פתיחה: מזמור של גלות ושל רדיפה
מזמור ס"ט בתהילים הוא אחד המזמורים הקשים והכואבים שבספר. הוא כתוב בלשון יחיד, אך הרד"ק מלמד שהוא נאמר על לשון הגלות: המשורר מדבר בשם הגולים ככלל ישראל, או בשם כל אחד ואחד מבני הגלות הבוכה ומצטער על גלותו, ולכן נקט לשון יחיד. גם האלשיך הקדוש מביא שחז"ל פירשו את המזמור על בני הגלויות, והוא מפרט לאורך המזמור כיצד כל שלב ושלב מתאר אחת מארבע הגלויות שבהן גלו ישראל. המלבי"ם מביא אף הוא את הפירוש על הגלות, ומוסיף פירוש נוסף: יש אומרים שהמזמור חוזר על התקופה שבה היה דוד נרדף מפני אבשלום. ואכן הפסוקים הקשים שנקרא, המבטאים קושי, התמודדות וסבל, מתאימים מאוד גם לאותה תקופה.
לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד׃
מהם ה"שושנים"
רש"י מסביר שהכוונה לישראל, שהם כשושנה בין החוחים, והחוחים מנקבים אותם. "למנצח על שושנים" הוא אפוא שיר על ישראל הסובלים מן הקוצים שהם האומות - וכפי שנראה, המזמור אכן מדבר על תקופת הגלות. המצודת ציון מפרש בדרך אחרת: שושנים היה שמו של כלי ניגון, כמו "גיתית" ושאר שמות הכלים המוזכרים בתהילים, והכלי הזה היה עשוי בצורת שושנה. "למנצח על שושנים" פירושו שיר שהיו מנגנים אותו באותו כלי.
האלשיך הקדוש מוסיף עומק נוסף בעניין השושנים. לשושנה שתי מעלות: מעלת הנוי ומעלת הריח. הנוי - השושנה אדומה, וחז"ל מבטאים את האודם שבה, כמו שדרשו "סוגה בשושנים", שהאישה עושה סייג לבעלה ואומרת לו "כשושנה אדומה ראיתי", כלומר נטמאתי, וצריך להתרחק ממנה בעת נידותה. הרי שסתם שושנה אדומה היא. המעלה השנייה היא הריח הטוב שלה. ושני הדברים הללו הם משל לגלות: האדום הוא דין - תמיד האודם מורה על דינים, וזה המראה הנגלה; והריח הוא דבר טוב, כמו "והריחו ביראת ה'", ריח מבושם ומשובח. כך בדיוק טבעה של הגלות: מצד אחד היא דינים, עונש, ישראל סובלים ומתייסרים בגלותם; ומצד שני היא זיכוך, ובזה עולה ריחם לטובה לפני ה'. נמצא שיש כאן גם דין - האודם, הגלות הקשה - וגם חסדים ורחמים, שבעקבות הגלות והתיקון והזיכוך שאנו עוברים בה הקדוש ברוך הוא ממרק עוונותינו, והדבר עולה לריח טוב לפניו.
הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ׃
מים עד נפש - סבל שאי אפשר לשאת
"באו מים עד נפש" - הגיעו המים עד כדי יציאת הנפש. כאדם ההולך לתוך המים ומגיע למקום שבו המים עולים עד מקום הנשימה. זהו דימוי לצרות הגלות מיד האומות: הצרות הגיעו עד הצוואר, כביכול ריבונו של עולם, כבר אין בכוחנו, והסכנה גדולה מאוד.
תהילות מהרי"ץ מסביר שדוד המלך בא ואומר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אני מוכן לקבל סבל, ואף מגיע לי סבל - על בת שבע ועל עוד עניינים שידוע שדוד קיבל על עצמם ייסורים, ונצטרע כמו שאומרים חז"ל. אבל שיהיה הסבל סבל פיזי, סבל לגוף, ולא סבל לנשמה. חז"ל אומרים: איזה הם ייסורים של אהבה? שאין בהם ביטול תורה ותפילה. זו בקשתו של דוד: ריבונו של עולם, גם אם אני סובל, שלא יהיה בזה ביטול תורה ולא ביטול תפילה. וזה הרמז שבפסוק: "הושיעני אלוהים" - על הסבל הזה אני כבר מרים יד ואומר די. ומדוע, והרי אתה מוכן לקבל ייסורים? אלא ש"באו מים עד נפש" - זה כבר נוגע לנפש ולא לגוף. בענייני הגוף אני מוכן לקבל ייסורים, אבל כשזה פוגע ברוחניות - לא, ועל כן הושיעני.
