פרק ע"א בתהילים פותח באופן יוצא דופן: "בְּךָ־יְהֹוָה חָסִיתִי". כל המזמורים פותחים בדרך כלל ב"למנצח", ב"שיר המעלות", ב"תפילה לדוד" או ב"תפילה למשה" - וכאן פתאום המזמור מתחיל ישר בגוף העניין, בלא שום כותרת. אומר הרד"ק: נראה שהמזמור הזה אמרו דוד סמוך למזמור שלפניו, ולכן לא אמר בו פתיחה - הוא מהווה למעשה המשך ישיר של המזמור הקודם.
עוד אומר הרד"ק, שאת המזמור הזה אמר דוד בבורחו מפני אבשלום, כפי שכבר הזכרנו במזמור הקודם. וההוכחה שלו היא ממה שכתוב בהמשך: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה". בבורחו מפני שאול לא היה דוד זקן כלל, הוא היה בן שלושים, ובן שלושים אינו זקן. אם כן אי אפשר לומר שכאן מדובר בבריחה מפני שאול. בעל כורחך שכאן מדובר לאחר שברח מפני אבשלום, ואז אכן היה זה "לעת זקנה".
בְּךָ־יְהֹוָה חָסִיתִי אַל־אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם׃
אומר דוד: היות ובך חסיתי, אני יודע שלא אבוש לעולם. כאשר אדם חוסה תחת בשר ודם - או שיושיע אותו או שלא; כשיש בידך הבטחה מבשר ודם, או שיקיים אותה או שלא יקיים. אבל כאשר אתה חוסה תחת הקדוש ברוך הוא - זו הבטחה גמורה.
כבר הסברנו בעבר את ההבדל שבין "לבטוח" לבין "לחסות", על פי הגר"א. הכתוב אומר: "טוב לחסות בה' מבטוח באדם, טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים". מהו "לבטוח"? אומר הגר"א: קיבלת הבטחה. פנית לגביר שיסדר לך עניין, והוא אומר לך: חביבי, תראה את העניין כמסודר, מילה שלי. זה נקרא לבטוח - קיבלתי הבטחה. ואילו "לחסות" הוא בלי הבטחה כלל: כמו אדם שיש סופת טורנדו או התקפת טילים, והוא נכנס אל תוך מקום מוגן וחוסה בצילו. לחסות פירושו: אני מסתיר את עצמי תחת כנפו. ואומר הכתוב: טוב לחסות בה' גם מבלי הבטחה, מאשר הבטחה מפורשת של בשר ודם. ואפילו כשלמבטיח אין בעיה של חוסר יכולת - "נדיבים", עשיר גדול - עדיין טוב לך יותר לומר: ריבונו של עולם, אני חוסה בך גם מבלי שהבטחת לי דבר. זהו שאומר דוד: בך ה' חסיתי, ולכן אני יודע שלא אבוש לעולם, שאתה לא תאכזב אותי.
המלבי"ם מראה שמזמורנו מהווה המשך לפרק ל"א. הפרק הקודם מהווה המשך לפרק מ', ופרקנו מהווה המשך לפרק ל"א. שם כתוב: "בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם, בצדקתך פלטני, הטה אליי אוזנך מהרה הצילני, היה לי לצור מעוז לבית מצודות להושיעני... כי סלעי ומצודתי אתה" - וכאן אצלנו: "בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם, בצדקתך תצילני ותפלטני, הטה אליי אוזנך והושיעני... כי סלעי ומצודתי אתה". המזמור שם מדבר על הבריחה מפני שאול, וכאן מבקש דוד: ריבונו של עולם, כשם שהצלת אותי אז בבורחי מפני שאול, כך תציל אותי כעת בבורחי מפני אבשלום.
