מזמור ס"ח הוא מזמור של שירה והודאה, ופסוקיו קשים ועמוקים. אחרי הקריאה "שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת", באה התשובה לשאלה: מה בדיוק נשיר ונשבח? בקטע שלפנינו נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד רש"י, אבן עזרא, הרד"ק, האלשיך הקדוש והמלבי"ם מבארים כל אחד לפי דרכו: הרד"ק מעמיד את המזמור על ימי חזקיהו ומלחמת סנחריב, והמלבי"ם מעמידו על מלחמות דוד במדבר.
אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קׇדְשׁוֹ׃
רש"י מבאר: אמרנו "שירו לאלוקים זמרו שמו" - ומה תשירו? זהו השבח: "אבי יתומים ודיין אלמנות". הקדוש ברוך הוא נעשה אב לישראל שהם יתומים, כמו שאנו אומרים "יתומים היינו ואין אב" - ומי הוא אבינו? הקדוש ברוך הוא. ו"דיין אלמנות" - מי הייתה כאלמנה? ירושלים. השם ידון את דינה של ירושלים שהייתה כאלמנה וייפרע מאויביה, מאלה שעשו אותה כאלמנה. ולפי רש"י, כל המזמור כולו עד סופו הוא בעצם פירוט אותה שירה.
האבן עזרא שואל: כיצד מתחבר "אבי יתומים ודיין אלמנות" ל"שירו לאלוקים זמרו שמו"? וביאורו הוא גם קו הרד"ק וגם קו המלבי"ם: יש כאן דואליות שאינה מצויה אצל בני אדם ואצל הקדוש ברוך הוא כן מצויה. אף שהשם "רוכב בערבות" - רם ונישא מעל הכל - עם כל זה הוא אבי יתומים ודיין אלמנות. אצלנו, מי שהוא רם ונישא אינו מתעסק בזוטות ובדברים הקטנים, וכבר הרחבנו בזה במזמורים הקודמים. אצל הקדוש ברוך הוא אין גדול וקטן, והוא מתעסק בהכל. ולכן דווקא מפני שהוא רוכב בערבות - "רם ה' ושפל יראה": הוא רם, ועם כל זה רואה את השפל, את היתום שאין עוזר לו. וכן בפסוק אחר: "אלוקי האלוקים" - ומה לו בעולם הזה? "עושה משפט יתום ואלמנה". וזהו "אלוהים במעון קודשו": אף שהוא במעון קודשו בגובה הגבהים, והיתומים והאלמנות הם בתחתיות ארץ, בשפל החברה - ממעון קודשו הוא רואה את הנמצאים כאן למטה ודואג להם.
כך הולך גם הרד"ק: היות שהזכיר "רוכב בערבות", גבוה מעל גבוה, בא ואומר לך - ראה שהקדוש ברוך הוא אביהם של היתומים והאלמנות, ואף שהוא במעון קודשו בשמיים, עיניו נתונות לארץ. ולשיטתו המזמור עוסק במלחמת סנחריב מלך אשור. כשבא עליהם "המלך הגדול", והוא נחשב בין המלכים הגדולים, היו ישראל מעטים ושפלים. אמר לו רבשקה לחזקיהו: "אני אתן לך אלפיים סוסים" - ואתה תוכל לתת להם רוכבים? בלשוננו: אני אדאג לך למטוסי קרב ולטנקים, ויש לך בכלל טנקיסטים להפעיל אותם? כלומר: ראה כמה אתה שפל, ומה העוז שלך להילחם נגדי? הרם ידיים ונגמר הסיפור. וחזקיהו לא הקשיב לו. וזה בדיוק מראה לך ש"אבי יתומים ודיין אלמנות" - אלה שנראים עכשיו שפלים, "יתומים היינו ואין אב", השם הוא אביהם. אתה בא בגאווה גדולה, מלך אשור, ובוא וראה שהקדוש ברוך הוא הוא אבינו ואין בך כוח לעמוד כנגד הבורא יתברך.
