פרק ז' הוא "שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני", ומן הפסוקים שלפנינו מתחיל דוד לדבר על מפלתו של כוש ועדתו. עד כאן התפלל דוד על עצמו ופרש את צדקתו, ומכאן ואילך הוא פונה לתאר את המשפט היחסי שבינו ובין רודפיו: ריבונו של עולם, ערוך את מעשיי לעומת מעשיהם, ותראה מי צדיק ומי חייב. נעבור על הפסוקים כסדרם על פי ביאורו של המלבי"ם.
קוּמָה יְהֹוָה בְּאַפֶּךָ הִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת צוֹרְרָי וְעוּרָה אֵלַי מִשְׁפָּט צִוִּיתָ׃
מסביר המלבי"ם שדוד מתאר כאן את האויב כשבט אפו של הקדוש ברוך הוא: השם נפרע מדוד על ידי אותו כוש הרודף אחריו. על כך אומר דוד "קומה ה' באפך" - אתה, ריבונו של עולם, קוצף על עוונותיי; אלא ש"הנשא בעברות צוררי" - יש כאן עוד, מעבר לקצף הזה: הכעס מתנשא ומתרומם יותר על ידי עברות הצוררים.
ומה ההבדל בין "אף" ל"עברה"? מבאר המלבי"ם, וכבר הסביר זאת פעמים רבות: "אף" הוא כעס, ו"עברה" היא כעס העובר את גבולו. יוצא שהיה כעס על דוד כנגד מה שאמנם היה מקום לכעוס עליו - בין בעניין חטא בת שבע, בין בדברים שאמר כנגד שאול ועוד - וזהו "אף ה'". אבל הצוררים מגדילים ומוסיפים עברה, שכן הם מקטרגים עליו, ועל ידי הקטרוג הקצף עובר את גבולו ונעשה יותר ממה שראוי לחטא. הם מסטינים להעניש אותו יותר מן הראוי.
ולכן ממשיך דוד: "ועורה אלי משפט צוית" - ריבונו של עולם, אם מגיע לי עונש, "קומה ה' באפך", לפי הכעס המגיע לי בלבד, ועשה עמי מה שציווית, מה שמגיע לי ולא יותר. אבל "הנשא בעברות צוררי" - מזה אני מבקש שתימנע, שלא תעניש אותי לפי מה שהצוררים מבקשים, יותר ממה שמגיע לי.
וַעֲדַת לְאֻמִּים תְּסוֹבְבֶךָּ וְעָלֶיהָ לַמָּרוֹם שׁוּבָה׃
"ועדת" כאן אינו מלשון ועדה שמינו, אלא הוי"ו היא ו' החיבור: וַעֲדָה של לאומים תסובבך. ולכאורה היה מתאים יותר לומר "תסובבני", שהרי הם מסבבים אותו כדי להזיק לו ולהילחם בו. אלא שלפי ביאור המלבי"ם קודם הדבר נפלא: כאן מדובר בכוש ועדתו שהם מקטרגים על דוד לפני הקדוש ברוך הוא, ולכן "תסובבך" - הם מסבבים אותך, ריבונו של עולם, כביכול עומדים סביבך כל היום לאמור לך עליי דברים רעים, לקטרג עליי ולעשות לי משפט של עברה, מעבר למה שמגיע לי.
ועל כך הוא מבקש "ועליה למרום שובה" - תינחם על מה שרצית לעשות לי; כביכול כדי לעשות לדוד את מה שרצה צריך לרדת לכאן, ועל כן אני מבקש: אל תשמע להם, ושוב למרום. ומהו "ועליה"? מסביר המלבי"ם: טוען דוד, ריבונו של עולם, במציאות הזאת שאתה רואה מה הם עושים ואיך הם מבקשים רעתי - אני לידם צדיק. במבחן היחסי אליהם אין ראוי שיהיה עליי אפילו אף, לא רק לא עברה; גם הכעס שמעיקרו היה ראוי לחול עליי - גם אותו יש להסיר, כי כאשר תערוך את מצבם לעומת מצבי אצא צדיק לצידם. ולכן "ועליה" - בגלל העניין הזה של רוע לבם ורדיפתם אחריי, שלעומתם אני צדיק - "למרום שובה", שוב למרום ואל תעשה לי מאומה, לא עברה ואף לא אף.
