פרק זה הוא תפילתו של דוד המלך מתוך צרה עמוקה, והוא מדבר גם בשם כנסת ישראל בגלותה. בחלק שלפנינו דוד ממשיך את בקשת ההצלה, מפרט את גודל החרפה והבושה שסובל העם מיד אויביו, מבקש שהקדוש ברוך הוא ייפרע מהם, וחותם בהודאה ובשיר על הישועה העתידה. נלך על סדר הפסוקים ונבאר על פי המלבי"ם, הרד"ק והאבן עזרא.
וְאַל־תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ כִּי־צַר־לִי מַהֵר עֲנֵנִי׃
"אל תסתר פניך" הוא המשך ל"פנה אליי" שנאמר קודם: כשאדם אינו רוצה לראות את חברו הוא מסתיר ממנו את פניו. דוד מבקש: אל תסתיר פניך ממני. המלבי"ם מדייק - לא די שתענה לי ותפנה אליי, אלא שההצלה עצמה לא תהיה נסתרת. לפעמים יש הצלה ואיננו רואים אותה, היא אינה גלויה. דוד מבקש שההצלה תהיה גלויה, שאני אראה את פני השם כיצד הוא מציל אותי - שומעים את המטוסים מתקרבים כדי להציל. ועוד: "כי צר לי מהר ענני" - שההצלה לא תבוא בעיכוב, אלא במהירות, כי הצרה שאני נתון בה מצריכה הצלה מיידית.
קׇרְבָה אֶל־נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי׃
הרד"ק מסביר: "קרבה" - כאילו השם רחוק מן הנפש, שהרי אני בגלות, ובגלות אדם כביכול בריחוק מאת השם. לכן: קרב אל נפשי וגאל אותה, הוציאה מן הגלות. ומהו "למען אויביי פדני"? שלא יאמרו האויבים שאין בך כוח לפדות אותי. כלומר, כדי לסתום את פי אויביי - פדני. ממילא משמע: גם אם מצד עצמי איני הגון ואיני ראוי לחסדך ולרוב רחמיך שהזכיר בפסוק י"ז, עדיין "למען אויביי פדני". זו אותה סיבה מספקת של "למה יאמרו הגויים" - הגויים באים בטענה: ראו כמה הם סובלים, השם עזבם, אין אלוהים. כדי שלא יתחלל שמו בעולם - די בכך.
המלבי"ם מבחין בין גאולה לפדייה: הגאולה באה מצד הקרבה, כגאולת קרובים - "או דודו או בן דודו יגאלנו"; והפדייה היא מצד הדבר עצמו, מצד זכות עצמו. והדברים מתחלקים לנפש ולגוף: "קרבה אל נפשי גאלה" - הנפש היא חלק אלוה ממעל, ואין גואל קרוב לה יותר ממך, ולכן גאל אותה מצד הקרבה. אבל הגוף מגושם, עפר מן האדמה, ואינו קרוב שלך, ולכן "למען אויביי פדני" - פדה אותו מצד עצמו, כיוון שנפל ביד אויביו, שלא ישחיתוהו.
החסידים אומרים על "קרבה אל נפשי גאלה": אמנם אנו מצפים לגאולה השלמה של כלל ישראל, אבל עד אז כל אחד צריך לבקש גם גאולה פרטית. גאולה מכל הצרות, משעבוד מלכויות ומכל מה שאדם עובר; וגם גאולה רוחנית - מן היצר הרע ומכל ההתמודדויות, שייגאל אדם מכל בעיותיו ויזכה להתקרב אל השם ולעבוד אותו בשלמות.
אַתָּה יָדַעְתָּ חֶרְפָּתִי וּבׇשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי נֶגְדְּךָ כׇּל־צוֹרְרָי׃
הרד"ק מסביר שהכפילות באה לומר שעבר עליי כל מיני חרפה - חרפה, בושת וכלימה, וכולן סוגי ביזיון, ואין נסתר ממך. "נגדך כל צורריי" - הצוררים אינם יראים ממך כלל; הם מצרים לי כנגד פניך, כביכול הם סבורים שאינך רואה.