למלבי"ם יש כאן פירוש מעניין. אנו מבינים בפשטות שהשם נעשה אבא ליתומים שאין להם אב, ודן את דין האלמנות שאין מי שידון דינן. אומר המלבי"ם: לא כך. "אבי יתומים" - השם בא לתבוע את דינו של אבי היתומים. כיצד נעשו ילדים אלה יתומים? מפני שאתם הגויים הכיתם בהם והרגתם את אביהם. והשם בא לתבוע את דינו של האב ולהילחם את מלחמתו של מי שכבר איננו כאן. וכן "דיין אלמנות" - השם תובע את דינם של בעלי האלמנות. כיצד נעשו אלמנות? מפני שהרגתם את בעליהן. ובזה הוא מציל את האלמנות מצרתן ותובע את דינם של המתים על שעשיתם שלא כהוגן.
אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה׃
רש"י מבאר: ישראל שהיו מפוזרים - כינס אותם יחד, איש איש מנידחו, והושיבם בית שלם וכנסייה שלמה, כלומר כינוס שלם. רש"י סתום באיזו תקופה מדובר, אך במצודות הדברים ברורים יותר: כשהייתם במצרים הייתם יחידים מפוזרים בכל הארץ, אחד הנה ואחד הנה, ובבוא הגאולה כינס אתכם השם בשעה אחת לרעמסס והושיב אתכם בבית אחד - לא מבנה אחד ממש, אלא כינוס אחד. "מושיב יחידים ביתה": את כל עם ישראל ברגע אחד כינס לנקודה שממנה הם אמורים לצאת ממצרים.
"מוציא אסירים בכושרות" - ואז הוציא השם את ישראל ממצרים. מתי? אומר רש"י על פי דרשת חז"ל: בחודש שהוא כשר להולכי דרכים. הוציאנו בניסן. אילו היה מוציא אותנו ביולי־אוגוסט - חם ולא נעים; בחודשי החורף - גשום. הוציאנו בחודש כשר ונוח, בימי ניסן הממוזגים, שאפילו מיזוג אוויר אין צורך להפעיל בהם.
ויש לשאול: מה זה משנה, הרי ממילא ארבעים שנה היו במדבר, ועברו שם גם חורף וגם קיץ? התשובה פשוטה: אותן ארבעים שנה לא היו בתוכנית, אתם גרמתם להן. אמר השם: אני כיוונתי להכניס אתכם מיד לארץ, אבל אתם עשיתם בעיות ונאלצתם להישאר שם קיץ וחורף.
אם כן "מוציא אסירים בכושרות" - בזמן כשר, זמן טוב לצאת בו. "אך סוררים שכנו צחיחה" - לפי זה הסוררים הם המצרים, וארצם נשארה ציה ושממה. וזה מתאים מאוד לכתוב "הטרם תדע כי אבדה מצרים": ארצם נהרסה לחלוטין ונעשתה ציה. הסוררים הם הבנים הסוררים - אלו מצרים, והם שכנו צחיחה. ונמצא שכל הפסוק מדבר בזמן יציאת מצרים.
הרד"ק, לשיטתו שהמזמור עוסק בתקופת סנחריב, מבאר: "אלוקים מושיב יחידים ביתה" - אותם יחידים, איש ואשתו שלא ילדו, השם מושיבם ביתה, מגדל אותם ומזכה אותם בבנים ובנות, כמו שכתוב "ויעש להם בתים", שהכוונה בנים ובנות. ומביא פירוש אחר: לא שהוליד להם בנים ובנות, אלא שהסתיר אותם וגונן עליהם, כעניין "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה". ישראל שהיו כיחידים - השם הושיעם מן האויב, בירכם והרבה אותם. מתי? כשבא האויב להכות בהם, גונן עליהם והסתירם כמו בתוך הבית והצילם. היחידים תמיד יש להם פחות כוח להתגונן; קבוצה יש בה כוח, צבא יש בו כוח - אבל כאן לא יצאו כצבא למלחמה נגד סנחריב, אלא היו יחידים, והשם הושיב את היחידים הללו ביתה, גונן עליהם, זיכה אותם בבנים ובנות והרבה אותם - היפך מה שרצה סנחריב, להרוג בהם ולכלותם.