יְהֹוָה יָדִין עַמִּים שָׁפְטֵנִי יְהֹוָה כְּצִדְקִי וּכְתֻמִּי עָלָי׃
אחרי שהקדוש ברוך הוא ידין ויבקר את כלל העולם ויערוך מעשי אלה מול אלה - וזהו המשפט היחסי - כאשר ידון אותי לעומתם, "שפטני ה' כצדקי וכתמי עלי". לידם אצא צדיק, לידם אהיה בעל מעלה.
ולמלבי"ם יש כאן דקדוק נפלא בלשון הקודש: כלפי העמים נאמר "ידין", וכלפי עצמו נאמר "שפטני". הוא לא אמר "ה' ישפוט עמים" ולא "דינני ה'". ההבדל בין דין למשפט: הדין הוא שמיעת הטענות - "היה כאן דין ודברים", כל אחד פורש את טענותיו; והמשפט הוא ההכרעה, גזר הדין, הוצאת הדבר אל הפועל.
אצל דוד המלך, אומר המלבי"ם, הדין כבר היה - הטענות כבר נשמעו; מה שמגיע אליו כעת הוא המשפט, היישום בפועל. בכל אותם עניינים שראינו לעיל שהיתה בהם תביעה כנגד דוד - הדין כבר נערך, ונשאר רק להוציא את המעשה אל הפועל. ועל כן הוא אומר: ריבונו של עולם, אותי כבר דנת ונשאר רק המשפט; אני מבקש שעכשיו תדון את העמים - "ה' ידין עמים" - ותבדוק אותי לעומתם. וכאשר תדון אותם ותראה לעומת מה שדנת אותי, ותבוא לעשות עליי את המשפט - "שפטני ה' כצדקי" - יראה בפסק הדין שאני צדיק לעומת מעשיהם.
ומהו הכפל "כצדקי וכתמי"? הצדק, אומר המלבי"ם, הוא בפועל - במעשים, שמעשיו של אדם מצודקים וישרים. התום, התמימות, הוא דבר שבלב. וכעין זה מצינו "איש צדיק תמים היה בדורותיו", ומבארים שצדיק היינו בעריות ותמים היינו באמונה.
ועל פי זה מיושבת שאלה ידועה: הרי בתחילה נאמר "צדיק תמים היה בדורותיו", ואחר כך אמר לו הקדוש ברוך הוא "אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" - ולהיכן נעלם התמים? אלא שנוח חי בשני דורות: דור המבול שקלקלו בעריות, ודור הפלגה שקלקלו באמונה - שאמרו נקום ונעשה לנו מגדל ונילחם בו. נמצא שקלקלו בשני הדברים, ונוח חי בשני הדורות ובשניהם היה צדיק. מי שמתוקן כנגד קלקול העריות נקרא צדיק - שצדיק הוא תמיד קדושת היסוד, וזהו נוח לעומת דור המבול; וכנגד דור הפלגה שקלקלו באמונה, שגם עמם לא קלקל, נקרא תמים - שתמים הוא בענייני אמונה. לכן "צדיק תמים היה בדורותיו", לשון רבים, כולל את שתי הבחינות. אבל כשאמר לו הקדוש ברוך הוא "אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" - בדור הזה, דור המבול, אין מה לומר לו אלא צדיק בלבד. כך אומר הרב בית יוסף, וחידוש נפלא הוא.
לענייננו: התמימות היא דבר שבלב, אדם הפועל את פעולתו ועושה את כל מעשיו בלי שום נטייה ופנייה חיצונית, נטו לשם שמים. וזה מה שרצה לומר דוד המלך: "וכתמי עלי" - גם אם קלקלתי במעשה, גם אם עשיתי מעשה שאינו ראוי, עדיין הדבר נעשה בתמימות, לא חרגתי מתמימותי. שהרי לפעמים אדם מקלקל מרוע לב ומתוך כוונה להזיק, ולפעמים אדם מקלקל בשגגה - שאז המעשה אינו טוב, אבל אין בו את הפנימיות ואין בו את רוע הלב. על זה אומר דוד: תמימותי עדיין עליי, לא סרתי מתמימותי, גם אם נכשלתי במעשה שאינו הגון.
