לפנינו החלק האחרון של מזמור ס"ח, הפסוקים החותמים את השיר הגדול הזה. לאחר שהמזמור תיאר את ישועת ה' לעמו, הוא נחתם בתמונה של אומות העולם המביאות מנחה לה', ובקריאה אל עם ישראל "תנו עוז לאלהים" - קריאה שממנה נלמד יסוד עצום בהבנת ההנהגה הניסית ובחלקנו בה. נלך על סדר הפסוקים, בביאורי רש"י, הרד"ק והמלבי"ם.
יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו לֵאלֹהִים׃
רש"י מפרש: כאשר תחריב את אדום ויקום מלך המשיח, אז יביאו לך דורונות ומתנות גם ממצרים וגם מכוש. ומהו "חשמנים"? רש"י מביא בשם מנחם שזהו שם של מדינה, כמו חשמונה. ובאמת יש אומרים שהחשמונאים נקראו כך על שם העיר חשמונה, ומשם שמם. ויש אומרים ש"חשמנים" פירושו דורונות ומתנות - אין לכך דמיון רב במקרא, אבל כך מתיישב הפשט: יביאו לך מתנות ממצרים ומכוש.
הרד"ק והאבן עזרא מפרשים ש"חשמנים" הם הגדולים והסגנים, אנשים מכובדים. גם היום משתמשים בביטוי הזה כתואר בכמורה - אחד התארים הגבוהים הוא "חשמן", והוא מבוסס על היסוד הזה. וכך מתתיהו בן יוחנן כהן גדול נקרא חשמונאי, כלומר חשוב ונכבד, וכן בניו אחריו. אם כן שתי הדרכים: או על שם העיר חשמונה, או על שם חשיבותם.
הרד"ק מסביר שהמזמור מדבר על מלחמת חזקיהו. סנחריב בא ממלחמותיו בכוש ובמצרים, ועימו כל הכסף והזהב שביזז שם, וכל השבי שלקח. הקדוש ברוך הוא שלח אותו קודם לשם כדי שיטען את השלל הרב ויביאו אל סביבות ירושלים - למה שאנחנו נטרח ונסבול? שהוא יסחוב ויביא הכול לכאן. וכשהחל לצור על ירושלים, יצא מלאך ה' והכה בו, וכל הביזה נפלה ביד ישראל. זהו "יאתיו חשמנים מני מצרים" - כל עושר מצרים וכוש הגיע לירושלים.
על זה נאמר "נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך": כביכול היה צריך סנחריב להכות בנו, ונתן הקדוש ברוך הוא את מצרים ככופר עלינו, וכוש וסבא תחתינו - במקום שאנחנו ניפול, הם נפלו כמו כפרה בעדנו. וכן "יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים אנשי מדה עליך יעברו ולך יהיו" - כל יגיעם וכל רווחי סחרם יעברו אליך.
עוד מוסיף הרד"ק: אותם שניצלו מן המגפה שבו לדת ישראל והתגיירו. אמנם יש מדרש חז"ל שלא נשארו אלא סנחריב ושני בניו, אבל הרד"ק מבין שהיו שניצלו. ועליהם נאמר "אך בך אל ואין עוד אפס אלהים" - כלומר, אמרו: האלוקים נמצא רק אצלכם, ואין עוד שום אלוה מבלעדי ה'. ועליהם נאמרה גם הפרשה "יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות" - הם ידברו בלשון הקודש וישבעו לה' מתוך אמונה שלמה. וכך גם כאן: יביאו שי לבית המקדש, ועדת כוש תריץ ידיה במנחה לאלוקים.
ושואל הרד"ק: הרי בדרך כלל רצים ברגליים, והיה לו לומר "תריץ רגליו"? אלא שאף שהרגליים הן הרצות, את המנחה מביאים בידיים. לכן נאמר "תריץ ידיו" - רץ ברגליו ונותן בידיו את המנחה.
מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ אֲדֹנָי סֶלָה׃
המלבי"ם מסביר: יבואו חשמנים ושרים ממצרים, וגם כוש הרחוקה תריץ ידיה לאלוקים, וכל ממלכות הארץ יבואו וישירו ויזמרו לה'. וזה כמו שנאמר בתחילת העניין "שירו לאלהים זמרו שמו", שכן אז יכירו הכול את כוח ה' ואת עיזוזו. ו"סלה" - בזה מסתיים העניין, החלק הרביעי של המזמור.
לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז׃
הרד"ק מסביר: "שמי שמי" הוא כמו "שמי השמים" - השמיים הם גובה מסוים, ושמי השמיים גבוהים מהם, הגלגל העליון המקיף בכול, הנקרא ערבות. ולמה "קדם"? לפי שהשמיים וגרמיהם עומדים מקדם, מיום שנבראו הם קיימים, לא כן אישי הארץ - האדם נברא מאוחר יותר. ו"הן יתן בקולו קול עז" - ייתן ה' על אויביו את קולו שהוא קול עוז, ויגער בהם.
המלבי"ם מדייק שהמזמור מסיים במה שפתח בו: בתחילה נאמר "שירו לאלהים זמרו שמו סלו לרכב בערבות" - ה' רכב במדבר והושיע אותנו בדרך מלחמה, בדרך הטבע. ועתה: "לרכב בשמי שמי קדם" - הקדוש ברוך הוא מנהיג אותנו הנהגה שלמעלה מן הטבע, הנהגה ניסית, גבוהה ונעלה מן השמיים שלנו. קודם רוכב בערבות, הנהגה ארצית; עכשיו מנהיג אותנו משמי השמיים, שהם המשפיעים על השמיים והם במעלה גבוהה יותר. ולכן "הן יתן בקולו קול עז" - קול הגבוה מן הקול הטבעי, קול של עוצמה שבהנהגה על־טבעית.
תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים׃
הרד"ק מסביר: אתם בדבריכם תתנו לו עוז, כי מה שעשה ה' לכם נקמה באויבים לא היה מכוחכם אלא בעוז אלוקים. "על ישראל גאותו ועזו בשחקים" - כשם שמי שמסתכל בשמיים רואה את עוזו, "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע", כך ניכרת גאוותו על עם ישראל: בזה שהוא נלחם עבורם ומציל אותם מפני אויביהם. כשכל העולם כולו מבוסס בתוך הקורונה ועם ישראל כבר נמצא בחוץ - זו בחינת עוזו של הקדוש ברוך הוא. אין לזה שום הסבר טבעי; רק אדם מגושם וארצי יחשוב במושגים של ראש ממשלה וקשרים, ואילו אדם עם מעט רוחניות מבין ש"ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה". זו ישועת ה' עלינו, שהוא חס ומרחם על עבדיו. השאלה היא רק אם אנחנו מכירים טובה ויודעים להעריך זאת.
המלבי"ם מדגיש: ההנהגה הניסית הזו היא רק על ישראל. את הגויים אין הקדוש ברוך הוא מנהיג בהנהגה ניסית; ההנהגה הטבעית היא לכולם תמיד. לכן נאמר "תנו עז לאלהים" - הכינו את עצמכם במעשים טובים, שעל ידם אתם כביכול נותנים לו עוז להנהיג אתכם בהנהגה הרוחנית. במילים פשוטות: אתה רוצה לזכות להנהגה על־טבעית? תלוי בך. אם תהיה הגון וראוי, אתה נותן כוח כביכול להנהיג אותך כך; ואם אינך ראוי, כביכול תש כוחו של מעלה מלהנהיגך בדרך נס, והוא מנהיג אותך בהנהגת הטבע.
