פרק ס"ח הוא פרק של שירה וניצחון, ויש בו מחלוקת יסודית בין המפרשים על זהות המאורע שעליו הוא נסוב. לפי הרד"ק המזמור מתאר את מלחמת חזקיהו וסנחריב ואת נפילת מחנה אשור סביב ירושלים; ולפי המלבי"ם מדובר במלחמה שהייתה בימי דוד באזור הבשן, ובכל ישועה שהמשורר מתאר בהווה הוא מציב לצידה "תמונה" מקבילה מן העבר - ממתן תורה, מיציאת מצרים וממלחמות סיחון ועוג. בקטע שלפנינו נלך על סדר הפסוקים, נביא את רש"י, הרד"ק והמלבי"ם, ואת דרשות חז"ל והמוסר העולים מהם.
לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים, הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ, אַף ה' יִשְׁכֹּן לָנֶצַח׃
הרד"ק מביא שני פירושים במילה "תרצדון". יש מסבירים מלשון ריקוד - למה אתם מרקדים ומשתבחים בעצמכם ומתגאים? אינכם נחשבים למאומה כנגד ההר שחמד אלוקים לשבתו, הוא הר הבית ומקום המקדש. ורבנו האי גאון מסביר ש"תרצדון" הוא מלשון עיון ותוחלת, ויש מילה דומה לזה בשפה הערבית, והמשמעות: למה אתם מייחלים לכבוד? מייחלים שיתנו לכם שבח על מעלתכם, שאתם ההרים הגבוהים והמשובחים? הכבוד כולו שייך רק להר אשר חמד אלוקים לשבתו, ההר שעליו בנה ה' את בית המקדש, כבוד ירושלים, והוא המקום החשוב והמכובד שממנו יוצאת שפע של אורה לכל העולם כולו.
והתבונן בהוכחה: בכל ארץ ישראל שלטו האויבים וכבשו, ואילו על ירושלים נאמר בישעיהו ל"ז "לא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפוך עליה סוללה" - סוללה היא עפר שהיו שופכים סמוך לחומה בצורה אלכסונית כדי לטפס עליה - ושם נאמר "וגנותי על העיר הזאת להושיעה". אם כן למה תרצדון הרים גבנונים? ההר אשר חמד לו אלוקים חשוב הרבה יותר מכל מעלתם של אותם הרים, עם כל היותם הרים משובחים וגבוהים ודשנים.
ולא עוד, אלא שהר הבית משובח אף מהר סיני עצמו, שכן בהר הבית ה' שוכן לנצח, ואילו בהר סיני לא שכן ה' לנצח - הייתה בו קדושה זמנית ונגמרה. וראיה לדבר: "במשוך היובל המה יעלו בהר", והיום מי שיעלה להר סיני אין שום בעיה, ואפילו אם יטיל שם מימיו - במחילת כבודכם - לא נאמר לו אוי ואבוי חיללת מקום קודש. אין הדבר מומלץ, שהרי סוף סוף נגלה שם ה', אבל על כל פנים אין בו קדושה. לעומת זאת היום אדם שיעלה להר הבית חייב מיתה, חייב כרת - סימן שהמקום הזה מקודש לנצח. זהו שמדגיש הכתוב: ההר אשר חמד אלוקים לשבתו, אף ה' ישכון בו לנצח. לא כהר סיני, שעם כל מעלתו שנגלה עליו ה' בענן, ההתגלות שם הייתה זמנית. וכאן זה לנצח, ולכן בכל ארץ ישראל שלטה יד האויבים ולא בירושלים בימי חזקיהו. ודאי שלאחר מכן גם ירושלים נכבשה, אך הכתוב מתכוון לאותה תקופה ולנס שהיה בזמנו של חזקיהו.
