פרק זה כולו זעקתו של דוד המלך מתוך הרדיפה, מתוך החרפה והלעג, ומתוך המים שהגיעו עד נפש. בחלק זה אנו ממשיכים מן הפסוקים הראשונים, שבהם תיאר דוד את טביעתו ביון מצולה ואת ריבוי שונאיו, והודה לפני הקב"ה "אלהים אתה ידעת לאִוַּלְתִּי" - ומכאן ואילך הוא מבקש: גם אם אין בי די זכות, הושיעני למען המקווים לך. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, על פי ביאורי המלבי"ם, הרד"ק, רש"י והאבן עזרא, וכן דברי בעל תהילות מהרי"ץ וספר מי השילוח.
אַל־יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהִים צְבָאוֹת אַל־יִכָּלְמוּ בִי מְבַקְשֶׁיךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
אומר המלבי"ם: אף שאתה ידעת לאִוַּלתי, כמו שהסברנו, עם כל זה אתה צריך להושיע אותי - כדי שלא יבושו בי קוויך. והנה יש כאן שתי לשונות: בושה וכלימה. הרד"ק במקומות רבים הולך בדרך של כפל העניין במילים שונות, אבל אצל המלבי"ם אין מילים כפולות כלל: כל מילה נושאת משמעות ייחודית משלה, ואין שתי מילים שמשמעותן זהה.
וההבדל הוא זה: בושה היא מה שאדם מתבייש מעצמו, וכלימה היא מה שאחרים מכלימים אותו. כך גם בלשוננו: "בושתי מעצמי", "התביישתי בעצמי" - זה מצד עצמו. לעומת זאת "פני לא הסתרתי מכלִמּות ורוק", "אין איש מכלים" - להכלים פירושו שמישהו אחר עושה לך את זה.
ומכאן, אומר המלבי"ם, דיוק נפלא. תקווה היא דבר שבלב. אדם מקווה למשהו, והדבר לא הגיע - ממי יתבייש? לא מאחרים, שהרי איש אינו יודע מה קיווה בלבו, אלא מעצמו: קיוויתי, ציפיתי, ותקוותי התמוססה. לכן נאמר "אל יבושו בי קוויך" - בלשון בושה. אבל "מבקשיך" הם המבקשים בפועל, בפרהסיה, ודבר זה ניכר לכל. ואם לא ייענו, תהיה להם כלימה מאחרים: הנה עמד זה והתחנן לפני ה' ולא נענה. לכן דווקא אצלם נאמר "אל יכלמו בי מבקשיך".
ויש עוד לשון שלישית - חרפה, והיא גדולה מכלימה. שני הבדלים ביניהן: כלימה היא דווקא בפניו של אדם, ואילו חרפה אינה דווקא בפניו. ועוד: חרפה היא תמיד על דבר מסוים - מחרפים אותך על כך וכך, ואילו להכלים אפשר גם בלא שום סיבה ובלא שום עניין.
לכאורה יש לשאול: מה פירוש "אל יבושו בי" - מה עניינם של האחרים בי? מסביר הרד"ק: אם תאבד את תקוותי, על ידי זה תאבד תקוותם של כל הקווים אליך. שהרי יאמרו: ראה כמה דוד ביקש והתחנן, ובסופו של דבר לא העניק לו הקב"ה - ומעתה כבר לא נבקש, אין לנו תקווה. כך גם מבאר רש"י: זו עצם הבקשה - הצילני, שאם לא תצילני יאמרו כל קוויך "הנה דוד נרדף ולא הוצל". כלומר, גם אם אין בי עצמי די זכויות, מכיוון שאני מהווה סמל, אם יראו שתקוותי הייתה לשווא יפסיקו כולם לקוות - וזו עצמה סיבה שבגללה תצילני.
