פרק ע' הוא מזמור קצר בן שישה פסוקים, ועיקרו זעקת דוד המלך: "אלוהים להצילני, ה' לעזרתי חושה". כבר בכותרת המזמור נרמז אופיו המיוחד - "להזכיר" - והמפרשים נחלקו מהי אותה הזכרה: הזכרת תפילה, הזכרת הרועה שנשכח, או הזכרת הניסים הראשונים שנעשו לדוד בנעוריו. נעבור על הפסוקים לפי סדרם.
לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד לְהַזְכִּיר׃
רש"י מפרש ש"להזכיר" הוא לשון תפילה, וכאילו כתוב כאן "תפילה לדוד". וכן מצינו "וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר" - נזכיר היינו נתפלל, וכן בדברי הימים "להזכיר ולהודות לה'", שההזכרה היא תפילה.
רש"י מביא מדרש נפלא ממדרש תהילים: משל למלך שכעס על צאנו, סתר את הדיר והוציא את הצאן ואת הרועה. לאחר זמן החזיר את הצאן ובנה את הדיר, אך את הרועה לא הזכיר - השאיר אותו בחוץ. אמר הרועה: הרי הצאן מוחזר והדיר בנוי, ואני איני נזכר? כך למעלה מן העניין נאמר "כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן... וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ" - הרי הדיר בנוי והצאן כנוס, ואילו הרועה, דוד המלך, אינו מוזכר. לכך נאמר "לדוד להזכיר": בא דוד להזכיר לפני הקדוש ברוך הוא - ריבונו של עולם, "אלוהים להצילני, ה' לעזרתי חושה", לא רק את העם תחזיר לציון, החזר גם אותי. על פירוש זה כותב האלשיך הקדוש: "והנה אחרי דבריהם לא אשנה כי נעימו" - זהו הקומפלימנט שהוא נותן למדרש.
הרד"ק מבאר שדוד חיבר את המזמור בשעה שברח מפני שאול או מפני אבשלום, ומכריע שיותר נראה שהיה זה בבריחתו מפני אבשלום, "והוא הנכון". ראיה לדבר: המזמור הבא מחובר למזמור שלנו ונחשב כחלק ממנו - הוא אפילו אינו פותח בכותרת משלו אלא מהווה המשך ישיר, ושם יוכיח הרד"ק שהמזמור נאמר בבריחה מפני אבשלום. המצודת דוד מפרש "להזכיר" - להזכיר לריבונו של עולם שימהר ויושיע אותו: כביכול "זכרני נא", ה' תזכור אותי ותושיע אותי במהרה.
המלבי"ם מגלה שהמזמור שלנו הוא העתק של סוף מזמור מ', וגאונות נדרשה כדי לעמוד על הדברים. נעמיד את המקבילות זו מול זו: שם (מ, יד) "רְצֵה ה' לְהַצִּילֵנִי, ה' לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" - ואצלנו "אלוהים להצילני, ה' לעזרתי חושה". שם (טו) "יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ יַחַד מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי לִסְפּוֹתָהּ, יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיִכָּלְמוּ חֲפֵצֵי רָעָתִי" - ואצלנו פסוק ג'. שם (טז) "יָשֹׁמּוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם הָאֹמְרִים לִי הֶאָח הֶאָח" - ואצלנו פסוק ד' "ישובו על עקב בושתם". שם (יז) "יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ, יֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל ה' אֹהֲבֵי תְּשׁוּעָתֶךָ" - ואצלנו פסוק ה'. שם (יח) "וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן ה' יַחֲשָׁב לִי, עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹהַי אַל תְּאַחַר" - ואצלנו פסוק ו'. ההבדלים קלים בלבד: כאן שם אלוהים וכאן שם הוויה, וכיוצא בזה.