כיוצא בזה אנו מוצאים בבקשתו של דוד במקום אחר: "גרשוני מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים". לא הרדיפה מציקה לו, ולא זה שבכל רגע הוא עומד למות, אלא עצם זה שאין נותנים לו להיות בארץ הקדושה, שעליה נאמר "ארץ אשר עיני ה' אלוהיך בה", ומי שנמצא בחוץ לארץ אמרו עליו חז"ל שהוא כמי שאין לו אלוה. הפגיעה ברוחניות היא המציקה לו.
סולם הערכים: לוותר על הגשמי, לא על הרוחני
את סולם הערכים הזה ראינו בהרבה מקומות: להיות מוכן לספוג פגיעה בגשמיות, אבל לא פגיעה ברוחניות. פגיעה ברוחניות היא פגיעה שקשה לתקנה והיא מצריכה שיקום גדול מאוד, ואילו הגוף ממילא בר חלוף. כך אצל יעקב אבינו: הוא משתחווה לעשיו ומכבדו ועושה הכול, אבל כשעשיו מציע "ניסעה ונלכה ואלכה לנגדך" - עד כאן. "הילדים רכים". אני מכבד אותך, משתחווה לך ומנשק אותך, אבל בילדים - לא. כלומר: אני מוכן לספוג בזיונות אישיים ואפילו להשפיל את עצמי לפניך, אבל כשזה נוגע לרוחניות - לא.
הדבר בא לידי ביטוי עוד קודם לכן. יעקב מצווה את שלוחיו: אם ישאל אותך עשיו "למי אתה ומי אלה לפניך" - תאמר לו "אני ליעקב", והמנחה היא לעשיו. מדוע? שלא יחשוב עשיו שנתנו לו גם מנחה של עבדים. עבד יש ליעקב אחריות רוחנית כלפיו, שהרי עבד מצווה במצוות כאישה, ואסור לתת עבד לגוי, והגמרא אומרת שהמוכר עבדו לגוי - יצא העבד לחירות, שהרי הוא מוציאו מקיום תורה ומצוות. אומר יעקב: מנחה גדולה אני מוכן לתת לעשיו, כבשים וצאן ובקר, אבל בעבדים - לא.
וגם בעניין הצאן מצינו "מן הבא בידו". מהו "מן הבא בידו"? מביא הספר חסידים שהייתה לצדיקים דרך להעביר יד על ראש הבהמה: בהמה שהייתה מרימה את ראשה אחורה - סימן שהיא מרדנית, ותימצא טרפה בשחיטתה; ובהמה שמורידה את ראשה למטה - "לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה" - היא כשרה. יעקב העביר ידו על ראש הבהמות, ואת אלו שראה שהן כשרות השאיר אצלו, ואת השאר שלח לעשיו. הרי שיעקב אינו מוכן לוותר על רוחניות: לא על קדושת בניו, לא על עבדיו, ואף לא לשלוח בהמות הראויות לקדושה.
כך גם אצל אברהם אבינו. אליעזר עבדו הוא "זקן ביתו המושל בכל אשר לו" - האוצרות בידו, מורשה חתימה, הכול עליו. אבל כשצריך לשלוח אותו להשיא אישה ליצחק, פתאום הוא אינו סומך עליו, אלא משביעו, ורק אז סומך. מה השתנה? בגשמיות אני סומך, אבל הרוחניות יקרה מדי, ובה אינני סומך. זהו היסוד. ואצלנו פעמים רבות הדברים הפוכים: בענייני רוחניות מסתפקים ב"אמרו" - אחד אמר לי ששמע שזה כשר, אמרו ששם אפשר לאכול. ואילו בענייני ממון האדם בודק היטב: על סמך "אמרו" לא היית שם את כספך בשום מקום. מי אמר? מה ההבטחה? בעניינים גשמיים אנחנו מקפידים שהכול יהיה כראוי, ובעניינים רוחניים אנחנו רחבים ומקלים.
טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מׇעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי׃
צרה בתוך צרה
"יוון מצולה" הוא כמו טיט היוון - בוץ, טיט של מצולה. "שיבולת" הם מי הנהר הזורמים והשוטפים. אומר הרד"ק: דוד בא לומר שהיה בצרה בתוך צרה. גם "טבעתי ביון מצולה" וגם "באתי במעמקי מים". המצולה היא מעמקי מים שהאדם טובע בהם; וגם בטיט היוון אדם טובע אף אם אין המקום עמוק, שהרי הטיט מושך ומטביע. וכאן באו שני הדברים יחד: גם טיט וגם מקום עמוק. "ואין מעמד" - אין אחד מאיבריי שהוא מעומד, אין אבר שמסוגל לעמוד, כולם טבעו. "ושיבולת שטפתני" - מרוצת המים, כאילו אמר: באתי במעמקי מים בתוך שיבולת מים ששטפתני. וכל זה, אומר הרד"ק, רמז לצרות החזקות שהיה דוד המלך שרוי בהן.