ומוסיף המלבי"ם: הנהגת הקדוש ברוך הוא על דרך הפלא והנס נקראת בכתבי הקודש "גאוות ה'". יש טבע, ויש להתגאות על הטבע - כלומר להתנהג בהנהגה מרוממת ונשגבת מעל ההנהגה הקבועה. והיכן קבועה ההנהגה הזו? "ועזו בשחקים", שחקים הם למעלה ממערכות הכוכבים. המערכה - הגלגלים והכוכבים - היא הנהגה על פי טבע; ואף שגם מה שיורד מכוח הכוכבים והמזלות בא ממנו יתברך, שהרי "מזל" מלשון שפע הנוזל מן העולמות העליונים, מכל מקום זו הנהגה קבועה וטבעית. ואילו עוזו בשחקים, וגאוותו על ישראל - שהוא מנהיגם בדרך שמעל הטבע, וזאת רק כשהם ראויים לכך במעשיהם. לכן "תנו עז לאלהים": תהיו ראויים, תעשו מעשים טובים, ובזה תזכו להנהגה על־טבעית.
בספר תהילות מהרי"ץ מביא את דברי חז"ל: כשישראל עושים רצונו של מקום מוסיפים כוח בגבורה ובפמליא של מעלה. וזה באמת פלא - אנחנו מוסיפים כוח לאלוקים? הנה כתוב "תנו עז לאלהים", אתה נותן עוז לאלוקים. הדברים טעונים ביאור, וכבר הרחבנו בהם מאוד; מי שרוצה הבנה שורשית בנושא ילמד את נפש החיים בתחילתו, שעוסק בעניין זה בהרחבה ומסביר כיצד הדברים פועלים.
וכאן מבאר הרב במשל: אב שמחנך את בנו, מיישר אותו, מלמדו ומחכימו, עד שנעשה אילנא רברבא, מגדולי הארץ, תלמיד חכם עצום, מיושר במידותיו והגון במעשיו. מי נהנה מזה? ראשית הבן, אבל אי אפשר להתכחש לכך שגם האב. "מי אתה?" - אבא של פלוני. הבן שלך הוא הגדול ההוא, החכם ההוא - זה נותן כבוד. כל מקום שאביו של הרב עובדיה היה נכנס אליו היו קמים לפניו כמו לגדול הדור; הוא רק אבא של הרב עובדיה, אבל כיוון שיש לו בן כזה, כיבדוהו. נמצא שגם האב מתכבד בגדולת בנו.
כך גם כאן: כל הכוח שלנו לעשות חיל הוא ממנו יתברך, אבל כאשר רואים את הבנים - "בנים אתם לה' אלהיכם" - במעלה כה גדולה, מתגדל כבוד שמיים, ובזה כביכול נותנים שבח לה'. וההפך הוא הנכון: כאשר עם ישראל מקלקלים והקדוש ברוך הוא נפרע מהם, צריך להיפרע מהם גם על חילול השם, שהרי האומות רואות עם נחות ואומרות: האלוה שלהם חלש, הוא לא יכול היה להצילם. מסרנו את עצמנו ביד האומות והן מחרפות ומגדפות שם שמיים, וגם על זה אנו נתבעים. אבל כשאנו עושים רצונו, מתגדל ומתקדש שמו, שהוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, והקדוש ברוך הוא כמו מתפאר בנו - "ישראל אשר בך אתפאר". ראו כמה נפלא הוא דורש את הפסוק: "תנו עז לאלהים" - שפרו מעשיכם כדי שתוכלו להוסיף עוז בגבורה של מעלה. ואם תשאל כיצד שייך שאוסיף כביכול להשם משהו - התשובה "על ישראל גאותו ועזו בשחקים": כיוון שה' מתפאר ומשתבח בעם ישראל, על ידי זה יש כבוד ועוז להשם יתברך בשחקים.
וממשיך והולך: "נורא אלהים ממקדשיך" - כביכול הקדוש ברוך הוא נעשה ירוי, שיראים ממנו, על ידי ישראל שהם המקדשים את שמו. אבל דע לך את האמת: "אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם" - מבלעדי עזרתו לא היינו מגיעים לכך. אל תחשוב שאתה נותן להשם משהו, כי בסופו של דבר גם מה שנתת ממנו יתברך הוא, וממנו קיבלת את הכוח לתת. ולכן אנו חייבים להודות ולהלל לשמו: "ברוך אלהים".