רש"י מסביר שכל זה חלק ממה שראינו קודם, "ה' יתן אומר המבשרות צבא רב", דהיינו זהו דיבורו של הקדוש ברוך הוא. וה' כביכול אומר להם: למה תרצדון הרים גבנונים, למה אתם אורבים להשחית את ההר אשר חמד לו אלוקים לשבתו, הוא הר הבית? האומות נמשלות להרים גבנונים, ועם ישראל להר הבית. אתם ההרים רוקדים ומחפשים איך להשמיד את הר הבית - "אף ה' ישכון לנצח", גם שם תהיה שכינתו לנצח וקדושתו קדושת עולם. וגם רש"י מביא שני פירושים במילה: משמו של רבי משה הדרשן ש"רצד" הוא לשון מארב - אתם אורבים כביכול להר הבית; ואילו בשם מנחם מביא ש"תרצדון" הוא תרקדו, ומה שפירש רש"י מתאים גם ללשון זו: אתם כמו רוקדים וששים ושמחים בדרככם, בעוד ההר אשר חמד אלוקים הוא הר הבית, ולמה אפוא אתם מרצדים כדי להכניע את עם ישראל היושבים בירושלים.
המלבי"ם מבאר למי הכתוב פונה: אל מלכי הצבאות. כזכור, לפי המלבי"ם כל המהלך כאן הוא על מלחמה שהייתה באזור הבשן. אתם מלכי צבאות, למה אתם מרצדים על הרים גבנונים כדי לעלות מן ההרים ולהילחם בישראל? כידוע, מי שנמצא בהר יש לו יתרון אסטרטגי, ותמיד קשה יותר לכבוש הר מלכבוש עמק. אך הלא ההר אשר חמד אלוקים לשבתו - המקום שקידשו ה' בקדושת הארץ להשרות בו שכינתו - ה' ישכון בו לנצח, ואם כן לא תוכלו לגרש אותם משם.
וכדרכו של המלבי"ם, כשהוא מדבר על ההווה הוא נותן תמונות מן העבר: כאן הוא מתאר את המציאות שהייתה בימי קדם במלחמת סיחון ועוג, שישראל רמו ידם על האויבים וניצחו אותם, וכך יהיה גם במלחמת דוד כנגד אויביו. נמצא שלפי הרד"ק מדובר במלחמת חזקיהו וסנחריב, ולפי המלבי"ם במלחמה שהייתה בימי דוד; והמשורר כמו נזכר במלחמת סיחון ועוג שידנו גברה בהם, ואומר להם: ראו, עם ישראל יתגברו עליכם גם כעת.
רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן, אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ׃
רש"י מפרש שגם זה מוסב על "ה' יתן אומר", כלומר חלק מן הדיבור האלוקי, שהקדוש ברוך הוא בא להזכיר עד כמה הוא אוהב את עם ישראל: כשנתגלה רכב אלוקים ריבותיים של אלפי שנאנים - "שנאנים" היינו מלאכים, ויש בזה לשון של חדים ושנונים - ואלפי שנאן היינו אלפי מלאכים, וה' היה ביניהם בסיני בקודש, שם התגלה לעם ישראל.
הרד"ק מסביר: ירד רכב אלוקים, שתי רבבות, לעזרת ישראל. כמו שכתוב ביואל "שמה הנחת ה' גיבוריך", וכמו "רכב אש סביבות אלישע" - רואים שמתארים את הקדוש ברוך הוא ברכב ובסוסים שהם כביכול סוסי מלחמתו. "אלפי שנאן" - אלפים מן המלאכים הנקראים שנאנים; ויש מסבירים שנאן כמו "שניים", כלומר אלפים שניים, אלפיים. "ה' בם" - ה' היה עמם כמו שהיה בסיני בקודש. ולפי הרד"ק שמדובר במלחמת חזקיהו, ה' ירד עם רכבו להרוג את כל חיל סנחריב שצר על ירושלים, וכשם שירד על הר סיני כך ירד כאן להציל את עם ישראל.
המלבי"ם מסביר שכאן המשורר מסב את פניו ומדבר אל הרכב עצמו. לאחר שתיאר את ה' כרוכב בערבות הבא להילחם בשבילנו שם בבשן, הוא מתאר כעת שה' עולה למרום הר הבשן כדי לגרש את האויבים, כאילו הוא עולה ברכב וסוס - שזהו התיאור של איש מלחמה. אתה רכב אלוקים, "עלית למרום" - למרומי הר הבשן; ומתאר את הרכב כ"ריבותיים אלפי שנאן", שעולה בחיל של רבבות רבות של גיבורים תקיפים וחזקים. "שנאן" לפי המלבי"ם היינו שרים, אלופים, חזקים; ואף שהוא ביטוי גם למלאכים, כוונתו כאן שהיה שם כוח עוצמתי ביותר שהלך ונלחם עם אויביו של דוד במרומי הר הבשן.
