לַמְנַצֵּחַ עַל־הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד׃
רש"י מסביר שהגתית היא כלי זמר שבא מן העיר גת, ששם היו האומנים שידעו לעשות את כלי הזמר הזה. רש"י מביא גם דרשת חז"ל שהמזמור נאמר על אדום, שעתידה להידרך כגת - גת הוא המקום שבו דורכים את הענבים, כלשון הכתוב "פורה דרכתי לבדי". אלא שרש"י עצמו מעיר שהמזמור אינו מוכיח כך, שהרי המשכו אינו מדבר בכיליונם של הגויים, ולכן פירוש זה קשה.
האבן עזרא מסביר שהמזמור ניתן למשפחתו של עובד אדום הגתי שהיה מבני לוי; כשם שיש "למנצח לידותון", כך יש "למנצח על הגתית" - בני משפחת עובד אדום הגתי, לויים, היו שרים את המזמור הזה. עוד הוא מביא שיש "מהבילים" (אנשים האומרים דברי הבל) שאמרו שזה ניגון הדורכים בגת, שהרי בזמנם, כשהיו עושים מלאכה בציבור, היו שרים יחד - השירה המשותפת הפכה את המלאכה למתוזמנת ונתנה כוח ומרץ לפועלים. האבן עזרא דוחה פירוש זה ואומר שהוא הבל. הרד"ק כותב באופן אחד שגתית היא אחד ממיני הניגון, ומביא הסבר נוסף שדוד חיבר את המזמור כאשר היה במקום הנקרא גת, והמזמור כולו הלל ושבח והודאה לאל וסיפור גבורותיו.
אקדים ואומר: אף שהמזמור קצר - עשרה פסוקים בלבד - המלבי"ם מאריך בו מאוד, מפני שהוא תופס את כל עניינו כוויכוח בין התפיסה הפילוסופית שהייתה מקובלת בזמנם לבין תפיסת היהדות והתורה. התפיסה הפילוסופית, בשתי מילים, אומרת: האדם קטן, העולם גדול, גרמי השמים עצומים ורמים, ומהו האדם לעומת כל זאת? וממילא אין מי שמתעניין במה שהאדם עושה, העולם לא נברא לתכלית האדם, והאדם הוא בורג קטן בתוך המערכת. זו תפיסה נוחה מאוד, ידידותית למשתמש: עשה מה שבא לך, מי אתה בכלל? מה אתה לעומת הגלקסיות? גרגיר אבק. התפיסה הפילוסופית הקטינה את האדם והגדילה את העולם, ועל ידי כך הסירה מן האדם כל אחריות.
הפילוסופים, אומר המלבי"ם, תפסו לשיגעון את התפיסה שהאדם הוא מבחר היצור, שהוא נחלת ה' בעולמו, ושכל מטרת בריאת העולם היא בשבילו. והם הביאו לדבריהם ראיות ומופתים, כדרכם - שהרי הפילוסופיה בנויה על לוגיקה ועל היגיון השכל. הם אומרים: התבונן בהמון הכדורים הרבים והעצומים הסובבים את הכדור הארצי הקטן, משכן האדם, שהוא נקודה קטנה בערכם, כמר מדלי - כטיפה היוצאת מן הדלי. מה הוא בכלל?
ובפרט, מוסיף המלבי"ם, לפי מה שהתוכנים האחרונים - האסטרונומים - הכירו הרבה מעבר לקודמיהם. הקודמים הכירו גלקסיה אחת, ואנו יודעים היום שגלקסיה אחת היא מני רבות, ושיש מערכות שמשות נוספות מלבד מערכת השמש שלנו. הדבר מגמד עוד יותר את הווייתנו: כדור הארץ קטן ודל לעומת כל הסובב אותו, והאדם שבכדור הארץ - מי רואה אותו, מי סופר אותו?
את הטענות הללו מביאים גם הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג', ובדרשי בספר בחינת עולם, בכמה אופנים: א' מצד ריבוי הכדורים שבעולם מלבד כדור הארץ. ב' מצד גודלם, וקטנותו של כדור הארץ. ג' מצד החוכמה האדירה שכביכול יש בגלקסיות העצומות לעומת כדורנו ולעומת האדם. ד' מצד מקומם, שהם גבוהים ועליונים. ה' מצד נצחיותם - האדם בר חלוף וזמני, והם נצחיים, אם כן מי אתה ומה אתה?