ומהו "ה' אלהים צבאות"? אומר הרד"ק: הקב"ה הוא אדון צבאות של מעלה, צבאות השמים, והגזירות יורדות דרך השמים, והוא גם אדון צבאות ישראל. ולמה הוזכר כאן? משום שכאן מדובר על הגלות, שאנו מצפים ומקווים שהקב"ה יגאל אותנו ויוציאנו ממנה. מי יעשה זאת? אלוקי הצבאות, שכל צבאות השמים בידו, והוא יכול ברגע אחד לשנות את מהלכם, לשנות את המצב ולגאול אותנו מן הצרה שבה אנו נתונים.
כִּי־עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי׃
"עליך" פירושו בעבורך. למה רודפים אותי? מפני שאני עבדך. כמו "כי עליך הורגנו כל היום" - על מה יוצא אדם ליהרג? על ששמר שבת, על שהניח תפילין, על שקיים מצוות ה'. וכן הוא כאן: למה רודפים אותנו? מפני שאנו עם ה'. אלמלא היינו עם ה', למי היינו מעניינים? אך משום שאנו עם ה', אנו נרדפים.
וזה בדיוק המצב עד היום: למה הציבור הכללי רודף אותנו? מפני שאנו יראי אלוקים, מפני שאנו עובדים את ה'. אילו היה מישהו עושה תחקיר על כל קבוצה וקהילה אחרת בישראל, היה מוצא דברים שה' ירחם - ואין דברים כאלה בתקשורת. רק הציבור החרדי משמש רקע לאנתרופולוגים שיבואו לחקור בו, לדבר עליו ולהכפישו. וכל זה למה? מפני שאנו דבקים בך, ריבונו של עולם.
וכך לשון הרד"ק: בעבורך אני סובל את חרפת הגלות, שאילו הייתי רוצה לצאת מדתך ולשוב לדתם, הייתי גדול כאחד מהם. זה היה הפתרון "הגאוני" של הרצל: לנצר את כל היהודים לצלילי הכנסייה ולפתור בכך את הבעיה היהודית. שהרי כל עוד יש יהודים - יש בעיה יהודית, וברגע שלא יהיו יהודים, נפתרה הבעיה. אילו הייתי רוצה לצאת מדתך, אומר דוד, היו לי חיים שקטים ואיש לא היה רודף אותי. ואם רודפים אותי - הרי זה מפני שעליך הורגנו כל היום. וכפי שאמרנו, חרפה היא תמיד על דבר מסוים, והדבר הוא שאני דבק בך, הולך בדרכך ושומר מצוותיך.
המלבי"ם מוסיף כאן טעם: כיצד ייתכן שקוויך יבושו בגללי? משום שהחרפה שנשאתי הייתה עליך, בעבורך. ואם יראו שמי שסובל לכבוד הבורא אינו נושע - כל שכן הם, שיבושו ויוותרו על הציפייה, על הבכייה ועל הפנייה. זהו אפוא הטעם שבגללו עלול להגיע מצב של "יבושו בי קוויך": מפני שכולם יודעים שעליך נשאתי חרפה.
מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנׇכְרִי לִבְנֵי אִמִּי׃
אומר האבן עזרא: השתניתי עד שלא יכירוני אחי, כאילו הייתי זר. וכן הרד"ק מבאר ש"מוזר" הוא לשון הופעל של "זר" - הם מחשיבים אותי לזר. ומי הם "אחי"? מבאר הרד"ק: בני ישמעאל. ומי הם "בני אמי"? בני עשיו.
כִּי־קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי׃
המלבי"ם מבאר: מה שהייתי מוזר לאחי, בא מצד שקנאת ביתך אכלתני - הייתה בי קנאה על בני ביתך שאינם שומעים בקולך. למה רודפים אותי? מפני שאני מיישר את האנשים לעבודתך, מפני שאני תובע מהם את רצונך. נמצא שאני עצמי יצרתי לי ריב עם הסביבה, כדי לקרבם לעבודתך - וזו החרפה שנשאתי עליך, לכבודך.