בנפש החיים מפרט יותר, שבקודשא בריך הוא בעצמותו לא שייך להוסיף מאומה. וזה גם דבר הגיוני: לא יתכן שאייצר דבר שייתן לו משהו שלא היה לו קודם. וכי הקדוש ברוך הוא ברא אדם כדי לקבל ממנו משהו? נמצא שייצר דבר שהיה חסר לו, והוא צריך את בן האדם לשם כך? אם אתה הופך אותו לצריך - גימדת אותו. מי הוא הצריך? מי שחסר. אני לא צריך סמים; מי צריך סמים? נרקומן. אין זו מעלה אלא חיסרון, סימן שיש לו צורך במשהו. מי שאין לו צורך בדבר - הוא השלם. אם כן הקדוש ברוך הוא אינו צריך כלום, ואם תאמר שהוא זקוק לשבח שלנו - עשית אותו חסר.
אלא מסביר הנפש החיים שיש לחלק בין הספירות הקדושות לבין עצמותו יתברך, וכבר הרחבנו בזה, ואומר זאת במשפט כדי שהדברים יהיו שלמים. עצמותו יתברך היינו קודשא בריך הוא שמחוץ לצמצום: הוא צמצם אורו, יצר עיגול פנוי ושם ברא עולמות, אבל מחוץ לצמצום אין לנו בו השגה ואף לא שם. גם "אין סוף" אינה הגדרה בו, שהרי אומר הנפש החיים: היה לך לומר "אין התחלה" - דבר שאין לו סוף אין לו גם התחלה, ולמה קפצת אל הסוף? אלא כשאומרים "אין סוף" אין הכוונה לעצמותו יתברך, אלא לתפיסה שלנו בו: לתפיסתנו אין סוף, לא הגענו לסופה, אבל התחלה יש - שהרי גילה לנו דרכיו והנהגותיו. ואילו בעצמותו אין גם התחלה, ואין לו שם, שכן כל שם מצמצם ומגדיר, והוא יתברך אינו ניתן להגדרה.
ולכן כשאנו אומרים "תנו עז לאלהים", הכוונה בספירות, שהן אור ממנו יתברך, ויש כוח במעשינו להוסיף שפעת אורם או למעטה. כשאתה מוסיף שפעת אורם - הם מורידים שפע לכאן למטה; וכשאתה ממעט אורם - אתה ניזוק ואינך מקבל שפע. זה עניין מיין דכורין ומיין נוקבין, שדיברנו בו בהרחבה. נמצא שבקודשא בריך הוא בעצמותו לא נתת כלום, אלא רק בספירות, שהן כוח נאצל ממנו יתברך, ובהן שייך להוסיף שפע אור על ידי מעשינו, ומכוחו יושפע עלינו לטובה.
נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱלֹהִים׃
רש"י מביא מדרש חז"ל: "ממקדשיך" - ממה שהחרבתו אתה ירוי, כלומר יראים ממך על שהחרבת את בית המקדש. שהרי אומרים: אם לבית מקדשו, שהוא כביכול ביתו של הבורא, לא נשא פנים, קל וחומר לרשעים שלא יישא להם פנים. נמצא שבחורבן הבית יש מורא לרשעים שלא יסריחו דרכיהם.
עוד מביא רש"י ממדרש אגדה: אל תקרי "ממקדשיך" אלא "ממקודשיך" - כשהקדוש ברוך הוא עושה דין בצדיקים, הוא מתיירא ומתעלה ומתקלס, כמו שנאמר במיתת שני בני אהרן "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד". אם בצדיקים הוא מדקדק, כמה אני, שאיני צדיק, צריך לתקן את דרכיי; ומתוך כך מתייראים מלפניו.
