים, יש עדויות של אנשים החיים איתנו שעברו זאת, ואף עדויות של הרוצחים עצמם המספרים מה עשו. אלא ש"אל תבלבל אותי עם עובדות" - תן לי להישאר בסיפור שלי.
מעתה אין שום קושיה מכך שהאומות לא סיפרו על מתן תורה ועל קריעת ים סוף ועל שה' הוא האלוקים - שהרי כל העניינים הללו הם סתירת דרך חייהם: אם כל האלילים נכרתו והקדוש ברוך הוא הכניע את כולם, מה עוד תדבק באלוהיך. ואמנם לתיאורי התורה איננו צריכים חיזוקים, אבל "אמת מארץ תצמח" - היום יש המון עדויות ארכיאולוגיות שכל מה שכתוב בתורה נכון עד פרטי פרטים. דברים שסברו שאולי לא היו כך, ופתאום מתגלים שמות מדויקים ותאריכים, כל מה שהתורה מספרת אחד לאחד.
הרד"ק מביא שני פירושים ל"ותיטב לה'": האחד כרש"י - התהילה שאהלל אותו בשיר תיטב לפניו יותר משור פר. והשני - שהדברים מוסבים על קרבן תודה: התודה שאקריב והתודה שאני מודה לו בפי, זו תיטב לה' יותר מן הקרבן. וכך מפרש גם המלבי"ם: אף שאביא לו תודה, יש דבר עדיף מן הקרבן עצמו - מה שאגדל את שמו ואשבחנו, זה ייטב בעיניו יותר מן השור בעל הקרניים והפרסות.
וזה מה שאנו רואים אינספור פעמים: "החפץ לה' בעולות וזבחים?", "למה לי רוב זבחיכם אמר ה'". אין העניין בזבח עצמו, אלא "הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים". מה שאדם עושה את רצון ה' ומבטל רצונו לכבוד הבורא יתברך - זה הרבה יותר טוב מן הקרבן, שכן כל עניין הקרבן הוא ביטול העצמיות. ואם הבאת קרבן בלי ביטול העצמי - מה עשית? הרי כל העולם של הקדוש ברוך הוא, ומה נתת לו, פר? הפר שלו הוא. אלא שבזה שה' אמר ונעשה רצונו, וביטלתי רצוני מפני כבוד הבורא - בזה הנדרש. ולכן התודה שאני מודה ומשבח ומגדל את שמו טובה לה' יותר משור פר מקרין מפריס, כי בה ביטלתי את עצמיותי לכבוד הבורא יתברך.
רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים וִיחִי לְבַבְכֶם׃
אומר הרד"ק: הענווים הם שיראו את הישועה שיושיע ה', והם ישמחו. ומדוע דווקא הם? מפני שאותם שלא יחזרו בתשובה בזמן הגאולה - יכלו ויאבדו. מי יישאר לראות את הישועה? עובדי ה'. וכמו שנאמר "והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב" - צירוף אחר צירוף וליבון אחר ליבון, בירור גדול, והנשארים יהיו רק הדבוקים בה'.
וכתוב שלקראת ביאת המשיח יהיו ניסיונות שקשה לעמוד בהם כמו לטפס על קיר חלק. אחד מגדולי החסידות הקדמונים אמר שניסיון הדור האחרון יהיה כניסיון אליהו הנביא בהר הכרמל, אלא שבניסיון האחרון האש תרד לנביאי הבעל - ואז נראה מי יחזיק באמונה. כלומר, לכאורה ייראה שדווקא שומרי המצוות הם הניזוקים. מי שחטף בקורונה הכי חזק היו החרדים; אסון מירון היה כולו בשומרי מצוות; בקרלין נפגעו חסידים שבאו להתפלל; בלוד נשרפו חמישה בתי כנסת. למראה דברים אלו מתעוררות קושיות: הרי אלו הם עובדי האלוקים והדבוקים בה'. ודאי שאסור לאדם לומר "אנחנו שלמים" - אדרבה, זה מחייב אותנו להביט פנימה, לתקן את עצמנו ולשאול מה ה' אלוקיך שואל מעמך. אבל על כל פנים רואים שהניסיון קשה, ועל פניו נראה כאילו האש יורדת לנביאי הבעל, וזה יוצר קושי גדול באמונה ובדבקות. ומי שנשאר בסוף - אלו הענווים, הצנועים, עובדי ה', שהרי אותם שלא ישובו אל ה' בעת הגאולה יכלו ויאבדו. וכדברי צפניה: "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב" - אלה אשר ייוותרו.