ולא זו בלבד, אומר המלבי"ם, אלא גם הפרק הבא (ע"א) הוא תחילת פרק ל"א, ויש לו הקבלות וזהות עם פרק ל"א, ושם נעמוד על כך בהרחבה. כאן נסביר רק את העיקרון: דוד התפלל תפילה זו בעת בריחתו מפני אבשלום, בעת זקנתו, כפי שנראה מדברי המזמור. הוא מזכיר שהשם עשה עימו ניסים ונפלאות מנעוריו, ומבקש: כשם שאז לא עזבת אותי, אל תעזבני גם כעת לעת זקנה, אלא תמשיך ותלווה אותי. לכן הוא מצרף למזמור את סיומו של פרק מ' - שכן פרק מ' עוסק בנס שעשה לו השם כשהצילו מפני שאול בנעוריו, וכעת הוא זקוק לנס אחר, לעת זקנה, כשהוא נרדף מפני אבשלום. כביכול אומר: ריבונו של עולם, גם עכשיו אני צריך נס כזה. וזהו "לדוד להזכיר" - להזכיר את הראשונות, את פרק מ' שבו לא עזבתו השם; אם כן, אני מזכיר לך ריבונו של עולם שכך תנהג עימי גם עתה. וכן מזכיר הוא עניין מפרק ל"א, שם התפלל כשברח מפני שאול וישב במדבר, וגם כאן נראה שהוא יושב במדבר - הרי זו מקבילה נוספת.
אֱלֹהִים לְהַצִּילֵנִי, יְהֹוָה לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה׃
ודאי מורגש שיש כאן כעין חיסרון בלשון הפסוק: "אלוהים להצילני" - ותו לא? מבאר הרד"ק שסוף הפסוק מוכיח על תחילתו: "ה' לעזרתי חושה", וכאילו כתוב בתחילה "אלוהים מהר להצילני". חסרה כביכול המילה "מהר". ואפשרות נוספת בדברי הרד"ק, ובדרך זו הולך גם המלבי"ם: באמת אין כאן חיסרון כלל, אלא זה בגדר "לוקח אחרת עמו", כפי שכבר ראינו כמה פעמים בדקדוק - כמו "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", שה"שלא שם" חוזר גם על הסוף. כך גם כאן: ה"חושה" חוזר גם על תחילת הפסוק - "אלוהים חושה להצילני, ה' לעזרתי חושה". והוכחה לדבר: הרי יש כאן פנייה כפולה, פעם בשם אלוהים ופעם בשם הוויה, ומכאן שכשם שבסוף אמר "חושה", כך גם ה"להצילני" הוא בבחינת חושה.
האלשיך הקדוש עומד על השאלה: מדוע "אלוהים להצילני" ואחר כך "ה' לעזרתי חושה" - פעם שם אלוהים ופעם שם הוויה? ומבאר: מידת הדין כביכול כבר מוכנה להציל אותי. ואם כן, איזו הטבה נוספת תעשה עימי מידת הרחמים? שהרי כאשר מידת הדין מסכימה - זו כבר מעלה גדולה, שכן מידת הדין תמיד תובעת דין, ואם כאן היא מסכימה להציל, הרי זה מראה על מעלה גדולה. אם כן מה נותר לבקש ממידת הרחמים? רק את ה"חושה". וזהו יופי הפסוק: "אלוהים להצילני" - מידת הדין כבר מוכנה להצילני, אמנם לא במהירות; "ה' לעזרתי חושה" - משם הוויה אני מבקש כביכול את הבונוסים, שההצלה תבוא מהר, שהרי על עצם ההצלה כבר הסכים שם אלוהים. גם המלבי"ם עומד על הכפילות ומבאר: "אלוהים להצילני" - מאלה הבאים להורגני; "לעזרתי חושה" - מיתר הרעות, שתעזור לי בהן; וה"חושה" חוזר גם על תחילת הפסוק כדברי הרד"ק.
יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי, יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיִכָּלְמוּ חֲפֵצֵי רָעָתִי׃
לדעת הרד"ק "יבושו ויחפרו" הוא כמו מקראות רבים - כפל העניין במילים שונות לחיזוק הדבר, כמנהג הכתובים. "יסוגו אחור" - שישובו אחור מן המחשבה הרעה שחשבו להרע לי, וכאשר מחשבתם ותוכניתם לא תצא אל הפועל, תהיה להם בושה וכלימה.
המלבי"ם מדייק בחלוקה: "יבושו מבקשי נפשי" - אלה שמבקשים להורגני, בפועל; "יסוגו אחור ויכלמו חפצי רעתי" - אלה שרעתם בלב. כלומר, שני חלקי הפסוק מכוונים כנגד שני חלקי הבקשה הקודמת: "אלוהים להצילני" - מאלה הרוצים להורגני, ועליהם נאמר "יבושו ויחפרו מבקשי נפשי"; "לעזרתי חושה" - משאר הרעות, ועליהם נאמר "יסוגו אחור ויכלמו חפצי רעתי", אלה שאינם באים להזיק בפועל, אך בתוך תוכם מקווים לרעתי.