ובמילים פשוטות: כשאדם אינו מתערב לאיש בשום דבר, אנשים פחות אכפת להם ממנו. אבל כשאדם בא ומעיר, ומוכיח, ומעמיד את חברו על דרך הישר - פעמים רבות הדבר גורם תסיסה. אנשים אינם רוצים לשמוע ואינם רוצים לקבל, ואז מתחילים לרדוף אותו. אומר דוד: נרדפתי דווקא בשל כך. "ביתך" הוא כלל עם ישראל, בני ביתך; קינאתי לשמך הגדול אצל בני ביתך, הוכחתי אותם, תיקנתי אותם והעמדתי אותם על דרך הישר - ומתוך כך נהיה לי ריב עם אחיי. וגם חרפות חורפיך נפלו עלי: הזדים המחרפים אותך מחרפים אותי, מפני שאני בעיניהם המייצג שלך, התובע את כבודך והמוכיח.
עוד אפשרות מביא הרד"ק: "חורפיך" הם המחרפים אותך, והיינו אמונת הנוצרים המדברת סרה באלוקות. שהרי אמונתם אומרת שרוח הקודש כביכול עיברה את הבעולה הטמאה. מי יכול להעלות דבר כזה על הדעת? צריך מוח חולני כדי לחשוב שרוח הקודש יוצרת חיבור עם בשר ודם, ועוד עם אחת שהייתה ידועה בזמנם כבעייתית מבחינת קדושה, ולא נאריך בזה. אין בדברים כאלה אלא חירוף וגידוף כלפי מעלה. "חרפות חורפיך נפלו עלי" - הם אלה המציקים לי בגלות.
ואפשר לחבר זאת למה שאמרנו קודם: "חורפיך" הם האומרים שאין לנו תקווה. אתה הבטחת לגאול את עם ישראל, "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים", והם אומרים: לא ולא, ה' כבר לא יגאל אותם. זו תפיסת הנצרות הידועה: שהקב"ה זנח את עם ישראל, שהרבו להכעיס, הגלה אותם וייסרם, ולקח תחתיהם את הנוצרים - עשה "טרייד אין" במחיר מבצע. נגמר הסיפור של עם ישראל, מעכשיו יש את הנוצרים. על זה מבוססות כל הרדיפות שלהם, שכן ברדיפותיהם הם עצמם נותנים אישוש לטענתם: כיוון שהקב"ה עזב את היהודים, גזר עליהם שיהיו נרדפים לעולם על עוונותיהם, ובעיקר על שהרגו את משיחו - אותו טמא שיצא מן הבעולה הטמאה, שהוא אצלם בשילוש הטמא כעין בן האלוהים.
סיפרתי לכם פעם את המעשה עם הרב מבריסק. ישבו תלמידיו עם הרב ברכבת, ואדם אחד החל לשאול אותם מדוע אינם מאמינים באותו האיש. אמרו לו: מה אתה סח? חז"ל היו בזמנו, והם אמרו עליו שהיה מכשף ומסית ומדיח - הם ראו את דמותו האמיתית. אמר להם: חז"ל טעו. שאלו אותו: כיצד אתה יכול לומר כך? הם חיו בזמנו והכירו אותו היטב, ואתה, אלפיים שנה אחר כך, תקבע שטעו? אמר להם: הנה ראיה שחז"ל יכולים לטעות - רבי עקיבא סבר שבר כוכבא הוא המשיח, וטעה. נתקעו התלמידים ולא היה בפיהם מענה. הרב מבריסק לא התערב בוויכוח, אך כשראה שתלמידיו נתקעו בא לחלצם. שאל את אותו כומר: ומניין שרבי עקיבא טעה? השיב לו: הרי בסופו של דבר מת בר כוכבא, וברור שטעה. אמר לו הרב מבריסק: אם כן, גם אתה מודה שמשיח שמת אינו משיח - וחזר ללמוד.