בְּצִדְקָתְךָ תַּצִּילֵנִי וּתְפַלְּטֵנִי הַטֵּה־אֵלַי אׇזְנְךָ וְהוֹשִׁיעֵנִי׃
כאן בא דוד המלך בשלוש טענות, אומר המלבי"ם. תושיע אותי היום כמו שהושעת אותי אז, שמא יאמרו שהקדוש ברוך הוא אינו יכול להושיע - וזהו "אל אבושה לעולם": אם תסמוך על מי שאינו יכול להושיעך, יבזו אותך ויאמרו שאין בכוחו של ה' להושיע. הטענה הראשונה: מצד שחסיתי בך - "בך ה' חסיתי" הוא עצמו סיבה להושיעני. הטענה השנייה: "בצדקתך" - למען צדקתו של הקדוש ברוך הוא, וכיוון שהוא צדיק, ראוי מן הצדק ומן החסד להושיעני. והטענה השלישית: "הטה אליי אוזנך והושיעני" - ראוי להושיעני מצד התפילה; האוזן כאן היא ביטוי להקשבה לתפילתי ולבקשתי.
הרד"ק מדייק: "בצדקתך" בא לאפוקי "בצדקתי". מה בא דוד להדגיש? אני יודע שרדיפתי בידי אבשלום באה עליי בצדק ובדין, בעקבות חטא בת שבע, שאמר לו הקדוש ברוך הוא "הנני מקים עליך רעה מביתך". לכן איני יכול לבקש "בצדקתי הושיעני", אלא רק "בצדקתך". דוד יודע שכל העניין הזה הוא עונש על אוריה ובת שבע, ולכן אינו נסמך על צדקותיו: מצד עצמי איני ראוי, אבל אתה מצד צדקתך ראוי שתושיעני.
הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹן לָבוֹא תָּמִיד צִוִּיתָ לְהוֹשִׁיעֵנִי כִּי־סַלְעִי וּמְצוּדָתִי אָתָּה׃
אומר הרד"ק: כיוון שדוד ברח ממעונו בירושלים, מארמון המלוכה, הוא מבקש כעת - ריבונו של עולם, אתה תהיה לי לצור מעון, אתה תהיה לי לסלע שישמש לי מעון, שבמקום הזה אוכל להינצל מפני האויב. "לבוא תמיד" - מפרש רש"י: לבוא תמיד באותו מעון, להינצל מן הרודף, שאהיה שם נשגב מרדיפת בני. ולמה אני מבקש שתהיה לי לצור מעון? "כי סלעי ומצודתי אתה" - אתה תמיד היית הסלע והמצודה שלי, ולכן אני מבקש שגם עכשיו תהיה לי לצור מעון.
מהו "ציווית להושיעני"? אומר הרד"ק: הרי ציווית להושיעני בעצת חושי הארכי. אבשלום תכנן לשלוח אנשים שירדפו מיד אחרי דוד, ואחיתופל יעץ שזה ייעשה באותו הערב מיד, אלא שחושי הארכי הפר את עצתו ואמר לו: לא ולא, תתארגן עם צבא כמו שצריך ואז תכה בו כראוי. בכך סוכלה עצת אחיתופל. וכשהבין אחיתופל שעצתו לא נתקבלה, הבין שהמרד מוגר - העסק הולך לכישלון. וגם בזה צדק.
כבר אמרנו פעם שהשימוש בביטוי "עצת אחיתופל" ככינוי לעצה שאינה נכונה הוא טעות, שהרי גם עצתו האחרונה הייתה נכונה. אלא מה, עצה רעה הייתה - רעה אבל מוצלחת. אילו היה אבשלום עושה אותה, היה מצליח. ולכן דוד המלך היה צריך לבקש בקשה מיוחדת: "סכל נא את עצת אחיתופל". הוא ידע שאם אחיתופל עם אבשלום - המרד יצליח, אין חוכמות, שהרי "כאשר ישאל איש בדבר האלוהים" כן דבר אחיתופל. ובאמת לא היה שום הגיון שאבשלום יקבל את עצת חושי הארכי במקום את עצת אחיתופל: הרי לפניו יועץ שהוכח במאה אחוז, בלא שום פספוס עד היום, ומולו חושי הארכי, ובפרט שהיה רעהו של דוד עד עתה - איך אפשר לסמוך עליו? אלא שהכול היה תפילת דוד: דוד ביקש "סכל נא", ונתבלעה דעתו של אבשלום וסמך על עצת חושי הארכי במקום על עצתו הנכונה של אחיתופל.