את הטענה הרביעית צריך להבין: בתפיסה שלהם ניתן היה לדבר על מקום - הם החזיקו שאנחנו למטה וכל הכדורים מעלינו, כלומר שאנו נמוכים פיזית. אבל בהבנת המציאות של היום זה נשמע מגוחך: כשמדברים על היקום ועל המרחב, אין גבוה ונמוך. אי אפשר לומר שדבר נמצא מעל דבר, כמו שאיני יכול לומר שאני נמצא מעל אוסטרליה - אולי אני למטה. למעלה ולמטה קיימים רק כשיש נקודת עוגן; כדי לקבוע מה למעלה ומה למטה צריך לקבוע מהו היסוד ומהו הבסיס. וכשמדברים בכללות היקום, אין כל בסיס לקביעה כזו.
מכל אלה הסיקו שמציאות האדם שפלה, ולא ייתכן שבשבילה נברא העולם ושהאדם הוא העיקר. ובפרט, אומר המלבי"ם, שהם טענו: האם ייתכן שאדם יבנה בית חרושת אדיר וענק, יכניס בו מכונות משוכללות ומפותחות, יעמיד שם מומחים בעלי שם עולמי - וכשישאלו אותו מה מייצרת המכונה בסוף, יענה: מחט. מחט מצוינת, חורה מדויק, חזקה מאוד - אבל בשביל זה כל המפעל האדיר והטכנולוגיות? את זה אפשר לעשות במעבדה קטנה. כך גם: כל העולם כולו בשביל מחט, בשביל בן אדם שהוא בר חלוף? כל התפיסה הזאת הביאה אותם להבין שהאדם הוא כלום, אבק ביקום, חסר משמעות; וממילא אינו משפיע ואינו צריך להתרגש ממעשיו.
לעומת זאת אנו המאמינים אוחזים בהיפוך מוחלט. אנו יודעים שהתורה היא העיקר, והתורה מעידה שכל מה שנברא בעולם נברא בשביל האדם ולצורך האדם, כמו שכתוב שה' נתן אותם ברקיע השמים "להאיר על הארץ". כלומר אלמלא הצורך להאיר על הארץ, לא היו שמים שמש, ולא ירח, ולא כוכבים. כולם ניתנו למען האדם. אם כן האדם הוא תכלית הכל, ואף שאתה רואה את הכל כענק עצום ורב - כל העצום ורב הזה נברא לצורך האדם.
והאדם עצמו נברא כדי לעשות ולקיים את רצון ה', וכלל בני האדם נבראו בשביל האדם השלם, כמו שאומרים חז"ל שלא נברא העולם אלא "לצוות לזה" - כלל העולם נברא בשביל הצדיק, בשביל עובד ה'. וכבר דיברנו כאן בעבר בדברי הרמב"ם, שיכול אדם לבנות מגדל ענק ואדיר, וכל מטרת בנייתו והשקעתו היא שפעם אחת בחורף יעבור שם צדיק בקור ובגשם ויחסה בצילו רגע אחד - ולאחר מכן המגדל יכול ליפול, שכבר מילא את תפקידו. לא מה שנראה לעין עיקרי הוא העיקר; העיקר הוא עשיית רצון ה', הייעוד האלוקי, מעשה האדם השלם.
ולא זו בלבד: על פי תפיסת היהדות העולם גם משועבד למעשה האדם - אם יפעל העולם או לא יפעל, תלוי בנו. מעצם הבריאה: "יום השישי" - "ויכולו השמים", וחז"ל אומרים מהו "השישי"? ו' בסיוון. "עמודי שמים ירופפו" - העולם לא התחזק על עומדו והשמים לא התחזקו על עומדם עד ו' בסיוון; אם לא היינו מקבלים את התורה, היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. הרי שקיום העולם נברא בשביל האדם, והאדם במעשיו קובע אם יתקיים. המבול בא בגלל מעשה בני האדם, והתורה אומרת "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" בזכות מעשה האדם. האדם במעשיו הוא הגוזר וקובע איך העולם יתנהל.