המלבי"ם מקביל את הפסוק למה שקדם: כנגד הגאולה הנפשית - "אתה ידעת חרפתי ובושתי", שהיא בעבורך, כמו שנאמר "כי עליך נשאתי חרפה", שמחרפים אותי על שאני עובד אותך ודבק באמונתך. וכנגד הפדות "למען אויביי", שלא ישחיתוני אויביי - "נגדך כל צורריי", אתה רואה אותם וראית כיצד הם צוררים בנכליהם.
ומה ההבדל בין שלושת הלשונות? המלבי"ם מפנה למה שביאר לעיל בפסוקים ז'-ח': "אל יבושו בי קויך... אל יכלמו בי מבקשיך... כי עליך נשאתי חרפה". בושה - מעצמו, אדם מתבייש בעצמו. כלימה - כשאחרים מכלימים אותו. וחרפה - עוד יותר מכלימה, שלא די שמכלימים אותו אלא אף מחרפים. ועוד: הכלימה דווקא בפניו, והחרפה באה על סיבה מסוימת, ואילו הכלימה גם בלא סיבה - ונמצא שהכלימה תוספת על החרפה.
חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי׃
החרפה שמחרפים אותי כבר שברה את ליבי. המלבי"ם תמיד מדגיש שהלב הוא מקור החיים, ונמצא שמקור החיים נשבר - עד כדי "ואנושה", מכת מוות, כלשון "חולה אנוש". דוד מתאר את עצמו כמת שמבקשים לנחמו: "ואקווה לנוד" - שינודו לי וישתתפו בצערי. "לנוד" הוא כדרך שאדם מניע ראשו ואומר אוי אוי אוי; זו התנודה שעליה מדובר. אני מקווה שמישהו יכאב את כאבי ואין. "ולמנחמים ולא מצאתי" - רציתי שיבואו לנחמני כדרך שמנחמים מי שנפטר לו קרובו, ולא מצאתי.
ומה ההבדל בין הנידוי לניחום? המלבי"ם מביא מישעיה נ"ט שהנידה היא מן הקרובים, ולכן "ואין" - אין לי קרובים. ואילו הנחמה באה גם מאחרים, ועל זה אמר "ולא מצאתי" - גם אחרים שיבואו לנחמני לא מצאתי.
וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ׃
כל המפרשים מבארים ש"ברותי" לשון סעודה, כלשון "תבוא תמר אחותי ואברה מידה". הרד"ק מסביר: אף כשאבקש לסעוד בגלות, לבקש מעט מנוחה ושקט מהם - כאדם רעב הרוצה לאכול - גם את זה אין נותנים לי, אלא נותנים בסעודתי "ראש", מלשון ראש ולענה, מיני רעלים. וכשאני צמא וחשבתי לנוח מעט ולשתות, משקים אותי חומץ. כלומר, אפילו ברגע שאני מקווה למעט מנוחה - גם אז מצרים לי ומציקים לי.
המלבי"ם מבאר שמדובר בסעודת הבראה, בהמשך לתיאור הקודם של אבל הזקוק למנחמים ולמי שינוד לו. סעודת הבראה אינה מה שרגילים לחשוב שעושים בשביעי, אלא הסעודה הראשונה שעושים לאבלים בשובם מבית העלמין, שאוכלים אותה לא משלהם אלא משל שכניהם וקרוביהם. והנה בסעודת ההבראה, על צערי, הם שמים לי רעל; ובמקום לתת לי יין - שדרכם הייתה "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" - נותנים לי חומץ לשתות.
יְהִי־שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ׃
הרד"ק מסביר שזה מכוון כנגד "בברותי": כשם שבמאכלי הם שמו לי רעל, כך יהיה שולחנם לפניהם לפח - זה עונשם כנגד מה שעשו לשולחני. "ולשלומים למוקש" - כנגד מה שהם מקווים לשלום, יהיה להם מוקש, פח יקוש, בור שנופלים בו ותקלה שנכשלים בה.
המלבי"ם מבאר את ההבדל בין פח למוקש: כשהיו רוצים לצוד עוף, היו עושים לו פח, ובתוך הפח שמים אוכל, והפח נסגר או חוסם את העוף מלצאת, והעוף נשאר כלוא שם - כמלכודת עכברים העשויה ככלי קיבול, שהעכבר נכנס פנימה והיא לוכדת אותו חי ואינה הורגתו. לכן הוא מבקש "יהי שולחנם לפניהם לפח" - שילכדו בו; ואילו המוקש הוא המזיק, ולכן "ולשלומים למוקש" - מה שיחשבו שהוא שלום יהיה להם מוקש וייזוקו ממנו. וכל זה כנגד מה שעשו לי.
תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וּמׇתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד׃
אחרי שביקש שיהיה להם מוקש, מבקש שתחשכנה עיניהם מראות את המוקש, ועל ידי כך ייוקשו בו וייזוקו ממנו. "ומותניהם תמיד המעד" - על ידי זה ימעדו וייפלו בפח. הרד"ק מבאר ש"המעד" לשון ציווי מבניין הפעיל - תמעיד אותם, תפיל אותם, כמו "כפך מעליי הרחק" שפירושו תרחיק את כפך ממני. ועיקר הכוונה שייפלו מגאוותם.
ולמה נקט דווקא מותניים? לפי שעיקר כוח החיות של האדם בקומתו ובכוחו הוא חוזק המותניים. אם מותניו של אדם חלשות אינו יכול לעמוד, ללא ללכת ואף לא לשבת; פגיעה בחוליות המותניים ובחוט השדרה באותו מקום היא מצב של נכות מוחלטת. ולכן נאמר "חגרה בעוז מותניה", "חזק מותניים אמץ כוח", וכן "מחץ מותניים קמיו ומשנאיו מן יקומון" - המחיצה וההכאה במותניים.
שְׁפׇךְ־עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם׃
הרד"ק מסביר: לא יוכלו להימלט מזעמך ומחרון אפך, אלא ירדפום וישיגום. המלבי"ם מחלק: הזעם הוא הקללה - "שפוך עליהם קללתך"; וחרון אף הוא הקצף והכעס. והמשל כאן מתאר את שבט השם כישות הממתינה לבוא ולהיפרע מהם, הייסורים עצמם שבהם מייסר הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי". כלומר, את המציאות הזאת הקרויה שבט אפך ואת חרון אפך ההולך בשליחותך - תריק ותשפוך עליהם ותייסרם כראוי להם.
תְּהִי־טִירָתָם נְשַׁמָּה בְּאׇהֳלֵיהֶם אַל־יְהִי יֹשֵׁב׃
"טירתם" - ארמונם. "נשמה" אינה מלשון נשמה אלא מלשון שממה: הטירה שלהם ומושבותיהם יהיו שוממים. המלבי"ם מבאר שטירתם הוא מקום מושבם הקבוע, ואוהליהם הוא מקום מגוריהם לפרקים, כאוהל המיטלטל ממקום למקום - וגם שם אל יהי יושב, שאפילו אוהל עראי לא יהיה להם. ובביאור המילים מוסיף המלבי"ם שטירתם מבטאת גם את הארמונות והבניינים הגדולים שלהם, המקומות שבהם היו מתקבצים - בתי העצה שלהם, מה שקרוי היום פרלמנט, ובתי העבודה זרה שלהם. וראוי לכוון על כך גם על מגדליהם של אויבינו בימינו: "תהי טירתם נשמה, באוהליהם אל יהי יושב, שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם" - ובעזרת השם יקיים בהם זאת במהרה.
כִּי־אַתָּה אֲשֶׁר־הִכִּיתָ רָדָפוּ וְאֶל־מַכְאוֹב חֲלָלֶיךָ יְסַפֵּרוּ׃
את העם שאתה הכית - הם רודפים. כעין מה שאומר הנביא "אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה": הם רואים שיש לנו מעידה, ומיד עליהום, כולם יחד, שזו ההזדמנות להפילנו עד הסוף. "ואל מכאוב חלליך יספרו" - הם תמיד מתייעצים ומדברים כיצד להשחיתנו בשעת כאבנו.
וזה בדיוק תיאור מצבם של ישראל באומות: כשאנחנו חוטפים טילים, כשנהרגים כאן אנשים - אין הדבר מעניין את העולם, לא מכנסים על כך דיון. אם איננו מגיבים - דממת אלחוט. אבל אם הגבנו תגובה כלשהי, מיד אוי ואבוי, כל העולם מתקומם ועומד על רגליו. "את אשר הכית רדפו" - אנחנו מוכים ועוד רודפים אותנו, ועוד תובעים מאיתנו: למה אתה מגיב? אתה בעל עוצמה, אסור לך להגיב. כלומר, בגלל שאני בעל עוצמה עליי לשתוק ולהמשיך לספוג, והעוצמה כלל לא תבוא לידי ביטוי.