גם המלבי"ם מפרט כאן שלושה עניינים. הראשון - הטיט, "יוון מצולה": טיט הנדבק, שקשה להוציא ממנו את הרגליים. "ואין מעמד" - הטיט עמוק ואין תחתיו קרקע מוצקה; לפעמים יש טיט אך הגעת כבר לקרקע יציבה שאפשר להניח עליה את הרגל, וכאן הרגליים שוקעות ושוקעות ואין מעמד. וידוע שביצה היא מקום מסוכן ביותר דווקא מחמת כן, שהאדם נשאב לתוכה והולך ושוקע. השני - "באתי במעמקי מים", מים עמוקים. השלישי - "ושיבולת שטפתני", מים שוטפים. והנמשל: ירושלים היא מקום שנמאס ונרפש על ידי המרד של אבשלום, והמקום כמו ביצה, והאויבים רבים והסכנה עצומה; ויש גם שיבולת מים שרודפת אחריי - מים שוטפים היוצאים לרדוף אחריי כדי להשיגני. או שהכוונה ששטפה אותי שיבולת המים אל מחוץ לארץ ישראל, שנאלצתי לברוח, כאילו בא גל ושטף אותי החוצה, גל עכור ונרפש. ועל כל אלה - ריבונו של עולם, הושיעני.
יָגַעְתִּי בְקׇרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי׃
הצעקה שנחלשה והציפייה שהתארכה
"ניחר" פירושו התייבש גרוני, כלשון "חרבוני חורב", לשון יובש. "כלו עיניי" - אומר רש"י, כל תוחלת ממושכת נקראת כיליון עיניים, וגם אנו מתבטאים כך: המתין לו בכיליון עיניים, כאילו נגמרו לו העיניים מרוב המתנה. וכן "וכלות אליהם כל היום", "מכלות עיניים ומדיבות נפש", "ועיני רשעים תכלינה" - כל כיליון עיניים מורה על ציפייה ארוכה.
הרד"ק מבאר: מה עושה אדם שמתחיל לטבוע בביצה? צועק, הצילו. אומר דוד: יגעתי בצעקותיי לעזרה עד שניחר גרוני, לשון חררים כמו "שוכן חררים במדבר", כלומר התייבש הגרון מרוב צעקות. ועוד, אדם הטובע נושא עיניו למעלה ומייחל שיבוא מי שיושיעו. אומר דוד: אני מייחל לאלוקים שיבוא ויושיעני, וכלו עיניי מלהביט למעלה. והנמשל: הגלות כבר ארוכה ואין לה קץ. כמה אביט למעלה ואצפה, ועדיין לא בא משיח.
המלבי"ם מוסיף שיש כאן פנייה כפולה: כשהוא טובע הוא קורא לאנשים שיעזרו לו עד שניחר גרונו, וגם מצפה מן השמיים שיושיעוהו. ואין בזה סתירה, שהרי האדם צריך לפעול על פי דרך הטבע, ועל פי דרך הטבע יש לפנות לבני אדם. כאותו אדם שנפל מן הספינה לים והחל לטבוע, ובאו סירות להצילו ואמרו לו עלה, והוא השיב: לא, אני בוטח בה', רק ה' יציל אותי. לבסוף טבע, ועלה למעלה וטען: ריבונו של עולם, סמכתי עליך, מדוע לא הצלתני? השיבו הקדוש ברוך הוא: ומה עם כל הספינות והסירות ששלחתי לך? הישועה אמנם מאת ה', אך היא באה בדרך הטבע, ולכן האדם צריך לעשות פעולות טבעיות - אלא אם כן הוא בדרגה כדוגמת יוסף, שעליו התביעה היא הפוכה: מדוע הלכת בדרך הטבע, שבדרגתך אין זה נדרש. אבל בדרגות נמוכות יותר צריך האדם לפעול בדרך הטבע. וכך דוד המלך עושה את שניהם: גם קורא לאנשים שיושיעוהו, וגם פונה ומתפלל לה' מתוך ידיעה שאין הישועה מן האדם, אלא הקדוש ברוך הוא הוא ששולח את שלוחו הטוב.