אם כן האדם אינו בורג קטן אלא מרכז הבקרה, מרכז השליטה על כל מה שקורה בעולם. עד כדי כך שיהושע גוזר על השמש: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון", והם שובתים ועומדים על פי הוראת האדם. אותו אדם שהפילוסופים גימדו - ראה את עוצמתו ואת שליטתו במכמני הטבע: משה רבנו גוזר והים נקרע; רבי פנחס בן יאיר נותן הוראה לנהר גינאי והנהר נקרע. כל הטבע כולו כפוף אל הצדיק, אל האדם השלם, אל עובד ה'; וכל מציאות הבריאה כולה נבראה רק בשביל האדם, כדי שיוכל במעשיו לקדש שם שמים ולהוציא לפועל את תפקידו.
הראיה לכך, אומר המלבי"ם, היא האותות והמופתים ושידוד מערכות הטבע לצורך עם ישראל. כשיצאנו ממצרים ירד הקדוש ברוך הוא על הר סיני, והשרה שכינתו בתוכנו במשכן - "פה איווה למושב לו". אם היינו גרגיר אבק, האם לא היה לו היכן לשכון אלא אצלנו? הרי לשיטתם הגלקסיות הן העיקר והתכלית. וכן: הקדוש ברוך הוא משדד מערכות טבע בעשר מכות כדי להוציא עם של עבדים - אוסף גרגירי אבק? היעלה על הדעת? מכאן אתה מבין שאין זה אבק, אלא הם העיקר והם התכלית. והקדוש ברוך הוא אף פונה לישראל בלשונות חיבה: "בני בכורי ישראל", ומכנה אותם ארוסתו כביכול, כפי שאנו רואים בכל שיר השירים - הם עמו, הם נחלתו.
אלא שעדיין יש להתמודד עם הטענות: האדם קטן, האדם חסר משמעות, והמציאות לכאורה מוכיחה זאת. על זה, אומר המלבי"ם, בא המשורר במזמור זה וערך נגדם מערכה פילוסופית וביטל טענותיהם בדברים הראויים לאיש האלוקי הזה, כלומר בדברים הראויים לאדם גדול כמותו. ועתה נבאר את תשובותיו אחת לאחת.
יְהֹוָה אֲדֹנֵינוּ מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל־הַשָּׁמָיִם׃
בפתיחה מניח המשורר יסוד: החוכמה והיכולת שעל ידן נתגלתה המציאות כולה הן מן הקדוש ברוך הוא, שאין עוד מלבדו, אין חוכמה כחוכמתו ואין כמציאותו. ולכן נאמר "ה' אדונינו" בשם הוי"ה, שנגזר מעצם המציאות: היה, הווה, ויהיה, ומהווה את כל העולמות - כל הביטויים הללו נמצאים בשם הזה. הכל ממנו.
"מה אדיר שמך בכל הארץ" - שימו לב: שם ה' אדיר בעיקר בארץ. עיקר החוכמה והגבורה שבהן אנו מכירים את כבוד ה' וגדולתו היא כאן בארץ; המקום שבו אפשר לראות את אור האלוקים הוא כאן. ואם תשאל, הרי גם בשמים - מסביר המלבי"ם שהשמים הם כמראה המקבלת את האור החוזר. הם מקבלים את ההוד שנשתייר מן האור החזק המוריק את אורו כאן בארץ: "אשר תנה הודך על השמים". אבל עיקר העוצמה שבה ניכרת מלכותו יתברך היא כאן בארץ, אצל בני האדם, ומכוח זה אפשר לראותה גם בשמים.
ומלבד עדות התורה שכל הנהגת העולם תלויה במעשה האדם - כשעושים רצון ה' יש גשם, וכשאין עושים רצונו אין מטר - נמצא שהארץ היא הנותנת את ההוד אל השמים. במעשינו אנו משפיעים לשמים. אין הדבר שה' כביכול בשמים וכאן אינו נחשב; בדיוק להיפך: ה' נמצא כאן, ולפי פעולותינו אנו מפעילים כביכול בשלט רחוק את השמים - אם יהיה גשם או לא.
וכבר דיברנו לא פעם על דברי ישעיה: "היש בהבלי הגויים מגשימים?" הגשם הוא אחד המופתים הגדולים לאמיתות התורה, שאין שום גוי ועם בעולם שמסוגל להוריד גשם. אפשר לפזר יודיד כסף, אפשר להוסיף מים מעננים קיימים - אבל להביא עננים אין בכוחם. והגויים ידעו זאת מאז ומעולם: בשנות בצורת היו לוקחים את היהודים וגוזרים עליהם שאם לא ירד גשם תוך שלושה ימים יגורשו כולם; היהודים היו עושים תעניות, הולכים לבית הקברות ומתפללים - ויורד גשם. סיפורים כאלה אין ספור: בתימן זה ידוע ומפורסם, ובירושלים היה בזמנו של הפרי חדש. הגויים ידעו: גשם - היהודים מורידים. הרי שמלכותו יתברך ניכרת כאן, בארץ, ומכאן יוצאות ההשפעות אל כל העולמות כולם.