יאמר האומר: והלוא מירון הוא עניין בטיחותי. דעו שאחד הפלאים הוא שהדבר קרה רק עכשיו. אם תסתכלו בדוחות שנכתבו כבר עשור ויותר, ההר אינו בנוי להחזיק מספר כזה של אנשים בצפיפות כזו, ומבחינה בטיחותית אין מציאות שהמקום יחזיק המונים כאלה. משמע שעד היום היו ניסים. ואיני סותר, חלילה, את חובת אמצעי הבטיחות - וכי שוטה הוא מי שיעלה על רכב בלי ברקסים ויאמר "אני בוטח בה'"; אדם כזה יידון כמתאבד. אבל כשאנו רואים שתקופה ארוכה היו ניסים ופתאום לא - זה תובע מאיתנו לשאול מה קרה עכשיו. טריבונות ומעקות בונים שם כבר חמישים שנה, מאז שיש אדמו"רים וחסידים, ותמיד אפשר למצוא את הכשל הפיזי; אבל כולנו מאמינים שכל כשל פיזי נובע מהשגחה פרטית, ממישהו שמאיר לנו ומעורר אותנו, וצריך להבין למה כאן.
ובעצם, למה בכלל להגיע לטריבונות? וכי עצם קיומנו כעם אינו פלאי? אמר על כך היעב"ץ: חי נפשי, שהעם הזה שורד שלושת אלפים ושלוש מאות שנה - גדול בעיניי מכל ניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף והמן היורד מן השמיים וכל הניסים כולם. ואילו היה כל העולם אוהב אותנו, ניחא; אך המציאות ידועה, שבכל מקום שהיו בו יהודים לקחה לה האומה לתחביב להשמידנו, להכותנו, להטיל עלינו מיסים ולענותנו - והעם היהודי עדיין קיים. היש למישהו הסבר טבעי לכך? כל מציאות קיומו של עם ישראל היא פלאית ומנוגדת לטבע, ומוכיחה שיש כאן מי שמנהל את המציאות, כוח עליון שמנהיג את העולם.
הרד"ק מעיר כאן הערה דקדוקית: "ראו ענווים ישמחו דורשי אלוהים ויחי לבבכם" - לכאורה אין זה מתיישב. אם מדובר בגוף שלישי, היה צריך לומר "ויחי לבבם"; ואם פונים אליהם בגוף שני, היה צריך לומר "ראו ענווים ושמחו... ויחי לבבכם". אלא, אומר הרד"ק, דרך המקרא לדבר לנוכח ושלא לנוכח בפסוק אחד, וכפי שהוא מזכיר במקומות רבים: "כי יבושו מאילים אשר חמדתם", "ותחפרו מהגנות אשר בחרתם" - "יבושו" בגוף שלישי ו"חמדתם" בגוף שני.
ו"ויחי לבבכם" פירושו שמחה, לפי שאדם עצוב ליבו מת בקרבו; הדואג והכואב - ליבו מת בקרבו. וכך ישראל בגלות, אומר הרד"ק: כיוון שאין להם שמחה, ליבם כמת בקרבם. וכשיעקב אבינו שמע שעוד יוסף חי נאמר "ותחי רוח יעקב אביהם". אם כן "ויחי לבבכם" - תהיה שמחה, כשנראה בגאולה את הקדוש ברוך הוא מולך ומושל בעולמו, "ידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכול משלה" - זו השמחה של "ויחי לבבכם".
