מזמור ס"ח בתהילים הוא מזמור נכבד ועמוק, ונחלקו המפרשים כלפי מה נאמר. דעת הרד"ק שהמזמור נאמר על חיל סנחריב שבא על ירושלים בימי חזקיהו, והרד"ק נאמן לשיטתו זו לאורך כל המזמור ומבאר על פיה את כל מהלכו. חזקיהו היה נתון במצור, סנחריב וחיילותיו צרו על ירושלים, מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות, ובא מלאך ה' והמית את כולם בלילה אחד - ועל המעשה הזה, לדעת הרד"ק, נאמר המזמור.
האבן עזרא כותב שהמזמור הזה נכבד מאוד, ורוב המפרשים פירשוהו על מתן תורה, מפני שנאמר בו "ה' בם סיני בקודש" - הרי שמדובר במעמד הר סיני. ומשום כך המזמור הזה שייך גם לחג השבועות, מצד אותו עניין של "ה' בם סיני בקודש". אלא שהאבן עזרא נאמן לפשט ואומר: "רק לא יוכלו לדבק הטעמים". כלומר, כשמעיינים בתוך המזמור קשה לומר שכולו נסוב על מעמד הר סיני, שהרי אחרי שהוא מתאר את הכניסה לארץ הוא חוזר לבקיעת הים וליציאת מצרים. איזה היגיון יש לומר שהוא מדבר על מעמד הר סיני, ולאחר שכבר נכנסו לארץ הוא מחזיר אותנו אחורה בהיסטוריה? אין זו דרך נכונה, ולכן אין זו רוח המזמור.
אלא מה? האבן עזרא מציע מהלך שהמלבי"ם צועד בעקבותיו, אף שאינו מזכירו: דוד חיבר את המזמור על המלחמה שהייתה לו עם הערלים, ורוב מחנהו היה משבטי יהודה ובנימין וזבולון ונפתלי, ואז נראתה גבורתם במלחמה. ואכן בהמשך המזמור נראה את בנימין, שרי יהודה רגמתם, שרי זבולון ושרי נפתלי - מפני שהם אלו שעשו שם גבורות במלחמה.
גם המלבי"ם הולך באותו קו. הוא פותח ואומר שאחרי ההשקפה על פרטי השיר, סידורו ומערכתו - כלומר, גם הוא היה צריך לעיין היטב כדי לעמוד על נושאו - נראה לו שהמזמור נתייסד על המון המלחמות שהיו לדוד עם מואב ופלשתים וארם צובא וארם דמשק ואדום, כל אותן מלחמות המנויות בשמואל ב' פרק ח'. ראיה לכך, שהמזמור מזכיר מלחמה בעבר הירדן אצל הר בשן, שם גבול מואב וגבול אדום, ולשם נקבצו האויבים. במדבר ההוא הייתה המערכה, בגבול המזרחי ליד ההרים הגבוהים, והגויים העפילו לעלות להרים ושם הייתה מפלתם.
ומכיוון שבאותם מקומות עצמם הושיע הקדוש ברוך הוא את ישראל בימי קדם באותות ובמופתים - מעמד הר סיני, מלחמות מלכי האמורי, הניסים הנפלאים שבימי משה - לכן, אומר המלבי"ם, "הלביש המשורר את השיר מחלצות מניסי קדם". כשדוד בא להודות לה' על הניסים שעושה לו עתה במלחמות מואב ואדום, הוא משתמש בביטויים שנאמרו באותן מלחמות קדומות באותם אזורים. כך דרכו של אדם, שכשהוא רוצה לומר דבר הוא משתמש בביטוי מליצי שנאמר באותו מקום ובאותו עניין - ואין כוונתו לתאר את התקופה ההיא, אלא את המלחמה שבהווה, אלא שהוא נעזר בלשונות של אז. ולכן, כדברי המלבי"ם, המשורר שוטט במחשבתו בין העבר להווה ומצייר כאילו הניסים הקודמים עודם שוכנים במקומות אלה - חסדי ה' לא תמו, ואותם ניסים חוזרים על עצמם. ובזה הוא מחלק את השיר לארבעה רבעים, כדרכו של המלבי"ם שכל מקום שכתוב בו "סלה" - נסתיים עניין ומתחיל עניין חדש.
יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו׃
רש"י מסביר שהדברים מוסבים על עמלק וכיוצא בו. הרד"ק מפרש "יקום אלהים" במשמעות "קומה ה' ויפוצו אויביך" שבספר במדבר, בשעה שהארון היה מלווה את ישראל. ומהו "יקום"? הכוונה שיראה אלוקים את גבורתו. ויש לשאול: לשון ציווי היא או לשון עתיד? אומר הרד"ק: ייתכן שהיא דרך תפילה - אנא ה', יקום אלוקים ויראה גבורתו כנגד האויבים; ואפשר שהיא דרך נבואה - דע לך שראיתי בנבואה שה' יקום ויפיץ את אויביו.
והרד"ק, כשיטתו, מוליך זאת למלחמת סנחריב: כך אכן היה, יצא מלאך ה' והכה בהם מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות. אמנם לכאורה אין זה מתאים ללשון "יפוצו" ו"ינוסו", שהרי שם כולם מתו. אלא שאפשר לפרש שהדברים מוסבים על סנחריב ובניו שנמלטו - סנחריב ואסר חדון, ובסוף הרגוהו שני בניו. כלומר, החשובים והגדולים שבאויבים, שבאו בחיילות רבים, הם אלו שנפוצו לבסוף.
המלבי"ם מבאר לפי דרכו: כאשר בא ה' להושיע את ישראל במלחמות דוד, הדבר הזכיר את ימי המדבר - "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך". כך גם עתה עשה ה' כאותות וכמופתים ההם, שיקום אלוקים, יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו. ונזכור שלפי המלבי"ם אין זה חוזר על מלחמת סנחריב אלא על מלחמות אדום ופלשתים ומואב וארם דמשק וארם צובא.
מה ההבדל בין "יפוצו אויביו" לבין "וינוסו משנאיו"? המלבי"ם מבאר במקומות רבים, וגם בפרק י"ח פסוק י"ח, שהשונא פחות מן האויב. השונא הרבה פעמים אינו דורש את רעתו בפועל אלא שונא בלב, ואילו האויב מנסה בכל הזדמנות לעשות לו רע בפועל. אם נרצה דוגמה: לעמי אירופה אפשר לקרוא שונאים, ולפלסטינים אויבים. עמי אירופה שונאים אותנו מזמן והיו רוצים שנימחק, ועושים זאת בדרכים עקיפות, כובלים את ידינו כדי שנחטוף מכות ולא נוכל להגיב, אבל הם רוחצים בניקיון כפיהם ואינם עושים דבר בעצמם - הם רק דואגים שאחרים יוכלו לעשות. ולכן האויבים, שהתקבצו למלחמה בפועל, "יפוצו"; ואילו השונאים שעמדו מרחוק כדי לראות במפלתנו - "ינוסו", יברחו.
כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱלֹהִים׃
רש"י מפרש: כמו שמתנדף העשן, כך תנדף אתה, ה', את האויבים. ו"מפני אלוהים" - מפני הארון שהיה בזמן משה, כמו שהזכיר בפסוק הקודם "יפוצו אויביו".
המלבי"ם מסביר שזהו ביאור למליצה הקודמת של "בנסוע הארון קומה ה' ויפוצו אויביך": כשנסע הארון במדבר היה הולך לפניהם עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה. וכך גם עתה - כמו שאז נחית את עמך בענן יומם, כן עתה מתהפך הדבר לאויבים להיות להם לעמוד עשן המכלה את העיניים ומדיף אותם, "כהינדוף עשן". מה שהיה לנו עמוד ענן, נעשה להם עמוד עשן המסמא את עיניהם. ומכיוון שאז נחית את עמך בעמוד אש, אומר "כהימס דונג מפני אש" - כשם שהדונג, שהוא שעווה, נמס מפני האש, כך יאבדו רשעים מפני אלוקים, שה' יהיה להם כאש. נמצא שיש כאן עמוד ענן ועמוד אש במהדורה מחודשת, וכמו שכתוב "וברא ה' על מכון הר ציון ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה", כמו שפירש שם.
וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה׃
רש"י מסביר שה"ישישו" הוא השיר - שיאמרו שיר לאלוקים, כפי שנראה בפסוק הבא. הרד"ק, כדרכו, מוליך זאת לתקופת חזקיהו: הצדיקים השמחים הם חזקיהו וישראל, והכפילות "וישישו בשמחה" מורה על רוב השמחה, וכמו שאמר ישעיהו (ל', כ"ט): "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל". והדבר מתאים מאוד למה שדרשו חז"ל שהניצחון על סנחריב וחילותיו על ידי מלאך ה' היה בליל הסדר. נמצא שממש "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" - בליל התקדש החג יהיה לנו שיר והלל, שנהלל ונשבח את ה' על מיתת האויבים שצרו על ירושלים. ולפי זה מבוארת הכפילות: "ישמחו" - על עצם ההצלה מן האויבים כעת, "וישישו בשמחה" - בנוסף לשמחת החג והגאולה ממצרים שהם מהללים עליה באותו לילה.
המלבי"ם מבאר: הארת השכינה, שלרשעים היא כעשן המנדף וכלהבה הממיסה כדונג, היא לצדיקים ענן ונוגה ושמחה וששון. והשמחה שישמחו בה' תעורר בהם משוש בגלוי, כשיראו שה' עמהם. ויסוד הדברים בהבחנה שבין הפעלים "ישמחו", "יעלצו" ו"ישישו". יש ביטויים רבים לשמחה, וכל אחד מהם מבטא עניין אחר, ויש בזה דעות שונות בין המפרשים. לפי המלבי"ם, הפועל "עלץ" מורה תמיד על שמחה נפשית - לא שמחה גופנית - ועל פי רוב היא עליצות בה', "עלצה נפשי בה'", ומחוברת לעבודת ה'. וההבדל בין שמחה לששון, שהששון בא על עניינים חיצוניים של השמחה: אדם מתחיל לרקוד - אומרים עליו "שש", רואים אותו שש, זה משהו חיצוני. ואילו השמחה היא פנימית יותר. ולכן: הצדיקים ישמחו שמחה פנימית, יעלצו לפני אלוקים שמחה נפשית בה', ואז "ישישו בשמחה" - השמחה תמלא את תוכם ותתגלה כלפי חוץ.
צריך לדעת שיש מצווה של שמחה מצד עצמה. דיברנו בזה כשלמדנו פרקי אבות פרק ד' משנה ב': "הוי רץ למצווה קלה כבחמורה", "שמצווה גוררת מצווה", "ששכר מצווה מצווה". וכותב הברטנורא: העונג שאדם מתענג בעת עשיית המצווה נחשב לו למצווה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצווה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה. פלא פלאים! אין מדובר כאן על הצ'ולנט של שבת, אלא על עצם העונג והשמחה בקיום המצווה - שעליהם מקבלים שכר נפרד. חוץ מן השכר על הנחת התפילין, יש שכר בפני עצמו על השמחה בהנחת התפילין. זהו "ששכר מצווה מצווה" - לא על עצם עשיית המצווה, אלא על השמחה בשעת עשייתה, שהיא מצווה בפני עצמה.
לפי זה מבאר החיד"א את פסוקנו: "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים" - הצדיקים שמחים לפני אלוקים בעולם הבא בשכר המצוות שעשו; "וישישו בשמחה" - תוספת יש כאן, שעוד ישישו על השמחה עצמה שהייתה להם בעת קיום המצווה, שעליה מקבלים שכר בפני עצמו. כל מצווה ששמחו בה כאן, עוד ישישו בה שם למעלה.
וכמו שאומרת הגמרא בברכות דף ט' על רב ברונא, שהיה אדם גדול ושמח במצוות - ומיהו אדם גדול? אדם ששמח במצוות. פעם אחת סמך גאולה לתפילה "ולא פסיק חוכא מפומיה כולי יומא", לא פסק החיוך מפיו כל היום, מרוב שמחה. מסופר על תלמיד של רבי שלמה זלמן אוירבך, שהיה ידוע כמי שהשמחה תמיד על פניו, ואף כשהיה מוכיח היה מוכיח בעדינות ובבת צחוק ולא בתוכחה קשה. פעם היה אותו תלמיד עם רבי שלמה זלמן ודעתו הייתה מבודחת עליו קצת, וכנראה חוסר כובד הראש צרם לרב. אמר לו רבי שלמה זלמן: "נראה לי שהיום סמכת גאולה לתפילה"... מיד הבין התלמיד את הרמז והתיישב בדעתו. כך רמז לו בעדינות: "לא פסיק חוכא מפומיה כולי יומא".