עתה בא המלבי"ם להוכיח את הדברים גם בדרך החקירה, בדרך הפילוסופית - שהרי כשמתעמתים עם פילוסופים צריך להתמודד בכלים שלהם. הפילוסופים טענו שהשמים נעלים מן הארץ, ואומר המלבי"ם שטענה זו נבעה מכך שהתייחסו אל הדברים מצד החומר בלבד, מצד המסה, ולא מצד הפנימיות והרוחניות שבהם. הם מסתכלים בשמש ואומרים: ראה כמה היא גדולה מכדור הארץ. ואכן נדייק: מבחינת הגודל השמש גדולה פי 109 מכדור הארץ, מבחינת הנפח פי מיליון, והמסה שלה 333 אלף פעמים מסת כדור הארץ. את הנתונים הללו יודעים על פי מחקרים, בעיקר לפי הסיבוב ולפי הכבידה - שכן לפי כוח הכבידה והמגנט שגוף משדר אפשר לדעת את גודלו ואת מסתו; וככל שהגוף גדול יותר, כוח הכבידה שלו גדול יותר. ובכן, טוענים הפילוסופים, המציאות מוכיחה שגרמי השמים גדולים ועוצמתיים יותר, ולכן הם העיקריים. אומר המלבי"ם: ומה מדדת? חומר. בחומר אתה צודק - השמש גדולה יותר. אבל תכף יוכיח שהחומר, הגודל והנפח אינם הוכחה לכלום, ואדרבה - הם אף הוכחה לפחיתות.
אומר המלבי"ם: "אבל לא מחוכמה שאלו על זאת" - עצם הטיעון מן הגודל מראה שלא החכימו להבין את העניין. הרי ידוע שכל מלאכת חרש וחושב נמדדת בחשיבותה בשני אופנים: או לפי עצם החומר - זהב מול אבן או חרס - או לפי המלאכה אשר בו, כלומר החוכמה האדירה שהוציא הפועל לידי מעשה, כמו חיטובים ופיתוחי חותם. אם אדם יפסל באבן ויעשה בה דברים מיוחדים, נאמר עליו: ראה, הוא לקח את הדבר הפחות ועשה בו פיתוחים שעכשיו שווים הון. אבל אם יעשה זאת בזהב - הזהב מוכן לכך מראש, הוא רך וקל לפיתוח, וסופו להימכר ביוקר משום שהוא זהב. דווקא מי שלקח אבן, פיתח אותה ומכרה בהון רב בזכות מלאכתה - עליו נאמר שהוא חרש חכם וחושב.
אם כן, כשמדובר בדבר שהוא מצד עצמו גדול ומיוחד, אין החוכמה האלוקית באה בו לידי ביטוי כביכול. החוכמה הגדולה מתגלה דווקא בלקיחת דבר נמוך ושפל - כפי שאתם תופסים את מציאות האדם - ולעשות בו פיתוחים מיוחדים. ואם אתה טוען שהאדם קטן: מה יש בו יותר חוכמה, ליצור שעון בגודל הביג בן, או ליצור שעון בגודל ראש של גפרור, או שעון ננומטרי שצריך זכוכית מגדלת או טלסקופ לראותו? דווקא שם באה לידי ביטוי חוכמת היוצר, שהצליח לחבר גלגלים זעירים וכל מרכיבי השעון בצורה של מזעור. זו חוכמה גדולה בהרבה.