"מוציא אסירים בכושרות" - אותם שהיו אסורים בשלשלאות של ברזל, הוציאם השם "בכושרות", כאילו כתוב "מכושרות". ומהו כושרות? אומר הרד"ק שכ' וק' מתחלפות, כמו שכתוב בישעיהו "בזיקים יעבורו" שהכוונה אזיקים; וכאן הכוונה מן הקישור שהיו קשורים בו, שהיו נתונים במצור, והשם מוציא את האסירים מן המקום שבו הם קשורים. ואל תתפלא על חילוף כ' וק' - כמו "מתקן" בק' ו"תיקן" בכ' - העניין אחד. "אך סוררים שכנו צחיחה": האסירים יוצאים לרווחה ולהצלה, ואילו הסוררים, מלך אשור וצבאותיו, שכנו צחיחה - כבמקום צמא, מתו בצמא. ומה זה אומר לך? שמתו בלי חרב ובלי חנית. יש כמה דעות באיזו דרך המיתם השם, אך בוודאי לא בחרב ובחנית. סנחריב וחיילותיו, הם הסוררים, מתו שלא בדרך מלחמה אלא כמתים בצמא, מבלי שפגע בהם איש.
האלשיך הקדוש מבאר את הפסוק על פי דברי חז"ל. שאלה מטרונה אחת את רבי יוסי: בכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו? אמר לה: לשישה ימים. שאלה: ומאז מה הוא עושה? בלשוננו: לא משעמם לו? זו שאלה של גויה, שקצבה את הקדוש ברוך הוא תחת מסגרת הזמן. אמר לה: מזווג זיווגים, בת פלוני לפלוני. ואגב, המקובלים אומרים שאין הכוונה לזיווגים כפשוטם אלא לזיווגי מידות עליונות, אך אנו נלמד לפי פשט. ומניין? שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה" - אנשים שהיו יחידים, מושיבם בבית אחד. ושואלת הגמרא: מאי "בכושרות"? בכי ושירות - זכו, משוררים; לא זכו, בוכים. כלומר אם זיכו את עצמם, הוא ואשתו שרים בביתם; ואם לאו, השם ירחם. ו"זכו" כבר הסברנו כמה פעמים שהוא לשון זיכוך - זיככו מעשיהם ותיקנו מעשיהם.
דבר אחר השיב לה: עושה סולמות, מעשיר לזה ומוריש לזה, שנאמר "ה' מוריש ומעשיר". כלומר הכסף עולה לזה ויורד לזה; מי שהיה למעלה יורד, ומי שהיה למטה עולה - זהו "עושה סולמות". ואומר האלשיך הקדוש שייתכן ששני הדברים אמת, וזהו "בכושרות" כמשמעו, מבלי לחלק את התיבה לשתיים. והכל הולך לפי מה שהסברנו: אף ש"אלוקים במעון קודשו", רם ונישא, ותאמר שאין לו התעסקות עם התחתונים ואינו מתעניין בנו - בוא וראה מה הוא עושה באופן תדיר: מזווג זיווגים, מושיב יחידים ביתה. גם את אלה שאינם זוגות אלא יחידים ומתפרדים, הקדוש ברוך הוא מזווג.
וכמעשה שמביאה שם הגמרא באותה מטרונה שזיווגה אלף עבדים ואלף שפחות - אמרה: מה הקושי לזווג זיווגים, צריך לזה את הקדוש ברוך הוא? אני יודעת לעשות זאת לבד. ויהי בבוקר והנה עבדיה מוכים, זה הכה את זה וזה את זה. בקיצור, גברים מוכים ונשים מוכות; לא היה נעים הזיווג הזה, וזאת למרות שהיא מטרונה ומדובר רק באלף עבדים שלה שיש לה עליהם מילה - ולא עזר. פעם אמר לי אדם שהוא מקבל מכות מאשתו, אמרתי לו שהוא כמו אדם הראשון. מה הקשר? "היא נתנה לי מן העץ ואוכל" - ואומרים חז"ל: נתנה לי מן העץ, שחבטה אותו בעץ.