המלבי"ם מבאר מדוע נאמר דווקא "ראו ענווים": הענווים מקבלים באהבה את כל מה שקורה עימם, כי כל מה שה' עושה - לטובה. כשאדם תופס מקום לעצמו, מיד יש לו השגות והערות וקושיות: למה ה' עושה כך? הוא "מאן דאמר" שיש לו קושיות על ריבונו של עולם. אבל אם האדם ענוותן, הוא אומר: ה' מבין יותר טוב ממני, ואם כך עשה הקדוש ברוך הוא - זהו רצונו יתברך.
פעם שאלו את רבי רפאל מברשיד: במה הארכת ימים? אמר להם: מעולם לא הקשיתי קושיות על ריבונו של עולם. כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה - הכול טוב. הרבה אנשים הקשו קושיות, ולכן זימנו אותם למעלה כדי לתת להם תשובות; ואני, שלא שאלתי שאלות, השאירו אותי כאן - מי שאין לו שאלות, אין מזמנים אותו.
וכעין זה מסופר על רב שעבר ליד מגרש טניס וקרא לאנשים שיבואו להשלים מניין. אחד מהם החל להתלוצץ: תגיד, כבוד הרב, יש שם למעלה מגרש טניס? אפשר ליהנות שם? אמר לו הרב: אבדוק ואשיב לך מחר. למחרת עבר שוב וקרא להם להשלים מניין, ואותו אדם שאל: נו, מה עם מגרש הטניס? אמר לו הרב: בדקתי בשבילך, ויש לי שתי בשורות - אחת נעימה ואחת פחות נעימה. הנעימה: יש שם למעלה מגרש טניס. הפחות נעימה: מחר אתה מוזמן למשחק. על כל פנים, לענייננו: אדם ענוותן מקבל את מה שה' עושה מתוך צניעות וענווה, ויודע שזהו רצון ה' יתברך, ולכן יש לו תקווה - שהרי הכול מוביל לטובה.
ומשום כך ממשיך הפסוק "דורשי אלוהים" - אלו החוקרים באלוקות והמעמיקים בהבנתה. עד עכשיו היה להם קושי: הם ראו רשעים שלווים וצדיקים סובלים, ונתקשו כיצד ה' מנהיג כך את עולמו. אך כאשר יראו את סוף הסרט, כיצד הקדוש ברוך הוא נותן שכר טוב לצדיקים ולבסוף נפרע מן הרשעים - אז "ויחי לבבכם", והמעמיקים חקר בהנהגת ה' יקבלו את תשובותיהם.
כִּי־שֹׁמֵעַ אֶל־אֶבְיוֹנִים ה' וְאֶת־אֲסִירָיו לֹא בָזָה׃
לפי הרד"ק כל המזמור מדבר על הגלות, ולכן "אביונים" הם בני הגלות. ומהו "אסיריו"? מדוע קוראם אסיריו של הקדוש ברוך הוא? מפני שאף שהם אסירי הגויים, אילו לא היה ה' רוצה בכך לא היו אסורים בידם. אל תחשוב "אני סובל בגלל הגוי" - אם הגוי מושל בי, אין זה משום שהוא החליט, אלא משום שה' מסרני בידו. שהרי "אם בחוקותיי תלכו... וחרב לא תעבור בארצכם", ואפילו חרב של שלום, לעבור ממדינה למדינה. משל למה הדבר דומה: אילו היו מבקשים לעבור דרכנו כדי להילחם זה בזה, היינו אומרים: אדוני, עבור דרך ירדן, אל תיכנס אליי - וכך כשעושים רצונו של מקום. ואם נמסרנו בידם, אין זה שהם התגברו, אלא "אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם".