ומהו הרכב הזה? רכב אשר ה' עלה בו "סיני בקודש" - שוב חוזר עניין סיני, שכבר עלה ברכב דומה לזה בסיני; אלא ששם העלייה לא הייתה למלחמה אלא "בקודש", עלייה כדי לתת לנו תורה, ואילו כאן ה' עולה על ההרים להילחם באויבי ישראל.
עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי, לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם, וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים׃
רש"י מפרש על משה רבנו: אתה עלית למרום, שבית שבי - את התורה הקדושה; לקחת מתנות באדם - כמו שדרשו חז"ל שלקח מתנות מן המלאכים, ומלאך המוות נתן לו מתנה את הקטורת; "ואף סוררים לשכון יה אלוהים" - גרמת שהקדוש ברוך הוא ישכון במשכן בתוך עם שהם סוררים. שהרי מתי שכן ה' במשכן? אחרי שעשינו את העגל: עלה משה להעתיר, ירד, ציווה על בניית המשכן, ובניסן שלאחר מכן הוקם - הכל לאחר חטא העגל. נמצא שהקדוש ברוך הוא הלך ושכן יחד עם הסוררים.
הרד"ק מסביר את הפסוק כולו בדרך שלילה, כתיאור המצב עד הישועה, לפני שמתו כל חיל צבאו של סנחריב: עד עכשיו הייתה ארץ ישראל לחרדה, היה מצור ארוך, והעם גלו. כביכול "עלית למרום" - כשעלית הפקרת אותנו והנחת אותנו ביד האויבים, ובא האויב ושבה אותנו וכבש את כל ארץ ישראל. ואל נשכח: בתקופת חזקיהו כבר גלו עשרת השבטים, ונשארו רק שני השבטים, יהודה ובנימין. "לקחת מתנות באדם" - המתנות שנתת באדם, בבני ישראל, שהן שכינתך עלינו והשגחתך ושמירתך אצלנו - לקחת אותן ומנעת אותן מעם ישראל. עד ש"אף סוררים לשכון יה אלוהים" - גם הסוררים, מלך אשור ובאי כוחו, מרשים לעצמם לבוא ולצור על ירושלים, מקום משכן ה', ולהילחם כנגד ביתו של הקדוש ברוך הוא, לפי שראו שה' עלה למרום וכביכול זנח ושכח אותנו.
המלבי"ם, לעומת זאת, ממשיך את הפסוק ברכב אלוקים שדיבר בו קודם, וכל הפסוק אצלו מבטא את הטובה שלנו: "עלית למרום" - למרומי הר בשן; אתה רכב אלוקים יצאת בצבאותינו להילחם את מלחמתנו, ו"שבית שבי" מן האויבים. "לקחת מתנות באדם" - מה שבימי קדם, כשעלית למרום, הוא הר סיני, לקחת את עם ישראל במתנה, שהרי ב"נעשה ונשמע" ניתנו לה' מרצונם וקיבלו תורה - עכשיו לקחת אותם בדרך שביה, שבהצילך אותם מן האויבים הריהם כשבויים שלך. כלומר, מה שאז נלקח בדרך מתנה, עתה נלקח בדרך שביה, ומעתה אנו כבר מחויבים. וכעין מה שאמרה הגמרא לעניין פורים, שעד פורים היה אצלנו גדר של "מודעא רבה לאורייתא", כביכול היינו אנוסים ולא הייתה ברירה, ומשהגיע פורים, לגודל הנס, נעשינו מחויבים. כך גם כאן: הקדוש ברוך הוא הצילנו וכמו שבה אותנו, ומעתה אנו מחויבים לעבדו לא בדרך מתנה והתנדבות אלא בדרך שביה.