והמעם לועז ממשיל על כך משל. אדם נכנס לבית ושמע תינוק בוכה על שאמו עזבה אותו, והוא מתגעגע שתחזור. כיצד אפשר לדעת אם האם יצאה לפני ארבע שעות או לפני רבע שעה? לפי עוצמת הבכי. כשהאם רק יוצאת - הצעקות גדולות וחזקות; אבל לאחר רבע שעה הקול נחלש, התינוק כבר מבין שאמו אינה כאן, ומכוח האינרציה הוא עוד משמיע קולות, אבל אין זו הצעקה הראשונה. כך אומר המעם לועז: לפי עוצם הבכי אפשר לדעת שכבר מזמן הלכה האם. "יגעתי בקוראי ניחר גרוני" - הקול כבר נגמר, הגרון יבש, וסימן הוא שהבכי נמשך זמן רב. ועל כן "כלו עיניי מיחל לאלוהיי" - ארכו לנו הימים בציפייה.
רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב׃
שונאים רבים ועצומים
השונאים אותי חינם רבים יותר משערות ראשי. ומהו ההבדל בין "רבו" ל"עצמו"? אומר הרד"ק: "רבו" מבחינת המספר, ו"עצמו" מבחינת הכוח והעוצמה. ייתכן שיהיו לאדם רודפים רבים אך הם חדלי אישים וחסרי כוח; כאן הם גם רבים וגם עצומים. "אויביי שקר" - שהם אויבים אותי בחינם ואין להם סיבה, ושקר הוא מה שהם אויבים אותי. ולא זו בלבד, אלא שמים עליי עלילות דברים: "אשר לא גזלתי אז אשיב" - באים ואומרים לי שגנבתי, ואני נאלץ להשיב כאילו גזלתי, שנוטלים את ממוני בטענות הבל.
ימי הרדיפה בבית ישי
חז"ל דורשים את הפסוק על התקופה שבה היה דוד מגורש מבית אביו. ידוע המעשה שהרחבנו בו בשיעורינו לחג השבועות, שדוד נחשד בממזרות. ישי רצה לטהר את זרעו, מפני שחשש שהיות שהוא בא מרות המואביה זרעו פסול - וזה היה לפני שנתפרסמה הדרשה "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית", או לפחות לפני שקיבלה חיזוק ואישור. לפיכך ביקש לבוא על שפחתו, ולאחר שתתעבר ישחרר אותה, ותלד כבת חורין והוולד כשר. והנה, אשתו ניצבת בת עדאל שמעה זאת מפי השפחה, שגילתה לה את הדבר, והתחלפה עמה ונתעברה ממנו. לימים ראה ישי שאשתו מעוברת - והוא הרי לא קרב אליה, לפי שלא רצה בנים שיהיה ספק בייחוסם - וחשד שהוולד שנולד, הוא דוד, ממזר הוא. על כן שלחו לרעות בצאן. ומכאן מובן גם מה שאירע כאשר שמואל שאל "התמו הנערים", וישי השיב שתמו, ורק לאחר מכן נזכר שנשאר עוד אחד קטן בצאן, שהיה בטוח שאין הכוונה אליו. אמרו חז"ל: אמר ישי, לא בא שמואל אלא לגלות ביזיוני, שהנה יש לו ממזר בביתו.
ומדוע שלחוהו אל הצאן? מפני שהממזר אין לו תקנה עד שימות, שכל עוד הוא חי עדיין יש כאן מזכרת עוון לחטא הגדול. וישי היה גדול הדור, יוצא באוכלוסה ונכנס באוכלוסה, ואלפים היו מלווים אותו. משראו הכול שהוא מרחיק את דוד מביתו, אמרו: כנראה יודע הוא שדוד שורש רע, ובוודאי יש בו בעיה. ובעקבות זה רדפו אותו כולם. וזהו שאומר דוד: רבו שונאיי, "מצמיתיי אויביי שקר". ו"אשר לא גזלתי אז אשיב" - כל פעם שנעלם דבר מה, אמרו: בוודאי דוד גנב וגזל. ומה שלא גזלתי נאלצתי להשיב.
רש"י מבאר "אויביי שקר" - שונאים אותי על שקר, ואני איני רודף אחר שקרם לתפוס את טעותם ולהראות להם שהם טועים. כלומר, טופלים עליי האשמות שקר, ואיני נוהג עמם כדרך שהם נוהגים עמי. ומה גורם הדבר? "את אשר לא גזלתי אז אשיב" - כשהם נאספים עליי לייסרני, אני משחד אותם בממון, וכמי שמחזיר מה שלא גזל. יכולתי לבוא ולהתווכח ולהוכיח שלא גזלתי, אבל איני רודף אחר שקרם להוכיח את ההאשמות השווא שכנגדי, אלא כשבאים ותובעים אותי - אני משלם.