עד כמה זה מגוחך: "מת" - זה אצלך טיעון; ומה עם אותו האיש, האם הוא לא מת? אכן הייתה להם בעיה עם זה, ולכן סיפרו שבאו נשים וראו אותו יוצא מקברו, והמציאו כל מיני בדותות. הנצרות מלאה דמיונות, בדותות, הבלים ושקרים; מי שבא לבדוק מה קורה שם רואה שאבן על אבן אינה קיימת ואין שום ביסוס לשום דבר. פעם ייחסו את שושלתו לבית יוסף, וכשהבינו שאי אפשר להיות משיח בלא זרע דוד - בנו לו שושלת מבית דוד. הכול שם שקר וגיבובי הבלים.
ויותר מזה: אותו האיש עצמו אמר, וכך מופיע אצלם, שאינו בא לגרוע מתורת משה אלא להוסיף. ואם כן, אתה הנוצרי - אתה מניח תפילין? אתה שומר שבת? מה נשאר לך מתורת ישראל? הרי הוא אמר שאינו בא לגרוע, ומשמע שאתה חייב לקיים את הכול. וזו רק אחת הקושיות הקטנות שיש עליהם.
מכל מקום, טענתם הייתה שההוכחה שהקב"ה מאס בנו היא שעם ישראל יהיו נרדפים לעולם. ולכן הכמרים תמיד הוסיפו דלק למדורה, ועודדו את ההמון הנבער לצאת בקלשונים ובטוריות ולעשות פוגרומים ביהודים. וכשהתחילה העלייה לארץ ישראל, הייתה זו עבורם סטירת לחי קשה, שהרי אחד הארכיבישופים אמר שאחת ההוכחות לכך שה' מאס בישראל ולקח את הנוצרים היא שלעולם לא ישובו לארצם - והנה פתאום שבו.
וכיצד מתמודדת הנצרות עם זה? פשוט מאוד: האפיפיור לא הגיע לביקור. לא ראיתי - אינם קיימים. כך גם אצל האסלאם ואצל הפלסטינים: פתח את המפות שלהם וראה, כתוב פלסטיין, אין מדינת ישראל. אם לא ראית ולא כתבת - זה לא קיים. שיטת בת היענה, ישנה כבר אלפי שנים ועדיין מצליחה להם. אחר כך נאלצו לתת הסבר, ואמרו: לא לארץ ישראל הכוונה אלא לירושלים. ואז בשנת תשכ"ז חזרנו לירושלים, וכאן כבר נתקעו. והאפיפיור הגיע לביקור עד מעבר אלנבי וגשר בנות יעקב וחזר, ולא נכנס פנימה - שוב, אם לא ראיתי אותם, הם לא פה, הם לא קיימים. ותמיד יהיו תירוצים: עד שהשגרירות תגיע לירושלים, עד שגם מזרח העיר וגם צפונה וגם מערבה יהיו שלהם. תירוצים תמיד יש.
וזהו "חרפות חורפיך": אלה המחרפים אותך ואומרים שאין לנו תקווה ולעולם לא נצא מן הגלות, כדי לאשש את אמונת ההבל שלהם - והם הם שנפלו עלי.
בעל תהילות מהרי"ץ מבאר את "כי קנאת ביתך אכלתני" בדרך אחרת: שונאי דוד היו מונים אותו ומציקים לו, ואומרים לו "בית ה' נלך" - שהרי ידעו שדוד לא יבנה את הבית, כי שלח לו הקב"ה נביא לומר לו שלא הוא יבנה בית לשמי אלא שלמה שיקום אחריו. אומר דוד המלך: הרי "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" - הלוואי וייבנה בית המקדש במהרה. ואדרבה, דוד עשה הכול למען בניין הבית, כמו שאמר "אם אתן שנת לעיני ולעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב". הוא אסף כסף לבית המקדש, ואף בנה את הכותל המערבי, ואמר הקב"ה לנביא: לך אליו מהר, שדוד זריז הוא ויכול להיכנס ברגע אחד להוצאות גדולות - לך ועצור אותו.