רש"י מפרש "תמיד ציווית להושיעני": פעמים רבות הושעת אותי בעבר, ולכן אני מבקש שכך תושיעני גם כעת. הרד"ק מפרש "ציווית" כמו "תצווה" - עבר במקום עתיד: ריבונו של עולם, אנא, תצווה להושיע אותי. ואת מי ציווית? אומר הרד"ק: את המלאכים, כמו שנאמר "כי מלאכיו יצווה לך לשמורך". כשם שעד היום ציווית את מלאכיך להושיעני, כך צווה גם עכשיו להושיעני.
המלבי"ם מסביר: על מה זה חוזר? הרי בנעוריו כבר היה לו ה' לצור מעון - כפי שביקש בפרק ל"א, שפרקנו הוא המשכו. ולכן מבקש דוד: אני מבקש שתמיד אבוא באותו צור מעון, ושם תהיה לי הגנה כמו שהייתה לי אז. "כי לבוא תמיד ציווית" - הציווי שלך היה שאל הצור הזה אבוא תמיד כדי שתושיעני בו. לא הבטחת לי הגנה זמנית אלא הגנה תמידית; מה שאמרת לי אז תקף גם לעכשיו. "סלעי ומצודתי אתה" - אתה בחינת הסלע והמצודה שבהם אני נשגב, ואותה הצלה שהבטחת לי שם, מבין דוד שהיא תקפה גם עתה. עד כאן, אומר המלבי"ם, הקדמת המזמור, שבה הוא חוזר על מה שהיה בימי נעוריו בבורחו מפני שאול. מכאן ואילך הוא מבקש על ההווה ועל העתיד: מה אני דורש ומבקש ממך כעת ברדיפה הנוכחית מפני אבשלום.
אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ׃
מיהו הרשע? אומר הרד"ק: זה אבשלום. ומיהו "מעוול וחומץ"? זה אחיתופל. "מעוול" - עושה עוול. ומהו "חומץ"? מפרש רש"י, וכן הוא בגמרא, ש"חומץ" הוא כמו "חומס", מלשון "אשרו חמוץ" - שדרשו חז"ל: אשרו חמוץ ולא חומץ, תחזקו ותאשרו את הגזול ולא את הגוזל. אם כן: תציל אותי מכף המעוול ומכף החומס, ממי שבא לחמוס אותי. והדבר מתאים מאוד לפי הגרסה התימנית או העיראקית, שבה הצד"י דומה מאוד לסמ"ך, וכשאתה אומר "חומץ" הוא כבר קרוב ל"חומס".
המלבי"ם מסביר את ההבדל בין "יד" ל"כף": "פלטני מיד רשע" - זה אבשלום וסיעתו, שידו כבר מושטת אליי וזה מסוכן. אבל "מכף מעוול וחומץ" - הכף היא יותר מן היד, שכבר אני נתון בתוך כפו ממש, וזה מסוכן שבעתיים. ואומר דוד: אף על פי שכבר תפס אותי בכפו, תציל אותי ממנו, שהוא מעוול וחומס, איש עוולה וחמס.
כִּי־אַתָּה תִקְוָתִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה מִבְטַחִי מִנְּעוּרָי׃
אומר הרד"ק: מנעוריי הכרתי וידעתי שאתה הוא האל, ולכן שמתי את תקוותי רק בך, שהישועה היא ממך בלבד. וכפי שהסביר המלבי"ם, "מנעוריי" מכוון לתקופה שבה נרדפתי מפני שאול: כבר מאז אתה תקוותי ומבטחי, ולכן הושיעני כעת כמו שהושעתני מקדם.
עָלֶיךָ נִסְמַכְתִּי מִבֶּטֶן מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי בְּךָ תְהִלָּתִי תָמִיד׃
אומר הרד"ק: "עליך נסמכתי מבטן" - אף שבצאתי מן הבטן לא ידעתי מאומה, עליך נסמכתי, שאתה המכין את מזונותיי על ידי אמי. "אתה גוזי" - גוזי היינו מוציאי, כמו "ויגז שלוים" שפירושו שהוציא את השליו. "בך תהילתי תמיד" - אני מתהלל בך תמיד על כל הטובות שעשית עמי, מהלל ומשבח אותך.