וכפי שהזכרנו במהלך המזמור, רש"י מביא את דרשת חז"ל שכל המזמור עד "ברוך ה' יום יום" מדבר על יום מתן תורה: "גשם נדבות" היה במתן תורה, "חיתך ישבו בה" - אלו ישראל בהר סיני, "מלכי צבאות ידדון" - מלאכי צבאות, שעם ישראל נרתעו מחמת הפחד והמלאכים היו מדדים אותם ומקרבים אותם להר. אבל רש"י אומר שאין לבו מתיישב לפרש "ישבו בה" לשון התיישבות בתורה, וכן "ההר חמד אלהים לשבתו" אין לבו מתיישב לדורשו על הר סיני, שהרי לא לשבתו חמדו ולא לשכון בו לנצח - וכאן כתוב "אף ה' ישכן לנצח". אם כבר, "ההר חמד אלהים לשבתו" הוא הר הבית, שמשם לא זזה שכינה; ואילו בהר סיני אין היום קדושה ואין שם שכינה. כל זה דרך דרש, אבל לפי פשט המזמור קשה להכניס את הדברים בתוך המקראות, ולכן פירש רש"י את המזמור כפי הנראה בעיניו, בדרך הפשט הצמוד למקראות.
הרד"ק מסביר: "נורא אלהים ממקדשיך" - היראה באה לבני האדם מן המקדש, ששם שוכן כבוד ה', ושם ראו ניסים ונפלאות באופן קבוע. לא כיבו גשמים מעולם את אש המערכה - מי שלומד דף היומי מכיר זאת. יש מדורה, יורד גשם שוטף, יכול לרדת אף שלג, מדובר בירושלים בעיצומו של חורף, ועם כל זה לא כבתה האש מעולם. וכן "לא נצחה הרוח את עמוד העשן": המזבח לא עמד בתוך מבנה, כל העזרה - עזרת כהנים, עזרת ישראל ועזרת נשים - לא הייתה מקורה, והרוחות סוערות, ובכל זאת העשן עולה כעמוד ישר למעלה. מי שראה את הארובות ליד חיפה או ליד חדרה יודע שהעשן תמיד נוטה לצד; ואילו כאן העשן עולה כמו מקל, ואפשר לראותו מקילומטרים. ניסים קבועים היו נראים בבית המקדש, וזה "נורא אלהים ממקדשיך": אדם שהגיע לבית המקדש וראה את הנפלאות - יצא ממנו ירא את ה'.
ומדוע "ממקדשיך" בלשון רבים, ולא "ממקדשך"? אפשרות אחת בדברי הרד"ק: מקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, והכתוב מדבר על שתי המקדשות, דהיינו גם כיסא הכבוד. אפשרות נוספת: שלושת חלקי המקדש. החלק הבנוי והמקורה היה עשוי כאות ז' הפוכה: החלק הרחב שדרכו נכנסים נקרא אולם; פנימה ממנו ההיכל, ובו המנורה, השולחן ומזבח הקטורת; ופנימה יותר הדביר, הוא קודש הקודשים, ששם היה הארון והלוחות שבתוכו - וזה רק בבית ראשון, וכן הכרובים שעשה שלמה. על שלושת המקומות הללו נאמר "ממקדשיך". והרד"ק אינו מפרש בית ראשון ובית שני, שהרי דוד חי הרבה לפני בית שני; אך אפשר לומר עוד שהכוונה למשכן ולמקדש, שגם המשכן נקרא מקדש ה' - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
"אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם" - ה' נותן עוז וחוזק לישראל. ומהו "לעם" בה"א הידיעה? העם הידוע, עם ישראל שהוא עמו. "ברוך אלהים" - על הדבר הזה ראוי שנודה לו ונברך ונשבח אותו. ומוסיף הרד"ק שיש מפרשים את כל המזמור הזה על לעתיד לבוא, על מלחמת גוג ומגוג, אבל הנכון בעיניו כמו שכתב - שהמזמור מדבר על המציאות שהייתה בזמנו, כנגד מלחמת סנחריב בחזקיהו.