וכנגד הדבר השני, שהשם מוריש ומעשיר, נאמר "מוציא אסירים בכושרות": כושרות הן שלשלאות, שהנושים אסרו את החייב והכניסוהו לכלא בשלשלאות על שלא שילם, או שבו אותו - שזהו העוני הגדול ביותר, ובאמת אין גרוע מן השבי, שהשבוי יש בו את כל הנזקים כולם. והקדוש ברוך הוא מוציא את האסורים והקשורים בשלשלאות לרגליהם: מי שהיה עני - מעשירו, ומי שהיה נרדף בידי נושים - מרוממו. "אך סוררים שכנו צחיחה" - מבאר האלשיך שאלו הם שהיו קודם דשנים ורטובים והיה להם כל טוב, אלא שהיו סוררים והמרו את פי השם; והשם, שמוריש ומעשיר, עושה אותם עניים עד ששכנו צחיחה - מקום יבש שאין בו שום טובה, שמרוב עוניים היו כאדם השוכן במקום צחיח. וכמו שראינו בספר שמואל: "ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם". ונאמר "אך", מפני שלא לכל הסוררים עושה כן, אלא אך מקצת הסוררים - אותם הוא מרושש ומוריד מעושרם.
המלבי"ם מבאר לפי דרכו, שהמזמור עוסק בשנות הרעב ובאויב שבא בקצה עבר הירדן. אותם יחידים שישבו בחצרות ובערי הפרזות ברחו מפחד האויבים, כמו שביאר המלבי"ם למעלה שבאותו זמן באו אויבים לכבוש את הארץ; ועתה "אלוקים מושיב יחידים ביתה" - משיב את היחידים שנפוצו והגיעו לכפרים, אל בתיהם. "מוציא אסירים בכושרות" - אותם שנפלו בשבי האויב ונאסרו בכושרות, הקדוש ברוך הוא מוציאם. ראה כיצד הפך השם את הכל לטובה: אלה שנאסרו - משחרר, ואלה שנאלצו לעזוב ולברוח מבתיהם - מחזיר. "אך סוררים שכנו צחיחה" - בני ישראל אינם יושבים במדבריות צחיחים כדי להתחבא מפני האויבים אלא יושבים בבתיהם, ורק הסוררים, הם האויבים, אותם יעניש השם שישכנו במקום צחיח, במקום ציה ומדבר - ולא את עם ישראל.
ומהו "בכושרות"? מבאר המלבי"ם מלשון "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך" - כישור הוא עץ, עץ האורג. ולפי זה הכוונה לעצים העבים שהיו קושרים אליהם את האסירים, והשם מוציא את המחוברים לאותם עצים מבית כלאם. ואפשרות נוספת: "כושרות" כמו "קושרות" בק', שאותם שהיו אסירים וקשורים בחבלים - השם מוציאם משם.
אֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה׃
"בצאתך לפני עמך" - אומר הרד"ק, כמו שכתוב בשופטים "הלא ה' יצא לפניך": כשהיו מנצחים את האויבים, כביכול השם יוצא לפניהם וסולל להם את הדרך לנצח במלחמה, וארון ברית ה' יוצא לפניהם. וכאן מזכיר את ניצחונות המלחמות שהיו במדבר: ניצחון סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. ואז "ארץ רעשה" - משל לפחד שנפל על מלכי הגויים שראו כיצד ניצחנו את סיחון ואת עוג, ונפלה עליהם אימתה ופחד. וכשם שעשית אז - כך תעשה לנו גם היום, תצילנו מפני האויבים ותילחם את מלחמתנו. "בצעדך בישימון" - ישימון לשון שממה, שהמדבר הוא מדבר שממה, כמו שכתוב "המוליכך במדבר הגדול והנורא ההוא"; כשם שצעדת לפניהם והישרת להם את הדרך ונלחמת מלחמותיהם, כן תעשה גם בשבילנו.
המלבי"ם מדייק שכתוב כאן "סלה" בסוף הפסוק, וכדרכו בכל מקום - "סלה" משמעותו שנסתיים העניין. ומה נסתיים כאן? הזמן שבו "יפוצו אויביו" והשם "מושיב יחידים ביתה" היה "בצאתך לפני עמך" - כאשר חיילותיו של דוד יצאו למלחמה, "בצעדך בישימון" - ששם, במדבר בישימון, הייתה המלחמה. כשצעדת שם צעד, נפוצו האויבים וישראל ניצחו את אויביהם. "סלה" - בזה נסתיים העניין שעליו דיבר עד כאן, ומכאן מתחיל החלק השני של המזמור.
אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
"ארץ רעשה" - מבאר הרד"ק שאין הכוונה שהארץ עצמה רעשה, אלא שיושבי הארץ רעשו, שהגויים נפחדו מפני עם ישראל. "אף שמיים נטפו" הוא משל: השמיים חשכו. שהרי בזמן מטר יש עננים ויום חושך, ובא לומר לך שהיה חושך לאומות, שהעננים החשיכו לאויבים. וכן אמר דוד בשירתו "חשרת מים עבי שחקים", שבא לסמל את הצרות שבאו על האויבים. ומה עניין סיני לכאן? כשם שסיני רעש כשירד עליו הקדוש ברוך הוא - ההר רעד וההר כולו עולה עשן - כך רעשה הארץ, והארץ כאן היינו העמים. ומתי רעש ההר? במתן תורה: "ויחרד כל העם אשר במחנה", "ויחרד כל ההר מאוד". ולפי הרד"ק, המדובר בתקופה שבה צר סנחריב מלך אשור על ירושלים, והשם כביכול החריד והרעיד את האומות. ויש מפרשים, מביא הרד"ק, את הפסוק כולו על מתן תורה בלבד: "זה סיני" - שאז, במעמד הר סיני, היה מעט מטר והיה ענן על גבי ההר.
המלבי"ם מבאר שכעת מתאר הכתוב את פרטי המלחמה, ולשיטתו מדובר בתקופת דוד ולא בתקופת חזקיהו וסנחריב כדעת הרד"ק. כאשר יצא השם לקראת האויבים להילחם בהם, רעשה ארץ ונטפו שמיים "מפני אלוקים זה סיני". ומהו "זה סיני"? האלוקים ניכר במדבר מאז שירד על הר סיני - ממתי הכירו את אלוקים? "זה סיני", משהתגלה בהר סיני. ולכן עתה שוב רעשו השמיים והארץ מפני אלוקים אלוקי ישראל, שכן באותו מדבר שבו נלחם דוד באויביו גילה השם את אלוקותו שהוא אלוקי ישראל.
וכבר הסברנו שהמלבי"ם מבחין תמיד בין "אלוקים" ל"אלוקי ישראל": "אלוקים" הוא מצד עוצמתו של הקדוש ברוך הוא באופן הכללי, ו"אלוקי ישראל" הוא ההשגחה הפרטית עלינו - שהשם מצילנו מן האויבים ועושה לנו ניסים ונפלאות, כפי שעשה לנו במדבר. כביכול בא לומר: אותו אלוקים שהתגלה בסיני ועשה ניסים ונפלאות לעם ישראל, חוזר ומתגלה שנית ועושה נפלאות לדוד במלחמתו כנגד האויבים.
ואגב, כדאי לראות איזה שולחן ערוך יש כאן: בסימן ה' כותב השולחן ערוך מה צריך לכוון בשמות - "ה'" אדון הכל היה הווה ויהיה, ו"אלוקים" תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. זה שולחן ערוך, זו הלכה למעשה ולא איזה משהו בשמיים: בכל פעם שאתה אומר "אלוקים" אתה צריך לכוון תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם.
גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ׃
ככל שהפסוק קשה יותר להבנה, כך גם ההסבר דורש מאמץ רב יותר. רש"י מבאר שמדובר בחסד השם שעשה עמנו: כשהוצרכנו לגשמים, תמיד הנפת והטלת עלינו גשמי נדבה. "נחלתך ונלאה אתה כוננתה" - כאשר נחלתך הייתה נלאה, לשון עייפה וצמאה למטר, אתה כוננת אותה; "כוננת" לשון להעמידה על מכונה, להוריד לה גשם כראוי שתצמיח גידוליה כראוי.
הרד"ק מבאר שהיות שהזכיר קודם "שמיים נטפו", שהוא רמז לצרות שבאו על הגויים ולעננים שהחשיכו להם, בא הכתוב כנגד זה ואומר: לעם ישראל "גשם נדבות תניף אלוקים". על האויבים נטפי זעם, ועל עם ישראל נטפי נדבות - גשם של נדבות. שהרי הגשם יכול לבוא בשתי צורות: בצורה קוטלת ובצורה טובה ומחיה, כמו שראינו אצל חוני המעגל ועוד. "נחלתך" - כמו "עמך ונחלתך", עם ישראל הם נחלתך, ואותם כוננת גם כאשר הם נלאים.
