פתיחה
אנחנו ממשיכים במזמור ס"ח, בחלקו האחרון. לפי דרכו של המלבי"ם כל הפרק מתאר מציאות אחת שלמה: מלחמה מן המלחמות של דוד, כאשר באו אויבים להילחם בישראל בבשן, והקדוש ברוך הוא יצא לפני עמו והכניע אותם. בפסוקים שלפנינו נראה את סיום המרדף אחרי האויבים, את שיבת המחנה בשירה ובמחולות לארץ ישראל, את השבטים המקבילים את פני השבים, ואת ההודאה שהכול מאת ה'. לצד המלבי"ם נעיין גם ברש"י, באבן עזרא וברד"ק, שכל אחד מהם מעמיד את המזמור בהקשר אחר.
"למען תמחץ רגלך בדם" - ניצחון גמור על האויב
לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ׃
רש"י מפרש בשני אופנים. האחד: "תמחץ" מלשון בקיעה - רגלנו תהיה בוקעת בדמם של האויבים, כאילו נעשו מהם נהרות דם ורגלנו בוקעת בהם; כך ניגבר על האויבים. והשני: "מחץ" הוא שם של כלי שהיו שואבים בו יין מן הבור, וכאן כביכול נוציא בכלי הזה מדמם של האויבים, ולשון כלביך תלקק מדמם. "מאויבים מנהו" - מנהו לשון פרנסה, כמו "וימן", וכמו "אשר מנה את מאכלכם", לישנא דמזוני. כלומר מן האויבים תהיה פרנסתם של הכלבים.
האבן עזרא מביא שלושה כיוונים ב"מנהו": האחד, כמו "משם והלאה" - מנהו והלאה. השני, כמו "שמץ מנהו", משהו ממנו, והוא מדבר כאן על המלכה: אחרי שדיבר על האויבים בכלל, עכשיו הוא אומר שגם כלפיה תהיה הכנעה. והשלישי, יש מפרשים "מנהו" מלשון ציווי ומינוי - כך ציווה השם.
הרד"ק מפרש שאין "תמחץ" לשון בקיעה ולא שם כלי, אלא לשון אדמימות: "תמחץ" כמו "תחמץ", שהרי אותיות מתחלפות במקומן הרבה, כמו כבש־כשב ושלמה־שמלה. "תחמץ" לשון להאדים, כמו "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" - שבגדיו אדומים מדם. ולפי זה: תאדים רגלך מדם האויבים, וגם לשון כלביך תאדים מדמם. ומוסיף הרד"ק שאפשר לפרש שהכתוב אינו חוזר על ישראל אלא על הקדוש ברוך הוא, כביכול הוא היוצא להילחם באויבים, כלשון "ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי" - והכול דרך משל, לבטא שהשם נלחם בשבילנו ומכניע את אויבינו.
המלבי"ם מפרש על דרך המהלך של הפרק: אלה שנמלטו מן הארץ - תהרוג אותם בחרבך, ורגלך תימחץ מדמם. והוא מצייר את המוות כשר הטבחים - לא אופה ומבשל, אלא הממונה על בית המטבחיים, שר הטובחים - ולו כלבים ההולכים עמו ואוכלים ממה שהוא טובח. הכלבים ימחצו את לשונם מן האויבים "מנהו", שהם מהם ומהמונם, כלומר מאותו מין ממש - האויבים דומים לאותם כלבי מוות, ולבסוף יאכלו הכלבים מבשרם. והנמשל: כאן בארץ נפלו האויבים בדרך נס, וכאשר יצאו מגבול הארץ רדפו אחריהם והרגום בחרב, ואת בשרם השליכו לכלבים. "תמחץ" לפי המלבי"ם עניינו מלוכלך בדמים, כמי שנמחץ ודמים זבים ממנו.
"ראו הליכותיך אלהים" - הכרה שהכול מידו
רָאוּ הֲלִיכוֹתֶיךָ אֱלֹהִים הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקֹּדֶשׁ׃
רש"י מפרש: לאלה נאה לך להושיע, שהרי הם ראו את הליכותיך בקדושתך בים. כאשר נגלה השם על הים נדמה להם כאיש גיבור מלחמה, ועל זה נאמר "זה אלי ואנוהו". וכיוון שראו את הליכותיך אז - "קדמו שרים אחר נוגנים", ישראל קידמו לשורר לפניך את שירת הים, ורק אחריהם באו הנוגנים, הם המלאכים. שכן המלאכים ביקשו לומר שירה ולא הניח להם הקדוש ברוך הוא, ורק אחרי שאמרו ישראל שירה אמרו גם הם. ואגב, רש"י עצמו יאמר בהמשך שאין זו פשטות המזמור לקחת את כל הפרק לעניין מתן תורה וקריעת ים סוף, אבל חז"ל בוודאי דרשו את הפרק על יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה.