נמצא שאם אנו אסירים ביד הגויים - אין לנו בעיה עם הגויים, יש לנו בעיה עם ה'. ואם נפתור את הבעיה מול ריבונו של עולם, ייפתרו ממילא כל השאר. זה מה שאנו עושים כבר שבעים שנה: מחפשים טכניקות כיצד להתמודד עם הטילים, עם המנהרות, עם החמאס ועם החיזבאללה - ומעולם עוד לא נגענו בשורש: למה כל זה בא עלינו. משל לרופא הרואה באדם פצעים ומוגלה, ועוסק כל הזמן בתחבושות ורטיות ומשחות. אולי תעשה לו דיאגנוזה? אולי תבדוק מה קורה בפנים, ותיתן לו תרופה אחת שתרפא את הבעיה הפנימית, ולא תצטרך להחליף לו תחבושות בלי סוף. אין הכוונה שלא להתגונן ולא להכות בהם - ודאי שצריך להתגונן וצריך כיפת ברזל - אבל לא זה הפתרון לבעיה. שים משחה ועבור לטפל בשורש; ואילו הייתה לנו קרבת אלוקים, לא היינו בבעיה ולא היינו בגלות, היינו נגאלים ובמציאות אחרת לגמרי.
ועל כך נאמר "ואת אסיריו לא בזה": אף שמסרנו בידם, לא בזה אותנו. וזה חסד ה' שאומה כעם ישראל מתקיימת בין שבעים זאבים, שהוא הפלא הגדול מכל הפלאים, "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם". אין אומה שהצליחה להתקיים בגלות כאומה. האומות ששמרו על זהות לאומית הן אלו שנשארו במקומן, כסין וכיפן; אך אומות שגלו ואומות שנוצחו והתפרקו - לא נשאר מהן כלום. וכי המצרים של היום הם המצרים הקדמונים? ודאי שלא; המצרים הקדמונים היו כושים, כפי שרואים בתחריטים, ואנו יודעים שמצרים מבני חם. כל אומה שגלתה מארצה - הלכה, התערבבה, ולא נשאר לה שם וזכר, לכל היותר שבטים נודדים.
והעם היהודי קיים, חי ונושם אלפי שנים, חוזר לארצו כאומה ומשמר את כל מצוותיו. אין שום שינוי בתורה הקדושה: חזרו לכאן יהודים אחרי אלפיים שנה עם ספרי תורה מעיראק, מתימן, ממרוקו, מאלג'יר, מתוניס, מפולין ומרוסיה - ואין שינוי במילה אחת מספר תורה אחד למשנהו. וזהו ספר שנכתב לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה. ודעו שלברית החדשה כבר עשרים וארבעה אלף גרסאות, והיא ילדונת בת פחות מאלפיים שנה. אצלנו יש לכל היותר הבדלי אות פה ואות שם, אבל שינוי במילה - אין. ואילו אצל הפורשים, הצדוקים והקראים, יש ספרי תורה אחרים שאפשר לראות בהם שינויים במילים.
ומעניין מאוד: הבדיקות שנעשו בדילוגי האותיות - כל הממצאים, כשעושים אותם על ספר תורה שומרוני, מתבטלים לחלוטין; אין כלום. ואילו בתורה שלנו מוצאים דברים פלאיים, רבדים לפנים מרבדים. פרופסור אליהו ריפס, מתמטיקאי בעל שם עולמי, יצא להפריך את שיטת דילוגי האותיות ולהוכיח שזה שטויות ושאפשר למצוא זאת בכל ספר. הוא החל במחקרים, וביחד עם דורון ויצטום חיבר את הספר "המימד הנוסף" - ובעקבות זה חזר בתשובה. הוא אמר שאין לזה אח ורע בשום ספר בעולם, ושמבחינה סטטיסטית, שזה תחום מומחיותו, אלו ממצאים של אחד למיליון שיקרו במקרה, ושינוי של אות אחת משנה את כל המארג וכל הנתונים מתאפסים. הרי שיש כאן הרבה יותר מתרבות שעוברת מדור לדור: יש כאן קיום נצחי של העם היהודי, שעליו אמר ה' "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" - "ואת אסיריו לא בזה". הם בין האומות, נרדפים, וה' שומרם, והם ממשיכים להתקיים ולבסוף שבים לארצם.