המלבי"ם מבאר לשיטתו: כאשר היה מחנה דוד במדבר במלחמתו כנגד האויבים, הגיעו למצב שהיו צמאים ועייפים מחמת צימאונם, ואז הוריד להם השם גשם - כמים קרים על נפש עייפה. גם אוכל לא היה להם, וזימן להם הקדוש ברוך הוא את מקנה האויבים שרעו שם את מקניהם, והיה להם מן השלל מה לאכול. ועל כך דוד המלך שר ומשבח: אתה הנפת גשם נדבות.
ולמה נקרא "גשם נדבות"? כאן מבאר המלבי"ם נפלא מאוד. בדרך כלל כשהקדוש ברוך הוא נותן גשם אין זו נדבה אלא מחויבות, שהרי אם ברא השם אדם - עליו לפרנסו, ולא ייתכן שיברא אדם ולא יפרנסנו. אבל האם השם מחויב לתת גשם במדבר? לא. הקדוש ברוך הוא לא אמר לך ללכת למדבר; הוא ברא את עולמו והניח את האדם במקומות יישוב. אדם שהלך למדבר - אין השם מחויב לתת לו שם גשם. ואם תאמר: אעלה לירח, האם גם שם הוא מחויב? לא שמתי אותך בירח. במקום מיושב וראוי - השם כביכול מחויב לדאוג לפרנסתו.
וזה מתחבר למה שהסברנו בעבר: מדוע אנו אומרים "נברך אלוקינו שאכלנו משלו"? מפני שהמזון שאנו מקבלים בא לנו בדין, שהשם כמו מחויב לתת לנו מזון - ברא אדם, צריך לזון אותו. ושם "אלוקים" הוא מידת הדין, ולכן אומרים "אלוקינו שאכלנו משלו": מה שנתן לנו הוא מצד מידת הדין, שמגיע לאדם אוכל - שאם לא כן, למה ברא אדם ולא ייתן לו לאכול? אבל במדבר אין השם מחויב, לא באוכל ולא במים. וכיוון שכך, אם הוריד שם גשם - זהו "גשם נדבות תניף אלוקים": גשם שאינו מחויב מצד יצירת האדם. "נחלתך ונלאה אתה כוננתה" - את הגשם הזה הנפת על נחלתך, ובזה כוננת את הנלאה: את מי שהיה עייף העמדת על מכונו, נתת לנו חיים ונתת לנו חיות.
חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים׃
"חייתך" פירושו עדתך, כמו "ויאספו פלשתים לחיה". ואגב, ברש"י כאן נפלה טעות: בכל הגרסאות מופיע "ויאספו פלשתים את מחניהם לחיה", אבל בפסוק לא כתוב "את מחניהם", אלא "ויאספו פלשתים לחיה". ייתכן מאוד שמי שהוסיף "את מחניהם" התכוון לתוספת הסבר בסוגריים, אך אין זה לשון הכתוב. ומכל מקום "חיה" משמעה מחנה, ו"חייתך ישבו בה" - מחנך, עדתך ישבה בה. ורש"י מביא הסבר נוסף: "חייתך" - כנסת ישראל קרויה בהמתו וחייתו של הקדוש ברוך הוא, אנו חייתו כביכול.