הרד"ק מעמיד את המזמור בימי חזקיהו, במלחמת סנחריב, כשהכה השם במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות. כשראו ישראל את מגפת האויבים - "ראו הליכותיך", הכירו שזה בא ממך. שום הסבר טבעי לא היה לדבר, ועד היום ההיסטוריונים מתארים שמגפה מסתורית פגעה בחילו של סנחריב; חז"ל מגלים לנו את טיבה של אותה "מגפה מסתורית" - מלאך הכה בחיילי סנחריב. "הליכות אלי מלכי בקדש" - השם המושל בשמים, בקודש, הוא ששלח את מלאכיו לעזרתנו, כמו שכתוב "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור".
המלבי"ם מפרש שמכאן ואילך מתאר הכתוב את שיבת ה' צבאות עם עמו אל ארץ ישראל אחרי הניצחון, ואיך שוררו לפניו במקהלות. בדרך כלל, כשחיילות שבים ממלחמה מקבלים את פניהם בשירות ובמחולות, כמו ששרו לדוד "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". והמליצה כאן מקבילה למה שהזכיר המלבי"ם בתחילת המזמור בפסוק "יקום אלהים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו", שהוא כלשון "ויהי בנסוע הארון קומה ה' ויפוצו אויביך" - כשם שבמדבר הלך הארון לפנינו, כך אומר דוד שגם בזמננו קם השם לפנינו והושיע אותנו. וכעת, בסיום המלחמה, מקביל הכתוב ל"ובנוחו יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל": כאשר שב הארון מן המלחמה, יוצאים לקראתו רבבות אלפי ישראל בתופים ובמחולות. כך, כשהקדוש ברוך הוא כביכול שב מן הירדן אל ארצו הקדושה, יוצאים ישראל לקראתו ומהללים על מה שראו - "ראו הליכותיך אלהים, הליכות אלי מלכי בקדש", איך מן הקודש בא והושיע אותנו.
"קדמו שרים אחר נוגנים" - סדר התהלוכה
קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת׃
המלבי"ם מפרש: "קדמו שרים" - לפני הליכותיך הלכו השרים, כלומר המשוררים קידמו את פניך, כמלך השב מניצחון ששרים לפניו. "אחר נוגנים" - המשוררים הלכו אחרי הנוגנים, והנוגנים היו בתוך העלמות המתופפות. נמצא סדר התהלוכה: תחילה המנגנים, אחריהם המשוררים, ואחריהם המלך.
"במקהלות ברכו אלהים" - עוברים במעי אמן ומקור ישראל
בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים אֲדֹנָי מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל׃
חז"ל דורשים מכאן, ורש"י מביא, שאף עוברים במעי אמן אמרו שירה על הים. מניין? שנאמר "ברכו אלהים ה' ממקור ישראל" - אותם שעדיין במקור, כלומר עוברים במעי אמן, שהרי רחם האישה נקרא מקור.
הרד"ק מפרש: מדוע "במקהלות"? מפני שבמקהלות יש פרסום. מקהלות היינו קהל רב, ובקהל רב תודיעו לכול את נפלאותיו. "ה' ממקור ישראל" - ברכו את ה' כל אותם שיצאו ממקור ישראל, כלומר כל מי שהוא משורש יעקב, כמו שכתוב "כל זרע יעקב כבדוהו".
המלבי"ם מפרש בהמשך המהלך: יחד עם השבים הלכו מקהלות רבות שבירכו אלוקים, "וה' ממקור ישראל" - מארץ ישראל. הוא מתאר את המחנות שיצאו מחוץ לארץ להילחם, כמים הנוזלים חוץ ממקורם, כבריכה העולה על גדותיה ומימיה נוזלים החוצה; וכעת אנו יוצאים לקראתם מארץ ישראל, כמקור מלא מים היוצא להקביל את פניהם, ומקהלות אין מספר.