המלבי"ם מסביר שכשם שהצרות היו משלושה עניינים - הטיט, מעמקי המים והשיבולת - כך גם הרודפים היו משלושה סוגים. הראשון: כאלה ששונאים אותי מפני שאומרים שדוד חוטא ורע מעללים, וכל הזדמנות שמצאו לתלות בו האשמות של חטאים ועוונות האשימוהו. על זה הוא אומר "רבו משערות ראשי שונאיי חינם". וזה מסביר היטב מדוע גרם לדוד המלך עניין בת שבע צער כה גדול: משום שאז כביכול ניתנה חרב ביד כל שונאיו לומר - אמרנו לכם שדוד חוטא, אמרנו לכם שהוא רשע, הנה עתה התגלה קלונו ונתפרסם. כאילו בא הדבר ואישר את כל החשדות שעד אז היו שקר כנגדו. אך דוד אומר: שונאיי חינם הם, שהרי באמת לא חטאתי. הסוג השני: אויבים המבקשים את רעתו, לפי שחשדו בו שעשה להם רעה. על זה אמר "עצמו מצמיתיי אויביי שקר" - אלה הבאים להצמיתני ולהרע לי כביכול על מה שעשיתי להם, ושקר הוא, שהרי לא הרעותי להם. והסוג השלישי: אלה שבאו לגזול את ממוני, ועליהם אמר "אשר לא גזלתי אז אשיב". נמצא שבאו עליו בשלושה: על נפשו - כאילו הוא חוטא; על גופו - כאילו הרע להם; ועל ממונו - כאילו גזל את ממונם וממונו אינו שלו. ועל כן הוא מבקש שיצילהו ה' משלושת העניינים ומן האויבים הללו.
אֱלֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לֹא נִכְחָדוּ׃
אתה יודע את האמת
"לאיוולתי" - אותם דברים שאני סכל בהם, מלשון אוויל, שנהגתי בהם באיוולת, שהרי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. "ואשמותיי" - מה שאשם אצלי בשגגה, גם זה לא נכחד ממך. ואם כן, אתה יודע שכל מה שמאשימים אותי הוא חינם, ושכל מה שהם טופלים עליי אין בו אמת - כי אתה, אלוקים, ידעת את איוולתי ואת אשמותיי, ויודע אתה שכל זה אינו נכון.
המלבי"ם מבאר שכאן מתחילה תפילתו של דוד. "איוולת" - כפי שביאר המלבי"ם בכמה מקומות, ובפרט בספר משלי - היא מלשון "אולי", מלשון ספק. האוויל הוא בעל התפיסה הסקפטית: על כל דבר הוא מעלה "אולי" - מי אמר? מי הוכיח? מי חזר משם? איך אפשר לדעת? על כל דבר הוא מעלה ספקות. וזהו "אתה ידעת לאיוולתי": הספקות וה"אולי" שיש לי בענייני העיון במושכלות, אותם ספקות המערערים באדם את האמונה ואת הביטחון בה' - את זה אתה ידעת. "ואשמותיי ממך לא נכחדו" - ולא רק ספקות שבאמונה, אלא גם העבירות שעשיתי בפועל. כלומר, לא רק העניינים השכליים אלא גם העניינים המעשיים, כל מה שעשיתי בפועל - הכול גלוי לפניך.
לסיכום: פרק ס"ט נפתח ב"למנצח על שושנים" - ישראל כשושנה בין החוחים, ובשושנה עצמה גנוזים גם האודם שהוא הדין וגם הריח הטוב שהוא הזיכוך העולה לרצון לפני ה'. דוד זועק "הושיעני אלוהים כי באו מים עד נפש", ולימדונו שעל סבל הגוף היה מוכן, ורק על פגיעה בנפש וברוחניות אינו מוותר - כדרכם של יעקב ואברהם ששמרו על הרוחניות מכל משמר גם כשוויתרו על הגשמי. הוא מתאר צרה בתוך צרה - טיט שאין בו מעמד, מעמקי מים ושיבולת שוטפת - וצעקה שנחלשה עד שניחר הגרון וכלו העיניים מרוב ציפייה, כשהוא פונה גם לבני אדם בדרך הטבע וגם לשמיים. שונאיו רבים ועצומים, והם באים עליו בשלושה: על נפשו, על גופו ועל ממונו, והכול שקר. ולבסוף הוא פותח בתפילה ואומר: ריבונו של עולם, אתה ידעת את איוולתי ואת אשמותיי, הן שבשכל והן שבמעשה, ואתה לבדך יודע את האמת שבכל האשמות שטופלים עליי.