אנו ממשיכים בפרק סח בתהילים, פרק שפסוקיו קשים להבנה, ומשום כך רבו בו הפירושים. נלך על פי סדר המפרשים: רש"י, הרד"ק והמלבי"ם, ונראה כיצד כל אחד מהם מעמיד את הפרשה על מסגרת אחרת - רש"י והרד"ק על מלחמת סנחריב בימי חזקיה, והמלבי"ם על מלחמות דוד בעבר הירדן. מתוך כך נגיע גם לדברי חז"1ל על מעמד הר סיני, על כוחם של ישראל שבפיהם, ועל שבחו של הר האלוקים.
אֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב׃ מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל׃
רש"י מסביר: "אומר" הוא לשון מאמר. הקדוש ברוך הוא כביכול שואג בקולו ומשמיע את הגויים. ומהו אותו מאמר? מאמר שמבשר לצבא רב, שכל צבאות הגויים ישמעו אותו. ותוכנו: "מלכי צבאות ידודון ידודון" - יתנודדו, יושלכו מארץ ישראל. "ונוות בית" זו כנסת ישראל, והיא תחלק את שללם של אותם גויים שה' ינדד וירחיק מכאן.
על מה מדובר? על תקופת חזקיהו המלך, כאשר צרו כאן מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות, וכולם מתו באותו הלילה - "והנה כולם פגרים מתים". בעקבות זאת הותירו כאן את כל הממון שהביאו עמם ממלחמת מצרים, כל הכסף והזהב, כפי שהרחבנו בלימוד הנושא. נמצא שעם ישראל לא זו בלבד שניצל מן האויבים, אלא עוד יצא עם כסף וזהב רב. אם כן: ה' נתן אומר, גער בגויים והשמיעם, ועל ידי כך המיתם; מלכי הצבאות נודדו והתרחקו; ו"נוות בית" - היושבים בביתם בירושלים - חילקו את שלל הגויים, כעניין "והיה סחרה ואתננה קודש".
המלבי"ם מעמיד את הדברים על דוד המלך במדבר: ה' נותן אמירה, הכרזה, ומכוחה עמד צבא רב המבשר טובות לישראל. ה' נתן אומר שמלכי צבאות הגויים שבאו למלחמה כנגד דוד באותו מדבר "ידודון ידודון" - ינדדו ויתרחקו משם. והכפילות באה ללמד שאחד אחד יתרחקו משם. "ונוות בית" זה עם ישראל, שהם כנוות ביתו של הקדוש ברוך הוא. זהו ביטוי של נקבה כלפי קודשא בריך הוא שהוא כביכול הזכר, כחתן, כפי שאנו רואים בשיר השירים ובמקומות נוספים שעם ישראל נמשלים לנקבה. עם ישראל הם בעלי הארץ הקדושה, הם נוות הבית; האויבים הם זרים שבאו לגרשם, וה' ציווה שינדדו מן הארץ שאינה שייכת להם.
הרד"ק שואל למה נוקט הכתוב "נוות בית" בלשון נקבה, ומשיב: הנשים אינן יוצאות למלחמה, הן נשארות בעיר ומתפללות לה' - הן מה שנקרא חיל התפילות - ומנחמות את האנשים בדברים טובים ובדברי ניחומים. לכן דווקא הן תחלקנה שלל, שהרי בכוח תפילתן ועל ידן ניצחנו במלחמה.
אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ׃
רש"י מפרש שכל זה הוא המשך אמירתו של הקדוש ברוך הוא שנזכרה למעלה. ה' אומר לגויים: אם שכבתם בין שפתיים, כלומר בין התחומים שלכם, שם התענגתם בתענוגים - ואילו עם ישראל זאת יונתי, שכנפיה נחפות בכסף. "שפתיים" בפשטות מלשון שפה, שתי שפות, כמו שאנו אומרים שתי גדות לירדן, והכוונה בין התחומים.
"חרוץ" - מביא רש"י בשם דונש שזהו זהב, זהב חרוץ, זהב יקר. "ירקרק חרוץ" הוא הזהב שהביאוהו מארץ החווילה ומארץ כוש, זהב טוב ומשובח מאוד. ולמה "ירקרק" ולא "ירוק"? אומר רש"י: לא ירוק הוא ולא אדום, ולכן קראוהו ירקרק, כמו "לבן אדמדם" - לא לבן לגמרי ולא אדום לגמרי. וכן פירש האבן עזרא: ירקרק - לא ירוק לגמרי, אדמדם - לא אדום לגמרי. ולעומת זאת יש דרשה בחז"ל שירקרק הוא ירוק שבירוקים, ואדמדם אדום שבאדומים. אנו בלשון דיבורנו נוקטים כדרך שביאר רש"י.
בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן׃
רש"י לוקח את הפסוק למעמד הר סיני: "בפרש שדי" - כאשר פרס הקדוש ברוך הוא לפניהם את תורתו, אזי "מלכים בה תשלג בצלמון", שהמלכים נשלגים ומתלבנים בה בארץ צלמוות. וטעם הדבר: למה נקרא שמו סיני? שמשם ירדה שנאה לאומות העולם. ה' הציע לאומות לקבל תורה והן לא רצו, ובעקבות זה "ואת עשו שנאתי". לכן נקרא סיני - שמשם ירדה השנאה לאומות.
ולמה דווקא "נשלגים"? הרי יש גיהנום של שלג ויש גיהנום של אש. ולמה צריך שני מיני גיהנום - לשם גיוון? ואם תאמר שלא יתרגל, הרי כבר אמרו שיש שבעה מדורים, וכל פעם מעבירים אותו למדור אחר, למחבת אחר, כדי שלא יתרגל. אלא כתוב שכל אחד מהם הוא תיקון אחר: כשאדם עובר עבירה, העבירה באה תמיד מתוך חימום - הוא מתלהב לעבירה. ולעומת זאת כשאדם נמנע מדבר שהוא צריך לקיים, זה ההפך - זהו קיפאון; במקום שיתלהב לעבודת ה' וירוץ לקיים מצווה, הוא קופא על מקומו. כנגד הקופא על מקומו ולא הלך לקיים מצווה - גיהנום של שלג; וכנגד הרץ לעשות עבירות - גיהנום של חום, המתקן אותו מן החום שבו רץ אל העבירה.
לפי זה מתבאר כאן נפלא: הגויים לא באו לקבל תורה - זהו שלג, זהו קיפאון; הם קפאו על מקומם ולא התלהבו לבוא ולקבל את התורה, ולכן "בה תשלג בצלמון". ומנגד "כנפי יונה נחפה בכסף" - כנסת ישראל כספה וכמהה לה' לקבל את התורה. "כסף" לשון כיסופין, לשון עריגה. "ואברותיה" - הכנפיים שבהן היא מעופפת - "בירקרק חרוץ", כביכול היו בזהב, וגם הזהב מבטא כמיהה כשם שהכסף מבטא כיסופין: זהב - "הב", תן לי. נמצא שעם ישראל היו כסף וזהב ומבקשים את התורה, והאומות מאסו בה.
הרד"ק מציע שתי אפשרויות: או שזה המשך אמירתן של "נוות בית" אשר תחלק שלל - דברי הנשים; או שאלו דברי המשורר כנגד עם ישראל. "שפתיים" לדעתו אינו מלשון שפה אלא מלשון כירה, ונקראת כך משום שעליה שופתים את הסיר. כלומר: אם תשכבו במקום השפל ביותר, שבין תנור לכיריים, שם יש גחלים ואש ולכלוך - זהו המקום הגרוע. אם עד עתה הייתם במצב קודר, שחור ושפל מחמת האויבים - והוא מדבר על בני ירושלים כאשר סנחריב צר עליהם - סופכם שתהיו לבנים ככנפי יונה, שהיונה לבנה ונקייה וצחורה.
ועוד רמוז ב"נחפה בכסף": שזכיתם באוצרות שהותיר כאן מחנה אשור, והייתם מחופים בכסף ובזהב שהשאירו. "ואברותיה בירקרק חרוץ" - אומר הרד"ק שיש בכנפי היונה נוצה הזוהרת כזהב, והזהב נקרא חרוץ, כמו "וחרוץ כטיט חוצות", "ירפד חרוץ עלי טיט". ו"ירוק" בלשון הראשונים אינו ירוק לגמרי אלא נוטה לצהוב, ככתום, וכמו שכותבים התוספות באתרוג הירוק שאין הכוונה ירוק ממש אלא נוטה לצהוב.
לכאורה היה צריך לומר "ואברותיה בחרוץ ירקרק", שהרי ירקרק הוא התואר וחרוץ הוא שם העצם - אומרים זהב ירקרק ולא ירקרק זהב. אלא שהרד"ק, כדרכו, כשיש לו קושי בלשון מביא סמוכות ממקראות נוספים ומראה שזו לשון לגיטימית: הרי נאמר "עב טיט" ולא "טיט עב", והקדים התואר לשם העצם; וכן "רבים עמים" במקום "עמים רבים"; ויש עוד דוגמאות כאלה.