"שם בנימין צעיר רודם" - בנימין בראש והשבטים סביבו
שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם שָׂרֵי זְבֻלוּן שָׂרֵי נַפְתָּלִי׃
רש"י מפרש "רודם" - רודה בם, מושל עליהם, שזכה בנימין הצעיר למלוכה. וכלפי מה הדברים אמורים? שמואל אמר לשאול: "הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה". והלוא בנימין היה מן הקטנים שבשבטים, אחרון ולא ראש. אלא כתרגום יונתן: "שבטא דבנימין עבר בימא בריש כל שבטיא" - בקריעת ים סוף עבר שבט בנימין תחילה, בראש כל השבטים. ומכוח זה נהיה "רודם", זכה למלוכה. "שרי יהודה רגמתם" - שרי יהודה כעסו על כך: אנחנו שבט המלוכה, מדוע לא אנחנו ראשונים? והיו מתקנאים בהם וזורקים בהם אבנים, וכן שרי זבולון. ועוד מביא רש"י פירוש אחר, ש"רגמתם" הוא כמו "רקמתם" - שהיו לבושים בגדי רקמה, לשון ארגמן, וכך חיבר ופירש מנחם. ולפי מסורת התימנים, שהגימ"ל נהגית כגו"ף, שתי המילים נקראות בדומה זו לזו, והדברים מובנים יפה.
הרד"ק, כדרכו, מעמיד את הדברים בימי חזקיהו ובמצור. שם היו בנימין ויהודה, שהרי אחרי גלות עשרת השבטים נשארו יהודה ובנימין בלבד, ועל שני השבטים האלה מלך חזקיהו. שאר השבטים גלו בימי הושע בן אלה, בשנה התשיעית למלכותו, שהיא שנת שש לחזקיהו, ומלך אשור עלה בשנת ארבע עשרה לחזקיהו - שמונה שנים לאחר מכן. ואם כן, כיצד נזכרים כאן "שרי זבולון שרי נפתלי", והרי גלו? אלא מפרש הרד"ק שנשארו מעטים משאר השבטים מפוזרים בארץ ישראל, מעט כאן ומעט כאן, וגם בימי יאשיהו היו שם, כמפורש בדברי הימים ב' ל"ד ו'. השבט כולו גלה, אך יחידים נותרו, והם באו לירושלים לעזור ליהודה ובנימין במצור. ולפי זה "רגמתם" עניינו קיבוצם - שנתקבצו כולם בירושלים לסייע לחזקיהו כנגד סנחריב. "שם בנימין צעיר רודם" - הצעיר שבשבטים רדה באויבים, ואף שהיה חילם גדול, אלוקים הכה אותם וישראל בזזו את הביזה. ו"שם" פירושו באותו מקום עצמו: במקום הברכה והתהילה, שנאמר בו "במקהלות ברכו אלהים", שם שללו את השלל ושם ראו במפלת האויבים.
דרש ופשט - ומדוע חשוב מהלך שלם
הרד"ק מביא גם את דרשת חז"ל שפירשו את העניין על קריעת ים סוף, אך טוען שאין זה סדר המזמור. וזה יסוד גדול: כשאנו מבארים פסוק, אי אפשר לנתק אותו מן ההוויה שבתוכה הוא עומד ולומר שלפתע הוא מדבר על תקופה אחרת לגמרי. דוד המלך אומר מזמור שלם, שמשמעותו מבטאת מציאות שלמה, ואי אפשר שפתאום ייכנס לתוכו פרט היסטורי שאינו קשור לכלל. לכן אומר הרד"ק שבדרך דרש ודאי אין אנו חולקים, אבל להעמיד שכך מהלך המזמור - לא. זה ההבדל בין פרשני התנ"ך לפרשני התלמוד: הדרשן רשאי להוציא פסוק מעניינו, ואילו פרשן התנ"ך צריך להסביר מהלך.
וזהו גם ייחודו של המלבי"ם. אף בספר כמו איוב, שלכאורה נראה שאין קשר בין הפסוקים, המלבי"ם מחבר ביניהם ויוצר מהלך. ומשום כך חסרונו כל כך מורגש בקהלת, שבו נראה כל פסוק עומד בפני עצמו, ואין מלבי"ם על קהלת, ולכן קשה לנו להבין כיצד שלמה כותב ספר שהוא מהלך אחד שלם; וכן אין פירוש מלבי"ם לאיכה, ואף שם אנו לומדים כל פסוק לעצמו, אך להבין את המהלך קשה. עיקר עבודתו של המלבי"ם היא להראות שהפרק אינו מורכב מקטעים קטעים אלא מספר סיפור אחד שלם.