והיום הכל עובר למזעור. אני זוכר שכדי להעביר חומר של עבודת גרפיקה, שהיא כבדה, היו בזמנם כוננים ודיסקטים מרובעים - וקודם לכן הגמישים והרחבים יותר - שהכילו 1.44 מגה־בייט. אמור זאת היום לנוער שמתעסק במחשב והוא לא יאמין: אפילו שיר אחד אינו נכנס שם. לכן היו משתמשים בקלטות מיוחדות, או בהארד דיסק נשלף שהכיל 300 מגה־בייט, וזה נחשב הרבה. אחר כך התקדמו לדיסקים - דיסק פשוט מכיל 700 מגה־בייט - ואחר כך די־וי־די, 4 או 5 ג'יגה. והיום, בדברים נגישים לכל אדם ולא רק למעצמות על, במיקרו אס־די בגודל של ציפורן אפשר לקנות 128 ג'יגה־בייט, ואף חצי טרה - 500 ג'יגה־בייט - בגודל של ציפורן. כמויות אדירות של חומר. החוכמה מתבטאת במזעור: ככל שאתה מצליח ליצור יותר במקום קטן יותר, זו החוכמה הגדולה. ואם כן, ממה אתה מתפעל בגלקסיות ובכוכבים - מצד הגודל? אדרבה, חוכמה גדולה יותר יש במי שיוצר דבר קטן המכיל כמויות אדירות של מידע ופעולות.
דבר נוסף: התבונן וראה שהכוכבים וגרמי השמים פשוטים מאוד בהרכבתם. הם בנויים על חוק טבע אחד - כוח המשיכה, המשותף לכל החומרים. מחמת כוח זה הם סובבים במסילותם ואינם יוצאים, אף שכוח האינרציה היה אמור להוציאם. הרי אם תיקח גולה ותסובב אותה בתוך כוס, ברגע שתוציא אותה מן הכוס לא תמשיך להסתובב אלא תברח החוצה; והכוכבים היו אמורים לצאת ממעגלם - ומדוע ממשיכים כוכבי הלכת לסבוב במסילותם? מפני כוח הכבידה, אותו כוח מגנטי היוצר מצב שהם נשארים מחוברים ואינם בורחים.
והוא אותו חוק בעצמו, אומר המלבי"ם, שעל ידו הארץ מושכת אליה את הגופים הקטנים שסביבה, שעל ידו אדם זורק אבן לרקיע והיא נופלת לארץ, ושעל ידו אנשים חיים מצד זה של העולם ומצד השני ואינם נופלים. דבר זה לא נתפס בזמנם אף אצל אנשי החוכמה: הם החזיקו שכדור הארץ הוא פלטה ישרה, והיזהר שלא תלך עד הסוף שלא תיפול; ורעידות אדמה, לדעתם, מפני שהוא מונח על שלושה פילים או שלושה צבים - תלוי בתפיסות היוונים או הרומאים - וכשאחד הפילים מגרד את גבו יש רעידת אדמה, וכיוצא בזה. והזוהר הקדוש כותב שכדור הארץ עגול, ויש חיים כאן ויש חיים גם מן הצד השני של הכדור, והוא סובב כגלגל, וסוד זה לא נמסר אלא לבעלי התורה - כלומר דבר שאם תאמרו בחוץ יצחקו עליך: עגול? איך אינם נופלים? אך לבעלי התורה נמסר הסוד. היום הסוד גלוי לכל, והיה ידוע עוד הרבה לפני גלילאו וקופרניקוס, וכולנו מבינים שכוח הכבידה שומר על הכל צמוד לכדור הארץ.
אם כן יש כאן חוכמה אחת הסובבת את כולם, ואינך רואה רצף וריבוי של חוכמות. גם היסודות עצמם בסיסיים מאוד: השמש היא צביר של גזים, ושאר הכדורים והירחים בעיקר עפר ומינרלים בסיסיים ביותר. וגם התכונות שבהם מוגבלות - כמו האוויר הנוטה להתפשט, והאדים העולים למעלה שמהם גשם ורוח.
אבל התבונן כאן בארץ, אומר המלבי"ם, ותראה דברים מורכבים בהרבה שאין כמותם בכל הגלקסיות. והוא פותח מן הפשוט שבפשוטים: עשב. אין עשב בשום מקום ובשום גלקסיה, ואין חיים בשום כדור - לא חיים של בעלי חיים ולא שום גידול.
וספרנו כאן בעבר, שכאשר עלו לירח שאלו את הרב מרדכי שרעבי אם ימצאו שם חיים - זה היה נעלם גדול. אחר כך הגיעו למאדים, ושוב אותו נעלם, שכן המאדים מבחינת האקלים שלו הוא הקרוב ביותר לכדור הארץ, ולכן כשמדברים על חיים מדברים עליו. הרב אמר: אכתוב לכם את התשובה על פתק, וכשיחזרו תפתחו ותראו אם זה מתאים. והתשובה הייתה ציטוט מפתח אליהו, שבו מופיע "ושם" - ושם יש עשבים ובהמות וחיות ואנשים וכו'. הוא דייק מן הלשון "ושם", כלומר כאן בכדור הארץ, ומזה הסיק שאין חיים בשום מקום אחר. וכשחזרו התברר שדבריו נכונים. גם את החפץ חיים שאלו אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, ואמר שלא. שאלוהו מניין הוא יודע, אמר: אם היו חיים, לא ייתכן שחז"ל לא היו מגלים לנו - שהרי כל רז לא אניס להם. ואם אין לזה שום גילוי בתורה, בחז"ל ובזוהר, סימן שאין חיים מחוץ לכדור הארץ. והיום המציאות הוכיחה זאת.