המלבי"ם מוצא כאן שני שלבים: לאחר שאמר "מבטחי מנעוריי", הוא מוסיף שלא רק מנעוריי אלא עוד מבטן - כבר בהיותי בבטן אמי. ויותר מזה: "ממעי אמי אתה גוזי". מסביר המלבי"ם, שכשמדובר על "מעי האם" הכוונה לשלב שטרם נפרד הוולד מביצי ההולדה, עוד לפני שיצא מן השחלות. "בטן" הוא השלב שבו התחיל הוולד להתפתח, אבל בשלב הראשון הוא עדיין בשחלות, בביצי ההולדה. ועל זה נאמר "גוזי" - לשון גזיזה: ריקום הוולד על ידי שנגזז כביכול מן השחלות ויוצא אל הקיום, ומשם ואילך הוא מתחיל להתפתח במעי אמו. אם כן: לא רק מבטן, שהוא כבר שלב ההיריון, אלא עוד קודם לכן - משם גזזת אותי והפרדת אותי אל הבטן, שהיא תחילת רקימת יצירת הוולד.
"בך תהילתי תמיד" - רק בך התהללתי. ואם כן, אם לא תושיע אותי, חלילה יהיה בזה חילול השם, שיאמרו: הנה, מבלתי יכולת ה' חלילה.
כְּמוֹפֵת הָיִיתִי לְרַבִּים וְאַתָּה מַחֲסִי־עֹז׃
פירוש אחד: רבים ראו את הצרות שבאו עליי, וחששו שמא גם להם יארע כמותן - כשם שקרה לזה כן יקרה לנו. כלומר הפכתי להיות "מופת", דוגמה ומשל: אנשים אומרים "ראית מה קרה לדוד? ה' ישמרנו ויצילנו, שלא יקרה לי כמו שקרה לו". לפי זה "כמופת הייתי לרבים" הוא במובן שלילי - הפכתי לדוגמה לשלילה, לאדם נרדף שבאו עליו צרות. "ואתה מחסי עוז" - אבל אתה, ריבונו של עולם, אתה העוז שבו אני חוסה.
הרד"ק מסביר להיפך: כאשר יראו הבריות שאני נענשתי על העוון, אני מופת להם, סימן וסמל שהקדוש ברוך הוא מעניש על עוון. אומר דוד: אני קלקלתי, ועל ידי שנפרעת ממני רבים ייווסרו ויקבלו מוסר - יראו שדוד נענש על עוונו, ויבינו שיש דין ויש דיין. "ואתה מחסי עוז" - ואף שעכשיו אני בורח בגלל העונש על העוון, אני חוסה בך שתיתן לי את העוז לשוב למלכותי.
האבן עזרא מפרש בדרך חיובית: היות ונסמכתי עליך ואתה סמכתני, ולבסוף תחזירני למלכות - הרי זה מופת לרבים שלא סמכו עליך. ממני ילמדו כיצד לבטוח בה' וכיצד לסמוך עליו: הנה דוד המלך סמך ובטח בה', וה' החזיר אותו למלכותו. אותם שלא היו מאמינים בך, ממני ייקחו מופת להאמין בך ולהידבק בך.
המלבי"ם מסביר: רבים חשבו אותי כדבר מופת נפלא. הגבורה וההצלחה שלי אינן דבר טבעי, אלא מופת ופלא.
יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ כׇּל־הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ׃
"ואתה מחסי עוז" - הכוח שלי אינו מעצמי; העוז שלי ממך, ולכן תמיד היללתי ושיבחתי אותך, ו"ימלא פי תהילתך". שום תהילה ושום שבח לא ייחסתי לעצמי - לא לגבורתי, לא לכוחי ולא לחוכמתי, אלא הכול ייחסתי אליך. "כל היום תפארתך" - כל היום היה פי מלא תפארתך, שהם העניינים המיוחדים שיש בהם פאר לשם יתברך.