ולא רק את ישראל שבית להיות עם לך, אלא "אף סוררים לשכון יה אלוהים" - גם את הסוררים, הם הגויים שבאו להילחם בעם ישראל, שבית, כדי שיוכל ה' לשכון בהר. הם רצו לגרש אותך שלא תשכון שם, ולכן באו להילחם בהרים כנגדנו, ואתה שבית אותם בשבי כדי שתישאר שם לשכון ועם ישראל ישכנו באותו מקום. ולמה קורא לזה "לשכון יה אלוהים"? מכיוון שהקדוש ברוך הוא נמצא איתנו ושוכן עמנו, וכשמגרשים את עם ישראל מארצם כביכול מגרשים את השכינה מארצה. וכאשר הקדוש ברוך הוא שובה את האויבים בהרים, עם ישראל שוכן שם, שכן כשה' נמצא בהר אינו נותן לגויים לגרשנו משם, כביכול אינו נותן להם לגרש את השכינה - קודשא בריך הוא וישראל חד הם.
בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס־לָנוּ, הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה׃
רש"י מסביר שזהו חלק מן השיר שנאמר למעלה, "שירו לאלוקים". ומהו השיר? שתשירו לה' ותודו שברוך ה' יום יום יעמוס לנו, כלומר ייתן לנו ישועה רבה מכל עומס ככל אשר נוכל לשאת. "יעמוס לנו" הוא כלשון הבריות היום "יעמיס לנו" - יעמיס עלינו ישועה רבה עד כמה שנוכל לשאת.
הרד"ק מפרש: יישא לנו את ברכותיו; ה' שהוא ישועתנו, מי שהושיענו מחיל רב ועצום של סנחריב שצר על ירושלים, הוא יישא לנו ברכותיו ויעמוס לנו טובותיו. ואם תשאל, הרי לא נאמר מה יעמוס - משיב הרד"ק שאל תתפלא, הרבה פעמים הכתוב חסר. הקדוש ברוך הוא יום יום יעמוס לנו טובותיו וברכותיו, והכתוב כמו מגזם ואינו מסיים; כדוגמת מה שאמר עלי לשמואל "אל תכחד ממני", ואם תכחד - מה יקרה? לא אמר לו. כך גם כאן: יום יום יעמוס לנו טובה וברכה ושפע, והכתוב לא סיים. או אפשרות נוספת: יעמוס לנו את ישועתנו שבסוף הפסוק - יום יום ה' מעמיס עלינו מישועתו.
המלבי"ם מסביר: על ידי זה יהיה ה' מבורך על מה שהוא עושה בכל יום, בין מה שעשה בימי קדם ובין מה שעשה בימים האחרונים במלחמת דוד באויבים שבאו על ארץ ישראל. "יעמוס לנו" - הוא עומס ונושא את הישועות עבורנו. וכפי שהסברנו שכל ישועה שהוא מתאר כאן הוא נותן לה דוגמה מן הדורות הקודמים, כך כוונתו: אותן ישועות שעשה ה' בימי קדם כמו נעמסות עמו, עדיין הן אצלו בארגז הכלים להשפיען עלינו מחדש; הוא נושא אותן איתו, יום יום יעמוס לנו את אותם משאות של ישועות, וממשיך ומביא עלינו את אותן ישועות שוב ושוב. ו"סלה" הוא סיום העניין, כדרכו של המלבי"ם.
והגמרא דורשת את הפסוק "ברוך ה' יום יום יעמוס לנו" בנוגע לשפע ולברכה שראינו אצל שמאי: בכל יום היה קונה בהמה לשבת, ואם מצא טובה הימנה היה לוקח את הטובה ומכין אותה לשבת ואת הראשונה אוכל, ולמחרת אם מצא טובה עוד יותר - אותה מכין לשבת ואת השנייה אוכל. כך "ברוך ה' יום יום יעמוס לנו" - בכל יום ויום מעמיס ומשפיע עלינו טובה.
הָאֵל לָנוּ אֵל לְמוֹשָׁעוֹת, וְלֵיהוִה אֲדֹנָי לַמָּוֶת תֹּצָאוֹת׃
אַךְ־אֱלֹהִים יִמְחַץ רֹאשׁ אֹיְבָיו, קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו׃
רש"י מפרש: ה' מושיע לנו, ויש לפניו הרבה "תוצאות" - דרכים - מיני מוות. יש לו הרבה דרכים להביא מוות, אך אין הוא מביאן עלינו אלא נותן לנו מושעות. ועל מי הוא מביא את המוות? "אך אלוהים ימחץ ראש אויביו, קודקוד שיער מתהלך באשמיו" - אותם מיני מוות רבים הוא מביא על ראש אויביו. ומיהם? "קודקוד שיער" - ביטוי לעשיו, שהוא איש שעיר; "מתהלך באשמיו" - הולך בתמידות באשמותיו, אינו חוזר בתשובה ואינו מתקן דרכיו. עליו יביא ה' את תוצאות המוות, ואילו לנו רק מושעות.