ובמשל מן המציאות שלנו: יש את הפלסטינים ויש את אירופה. הפלסטינים הם בגדר "מבקשי נפשי" - אלה הרוצים להורגני ממש. אבל אירופה אינם באים להרוג בפועל, ואף על פי כן הם "חפצי רעתי": הם היו שמחים מאוד לראות את הפלסטינים מנצחים, לראות אותנו חוטפים טילים וידינו כבולות. לכן הם מנסים כל הזמן לעשות זאת בדרכים עקיפות - לא בפועל, שהרי זה כבר אינו "פוליטיקלי קורקט", אלא באלף ואחת דרכים, כל מיני קרנות ומסלולים עקיפים, כדי לכבול את ידינו, להעמיד אותנו למשפט על כל התגוננות ולתבוע אותנו בהאג ובמקומות אחרים. אלה הם "חפצי רעתי": הוא אינו בא להרוג, אבל סומך על אחרים שיעשו את העבודה המלוכלכת, והוא ירחץ בניקיון כפיו. ועל אלה נאמר "יסוגו אחור ויכלמו".
יָשׁוּבוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם, הָאֹמְרִים הֶאָח הֶאָח׃
רש"י מפרש: "ישובו על עקב בושתם" - מידה כנגד מידה, כפי שעשו לי כך תשוב עליהם הבושה. "על עקב" - באותו מעגל עצמו, באותו מקום שפסעת בעקביך, שם ישובו. "האומרים האח האח" - האומרים עליי בקריאות שמחה: האח, איזה יופי, כמה נפלא. ועל מה אומרים כן? מבאר הרד"ק: על שדוד ברח מפני אבשלום בנו, והם שמחים - כמה נפלא שסוף סוף פינו את דוד ממלכותו, ושבנו קם ומרד בו.
המלבי"ם מבאר: "ישובו על עקב בושתם" - אלה המביישים אותי ומוציאים עליי דיבה, "והם אומרים האח" - שהם מעידים כאילו ראו ממני דברים רעים. וכבר הסברנו לעיל שאויבי דוד היו תמיד מצדיקים את מעשיהם בטענה שדוד רשע והוא רק מראה עצמו כצדיק; וכל רדיפה וכל צרה שבאה עליו - רק מוכיחה לדעתם כמה דוד רשע וכמה מעשיו מקולקלים. וכשראו את דוד נרדף, אמרו "האח" בשמחה גדולה: הנה ראיה שדברינו נכונים, הנה קם עליו מורד מתוך ביתו.
ובאותה שעה עוד היה להם צידוק לדבריהם, שהרי השם אמר לו "הנני מקים עליך רעה מביתך", והעניין היה בגלל חטא בת שבע. וכידוע, עניין בת שבע היה שמחה גדולה לכל אויבי דוד, שהנה כל התזה שלהם מתגשמת: אמרנו שדוד רשע והוא רק מסתיר עצמו, והנה ראו אילו מעשים הוא עושה. ומתי שבו על עקב בושתם? כאשר הכניסו את הארון לבית המקדש והשערים ננעלו, ורק כשאמר "זכרה לחסדי דוד עבדך" נפתחו השערים - ואז נהפכו פניהם של שונאי דוד כשולי קדירה, ושבו על עקב בושתם, ונוכחו לראות שדוד המלך צדיק ולא כפי שהאשימוהו.
יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ, וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל אֱלֹהִים אֹהֲבֵי יְשׁוּעָתֶךָ׃
בדרך כלל כאשר כתוב "וישמחו" וסמוך לו "בך", קוראים "וְיִשְׂמְחוּ בָךְ" בבי"ת רפויה, ואילו כאן קוראים "בְּךָ" בדגש. הטעם: אותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה דגושות, וכשהן סמוכות למילה המסתיימת באותיות אהו"י הדגש נופל. "וישמחו" מסתיים בוי"ו, ולכן בדרך כלל נופל הדגש. אך הכלל נוהג רק ב"אהו"י סמוך"; וכאן יש טעם מפסיק - "וישמחו | בך" - והמילים אינן סמוכות זו לזו, ולכן הדגש נשאר: "וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ".