ולא רק חיים ועשב אין, אלא גם מים אין מחוץ לכדור הארץ. ותמיד מחפשים מים, שכן מים הם מקור חיות - ובכל הכוכבים לא מוצאים. מה כן? חז"ל מדברים על המים העליונים, והיום ידוע שיש כוכבים שהם גושי קרח. והרב זמיר כהן מביא, שכאשר גוף מגיע לארץ הוא עובר את האטמוספירה בחיכוך עצום - זהו החלק הקשה, וכך נהרג אילן רמון, שרעף אחד בחללית לא היה מכוסה כראוי וגרם להתחממות. מטאוריט בדרך כלל נשרף באטמוספירה מחמת החיכוך, ורואים אותו ככוכב נופל; אבל אם הוא גדול דיו, אף שנשרף אינו מתכלה לגמרי. יש מצבים שמגיעים לכאן גושי קרח, ומחום האטמוספירה הם הופכים למים. הרי שכאשר חז"ל מדברים על גשם הבא מן המים העליונים, המדע היום מאשר שיש מצב שגשם יורד מגושי קרח אדירים הנכנסים לאטמוספירה.
ונחזור לענייננו: בעשב אחד, אומר המלבי"ם, עצורה חוכמה אדירה פי אלף אלפים מכל כוכב וכדור. ועם המחקר של היום, כשמתבוננים פנימה במרכיביו - כיצד הצינורות מעבירים את התזונה מן העפר, הופכים את העפר לחומר מזין ומעבירים אותו אל תוך העשב עצמו, כיצד זה מצמיח אותו, הפוטוסינתזה, פעולת הנשימה - כל אלה דברים מדהימים. גם התברר שלצמחים יש רגשות: עשו מחקרים והרכיבו לצמח אלקטרודות רגישות, ומצאו שכאשר אדם שהציק לצמח ושרף אותו נכנס לחדר, המחט משתוללת - הצמח נכנס לפאניקה. הרי שיש לו תחושות. ואלה דברים שרק בעשרות השנים האחרונות עמדו עליהם, עד כמה פרח קטן ועשב קטן הם דבר מורכב. ומעבר לזה, הצמח עצמו מגדל את תולדות הדור הבא - הוא מגדל את הזרעים שיהיו מסוגלים להצמיח שוב צמח כמותו.
האם אין זו חוכמה אדירה הרבה יותר מכל ההתבוננות בגלקסיות שסביבנו? ובלשון המלבי"ם: מי שמתבונן בכל חוקי החוכמה אשר התקבצו בפשוטים ובמורכבים אשר תחתיו עד הצומח, עומד משכיל ומשתומם עליהם בכל עבר ועבר. וכמה חוקי חוכמה התקבצו באדם עצמו ובבעלי החיים.
פרק ח', לפי המלבי"ם, הוא מערכה מסודרת נגד התפיסה הפילוסופית שגימדה את האדם והגדילה את היקום, וממילא פטרה את האדם מכל אחריות. המשורר פותח ביסוד: "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" - עיקר גילוי כבוד ה' הוא דווקא כאן בארץ, והשמים אינם אלא כמראה המקבלת את ההוד החוזר ממעשי בני האדם. ולאחר מכן הוא מפרק את הטענה מן הגודל: מדידת חומר אינה מדידת חוכמה; החוכמה מתגלה בפיתוח החומר הפחות, ובמזעור, ובמורכבות. גרמי השמים בנויים על חוק אחד פשוט, ואילו בעשב אחד בארץ עצורה חוכמה אדירה שאין כמותה בכל הכדורים. ומכאן שהאדם אינו בורג קטן אלא מרכז הבקרה: העולם נברא בשבילו, משועבד למעשיו, וכל הטבע כפוף לאדם השלם העושה את רצון בוראו.