האבן עזרא מסביר בשם רבי משה: "ואל מכאוב" - כדי להכאיב, חלליך יספרו. כדי להכאיב לנו הם מספרים עד כמה אנחנו מוכים וחללים. וזו שיטתם של אויבינו: כל הזמן מציגים את החללים ואת ניצחונותיהם נגדנו, חיילים בוכים על מיטת חבר - ואצלם זה משדר חולשה, כי אצלם החייל אינו בוכה אלא הולך כביכול שמח אל מותו. הם נהנים לספר על הסבל ועל הכאב שלנו, וזה עצמו מגדיל את המכאוב.
הרד"ק מדייק: "כי אתה" - אתה עשית את כל זה. אילו אתה לא היית רוצה, לא היה בהם כוח להרע לי ולא היו יכולים נגדי, וכמו "הוי אשור שבט אפי". וזה צריך לזכור בכל מלחמותינו: אין לנו בעיה עם חיזבאללה, עם הפלסטינים או עם איראן. הבעיה שלנו היא עם הקדוש ברוך הוא. כשאנו בריחוק ממנו יתברך, הוא מביא כל מיני גורמים שיחזירונו למוטב. זה מה שכתוב בפרשה: "ואם בחוקותיי תמאסו ואת משפטיי תגעל נפשכם... ורדפה אתכם חרב אויביכם", "וקול עלה נידף" - אדם שומע אזעקת אמבולנס וכבר נכנס לממ"ד, ואחר כך מתברר שזה רק אמבולנס ולא התקפת טילים. שום דבר, והאדם בורח. ברגע שנפתור את הבעיה עם ריבונו של עולם - הכל ייפתר.
אין הכוונה שאין להגיב. אבל מי שרוצה טיפול שורש - אין זה בשיטוח עזה, זה דמיון: אם תשטח את עזה, מחר יקום מקום אחר. וכל פעם שחשבנו שחיסלנו מישהו, בא ראש נחש גרוע יותר. חיסלנו את ראש חיזבאללה הקודם, והגיע אחד מתוחכם יותר, מסוכן יותר ומנוול יותר; הקודם היה כפודל לעומת הדוברמן שבא אחריו. איני אומר שאין צורך לחסל, אבל לחשוב שזה הפתרון - טעות גמורה. "כי אתה אשר הכית" - המכות כולן ממך, מאת השם. מי שאינו רואה זאת עיוור, ומי שאינו מבין זאת כופר.
הרד"ק מוסיף בביאור "חלליך": הם אומרים זה לזה "חללי האל הם, נכה אותם". וזו אחת משיטותיהם של האסלאם ושל הנצרות: הדלק שלהם לפגוע בנו הוא הטענה שאנו בעייתיים, שעזבנו את תורת השם, ולכן אדרבה - יש מצווה לרדוף אותנו, ומי שרודפנו עושה רצון השם. הרי השם הגלה אותם - לא מפני שהיו צדיקים אלא מפני שהיו רשעים, ולכן לקח אותנו. זו תפיסת הנצרות, ולכן ראתה הכנסייה שליחות להצר ליהודים ולצערם: הם הרגו את אותו האיש, ובוודאי השם חפץ בכך. משל לשאול הרודף אחרי דוד, שאם יבוא מישהו ויספר לו שהכה את דוד ישמח שאול ויאמר: אתה רודף את אויביי, תודה רבה לך. כך כביכול סבורים הם שמשמחים את השם ברדפם אותנו.
המלבי"ם מבאר כיצד זה מונח בלשון הפסוק: "אתה אשר הכית רדפו" - הם מספרים שמי שנרדף מהם הוא מוכה אלוהים, שכבר הקדוש ברוך הוא הכהו; ומי שמוכה מהם - "חלליך", אתה כבר עשית אותו חלל, ואנחנו רק באים להשלים את העבודה ולעשות לך נחת רוח. אנחנו רודפים ומכים את מי שאתה הכית, ומכאיבים את מי שאתה עשית אותו חלל, וזה לרצון לך כביכול.