המלבי"ם עצמו מפרש כאן: אחרי "במקהלות ברכו אלהים" - מהללים, שרים ונוגנים - מהו תוכן השיר? השיר מתאר את העמים שלקחו את ישראל בשבי, והם כחיות המדבר וכפרים אבירים; ועם כל זה נכנעו תחת ישראל שרדו בהם. כשמדובר באויב לוחם קשה לרדות בו, אבל כשהם כבהמות - קל לנהוג בהם כצאן לטבח. וזהו "בנימין צעיר רודם": אף נער צעיר כבנימין רדה באותם אויבים שהיו כפרים ואבירי בשן, כפרים שמנים. ו"שרי יהודה רגמתם" - יהודה אפילו מקל לא הוצרכו. כשרוצים להחזיר בהמה אל העדר, אם היא קרובה מכים אותה, ואם רחוקה - לוקחים אבן וזורקים. כך היה כוחם של שרי יהודה עצום כל כך, שדי היה להם ברגימת צרור כדי להבריח את העמים.
"צוה אלהיך עזך" - העוז אינו מעצמנו
צִוָּה אֱלֹהֶיךָ עֻזֶּךָ עוּזָּה אֱלֹהִים זוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ׃
מֵהֵיכָלֶךָ עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי׃
הפנייה כאן היא אל עם ישראל: אלוקיך ציווה את עוזך, הוא שנתן לך את העוז. ולדעת הרד"ק אפשר שהפנייה היא אל חזקיהו המלך - אלוקיך נתן לך את העוז. כלומר: העוצמה וההתגברות על האויב אינן מעצמך, השם ציווה אותן. ולכן תודו לו ואמרו "עוזה אלהים זו פעלת לנו" - את העוז הזה אתה פעלת לנו. זו האל"ף־בי"ת של קבלת טובה: להודות. אדם אסור לו להיות כפוי טובה כלפי אף בריה, על אחת כמה וכמה כלפי הקדוש ברוך הוא; תזכור תמיד ש"זו פעלת לנו", הכול ממך ריבונו של עולם.
המלבי"ם מפרש שהמילה "ציווה" חוזרת על שניהם: ציווה אלוקיך, ציווה עוזך - הוא ציווה שייכנעו לפני עם ה'. שהרי ראית שבנימין הצעיר רודה בהם במקל ויהודה באבן; דע לך שאין זה מעצמו, אלא השם ציווה שיהיו כנועים לפנינו, ועוז ה' הוא שגזר זאת. ועל כן פונה הכתוב אל העוז עצמו, כדרכו של המלבי"ם לתאר מושג מופשט כדמות: "אתה העוז, עוזה אלהים, זו פעלת לנו" - אתה הוא שהושעת אותנו, לא בכוחנו אלא מכוחך. ומהיכן פעלת? "מהיכלך על ירושלים" - מן ההיכל שעל ירושלים יצא העוז, מהיכל ה' ששם שוכן ה'. ולכן השי שמובילים המלכים - לך הוא שייך, שהרי את השי מביאים למדינה המנצחת, ואתה הוא שניצחת.
ולמה רומז הכתוב? מסביר המלבי"ם שרומז למה שמופיע בשמואל ב' פרק ח', שתועי מלך חמת שלח לדוד כלי כסף וכלי זהב, לפי שדוד הכה את הדדעזר, ובזה הביא ישועה גם לתועי. במה הודה לו? בכלי כסף וכלי זהב. אלא שדוד אמר: וכי אני עשיתי את המלחמה? השם עשה את המלחמה - והקדיש את אותם כלי כסף וכלי זהב לה'. לה' הישועה, והוא הושיע, אם כן מה לי ליטול את התשלום. וזהו "לך יובילו מלכים שי": המלכים מובילים את השי, ואומר דוד - לך ריבונו של עולם, אתה עשית את הישועה.