וכבר הבטיחו הנבואות: "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", ואמרו חז"ל: כשתראה את הארץ נותנת פירותיה - אין לך קץ מגולה מזה. אלפיים שנה הייתה קיימת קללת התורה "ושממו עליה אויביכם". יש תיאורים של נוסעים מלפני מאות שנים; הרמב"ן היה כאן, ומרק טווין היה כאן, וסופרים שהגיעו ותיארו ארץ שקללה רובצת עליה - אין עצים, אין שדות, שממה. איזו אומה הצליחה ליישב את המקום? אף אומה לא התיישבה כאן, רק שבטים נודדים. והיום פתאום כולם רוצים אותה. אמר ה': "ושממו עליה אויביכם" - האויבים לא יוכלו לשבת כאן, הארץ תהיה שממה; וכשאנו מגיעים - הכול משתנה. וכי זה קורה מאליו?
יְהַלְלוּהוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ יַמִּים וְכָל־רֹמֵשׂ בָּם׃ כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ׃
כל עוד אנו במציאות של רשות הגויים, אנו כגולים וכאסירים בידם; וכאשר יוציאנו ה' מידם ויגאלנו - זהו "אלוקים יושיע ציון", יושיע את ציון ויוציאם משלטון האומות. ומדוע הוא מזכיר דווקא את ציון ואת ערי יהודה? מפני שהם העיקר: ציון היא מקום השראת השכינה, ויהודה - לפי שהמלך משבט יהודה, שדוד המלך משבט יהודה הוא. "וישבו שם וירשוה" - ומי הם? אותם אסירים שהזכיר בפסוק הקודם, "ואת אסיריו לא בזה"; הם שיֵשבו בערי יהודה שייבנו, והם שיירשו את ציון. והמלבי"ם מבאר: ציון היא עיר המלוכה, ואת ערי יהודה יבנה שתהיינה בנויות יותר משאר ערי ישראל, ואז גם יֵשבו וגם יירשו.
וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ־בָהּ׃
בזה מסיים דוד את פרק ס"ט. הרד"ק מפרש: הם ובניהם ינחלו אותה. והמלבי"ם מבאר שזו תוספת על מה שנאמר "וירשוה", וההבדל הוא זה: ירושה היא כאשר המוריש מעביר ליורש, ונחלה היא נחלת אבות עד עולם. אב שנתן לבן - זו ירושה; אבל כשמדובר שהדבר יישאר בשושלתו לנצח - זו נחלה. וזהו "וזרע עבדיו ינחלוה": לא רק ירושה תהיה כאן, אלא ה' מבטיח שתהיה נחלה לבניהם אחריהם עד עולם, נחלה שלא יגלו ממנה עוד. "ואוהבי שמו ישכנו בה" - ואז יהיה זה בשלווה ובהשקט.
יש המוצאים בפסוקים אלו רמז לגאולת ישראל המתחדשת. יש השואלים מדוע עשה הקדוש ברוך הוא שההתחלה תבוא דווקא מפורקי עול. אמנם השואל כך מתעלם מתלמידי הבעל שם טוב ומתלמידי הגר"א, שגם הם עלו לכאן והחלו להתיישב ולהתנחל; אבל נניח לזה, ונדבר על מאה השנים האחרונות: האתוס הציוני התחיל באנשים פורקי עול, ושומרי המצוות הגיעו רק בעליות שלאחר מכן.
ואומרים שהדבר בא לידי ביטוי כאן: "כי אלוקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה" - יתחילו לבנות את ציון ואת ערי יהודה, "וישבו שם וירשוה" - יֵשבו ויתחילו להוריש את הגויים ולנחול את המקום. ומי יתחיל את הפעולה הזאת? "זרע עבדיו". "עבדיו" היא תמיד הבחינה הנמוכה והשפלה יותר - "אם כבנים אם כעבדים" - שהעבד הוא הבחינה השפלה יותר, ואילו הבן הוא הבחינה המרוממת. תחילה "וזרע עבדיו ינחלוה", והם שינחלו את הארץ מן הגויים, ורק לאחר מכן "ואוהבי שמו ישכנו בה" - בשלב הבא יבואו אוהבי שמו והם שישכנו בארץ.