המלבי"ם מפרש: אתה ישראל, דע כי "ממקדשיך" - מבית המקדש שלך, וממה שאתה מתקדש לפניו - מזה "נורא אלהים". כפי שהסברנו, הקדוש ברוך הוא מנהיג הנהגה ניסית כשאנחנו ראויים, והנהגה כזו היא הנהגה שבה יראים מלפניו. בהנהגה טבעית אין יראה, שהטבע הוא דבר רוטיני וקבוע שאין רואים בו יד ה'. אף אחד מאיתנו לא קם בהתפעלות למראה זריחת השמש; אבל אם נראה את ים סוף נקרע - נתפעל. איני יודע לכמה זמן, אבל נתפעל. לכן: ממה שאתה מתקדש לפניו, אלוקים נורא - הוא עושה דברים שבהם ניכרת יראתו, ומנהיג הנהגה שלמעלה מן הטבע.
"אל ישראל" - כבר הסברנו שכאשר כתוב "אלהים" סתם, זו הנהגת כלל העולם, וכאשר כתוב "אלהיך" זו הנהגה שמעל הטבע, השגחה פרטית לעם ישראל. כאן "אל ישראל" הוא בחינת אלוקים לישראל, אלוקים פרטי שלנו המשגיח עלינו. והחילוק בין "אֵל" לבין "אֶל" פשוט: "אֶל" בסגול - כמו "וידבר ה' אל משה לאמר" - פירושו "אליו"; ואילו "אֵל" בצירי פירושו אלוקים. וכאן "אֵל ישראל" כתוב בצירי, כלומר ה' הוא אלוקי ישראל המשגיח עליהם בהשגחה פרטית.
"הוא נתן עז ותעצמות לעם" - וזה כפי מצבם של עם ישראל. כאשר ישראל הולכים בדרך של דבקות בה', בדרך שמעל הטבע - כמו שהסברנו בפרשת השבוע, שכאשר אנו מתנהגים מעל הטבע שלנו, מכניעים ומתגברים על טבענו - אז הקדוש ברוך הוא מתגבר על הטבע ומשדד מערכותיו לצורכנו. וזהו "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם": כאשר אתה מקדש עצמך ומתגבר על טבעך, אומר הקדוש ברוך הוא: גם אני אנהיג אותך בהנהגה קדושה, "אלהיכם" - הנהגה פרטית, השגחה שמעל הטבע. מהו קדוש? מרומם ונשגב. הטבע הוא החלק הנמוך והקבוע, וההנהגה שמעל הטבע היא המרוממת, היא ההנהגה הקדושה.
זהו שאומר הכתוב: ראה בידי מי נתון העוז - ביד עם ישראל. אם נתנהג בהנהגה של קדושה, ה' ינהיג אותנו בהנהגה על־טבעית. ביד ישראל יש העוז למשול בשמיים ובארץ ולדרוך על הטבע, כלומר להנהיג את הטבע. "הוא נתן עז ותעצמות לעם" - על ידי שהעם מנהיגים עצמם בהנהגה על־טבעית, הם ראויים שה' ישדד עבורם את מערכות הטבע. ולכן "ברוך אלהים" - ברוך הוא על נפלאותיו ועל טובותיו שהוא עושה לעמו ישראל.
חתימת המזמור מוליכה אותנו מן החוץ אל הפנים: מצרים וכוש מביאות שי, וכל ממלכות הארץ שרות לה' - כי כולם הכירו בעוזו במפלת סנחריב. ומשם עולה השיר אל "הרוכב בשמי שמי קדם", אל ההנהגה הניסית שמעל הטבע, ואל הקריאה "תנו עז לאלהים": העוז מסור בידינו. במעשינו הטובים אנו מוסיפים אור בספירות ומתגדל כבוד שמיים, שהרי "על ישראל גאותו" - הקדוש ברוך הוא מתפאר בבניו. "נורא אלהים ממקדשיך" - מן המקדש שראו בו ניסים בכל יום, וממה שאנו מתקדשים לפניו, מתגלה יראתו בעולם. ובסופו של דבר הכול ממנו: "אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם" - וממילא "ברוך אלהים".