המלבי"ם מסביר שכאן מתחיל החלק השלישי של המזמור, והוא מספר שה' הוא לנו האל והמושעות. "אל" הוא לשון תוקף ועוצמה, כלשון "יש לאל ידי", והכוונה שהתוקף והחוזק והעוצם של הישועות נמצאים בה' יתברך - אבל זה רק לנו, ישועותיו לנו. ואילו לצרינו, "לה' אדנ-י למוות תוצאות". ובביאור "תוצאות" הוא חולק על רש"י ומפרש מלשון סוף וגבול, כמו "והיו תוצאותיו הימה" - ששם היה גבולו. כלומר גבולותיו של המוות הם בארצות העמים, והקדוש ברוך הוא אינו נותן לו להיכנס לארץ ישראל; גבל אותו והגביל אותו, ולו הארצות שהן חול, אבל בארץ ישראל אין הוא מושל, שהרי הגבולות כאן שייכים לה', "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה" - כאן אין מלאך המוות מגיע.
ואם כן תשאל, מי יהרוג את האויבים שהגיעו להר בשן, אם מלאך המוות אינו שולט שם? על זה בא הכתוב: "אך אלוהים ימחץ ראש אויביו" - שם לא ימחץ אותם המוות, אלא אלוקים בעצמו ימחץ אותם. והיות שלמוות אין כניסה לכאן, לא הוא זה שיהרוג את ראש האויבים, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ימחץ את קודקודו של איש שעיר, קודקוד בני אדום המתהלך באשמיו. ומשמעות הדבר שלא מתו שם בדרך טבעית אלא בדרך ניסית.
יש ביאור נפלא של הארי חיון, ומביאו ב"מעם לועז": "האל לנו למושעות" - הקדוש ברוך הוא, שהוא היכול, הוא אלינו למושעות ולא לאחרים, ולכן "ולה' למוות תוצאות" - שגם אם נהיה קרובים מאוד למוות, מאת ה' יבואו לנו תוצאות והוא יוציאנו מן המוות. כלומר אל תיבהל: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. מי שמושיע אותך ויש לאל ידו להושיעך הוא ה' יתברך, וגם אם תראה שהגעת כבר עד המוות - "תוצאות", גם משם יכול להוציאך ולהושיעך. אל תתייאש מן הרחמים, הרבה פתחים למקום. וחז"ל אמרו "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" - זו מיתה.
וכך אומרת הברייתא: תתק"ג מיני מיתה נבראו בעולם, ומניין? שנאמר "למוות תוצאות", ו"תוצאות" בגימטריה תשע מאות ושלוש. קשה שבכולם אסכרה, נוחה שבכולם נשיקה. מיתת אסכרה, רחמנא ליצלן, היא שאדם הולך ונחנק עד מותו, שהגרון הולך ומתנפח ואינו יכול לנשום. מספרים שבזמן הקורונה, אלה שהגיעו למצבים קשים מאוד של קשיי נשימה עצומים אמרו שזו אסכרה - ומכאן אפשר להתחיל להבין במה מדובר; בשלב מסוים כבר מרדימים אותם, אך האדם מגיע למצב שקשה לו ביותר לנשום, והגמרא ממשילה זאת כמו להוציא צמר מתוך קוצים, עד כדי כך המציאות הזאת קשה. ולעומתה נוחה שבכולם נשיקה, שכביכול הקדוש ברוך הוא מניח שפתיו על שפתיו ומושך נשמתו בזה.
הרד"ק מסביר "אך אלוקים ימחץ ראש אויביו" - אלוקים לבדו יעשה את הדבר הזה, שהרי בלילה אחד מתו מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות. "אך אלוקים" - רק אלוקים יכול לעשות דבר כזה, למחוץ ראש אויביו ברגע אחד, בלא חרב ובלא חנית.