תְּנָה־עָוֺן עַל־עֲוֺנָם וְאַל־יָבֹאוּ בְּצִדְקָתֶךָ׃
הרד"ק מסביר שעוון כאן הוא עונש העוון, כמו "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה", שפירושו שעדיין לא הושלם השלב שבו הם צריכים להיענש ולהתגרש מן הארץ. כך גם כאן: תן להם עונש על העוון שעשו לנו ועל שהצרו לנו. "ואל יבואו בצדקתך" - בצדקה ובטובה שאתה עתיד לעשות עם ישראל אל יהיה להם חלק, כלשון ישעיה "יוחן רשע בל למד צדק". ויש לפרש גם על העולם הבא, והפסוק הבא מפרט זאת.
המלבי"ם מבאר לפי דרכו: את אותו העוון שהם טוענים בו שאתה עשית והם רק משלימים את מלאכתך - תן אותו "על עוונם". "על" פירושו מלמעלה, כדרך שאומרים שהגזל מקטרג בראש, שהוא נמצא מלמעלה והוא הראשון הקופץ ותובע פירעון. כלומר, העוון הזה, שהם תולים בך את כל מה שקורה לי ועושים מזה עילה להמשיך ולהכותני, יצוף למעלה מעל כל עוונותיהם.
ומהו "ואל יבואו בצדקתך"? כל המפרשים מתקשים בו, שהרי אחרי שאמר שיש עוון על עוונם פשיטא שלא ייחשבו צדיקים לפניך. הרד"ק פירש על הצדקה שאתה עתיד לעשות, שלא יהיה להם בה חלק - אך גם זה תמוה: וכי הייתה הווא אמינא שמגיע להם טוב? אותנו השם יגאל, ועל כל מה שנרדפנו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" במהרה בקרוב, אבל להם, על כל הצרות שגרמו?
ולפי המלבי"ם הדברים נפלאים: הרי הם מבקשים להצדיק את מעשיהם, שאנו רק רודפים את מי שאתה רדפת ומשלימים את העבודה ועושים לך נחת רוח - כלומר אנחנו צדיקים, שלוחי השם אנו. על כך מבקש דוד: "אל יבואו בצדקתך" - שלא תעלה בידם הצדקה זו, אלא על ידי שתעניש אותם יתגלה לכל שאין כאן לא רצון השם ולא צדקות כלל, אלא מרוע לבכם ומשנאתכם עשיתם, ואין בזה שום דבר לכבודו של הבורא יתברך. וכיצד יתברר הדבר? על ידי "ימחו מספר חיים".
יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל־יִכָּתֵבוּ׃
הרד"ק מסביר: שלא ייכתבו בספר החיים, שהוא חיי העולם הבא.
וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׂגְּבֵנִי׃
הרד"ק מסביר: אל תיתן את ישועתך לגויים אלא לי, שאני עני וכואב בגלות וזקוק לישועתך - "ישועתך אלוהים תשגבני", מחמת היותי שפל, עני וכואב. המלבי"ם מבאר ש"תשגבני" היינו שהישועה עצמה תהיה נשגבת: לא רק שתושיעני, אלא שתהיה זו ישועה גדולה ומרוממת שתעשה אותי נשגב וגבוה.
ועוד מבאר המלבי"ם שכאן הוא מתעמת עם טענת הגויים, שבאו ואמרו: ראו, ישראל מוכים, ומוכים מאת השם - אות היא שהשם מאס בהם, ולכן אדרבה יש להכותם עוד, להראות להם שהם מאוסים בעיניו. על כך אומר דוד: אין הדבר כדבריהם שאתה הכית אותי, אלא "ואני עני וכואב" - על ידם. אדרבה, אצלך "ישועתך אלוהים תשגבני": את המכות קיבלתי מהם, ואם תהיה ישועה - היא תבוא ממך ריבונו של עולם.
ספר באר אברהם, שהובא במעם לועז, מבאר שדוד אומר: היות ואני עני וכואב, איני רוצה להילחם בהם, ולכן כל תקוותי בך. "ישועתך אלוהים תשגבני" - רק ממך, לא ממני ולא מתוך התאמצות שלי. והוא מדייק זאת מן הלשון: כל מקום שכתוב "עזר" משמעו אני פועל ואתה עוזר; אבל כל מקום שכתוב "ישועה", היא בלא חלק מצד הנושע, שהנושע לא פעל דבר, וכולה מאת השם. לכן הוא אומר: אין לי כוח לפעול שתעזור לי, אלא ישועה גמורה ממך היא שתצילני.