ספר תהילות מהרי"ץ מסביר את ההבדל בין שמחה לששון בדרך אחרת: שמחה היא שמחה גשמית, וששון הוא ששון רוחני. והצדיקים הופכים את השמחה הגשמית לששון רוחני. זהו יסוד גדול שדיברנו עליו בהרצאה שלמה: התורה מעוניינת שכל שמחה גשמית תהפוך לששון רוחני. יש לך שמחה גשמית בחג האסיף - נתנה לך התורה את חג הסוכות: קח את השמחה הזאת ומנף אותה לעבודת ה'. האומות היו שמחים בגידולי הקרקע ורוקדים עם יבול השדה; אומרת התורה: רקוד גם אתה - אבל קח אתרוג ולולב ורקוד איתם לשם ה'. שמח בכל הטוב שנתן לך ה' אלוהיך, אבל שתהיה זו שמחה שיש בה חיבור לאלוקים. זה עניינה של התורה בכל התחומים: לחבר את כל הגשמיות אל הרוחניות.
הדוגמה העילאית לכך היא יעקב אבינו. הזמן השמח ביותר בחייו היה היום שבו התאחד עם יוסף בנו, לאחר עשרים ושתיים שנה שבהן היה בטוח שבנו מת. ובאותו רגע עצמו, מתוך השמחה הגדולה, הוא קורא קריאת שמע - מייחד את השמחה לבורא יתברך, ועושה פעולה שמחברת את השמחה המגושמת לשמחה רוחנית. זו המעלה הגדולה, זו עבודת הצדיקים.
ועל זה אומר הפסוק: הצדיקים, כשהם שמחים ועולצים באיזו שמחה גשמית, הם לוקחים את הכול "לפני אלוקים" ומייחדים אותה לה' יתברך - ואז "וישישו בשמחה", השמחה הגשמית עצמה הופכת אצלם לששון רוחני.
עוד מבארים על פי מה שמובא שהצדיקים שמחים בשמחת בניהם. מנהג ידוע, בעיקר אצל החסידים, ללכת ולהזמין את ההורים שנפטרו לחתונת הבנים: הולכים לקבר ומזמינים אותם שיבואו וישמחו בשמחה. ויש המגדילים לעשות ומניחים שם גם הזמנה מודפסת, שידעו את התאריך והכתובת. וזהו "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים" - אף שהם כבר נמצאים לפני אלוקים בישיבה של מעלה, עדיין "וישישו בשמחה", הם שׂשים שם ששון רוחני בשמחה הגשמית שיש לבניהם ולנכדיהם כאן.
אלא שצריך לדאוג שתהיה זו שמחה ראויה: חתונה הגונה, לא מעורבת, ולא חלילה חתן או כלה שאינם הגונים - שאז אין זה ששון אלא עצבון להם למעלה. הבאתי בספר משנת החלומות מעשה באחד מחסידי צאנז, שלפני החתונה ראה בחלום את אביו אומר לו במילים קשות: "את מי אתה מכניס לנו הביתה?". נבהל מאוד והלך לברר אצל האדמו"ר מה רוצים ממנו. אמר לו: בדוק את ייחוסו של החתן. בדק והתברר שסבתו של החתן עברה גיור שאינו שלם, ונמצא שהחתן גוי. אז הובן מדוע בא אביו בחלום: משפחה ששמרה על קדושתה, ואתה בא להכניס לה פסול בכרם? לכן אמרתי, צריך לדאוג שלהורים תהיה שמחה ממי שאתה מביא הביתה, ושיהיה זה בית של יראת שמיים.
שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו׃
רש"י מפרש "סולו" לשון שבח, כמו "לא תסולה בכתם", "לא תסולה בפז", "המסולאים בפז". כלומר: אמרו דברי שבח לרוכב בערבות. "ביה שמו" - שֵם י-ה הוא לשון יראה, כדמתרגמינן "דחילא", כמו "עוזי וזמרת יה" שתרגומו "תוקפי ותושבחתי דחילא", וכן "כי יד על כס יה", "כי ביה ה' צור עולמים" - "בכן תתפרקון במימרא דחילא ה' ותקיף עלמא". נמצא ששִירו וזמרו לפניו ושבחוהו, שממנו ולפניו ראוי לירא. "ועלזו לפניו" - והיינו "וגילו ברעדה": מצד אחד יראה, ומצד שני גילה ועליצות, ולכן גם כשאתה עלז צריך שיהיה "גילו ברעדה".
הרד"ק מפרש "סולו" לשון רוממות, כמו "סלסלה ותרוממך", וכל לשון סלל הוא לשון הגבהה ורוממות: רוממו לרוכב בערבות. ומהו "רוכב בערבות"? כמו "רוכב שמים בעזרך". כשם שהרוכב מהלך את הבהמה ומניעה לאן שירצה, כך הקדוש ברוך הוא מסובב את הגלגל. "ערבות" הוא הגלגל העליון המקיף את הכול ומניע בתנועתו את כל הגלגלים.
הסברנו כמה פעמים את העניין: הקדמונים, כשבאו לתאר את תנועות גרמי השמיים, תיארו גלגלים. אם רואים שהשמש מסתובבת - ולא ניכנס כעת לשאלה אם השמש סובבת או כדור הארץ - סימן שיש לה גלגל שבתוכו היא מסתובבת, גלגל שקוף אם תרצו, כי אחרת כיצד אינה בורחת החוצה? את עניין הכבידה והמגנטיות של כדור הארץ הקדמונים לא הכירו, ואת כוח האינרציה - שאם תיקח גולה ותסובב אותה בתוך כוס, בשלב מסוים תברח החוצה בקו ישר ולא תמשיך להסתובב במקום. לכן הבינו שהכול סובב בגלגלים: יש גלגלים קטנים, כגון הירח הסובב את כדור הארץ, ויש גלגל גדול שמפעיל את הכול. וזהו "רוכב בערבות" - הקדוש ברוך הוא מניע את הגלגל הגדול, כרוכב המניע את בהמתו, והוא המניע את כל תנועות גרמי השמיים.
"ביה שמו" - רוממו את מי שביה שמו, שה' הוא בורא העולם וסיבת היותו. והסברנו ששם הוי"ה כולל את הבחינות: י"ה כנגד חוכמה ובינה, ו"ה כנגד זעיר אנפין ונוקבא. י"ה היא בחינת עולם הבא, ו"ה בחינת עולם הזה. הספירות הגבוהות, חכמה ובינה, הן כמפעילות את הכול מלמעלה; והספירות הנמוכות, מה שקרוי בלשון המקובלים ז"ת - שבע תחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות - רמוזות בו' ובה'. הו' היא ו"ק, שש קצוות, מחסד עד יסוד; והה' היא המלכות, הספירה התחתונה המורידה את השפע כולו לעולם הזה. נמצא ששבע התחתונות הן העולם הזה, ושתי העליונות הן הבחינה הרוחנית של העולם הבא - אינן נמצאות כאן, אלא משפיעות ומפעילות מלמעלה. הן אבא ואמא, חוכמה ובינה, ומהן נמשך כל שפע לספירות התחתונות, הנקראות ברא וברתא, הבן והבת, המושפעים מן האב והאם.
ולפי זה מובן "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור": האותיות שעמלק פגם בהן הן ו"ה, ואילו באותיות י"ה אין לו כוח לפגום, שהן בחינת חוכמה ובינה, אבא ואמא, הנהגה שלמעלה מן העולם, בחינת עולם הבא. ולכן המלחמה נמשכת עד שיושלם ה-ו"ה שבו פגם עמלק. ולענייננו: "סולו" את מי שביה שמו, המורה שהוא בורא העולם וסיבת קיומו, "ועלזו לפניו" - וזה יהיה כבר בבית המקדש, כדברי הרד"ק.