"תכין בטובתך לעני אלוהים" - אומר רש"י: כשיצאו ישראל ממצרים סיבבת אותם במדבר ארבעים שנה, לפי שעמדו הכנענים וגדעו את האילנות, ובתוך כך שהתעכבו ישראל במדבר עמדו הכנענים ותיקנו הכל. חסד מופלא עשה עמנו השם. כשיצאנו ממצרים קיבלו הכנענים מיד את ההודעה שעם ישראל יצא ממצרים, והוציאו הוראה להרוס הכל - את כל העצים, את כל הגפנים, את כל מה שעשו והשקיעו. אמרו: מה, עם ישראל יבוא ויקבל את זה בחינם? בשום אופן לא. הלכו והשחיתו הכל. מה עשה הקדוש ברוך הוא? סיבבם ארבעים שנה במדבר. מחכים לעם ישראל שנה, שנתיים, שלוש - נרגעו והתחילו לנטוע הכל מחדש. ואחרי ארבעים שנה אנו מגיעים לארץ בנויה, מיוסדת ומיושבת. וזהו "תכין בטובתך לעני אלוהים": סיבבת אותם ארבעים שנה במדבר, וזה היה בטובתך לעם עני, כדי שיהיו להם הגפנים והפירות והשדות והכרמים - כמו שהתורה מבטיחה "בתים טובים אשר לא בנית וכרמים אשר לא נטעת". וכדי שתתקיים הבטחה זו סיבבם הקדוש ברוך הוא במדבר. וודאי שאין זה סותר את עצם העניין של חטא המרגלים ו"ארבעים שנה במדבר יפלו פגריכם" - כבר הסברנו שיש כמה וכמה מדרשים, וכולם משלימים זה את זה, שכולם טעמים לאותו דבר עצמו.
הרד"ק מבאר "חייתך" - עדתך, כמו שהסביר רש"י, וכמו "חיית פלשתים", "חיית קנה". "ישבו בה" - הכוונה על ירושלים. ולשיטתו שמדובר בתקופת חזקיהו: "תכין בטובתך לעני אלוהים" - לעם ישראל שנשארו דלים ועניים. ולמה נקראו עניים? שהרי בתקופת חזקיהו כבר גלו עשרת השבטים, ומיהודה ובנימין רבים נשבו בערים שכבש מלך אשור, ולא נשאר לו אלא ירושלים; ואף אלה שכבר נכבשו אינם כאן. אתה תכין בטובתך לאותו עם שנשאר, שהוא עם עני - השריד מכל הרבים שהיו כאן וכבר גלו.
המלבי"ם, לשיטתו שהפסוק מדבר בתקופת דוד במדבר, מבאר: "חייתך ישבו בה" - החיות והבהמות שישבו במדבר הזה, הבהמות שהיו רועות שם. "תכין בטובתך לעני אלוהים" - בטובתך הכנת אותן לעני. שהרי דוד הלך במדבר למלחמה נגד האויבים ולא היה לו אוכל ולא מים; המים כבר ראינו בפסוק הקודם, "גשם נדבות תניף", והאוכל - הצאן והבקר של האויבים, שאותם שלל דוד ומהם היה לו לאכול. זהו "חייתך ישבו בה": החיות שישבו שם במדבר, אותן הכנת בטובתך למי שהיה עני, למי שבא להילחם במדבר ואין לו מה לאכול, שהוא כעני - הם דוד ואנשיו, המעונים בלא מזון ומחיה - ואת זה הכנת לנו שם במדבר. ומוסיף המלבי"ם שגם זה בהתאמה למה שהיה בהיסטוריה, שאף לעם ישראל שיצאו ממצרים נתן השם מים ובשר: מים - בארה של מרים, ובשר - השליו שקיבלו כל ימי היותם במדבר. וכך עושה השם עתה לדוד כמקדם, מוריד לו גשם ודואג לו לבהמות.
בפסוקים אלו פורש דוד המלך את תוכן השירה: הקדוש ברוך הוא רוכב בערבות ויושב במעון קודשו, ועם כל זה הוא אבי יתומים ודיין אלמנות - רם ושפל יראה, ואין אצלו גדול וקטן. הוא מושיב יחידים ביתה ומוציא אסירים בכושרות: בין ביציאת מצרים, בין בהצלה מסנחריב, בין בזיווגים ובהפיכת גלגל העושר והעוני, ובין בהשבת הנמלטים לבתיהם ובשחרור השבויים במלחמות דוד; ואילו הסוררים שוכנים צחיחה. וכשם שיצא לפני עמו בישימון והרעיש ארץ ושמיים כבימי סיני, כך הניף גשם נדבות במקום שבו אינו מחויב, והכין בטובתו מזון לעני - ללמדנו שהשגחתו של אלוקי ישראל, תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, מלווה את עמו בכל מקום ובכל דור.