"גער חית קנה" - פסוק סתום ופתיחתו
גְּעַר חַיַּת קָנֶה עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ׃
פסוק זה סתום לחלוטין מצד עצמו, ונראה כיצד פותחים אותו המפרשים. רש"י הולך בדרך דרש: "גער חית קנה" - בנוסחאות שלפנינו כתוב "זה עמלק שנמשל כחית היער", אבל בפשטות זו הצנזורה, ובנוסח המקורי: זה עשיו שנמשל כחזיר היער, הדר בין הקנים, כמו שכתוב "יכרסמנה חזיר מיער" - וזה גם מתאים לפסוק שרש"י עצמו מביא. הצנזור לא מצא חן בעיניו שעשיו הוא אדום, ולכן העביר הכול לעמלק; אך לאמיתו של דבר כל אדום הוא כחזיר היער הדר בין הקנים. ואם כן: תגער ה' בעשיו.
"עדת אבירים בעגלי עמים" - לשון רש"י כאן קשה, "עד ששמנו ועשיתו כפרים אבירים בתוך שאר האומות שאינם אלא כעגלים לנגדם", וכוונתו: עד שאתה, ריבונו של עולם, השמנת אותו ועשית אותו כפרים אבירים בתוך עגלי עמים. פר אביר גדול, ועגל קטן - עשית את עשיו כפר גדול לעומת שאר העמים שהם כעגלים קטנים, כלומר נתת לו את הממשלה ואת המלוכה. ועל כן אנא ה', גער באותה חיה הדרה בין הקנים. "מתרפס ברצי כסף" - מתרפס היינו מתרצה: אפשר לרצות אותו על ידי רצי כסף, שנותנים לו כסף. וכידוע, מאז ומעולם הדרך לפעול באדום הייתה על ידי כסף, על ידי שוחד.
"לעשיו יש ידיים" - דרכה של גלות
פעם אמרו לרב מבריסק שמינו מושל גוי, שונא ישראל, והתחילו למנות את כל הידוע והמפורסם עליו, כמה רשע ומושחת הוא. אמר להם: למה? אני דווקא ראיתי אותו, נראה לי בסדר גמור, לא חסר לו שום דבר. לא הבינו - וכי הרב משבח אותו? אמר להם: יש לו שתי ידיים בריאות, הכול בסדר. במילים פשוטות: תמלא את הידיים, והכול יסתדר.
ופעם היה מושל רשע שלא הסכים כלל לקחת שוחד. באו ושאלו: מה עושים? אמר להם הרב מבריסק: תשאירו לי. הלך אליו ביום קיץ לוהט עם מעיל ומטרייה. שאל אותו המושל: מה הבדיחה הזאת? אמר לו: חלמתי על אמי, והיא אמרה לי שהיום ירד גשם. אמר לו: על מה אתה מדבר, יום קיץ לוהט. אמר לו: אני מוכן אפילו להתערב על כך. אם אמי אומרת - היא יודעת. התערבו על עשרת אלפים. בערב חזר הרב מבריסק ופניו נפולות. אמר לו המושל: אם באת להתנצל, איני מקבל תירוצים. אמר לו: לא באתי להתנצל, באתי עם הכסף. אתה צודק, איני יודע כיצד אמי טעתה הפעם, הנה הכסף. ספר לו את הכסף. ואז אמר לו: רק באתי לבקש בעניין הגזירה. אמר לו: זה בסדר, אל תדאג, הכול מבוטל, הכול נמחק. אמר להם אחר כך: תבינו, לעשיו יש ידיים - "מתרפס ברצי כסף", די להתרפס לפניו עם כסף, ובזה אתה פותר את כל הבעיות.
ואפילו הגרמנים ימח שמם, שבמשך תקופה ארוכה לא ניתן היה לדבר איתם על כסף, לקראת סוף המלחמה, כשכבר הבינו לאן העסק הולך, היה אפשר לקנות מהם קרונות שלמים בכסף. שילמו הון וקנו קרונות שלמים של יהודים - קסטנר, שינדלר. מי יכול לתאר לעצמו איזו זכות. הגוי לא השתנה: יש לו זוג ידיים בריאות, תמלא אותן והכול יסתדר.
גדרי שוחד
ויש להבהיר את ההלכה. שוחד הוא כשאתה נותן תשלום לדיין בבית דין כדי שיטה משפט. כל השאר אינו קרוי שוחד. וכן, אם בא גוי לגזור עליי גזירה, וכי יש ספק שמותר לי לשלם כדי להציל את עצמי מגזירתו המושחתת?