הרד"ק מבאר: הללו - מבקשי נפשי - יבושו, ואילו "כל מבקשיך" ו"אוהבי ישועתך" ישישו כאשר תושיע אותי. "ויאמרו תמיד יגדל אלוהים" - כמו "גדול אלוהים", שהוא מראה את גדולתו לאוהביו ומושיע אותם מיד האויבים, ועל ידי כך "יגדל אלוהים" - יאמרו הכול כמה גדול השם. כשהשם מציל את עם ישראל מאויביהם, או את דוד מן היוצאים כנגדו וממבקשי רעתו, רואים את גדולת השם. וכך גם לעתיד לבוא: "יתגדל ויתקדש לעיני עמים רבים" - מתי? כאשר הקדוש ברוך הוא יעשה שפטים באומות וייפרע מהן, ועל ידי כן יתגדל ויתקדש שמו בעולם. ועל זה אנו מבקשים ב"יתגדל ויתקדש שמיה רבא" - שהשם ייפרע מן האויבים ועל ידי כן יתגדל ויתקדש שמו.
המלבי"ם מבאר: "ישישו וישמחו בך כל מבקשיך" - ישישו כל מבקשיך כשיראו שאתה מושיע חוסים, שאלה שחסו בך אתה מושיעם, ותקוותם לא נכזבה - הם תלו בך תקוות ובאמת הושעת אותם. "אוהבי ישועתך" - הם יאמרו תמיד "יגדל אלוהים", שעל ידי שהשם מוסיף ועושה ניסים חדשים ועוד ניסים, רואים תוספת גדולה, ומתגדל ומתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם.
וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן, אֱלֹהִים חוּשָׁה לִּי, עֶזְרִי וּמְפַלְטִי אַתָּה, יְהֹוָה אַל תְּאַחַר׃
"ואני עני ואביון" - כך קורא דוד המלך לעצמו, לפי שבנו גירשו מן המלוכה, וממילא הוא עתה עני ואביון, נרדף ואין לו מאומה. המצודת דוד מבאר: "עני ואביון" - מוכנע כעני ואביון; אין כוונתו לעניות ממש, אלא מצד הכניעה, שאני כנוע כעני ואביון, ולכן "חושה לי", שהרי הקדוש ברוך הוא שומע לתפילת ענווים. "עזרי ומפלטי אתה" - עזרי מעולם אתה ומפלטי, עד היום עזרת לי והצלתני, ולכן "ה' אל תאחר": כשם שבעבר הצלתני, הצילני גם עתה.
המלבי"ם מבאר: "ואני עני ואביון" - ומשום כך אני תמיד זקוק לישועה, ולכן "חושה לי" ו"אל תאחר". כיוון שאני נצרך לישועה באופן תמידי, האיחור עלול להיות קריטי בשבילי. וכפי שראינו בסלע המחלקות, ששם היה כפסע בינו לבין המוות - עוד רגע ושאול היה תופסו; אלא שבדיוק אז באו והודיעו לשאול שפלשתים פושטים על הארץ, ועזב הכול והלך עליהם. אך כבר הגיע ממש לרגע שלפני המוות. מכאן רואים עד כמה "חושה לי" ו"אל תאחר" הם עניינים חשובים, שבהם ממש תלויה ההצלה.
פרק ע' הוא תפילת "הזכרה": לפי רש"י והמדרש - הזכרת הרועה שנשכח כשנבנה הדיר וכונס הצאן, ולפי המלבי"ם - הזכרת הניסים הראשונים שבפרק מ', שסופו הועתק כאן כמעט מילה במילה. דוד, הנרדף מפני אבשלום לעת זקנתו, מבקש שההצלה שנעשתה לו בנעוריו מפני שאול תישנה גם עתה. הוא מבקש הצלה מן ההורגים בפועל ועזרה מן החפצים רעתו בלב, שיבושו ויסוגו אחור, ואילו מבקשי השם ואוהבי ישועתו ישישו ויאמרו "יגדל אלוהים". ולבסוף הוא חותם בהכנעה: "ואני עני ואביון" - וכיוון שאני זקוק לישועה תמיד, "חושה לי" ו"אל תאחר", שכן באיחור של רגע אחד תלויה ההצלה כולה.