אמנם בספרים המונים את הרקיעים, "ערבות" הוא אחד הרקיעים. אבל צריך לדעת שפעמים רבות אנו משתמשים בביטוי שמבטא חלק מן הכלל, והוא משמש שם כולל לכלל כולו. כמו "נשמה": כשאומרים נשמה, האם מתכוונים דווקא לנשמה ולא לרוח ולא לנפש? רק אם ירדנו לפרטים לבאר את ההבדל ביניהן. אבל כשאומרים "לא נשאר בהם רוח חיים", אין הכוונה שהרוח לא נשארה והנשמה כן - אלא זהו שם כולל לכל שלושת החלקים. כך גם כאן: פעמים שמזכירים "ערבות" ואין הכוונה לרקיע מסוים, אלא לשמיים בכלל, שנקראים על שם הפרט.
המלבי"ם מבאר את הפסוק בדרך אחרת לגמרי. הוא מתאר כאן את ה' כרוכב על סוסו בעת קרב, כיושב על סוסו בשעת מלחמה, ולכן מגדירו "רוכב בערבות", וכמו "מרכבותיך ישועה" שנאמר כלפי קודשא בריך הוא. ואיפה מקום מרכבתו? בערבה. שימו לב: המלבי"ם מבין ש"ערבה" אינה ערבות השמיים והרקיעים, אלא הערבה שבמדבר, כלשון "במדבר בערבה מול סוף".
ולפי זה "סולו" אינו לשון שבח כרש"י ואינו לשון רוממות כרד"ק, אלא לשון סלילת מסילה: שירו לה' וסללו דרך לרוכב בערבות, עשו לפניו מסילה, כמו "ישרו בערבה מסילה לאלוקינו". ו"ביה שמו" - שם זה מורה על גבורתו של ה' הבא להילחם כנגד האויבים, כפי שאמרנו שי-ה הוא לשון יראה. ואתם ישראל, שירו לה' ועלזו לפני ה' הגיבור הרוכב בערבה, שהוא נראה עתה לאויבים כאיש מלחמה הבא להילחם בהם.
וכך מצאנו שלפעמים נגלה ה' כאיש מלחמה - בקריעת ים סוף, כשאמרו "זה אלי ואנוהו"; ובמעמד הר סיני נגלה להם כזקן יושב בישיבה. פירוש הדבר, שה' מתגלה בכל מקום לפי פעולתו. וכן הוא במלאכים: שם המלאך נקבע לפי פעולתו. וזהו "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי". יש מפרשים "פלאי" מלשון נסתר, אבל יש מסבירים ששם המלאך נקבע לפי שליחותו, ושליחותו אז הייתה להדיר את שמשון בנזירות - וענייני נדרים נקראים "הפלאה", וכן ברמב"ם ספר הפלאה, וכלשון "איש כי יפליא לנדור נדר לה'". לכן אמר: למה תשאל לשמי? אין לי שם קבוע; הפעם שמי "פלאי", כי באתי להפליא נדר לשמשון, ובשליחות אחרת ישתנה שמי לפיה. נמצא שה' ומלאכיו נגלים בכל פעם לפי הפעולה שהם עושים - וכאן "סולו לרוכב בערבות", שה' נגלה עתה לעיני הגויים כאיש מלחמה, כי בא להילחם מלחמותיהם של ישראל.
המזמור, לפי המלבי"ם בעקבות האבן עזרא, נאמר על מלחמות דוד במואב, פלשתים, אדום וארם, אך המשורר הלביש אותו מחלצות של ניסי קדם - "קומה ה' ויפוצו אויביך", עמוד הענן ועמוד האש - לומר שחסדי ה' לא תמו ואותם ניסים חוזרים במקומות עצמם. האויבים הקרובים נפוצים והשונאים הרחוקים נסים, והארת השכינה שלרשעים היא עשן ואש ממיסה - לצדיקים היא ענן ונוגה, שמחה וששון. ומתוך "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה" למדנו את היסוד הגדול: שהשמחה במצווה היא מצווה בפני עצמה ושכרה בצידה, ושעבודת הצדיק היא לקחת כל שמחה גשמית ולייחדה לפני אלוקים, עד שתהפוך לששון רוחני. ולבסוף - "סולו לרוכב בערבות": סללו מסילה לפני מלך הכבוד, המתגלה בכל דור כפי פעולתו, ובשעת מלחמותיהם של ישראל נגלה כאיש מלחמה להושיע את עמו.