פעם שאל שופט גוי את היהודי ששילם לו: הרי אצלכם היהודים יש איסור שוחד, וכיצד זה בלי עין הרע כל פעם מגיע אליי יהודי אחר ומשלם מתחת לשולחן? החדר הזה כבר ראה הרבה תשלומים. לא שהייתה לו בעיה לקחת, אלא שאלה סקרנית הייתה לו: איך אתם מסתדרים עם זה? ענה לו: פשוט מאוד. כאשר מגיע יהודי למשפט מול גוי, והשופט גוי, היהודי כבר עומד בעמדת נחיתות של עשרים מול שמונים. משלם היהודי - וכעת זה חמישים־חמישים. נמצא שלא הטה את המשפט אלא רק איזן את המאזניים. וכל האיסור הוא לתת שוחד כדי להטות משפט; כשאינך מטה אלא מאזן - מותר.
וכבר יעקב אבינו השתחווה לפני עשיו אחיו שבע פעמים. ורבי, כשהיה הולך להיפגש עם ראשי השלטון, היה לומד את פרשת עשיו, ואדרבה - משם אנו למדים כיצד לנהוג עם הגוי. "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם": האדם צריך להחניף, להתרפס, לומר לו מילים נעימות כדי שיסיר ממנו את הגזירה. ולא להתעקש ולומר "מה פתאום". להפך: "למה תתראו" - בפני הגוי, בהיותנו בגלות, עלינו להראות את עצמנו שפלים בפניו, ובלבד שיעזוב אותנו.
מי מונע שוחד - החוק או התורה?
אם כבר הזכרנו שוחד: פעם אמר שופט גוי לרב מבריסק שהחוק הרוסי צודק יותר מן החוק היהודי - עפרא לפומיה. מדוע? כי בחוק הרוסי אסור לתת שוחד ואסור לקחת שוחד, ואם ייתפסו - שניהם ייענשו. ואילו בתורה אין בשום מקום איסור לתת שוחד; כל האיסור הוא "לא תיקח שוחד", אבל לתת מותר. ולמען הדיוק, גם בנתינה יש חשש "לפני עיוור לא תיתן מכשול", אבל התורה לא כתבה "לא תיתן שוחד", ושאלה היא.
אמר לו הרב מבריסק: בדיוק ההפך. דע לך שהתורה מונעת שוחד, והחוק הרוסי מעודד שוחד. אמר לו: כיצד ייתכן, והרי החוק הרוסי מעניש את שניהם? אמר לו: תבין. אצלכם, כשנכנס אדם לחדר השופט ומשחיל לו מעטפה, העסק סגור - השופט יודע שזה בונקר: ממני לא ייצא, שאם לא כן יתלו אותי, וממנו לא ייצא, שאם לא כן יתלו אותו. נמצא שהשופט אינו מפחד כלל ולוקח. אבל אצלנו, כשנכנס אדם לדיין לתת שוחד, הנותן רגוע - שהרי לא יקרה לו דבר - והדיין רועד מפחד: אם אקח ממנו, ירוץ ויספר לחבריו שהדיין הזה מקבל, וכבר לא יהיה לו מה להפסיד. וממילא, דווקא משום שהתורה לא אסרה לתת, נוצר מצב שהשופט חושש לקחת. ופני השופט חפו.
חריפותו של הרב מבריסק
בר דעת לא היה הולך להתווכח עם הרב מבריסק, שהרי לעולם לא תצא צודק מלפניו; הגיונו היה כל כך צרוף וישר שזה פלא פלאים. פעם ישב ברכבת, והתיישב כומר ליד התלמידים והחל לשאול אותם: מדוע אינכם מאמינים באותו האיש? ענו לו: חכמים חיו בדורו של אותו האיש, הכירוהו ואמרו שהיה שקר וכזב, ומעשיו בכישוף, וקבעו שאין בו ממש. אמר להם: חכמים טעו. אמרו לו: איך אתה מעז? אמר להם: הרי רבי עקיבא חשב שבר כוכבא הוא משיח, ובסופו של דבר הכזיב - הרי שרבי עקיבא טעה; אם כן גם כשלא ראו חכמים באותו האיש משיח - טעו. נתקעו התלמידים ולא היה להם מה לענות. הרב מבריסק לא התערב, עיניו שקועות בספר, אך כשראה שהתלמידים זקוקים לחילוץ אמר לאותו כומר: ומי אמר שרבי עקיבא טעה? החל הגוי לצחוק: מה זה מי אמר, הרי בר כוכבא מת, איזה משיח הוא זה? אמר לו הרב מבריסק: אם כן, גם אתה מודה שמשיח שמת אינו נחשב משיח - וחזר ללימודו. בזה נגמר העניין. משפט אחד, ולא צריך יותר.