נמצא שדוד מצד עצמו שאף בכל מאודו לבנות את בית המקדש. ולמה לא בנה? מפני שאמר לו הקב"ה "לא תבנה בית לשמי". וטעם הדבר: אילו היה דוד בונה את הבית, לא היה נחרב לעולם, שמעשה צדיקים אין לו ביטול לעולם. כמו משה רבנו שבנה את המשכן, והמשכן קיים לעולם - "עצי שיטים עומדים", נגנז ולא נחרב, נגנז וקיים. וכך גם בית המקדש, אילו בנאו דוד לא היה נחרב לעולם. אבל בנאו שלמה בבונים שבאו מלבנון, וידוע מה עלה בסופו; ובית שני נבנה בסיועו של כורש ולא בידי יהודים בלבד, וגם הוא נחרב.
ומה נורא היה בכך שלא ייחרב? שאילו היה בית שאינו חרב לעולם, לא היה הקב"ה יכול לכלות את זעמו על העצים ועל האבנים. כשחטאו ישראל כילה הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים והחריב את הבית; ואילו היה הבית עומד לעולם, היה כביכול נאלץ חלילה לכלות זעמו בעם ישראל. לכן אמר לו: לא אתה תבנה בית לשמי.
וזהו שאומר דוד: "קנאת ביתך אכלתני" - השאיפה לבנות את ביתך אכלה אותי מבפנים, מרוב קנאה לבית ה', מרוב מאמץ, ערגה וציפייה, ולא נסתייעה מילתא. ומה עושים שונאיי? "וחרפות חורפיך נפלו עלי" - מחרפים אותי על כך: דוד, מדוע אינך בונה את בית ה'? כביכול אני הוא הממאן והמעכב את בניין בית המקדש. ריבונו של עולם, ראה עד כמה אני מתמסר לביתך, וכמה הם מחרפים אותי דווקא בעניין זה.
וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי׃
מהו "ואבכה בצום"? מבאר הרד"ק שחסרה כאן ו"ו, וכאילו נכתב "ואבכה ובצום נפשי" - בכיתי, וגם בצום הייתה נפשי. כדרך "שמש ירח עמד זבולה" שהכוונה שמש וירח, וכמו "ראובן שמעון" שהוא ראובן ושמעון. כלומר: אני בוכה ומתענה בתמידות.
"ותהי לחרפות לי" - מבאר הרד"ק: אתה לי לחרפות, שיחרפוני עליך. הם מחרפים אותי מפני שאני עובד אותך, כדרך שהנוצרים מחרפים את ישראל על שהם מחזיקים באמונה התמימה. עצם דבקותי בך היא הגורם לחירופיהם.
וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל׃
כשאני נותן לבושי שק, נעשיתי להם למשל. אומר הרד"ק: על כל דבר רע ועל כל דבר גרוע יזכירוני. לא משנה מה אעשה, תמיד אני הנושא המדובר, ותמיד בצורה שלילית.
ובתהילות מהרי"ץ מבאר שדוד מתלונן כאן עד כמה שונאים אותו אויביו: גם כשאני בוכה ושופך שיחי לפני ה' בצום, אומרים הם - אתם יודעים מדוע דוד מרבה לבכות? מפני שהוא יודע את עוונותיו. ראו כמה חטא, ולכן הוא בוכה כל כך; "לב יודע מרת נפשו". וכן הלעיזו על הצום עצמו, שהרי אמרו חז"ל כל היושב בתענית נקרא חוטא - אמרו: הנה לדוד יש עכשיו עוד חטא, שהוא יושב בתענית. נמצא שלא משנה מה אעשה, בכל מקרה ימצאו עלי דברי גנאי.