ומהו "קודקוד שיער"? מסביר הרד"ק שהקודקוד הוא המקום הגבוה שבראש, וממנו מתחלק השיער לימין ולשמאל, והוא מגדירו "מקצוע הראש" - ומקצוע בלשון חז"ל הוא זווית, כלשון רש"י "במקצוע דרומי". ראשו של אדם הוא כמו זווית שממנה יורד לימין ולשמאל, וזה משל לגזרות הרעות והטובות: לימין גזרות טובות ולשמאל גזרות רעות, והגזרות היורדות על האדם כמו יורדות מן הקודקוד לימין ולשמאל. וכלשון "על קודקוד נזיר אחיו", "ועל קודקודו חמסו ירד". ו"מתהלך באשמיו" - ימחץ את קודקודו של מי שהולך ברשעו, שממשיך באשמותיו ואינו מתקן את דרכיו.
אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם׃
רש"י מסביר שה' הבטיח להשיב אותנו מתוך אבירי בשן ומחיות הים, שה' יגאל אותנו - וזאת על פי המהלך של כל הפרק שמדבר במתן תורה, והקדוש ברוך הוא אומר גם מה יעשה לעתיד, שעם ישראל עתידים לשוב אף מן המקומות הרחוקים. וכן דרשו חז"ל "אשיב ממצולות ים" על אותם שמסרו נפשם והשליכו עצמם מן הספינה כשהבינו שנשבו לקלון - אומר הקדוש ברוך הוא: את כולם אני אשיב ממצולות ים.
הרד"ק מסביר שהכתוב חוזר על האויבים, ויש כאן ביאור מעניין - הדברים נאמרים כביכול בציניות: אומר הקדוש ברוך הוא, מבשן אשיב את האויבים כשם שהשבתי את מצרים ממצולות ים. וכי ממצולות ים חזר מישהו? כשם שמשם לא חזר איש, כך גם מכאן לא יחזור איש. כמו שמצרים "שבו", כך ישובו מחנה אשור - ובמילים פשוטות: כולם ימותו. ולמה מזכיר את הבשן? מפני שהבשן הוא בארץ הגלעד, ושם הייתה תחילת מלחמת אשור; פול מלך אשור לקח את כל הארץ, וסוף המלחמה היה בהגיעו לירושלים, ששם מתו כולם והיו כולם פגרים מתים. אבל התחלת המלחמה הייתה מבשן, ולכן "מבשן אשיב" - אלה שבאו להילחם בבשן ישובו כמו ששבו אלה שהיו במצולות ים.
האלשיך הקדוש אומר: אל תעלה על דעתך שהקדוש ברוך הוא ותרן למי שהצר לבניו, למי שעינה את ישראל במשך הדורות, ושהוא מוחל לו ומעביר על חטאתו. אמנם אתה רואה שלפעמים הוא מת על מיטתו, בלא ייסורים, ולא סבל כפי הרע שעשה לעם ישראל - אומר ה': אני אשיב אותו מבשן, אשיב אותו ממצולות ים, ואפרע ממנו. וכדוגמה, טיטוס רצה להבטיח שאיש לא יחפש אותו, וביקש שישרפו את גופתו ויפזרו את אפרו על שבעה ימים ונהרות כדי שלא יעשו לו מאומה. אומר הקדוש ברוך הוא: ממצולות ים אשיב, אאסוף אותו ואחבר אותו, ואחר כך יקבל את עונשו. גם אם תהיה מפוזר במצולות ים, לא יועיל לך דבר - "מבשן אשיב ואפרע ממך כראוי לך, ממצולות ים אשיב ואפרע כראוי לך".
וכיצד יהיה הדבר? זהו מאמר הזוהר בפרשת בשלח: לעתיד לבוא יביא הקדוש ברוך הוא את כל אלה שהצרו לעם ישראל בכל גלות וגלות ויראנו בהם נקמות. ומניין נלמד? ממה שכתוב "וזאת תהיה המגפה אשר ייגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים, המק בשרו והוא עומד על רגליו ועיניו תימקנה בחוריהן ולשונו תימק בפיהם". נבואה זו נאמרה על מלחמת גוג ומגוג, ולכאורה מתאר כאן את הצובאים על ירושלים - ולמה נקט לשון עבר, "אשר צבאו", והיה לו לומר "אשר צובאים"? מדייק מכאן הזוהר שגם כל אלה שצבאו על ירושלים לאורך ההיסטוריה יובאו כולם ויחזרו בגלגול, ויפרע מכולם כראוי להם. וזהו שאומר ה' "אשיב ממצולות ים" - גם את השקועים במעמקי הים אשיב לעולם הזה ליום הדין כדי לחזור ולהיפרע מהם.