ולגופו של דבר, רבי עקיבא לא טעה. הפשט הוא שבכל דור יש משיח; אלא שאם הדור זכאי הוא מתגלה, ואם לאו - מישהו אחר מקבל את התפקיד. רבי עקיבא אחז שבר כוכבא הוא הראוי, ובפשטות כמשיח בן יוסף - שכן משיח בן דוד עניינו הגאולה הרוחנית, ומשיח בן יוסף הגאולה הגשמית. בסופו של דבר אכזב, שכתוב שנהג בגאווה, והיו כמה סיבות שגרמו לכך שלא קיבל את התפקיד. אבל מצד הראוי - ודאי ראה בו רבי עקיבא את מי שראוי להיות המשיח, וכדברי חז"ל שביקש הקדוש ברוך הוא לעשותו משיח.
"ביזר עמים קרבות יחפצו"
נחזור לפסוק. "מתרפס ברצי כסף" - הם מתרצים רק כשמרצים להם מעות, רק אז הוא מתרפס. "ביזר עמים" - שהם פיזרו את השבטים, כלשון "אף חובב עמים", "וקרבות יחפצון" - ותמיד אינם מבקשים אלא קרבות. כלומר הגויים, ואנו מדברים כאן על אדום, פיזרו את השבטים, ותמיד מחפשים רק מלחמות.
המלבי"ם מפרש על פי המהלך שלו. תועי מלך חמת, כאמור, שלח שי לדוד על שנלחם והכה את הדדעזר - והשי בא על כך "שגערת חית קנה ועדת אבירים בעגלי עמים": האויבים היו כחיות הטורפות הנמצאות בין הקנים, וכעדת אבירים, שוורים חזקים הנוגחים בקרניהם, ואתה פיזרת אותם וגערת בהם. "מתרפס ברצי כסף" - אותו תועי מלך חמת ששלח כלי כסף וכלי זהב על שניצחת את הדדעזר ופיזרת אותם, בא ומתרפס ונכנע לפניך. ולשון "מתרפס" כדברי חז"ל "התרפס ורהב רעיך" - שתבקש מלפניו ותכניע עצמך לפניו. הוא התרפס לפניך "ברצי כסף", הריץ לפניך את מתנת הכסף והזהב. "אשר ביזר עמים קרבות יחפצו" - "ביזר" כמו פיזר: הוא פיזר לפניך כסף וזהב הרבה, שלל מעמים אשר קרבות יחפצו. ומהיכן היה לו כל אותו כסף וזהב? מן העמים שנלחם כנגדם והכה אותם ופיזר אותם מלפניו - שכן כשאתה נלחם באומה והם בורחים מפניך, הרי אתה מפזר אותם; ומשללם שלח לך, כדי שתגער בחית הקנה, על שהכית את חיל הדדעזר.
לסיכום:
בפסוקים אלו אנו רואים את סיומה של המלחמה ואת שיבת המנצחים: האויבים נמחצו עד שדמם מלכלך את הרגל ואת לשון הכלבים, ישראל מכירים ש"ראו הליכותיך אלהים" - שהכול הליכותיו של מלכנו בקודש, ויוצאים לקראת השבים בשרים, בנוגנים ובעלמות תופפות, במקהלות אין מספר. בנימין הצעיר רודה באויבים ושרי יהודה די להם ברגימת אבן, אך הכול מפני ש"ציווה אלוהיך עוזך" - העוז מן ההיכל שעל ירושלים, ולכן "לך יובילו מלכים שי", לך ולא לנו. ולבסוף הבקשה: "גער חית קנה" - שיגער הקדוש ברוך הוא באותה אומה שקרבות תחפוץ תמיד. ולאורך הגלות למדנו מיעקב ומרבי כיצד לנהוג עם עשיו: להיכנע, להחניף ולהתרפס עד יעבור זעם, ובלבד שנינצל מגזירותיו - מתוך ידיעה ברורה שהעוז והישועה אינם מכוחנו אלא מכוחו יתברך.