וזו מציאותו של עם ישראל בין האומות. לא משנה מה עשו - תמיד גינו אותם. כשהיו עשירים: הנה הפרוטוקולים של זקני ציון, יש להם תוכנית להשתלט על העולם, הם הבנקאים של העולם, חמדנים, כל הכסף בידיהם. כשהיו עניים: ראו את העניים הללו שצריך לפרנסם ולזון את ילדיהם. כשהיו פציפיסטים ונגד מלחמות: ברור, חסר להם פטריוטיזם, לא אכפת להם מהמדינה. וכשהיו מיליטנטים: ראו, מחרחרי ריב הם, רוצים מלחמות כל הזמן כדי שהגויים יקיזו דם אלה באלה והם יישבו מן הצד. תמיד מצאו מה לומר לגנאי, תמיד מצאו בנו חסרונות.
יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר׃
אומר הרד"ק: כשהם יושבים בשער או יושבים לשתות - מי הוא נושא שיחתם? אני. אני שיחתם, תמיד ללעג ולקלון. וכך גם בימינו: כל מהדורת חדשות נפתחת בנו - החרדים, החרדים, החרדים. כשהקורונה נמצאת אצל החרדים בכמויות גדולות, זה פותח את המהדורה; וכשהם בעקומה הנמוכה מכולם, זה כבר לא אייטם, זה לא מעניין ולא חדשותי. תמיד מחפשים רק את השלילה ורק את הגרוע.
וַאֲנִי תְפִלָּתִי־לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרׇב־חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ׃
המלבי"ם מחבר את שני הפסוקים: בעת שישיחו בי יושבי שער ושותי שכר, שמחברים עלי שירים ואני המנגינה שלהם ומתלוצצים עלי - באותה שעה עצמה "ואני תפילתי לך". ולמה? כי דווקא הזמן ההוא הוא עת רצון. ובאותה עת, "אלוהים ברוב חסדך ענני" - תחילה מצד החסד, שאתה רב חסד ומרבה להיטיב; ועוד "ענני באמת ישעך" - "אמת" היינו ההבטחה, שהקב"ה מאמת דברו: יש לי הבטחה שתושיעני, ובזכותה ענני.
גם בעל מי השילוח מחבר את הדברים ואומר שהזמן הראוי ביותר לתפילה הוא דווקא הזמן הזה: "הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש" - ומיד "ואני תפילתי לך ה' עת רצון". דווקא כשבאו מים עד נפש, דווקא כשהאדם נמצא בדכדוך והלב נשבר, אז תפילתי לך עת רצון. וזה כעין דברי המלבי"ם: דווקא כשמלעיגים עלי, כשהאדם שפל ונרדף - זו השעה המתאימה, זו עת רצון.
את הפסוק הזה אנו אומרים בשבת, שכן ידוע שזמן מנחה של שבת הוא עת רעווא דרעווין. "רעווא דרעווין" - לא כפי שיש הטועים לשמוע "רעבה דרעבים", כאילו רעבים אז - אלא רצון הרצונות, בוי"ו. וכידוע על פי המקובלים, בזמן מנחה של שבת מתגלה מצח הרצון, ויש בו הארה עצומה. וכתוב שזהו הזמן המעולה ביותר לתפילה בכל השנה - אין עת רצון גדולה ממנה. אלא שאין זה זמן לבקש על ענייניו הפרטיים, שהרי בשבת אין מבקשים על צרכים פרטיים; אבל נדע שזהו זמן הרצון המיוחד ביותר.
הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל־אֶטְבָּעָה אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי־מָיִם׃
אומר הרד"ק: כאן מתחיל לפרש מהי התפילה שהזכיר. והמלבי"ם מבאר שהבקשות מכוונות אחת לאחת כנגד מה שתיאר בתחילת הפרק: כנגד "טבעתי ביון מצולה" - "הצילני מטיט ואל אטבעה"; וכנגד "באתי במעמקי מים" ו"רבו שונאי חינם" - "אנצלה משונאי וממעמקי מים". שאם יינצל מן המים בלבד, עדיין ייראו לו השונאים, שהרי גם אם תוציא אדם מן המים, השונא ממתין לו ביבשה. לכן הוא מבקש להינצל גם מהם.