המלבי"ם ממשיך את המהלך שהתחיל ב"אדני יתן אומר": ה' הכריז ואמר למלכי הצבאות - אם תשכבון בין שפתיים, ו"שפתיים" לשיטתו מלשון גבול, גבול הארץ המזרחי בעבר הירדן, ששם הייתה מלחמתו של דוד. תדעו כי כנפי היונה נחפות בכסף, ואותה יונה יפרוש בה שדי את כנפיה, והמלכים ששכבו בין המשפתיים - תשלג בהר בשן.
וביאור הדברים: עם ישראל נמשלו ליונה, הנמלטת מן החיות הבאות לטרפה. היונה אינה תוקפת; אין לה טפרים וציפורניים קשות, אין לה מקור שבו תכה או תצבוט או תתפוס - היא חלשה, והיא גם בעל חיים טהור. וכשם שהיונה, עם כל חולשתה, נלחמת באברותיה, בכנפיים שלה, שזה כל מה שיש לה - כך אמרו חז"ל "אין כוחם של ישראל אלא בפיהם".
בפנתיאון היהודי לא תמצא חרב ולא חנית, לא מרגמה ולא כידון. תמצא שם תפילין, נר חנוכה, טלית וספר תורה. ואילו אצל האומות, לך וראה במוזיאונים לאורך ההיסטוריה - כלי נשק בלבד. עשיו - "על חרבך תחיה"; לעם ישראל אין זו הדרך. פלא הוא שבמאה השנים האחרונות נעשה עם ישראל אוחז חרב. תמיד היו מלחמות, אבל החרב הייתה רק כלי להינצל מן האויבים, לא דבר שיש לפאר בו. ואדרבה, דיברנו בעבר שהחרב יש בה הטומאה הגדולה ביותר: "חרב הרי היא כחלל" - החרב הנוגעת במת אינה יורדת דרגה בטומאה אלא היא כמת עצמו ממש.
כך, אומר המלבי"ם, היונה יוצאת להילחם כנגד העופות הטורפים - העיט והנשר הבאים כנגדה - והיא עצמה מחופה בכסף, ואברותיה מצופות בירקרק חרוץ. תיאור זה מבטא הן יופי והן עוצמה: כאילו היא מחופה במתכת שלא יוכלו לנשוך אותה, וגם יופי שבכסף ובזהב. וה' יפרוש ביונה הזו ובכנפיה את המלכים הבאים עליה. ומהו "יפרוש"? מסביר המלבי"ם שכביכול ה' פורס את מחנה ישראל על מחנה האויב, כנופלים עליהם.
ובשעה שהיונה פורסת את כנפיה, "תשלג בצלמון" - כמו הר הבשן שהיה מכוסה שלג כל ימי הקיץ. בהרים כאלה, כשיש סערה גדולה, נוצר כדור שלג המוחק את כל מי שנמצא שם. זהו אחד הפחדים הגדולים של מטפסי הרים: מפולת שלגים מתחילה בקטן וקוברת אותם. אנשים כאלה נכנסים להקפאה של חמישים שנה, ורק כשבאות שנים חמות ומתחיל להפשיר, מוצאים מטיילים שנפלה עליהם מפולת ושכבו קפואים עשרות שנים; ויש שמצאו דמויות מן ההיסטוריה קפואות בשלג אחרי אלפי שנים.
על כן אומר הכתוב שהקדוש ברוך הוא כביכול סוער עליהם כשלג, ונופל על מחנות הבאים כנגד עם ישראל כגלגל שלג. וכשהם עולים להר ורוצים להילחם משם בישראל, סער עליהם השלג עד שנעשה צלמון וצלמוות: ה' מביא עליהם את השלג, מכסה את מחניהם, והם נקברים שם ואובדים מתוך הקהל. ולמה נקט המלבי"ם דווקא דוגמה זו? אחת משתיים: או שכך היה במציאות, שאותה מלחמה שנלחם בהם דוד הייתה בחורף והשלג כיסה אותם; או שזו מליצה לתאר את הצרה ואת החשכה שהייתה עליהם בהר ההוא, שסערת השלג הייתה נוראה עד שכיסתה אותם - וכשם שכנפי היונה מכסות את העופות הבאים עליה, כך כאן כיסה השלג את האומות שבאו כנגד ישראל, על ידי שה' פרס את כנפיה וכיסו את היוצאים כנגדם.