הרב מאזוז בספר "אמת קנה" מביא ש"מִבָּשָׁן אָשִׁיב" הם ראשי תיבות: אין שום ייאוש בעולם. והראיה - "ממצולות ים": התבונן לאן הגיע יונה, אל מצולות ים, ומשם הושיעו הקדוש ברוך הוא, שזימן לו דג שבלעו ופלטו אל היבשה. מכאן למדת שאין שום ייאוש בעולם, אל תתייאש לעולם, שגם מי שהגיע למצולות ים יש לו ישועה משם.
ועוד הסבר: "ממצולות ים" - אפילו נטמע בחמישים שערי טומאה, ש"ים" בגימטריה חמישים; אפילו שקע במצולות ותהומות הטומאה של נ' שערי טומאה, עם כל זה אומר הקדוש ברוך הוא "אשיב". ולמה כפל את המילה, "מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים"? לומר לך: גם בגשמיות וגם ברוחניות. גם בגשמיות, כיונה שטבע, וגם ברוחניות, מי ששקע בתוך מצולות ים של נ' שערי טומאה - גם משם אשיב אותו.
וכבר דיברנו על כך שכשאדם מגיע לנ' שערי טומאה אין בו עוד כוח לשוב בעצמו, ורק הקדוש ברוך הוא יכול להחזירו. ולומדים זאת ממאמר חז"ל "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמיים": כל עוד לא הגעת ל"מי" - ו"מי" בגימטריה חמישים - אתם מטהרים את עצמכם; אבל אם הגעת לחמישים, "מטהר אתכם אביכם שבשמיים", רק הקדוש ברוך הוא יכול להוציאך משם, שזהו בוץ שאין יוצאים ממנו אלא בכוחו יתברך. וזהו שאומר ה' "אשיב ממצולות ים" - גם מי שהגיע אל "ים", אל "מי", אל החמישים, משם אני יכול להושיעו ולהצילו.
ולכן אסור להתייאש כלל: אין שום ייאוש בעולם, לא בגשמיות ולא ברוחניות. גם מי שנשבר גשמית וגם מי שנשבר רוחנית - אין ייאוש, והקדוש ברוך הוא יכול להוציאו מכל מציאות שבה הוא נמצא. וזה כמו שראינו קודם "למוות תוצאות": גם מי שהגיע לעברי פי המוות וכבר עומד ממש לפניו, אומר האבן עזרא, לה' יש כוח - "האל לנו למושעות", ה' מושיע אותנו, ו"תוצאות" - יוציאך גם ממציאות של מוות.
בקטע זה למדנו את גדולתו הנצחית של ההר אשר חמד אלוקים לשבתו, שאין כל ההרים הגבנונים נחשבים כנגדו, ואף הר סיני שקדושתו הייתה זמנית אינו כהר הבית ששם ה' שוכן לנצח. ראינו את שלוש הדרכים בפסוקים: רש"י המפרש על מתן תורה ועל דיבורו של הקדוש ברוך הוא, הרד"ק המפרש על מלחמת חזקיהו וסנחריב, והמלבי"ם המפרש על מלחמת דוד בהרי הבשן, שבה "רכב אלוקים" עולה להילחם כשם שעלה בסיני בקודש, ושבה נלקחו ישראל בדרך שביה לאחר שנלקחו בסיני בדרך מתנה. למדנו ש"יום יום יעמוס לנו" - הקדוש ברוך הוא נושא עמו את ישועות ימי קדם ומשפיען עלינו מחדש בכל יום, ושהישועות שמורות לנו ואילו לאויבים "למוות תוצאות". וחתמנו במסר הגדול של "מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים": מצד אחד שאין הקדוש ברוך הוא ותרן למי שהצר לבניו ועתיד להיפרע מכולם, ומצד שני - אין שום ייאוש בעולם, לא בגשמיות ולא ברוחניות, ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.