אַל־תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל־תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל־תֶּאְטַר־עָלַי בְּאֵר פִּיהָ׃
המלבי"ם מבאר כאן חידוש: שלושת הדברים הללו הם באמת מיני הצלה, אלא שדוד אינו חפץ בהם. שיבולת מים היינו גל ושטף המים - ואם ייקח אותו השטף מכאן, הרי בכך יורחק מן האויב הממתין לו. "תבלעני מצולה" - גם זו הצלה, שתבלע אותו המצולה פנימה ולא יוכל האויב להגיע אליו. "תאטר עלי באר פיה" - שתסתום עליו הבאר את פיה, וכשיחפשוהו לא ימצאוהו. כל אלה הגנות מפני השונאים.
ומהו הנמשל? מסביר המלבי"ם: דוד יכול להינצל מרודפיו - אבשלום הרודף אחריו - בשלוש דרכים. האחת, ששיבולת המים תשטוף אותו אל מחוץ לארץ ישראל, ושם לא ישיגנו אבשלום. השנייה, שתבלענו מצולה, היינו להיות בלוע וטמון במערות, כדרך שעשה דוד תקופה ארוכה כשנרדף על ידי שאול. והשלישית, "באר" - שיהיה סגור בתוך עיר מבצר.
עֲנֵנִי ה' כִּי־טוֹב חַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלָי׃
על כן מבקש דוד: ריבונו של עולם, איני חפץ באף אחת מן ההגנות הללו - לא בשטיפת שיבולת מים, לא בבליעת מצולה ולא שתאטר עלי באר פיה. אני רוצה הצלה בדרך טובה, כפי חסדך: "ענני ה' כי טוב חסדך" - מצד היותך טוב ורב חסד; "כרוב רחמיך פנה אלי" - שתראה את צרתי ויתגוללו רחמיך עלי. משתי סיבות אלה, החסד והרחמים, ראוי אני לחמלה, ולא לדרכי הצלה של שטיפה והרחקה והסתתרות.
ומהו "תֶּאְטַר"? מבאר רש"י שהוא מלשון סגירה, בטי"ת, כמו "איטר יד ימינו" - לא במובן שאנו רגילים אלא מלשון אטום וסתום: ידו הימנית סגורה וחלשה. ולפי רש"י כל האמור בפסוק הוא במשמעות שלילית: שיבולת מים ששוטפת ומריעה לו, מצולה שבולעת ומזיקה, ובאר שסוגרת עליו פיה. והמלבי"ם, כאמור, ביאר אחרת - שכל אלה מיני הצלה הם, אלא שהם הצלות פחות מוצלחות, ודוד מעדיף הצלה טובה מהן: "ענני ה' כי טוב חסדך כרוב רחמיך פנה אלי".
בחלק זה של הפרק מלמדנו דוד המלך שלוש נקודות יסוד. ראשית, בדקדוק הלשון: בושה היא מן העצמי, כלימה מן הזולת, וחרפה גדולה מהן והיא על דבר מסוים - ולכן "אל יבושו בי קוויך" נאמר במקווים שבלב, ו"אל יכלמו בי מבקשיך" במבקשים בפרהסיה. שנית, בתוכן הרדיפה: "כי עליך נשאתי חרפה" - כל חרפתנו היא רק מפני שאנו דבקים בה', וכל מי שקינא לכבוד שמים ותבע את כבוד ביתו נעשה מוזר לאחיו, ואין דבר שאפשר לעשות כדי להיטיב את דעתם עלינו, שכן על הכול ימצאו מה לגנות. ושלישית, ובעיקר: דווקא בשעה שישיחו בו יושבי שער ומתלוצצים עליו, דווקא כשבאו מים עד נפש והלב נשבר - "ואני תפילתי לך ה' עת רצון". ומתוך אותה עת רצון מבקש דוד לא הצלה של בריחה והסתתרות, אלא הצלה שלמה: "ענני ה' כי טוב חסדך, כרוב רחמיך פנה אלי".