הרד"ק מבאר "פרש" מלשון פריסה ושטיחה, כמו "פרשתי ידיי אליך" ו"ובפרישכם כפיכם". והוא מעמיד הכול, כדרכו, על מלחמת סנחריב: מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות שהיו כולם פגרים מתים על פתחה של ירושלים בימי חזקיה, כמו שכתוב "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף, וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים" - שטוחים ופרוסים על פני הארץ. "מלכים בה" - מלכים ושרים, כמו שכתוב "ויכחד כל גיבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור".
ועוד מביא הרד"ק שיש מפרשים "בפרש" מלשון שבר, כמו "תפרש כפיה". ולמה נזכר כאן דווקא שם שדי? לפי שהוא שם של גבורה וניצחון - שאמר לעולמו די, שעצר; לשון כוח, שגובר ומנצח. ה' גבר על מחנה גדול כזה שדיבר בגאווה כנגד קודשא בריך הוא. "בה" - בירושלים. ו"תשלג בצלמון" חוזר על בני ישראל: אותם שהיו באותה תקופה בצלמון, בציה ובצלמוות, בחושך ובאפלה, במצוקה גדולה - נתלבנו כשלג. אלה שהיו בצלמוות זכו עתה לליבון ולניקוי.
הַר אֱלֹהִים הַר בָּשָׁן הַר גַּבְנֻנִּים הַר בָּשָׁן׃
קודם כול, כאן יש מקור לאכילת מאכלי גבינה בחג השבועות: הר סיני נקרא "הר גבנונים", וזה אחד הרמזים לעניין אכילת הגבינה. ועתה לפשוטו של מקרא.
אומר הרד"ק: יש הרים משובחים, אבל הר האלוקים שהוא הר סיני - אף על פי שהוא במדבר, במקום חורב וציה ויובש, ואף על פי שאינו גבוה במיוחד אלא הר שפל - עם כל זה שבחו וגדולתו בכך שה' שכן עליו, ובזה נשתבח יותר מכל שאר ההרים. הר הבשן משובח לפי שהבשן מקום דשן ושמן, מקום מרעה; ומכאן שכשרצה הנביא לדבר על הנשים שהיו מדשנות עצמן כינה אותן "פרות הבשן", וכן "אבירי בשן כתרוני".
"הר גבנונים" - הרים גבוהים, ונקראים כך לפי שלהר יש כמין גיבנת, שקודקודו כגיבנת. ויש אומרים שגבנונים היינו הר שיש בו גבים רבים, בליטות רבות. והרד"ק מסביר שכל הר הוא בעצם גיבן, ולפי זה היה צריך לומר "הרים גבנונים" או "הרי גבנונים", ולמה נקט לשון יחיד? אלא כוונתו לומר כל הר והר כעין גיבנת. וכן מצאנו במקומות רבים: "קיימו וקיבל היהודים" - והיה צריך לומר וקיבלו; "וצדיק ככפיר יבטח" - והיה צריך לומר יבטחו. הרי שדרך הכתוב כך היא.
סיכומו של דבר: הר בשן משובח בשומנו ובדשנותו, והרי הגבנונים משובחים בגובהם - ועם כל זה אין הם מגיעים לשבחו של הר סיני, הר האלוקים, שנשתבח בכך שהשכינה שרתה עליו.
בפסוקים אלו מכריז הקדוש ברוך הוא על מפלת מלכי הצבאות הבאים על ישראל: "ידודון ידודון", ונוות הבית - כנסת ישראל, ובכללם הנשים שכוחן בתפילה - מחלקת את שללם. רש"י מפנה את הדברים למעמד הר סיני: האומות קפאו ולא רצו תורה ולכן "תשלג בצלמון", ואילו ישראל כספו וכמהו לתורה - "נחפה בכסף" ו"בירקרק חרוץ". הרד"ק מעמיד הכול על מפלת סנחריב: מן הכירה השפלה והקודרת נתלבנו ישראל כשלג ונתמלאו בכסף וזהב של מחנה אשור. והמלבי"ם מצייר את ישראל כיונה שכל כוחה בכנפיה - "אין כוחם של ישראל אלא בפיהם" - שה' פורס אותה על אויביה ומכסה אותם כמפולת שלגים. ולבסוף, מעל כל ההרים המשובחים בשומנם ובגובהם, עומד הר האלוקים בשבחו האחד: שה' שכן עליו.