ומבאר המלבי"ם את ההבדל: "תהילתך" הוא במה שראוי להלל את השם, ו"תפארתך" הם הדברים הבלתי טבעיים שיש בהם ממש תפארת. דוגמה: ראוי להלל את ה' על שהוא מוריד גשמים, ולהודות לו על השפע שהוא נותן בעולם. אבל תפארת ה' היא בקריעת ים סוף, ב"שמש בגבעון דום" - כלומר בדברים החורגים מגדר הטבע. אלו הדברים שבהם מתפאר השם יתברך, שיש בהם פאר וכבוד לו יתברך.
בספר תהילות מהרי"ץ מביא ביאור נפלא. חז"ל אומרים: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" - אפשר חטא בא על ידו ושכינה עמו? ומאידך אומרים חז"ל: לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אלא להורות תשובה - כדי ללמד שאם חטאת יש מקום לתשובה. ומי מלמד אותנו זאת? דוד המלך, שנכשל בבת שבע ועשה תשובה. נמצא שדוד לא היה ראוי לאותו חטא כלל, אלא כל העניין גולגל על ידו כדי שיהיה מורה דרך תשובה לרבים. אמנם חז"ל אומרים "להורות תשובה ליחיד", אבל הרבים מורכבים מיחידים, ולכן יש בזה הוראה לכלל.
מה החיבור בין שני המאמרים? אומר תהילות מהרי"ץ: "שכינה עמו" פירושו שהלכה כמותו בכל מקום. ומי שזוכה לכוון שמעתתא אליבא דהלכתא, אין חטא בא על ידו. אם כן, כיוון שדוד זכה שהלכה כמותו בכל מקום, לא ייתכן לומר שחטא. וזהו שאומר דוד: "כמופת הייתי לרבים" - כל מה שהתגלגל אצלי בעניין בת שבע אינו מפני שאני ראוי לחטוא, אלא כדי להיות מופת לרבים וללמדם דרך תשובה: אם חטאת, למד מדוד ועשה תשובה.
והראיה לכך - "ואתה מחסי עוז". אומרים חז"ל: אין עוז אלא תורה, שנאמר "ה' עוז לעמו ייתן". כלומר: ריבונו של עולם, בכך שנתת לי את כוח ההכרעה בתורה, שהלכה כמותי בכל מקום, היית לי מחסה מפני האויבים. שהרי האויבים טענו שאני חוטא וכו' - ואדרבה, מזה שהלכה כמותי בכל מקום נסתתמו טענותיהם והוכחה צדקתי. ואם כן, איך חטאתי? אלא כמו שאמרנו: מופת לרבים הייתי, וגלגלו חטא זה על ידי כדי שיהיה סמל ודוגמה שאפשר לעשות תשובה.
המזמור פותח בלא כותרת משום שהוא המשך ישיר למזמור שלפניו, ונאמר לדעת הרד"ק בבריחת דוד מפני אבשלום, כמוכח מ"אל תשליכני לעת זקנה". דוד פותח ב"בך ה' חסיתי" - חסיה שאין בה הבטחה ועדיפה על כל הבטחת בשר ודם, ומעמיד שלוש טענות לישועה: מצד שחסה בה', מצד צדקת ה' (ולא צדקת עצמו, שהרי יודע שהרדיפה באה בדין על חטא בת שבע), ומצד התפילה. הוא מזכיר שה' היה לו לצור מעון ולסלע ולמצודה בבריחתו מפני שאול, ומבקש שההגנה ההיא תהיה תמידית ותחול גם עתה - כשם ש"ציווית להושיעני" התקיים בסיכול עצת אחיתופל בעצת חושי הארכי, שכולה פרי תפילתו. משם הוא מבקש פליטה מיד אבשלום הרשע ומכף אחיתופל המעוול והחומס, ומעיד שבטחונו בה' אינו מהיום אלא מנעוריו, מבטן, וממעי אמו - מראשית יצירתו. ולבסוף "כמופת הייתי לרבים": בין כמופת של עונש שממנו לומדים שיש דין ויש דיין, בין כמופת של בטחון שממנו לומדים לסמוך על ה', ובין כמופת להורות דרך תשובה - ובכל הדרכים "ואתה מחסי עוז", ובזה ימלא פיו תהילת ה' ותפארתו כל היום.