בספר דרש משה, שאף הוא הובא במעם לועז, מבאר את העניין על פי הזוהר הקדוש בפרשת משפטים: בגלות שם אלוקים נפרד, ובמקום "אלוהים" כתוב "מי אלה" - אותן אותיות. כלומר במציאות הגלות אין ניכרת מידת דינו של הקדוש ברוך הוא הנפרע מן האומות, ומ"אלוהים" נעשה "מי אלה": בחינה של הסתר פנים, שהגויים אומרים מי אלה? מי העם הזה? עם שאין לו אלוהים, ואין רואים את יד השם. ואילו בגאולה נאמר "קרבת אלוהים יחפצון" - שיתקרבו אותיות אלוהים, ובמקום "מי אלה" יתחברו האותיות לשם אלוהים. וזה מה שדוד מבקש: "ישועתך אלוהים תשגבני" - שהישועה תהיה בכך ששם אלוהים יהיה שלם ומלא ולא "מי אלה", ועל ידי התקרבות האותיות תבוא הישועה וישגבני ויצילני מיד האויבים.
אֲהַלְלָה שֵׁם־אֱלֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה׃
הרד"ק מסביר: "אהללה שם אלוהים בשיר" - כאשר תוציאני מן הגלות; "ואגדלנו בתודה" - אודה על חסדו כשאקריב לפניו קורבן תודה, שקורבן תודה הוא ביטוי להודאה להשם יתברך על ישועתו. המלבי"ם מבאר ש"אהללה שם אלוהים" הוא סיפור תהילותיו של הקדוש ברוך הוא באופן כללי, "ואגדלנו בתודה" הוא יותר מזה - כשאביא קורבן תודה, שהוא הודאה ייחודית על הניסים הפרטיים שעשה לי. הרי כאן שתי בחינות: הלל לשם אלוקים על כל נפלאותיו, ותודה מיוחדת שלי - "ואגדלנו", אגדיל לספר עד כמה הושיעני השם באופן פרטי.
וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׂגְּבֵנִי׃
צריך להבין: כשאנו אומרים "אלוקים" ומבקשים שישלח השם ישועה, פירוש הדבר שיעשה השם דין באויבים. לכן זו תמיד בחינה של דין, שהשם יבוא בגבורה. וכך אף בכוונת שם השם בברכת "גואל ישראל": כל ברכה משמונה עשרה יש לה ניקוד אחר, ואמרתי לכם שצריך לכוון בזה, וכדברי הרב עובדיה יוסף אלה כוונות פשטיות, לא סוד. הניקוד ב"גואל ישראל" הוא שווא, ושווא בספירות הוא גבורה. נמצא שבחינת "גואל ישראל" היא גבורה, שכן כשהשם נפרע מן האויבים - בזה מתגדל ומתקדש שמו לעיני גויים רבים, וזו גבורתו. וכך גם כאן: בחינת "אלוקים", שיעשה השם דין ברודפיו.
בחלק זה דוד מבקש ישועה גלויה ומהירה, ומחלק בין גאולת הנפש - שהיא מצד הקרבה, שהנפש חלק אלוה ממעל - לבין פדות הגוף מיד אויביו. הוא פורש לפני הקדוש ברוך הוא את מלוא החרפה, הבושה והכלימה, את היעדר המנחמים, ואת ה"ראש" והחומץ שנתנו לו בסעודת הברייתו. מכאן הוא מבקש שהשולחן שלהם יהיה להם לפח ולמוקש, שתחשכנה עיניהם וימעדו מותניהם, שיישפך עליהם הזעם וחרון האף ויישומו ארמונותיהם ואוהליהם. ובעיקר הוא עוקר את טענתם: הם מתהדרים שהם רק משלימים את מכת השם ורודפים את חלליו - ועל כך הוא מבקש שיצוף עוון זה מעל כל עוונותיהם ושלא תעלה להם ההצדקה. וכנגד הכל: "ואני עני וכואב" - המכות מהם, והישועה ממך, ישועה נשגבת ושלמה שכולה מאת השם, ועליה אהלל בשיר ואגדל בתודה.