יִגְמׇר נָא רַע רְשָׁעִים וּתְכוֹנֵן צַדִּיק וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת אֱלֹהִים צַדִּיק׃
"יגמר נא רע רשעים" - שגמר הרע וסוף הפורענות יהיה ברשעים. שהגם שזה התחיל בי, כמו שראינו שהאף התחיל בדוד, ושהיה מקום לכעס כלשהו כלפיו, הרי ראינו ב"שפטני" שסיום הדין הוא שאין ראוי שייעשה לי רע. אם כן, למי ראוי שיסתיים הדין לרעה? לרודפים אחריי. "יגמר נא רע רשעים" - תגמור את הדין לרעה אצל הרשעים הללו והם יאבדו. "ותכונן צדיק" - לכונן, אומר המלבי"ם, הוא תמיד גמר הבניין; שייבנה בית הצדיק ויעמוד על מתכונתו.
וממשיך המלבי"ם ומראה את ההקבלה לפסוק הקודם. שם נאמר "כצדקי וכתמי עלי": הצדק הוא במעשים החיצוניים, והתמימות במחשבה. מצד המעשים החיצוניים מבקש דוד שהשם ישפוט אותו ביחס למעשיהם - גם אם ייאמר שמעשיו החיצוניים אינם שלמים, ביחס אליהם הוא צדיק עצום, ועל זה אמר "ה' ידין עמים". אבל לעניין תום הלב אין הוא צריך השוואות כלל: תום לבו זך ונקי גם בלי השוואה למישהו אחר. וזהו "וכתמי עלי" - לפי התום שבי, די שהשם ישקיף רק עליי.
וכנגד שתי הבחינות הללו נאמר כאן: "ותכונן צדיק ובחן לבות וכליות אלהים צדיק". השם בוחן לבות וכליות, ולכן לעניין התום איני צריך שתיבחן צדקתי מול אחרים, אלא אפשר לראותה מצד עצמי - "עלי". אלוקים הוא צדיק, וממילא רואה את לבי וכליותיי כמה הם נקיים, זכים וטהורים, ורואה עד כמה צדקותי במעלה גבוהה גם בלי לבחון אותה ביחס לאחרים.
מָגִנִּי עַל אֱלֹהִים מוֹשִׁיעַ יִשְׁרֵי לֵב׃
כנגד מה שנאמר "בוחן לבות וכליות אלהים", אומר דוד "מגני על אלהים" - השם יהיה לי למגן, מכיוון שהשם "מושיע ישרי לב" ויודע שלבי ישר ופנימיותי ישרה. וכמו שכתוב "הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם". אם כן, השם הבוחן לבות וכליות יגן עליי וישמור אותי, שהרי הוא מושיע ישרי לב, והוא יודע שלבי ישר.
אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכׇל יוֹם׃
מסביר המלבי"ם: האלוקים שופט את הצדיק ואת ה"זועם אל" בכל יום. "זועם אל" היינו המרגיז את האל. ולפי זה אין הכתוב מדבר בזעמו של הקדוש ברוך הוא, אלא במי שמזעים את הקדוש ברוך הוא במעשיו. אלוקים שופט את הצדיק - זה אני - לעומת מי שמזעים את האלוקים בכל יום. ליד המרגיז את המקום בכל יום ובכל מעשיו, יראה השם את צדקתי כמה אני צדיק.
והרד"ק, המבאר את הפרק על שאול ולא על כוש, מסביר במה היה שאול מזעים לאל: שהיה מבזה מעשה האל ודברו, שהרי ידע שדוד נמשח למלך אחריו על פי השם, ואף על פי כן רדף אחריו להרגו - כלומר ביקש בכל יום לבטל את דברי האל וגזירתו. ועוד, שדוד היה נקי ולא חטא לו, והוא רצה לשפוך דם נקי. ועוד, שנשבע לו "חי ה' אם יומת", שלא ימיתנו, ואחר כך המשיך ורדף אחריו. ולגבי שאול כבר הסברנו במקומו שרבים ממעשיו נעשו שלא מתוך הכרה, שכתוב שהיתה לו מרה שחורה והיה מגיע למצבי דכדוך הנפש ומתוכם פעל, ונתנו שם עוד הסברים; אך על כל פנים במעשים הללו היה מזעים את האל.
אִם לֹא יָשׁוּב חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ קַשְׁתּוֹ דָרַךְ וַיְכוֹנְנֶהָ׃
כנגד מה שראינו לעיל "ועליה למרום שובה" - שהשם יראה את מעשה הרשע, ומתוך כך אני צדיק לידו, וישוב אפו ממני וישוב למרום ולא יעניש את דוד - אומר דוד: אם כן ראוי שגם הרשע יחזור למקומו. שהרי הרודפים אחריי הם כביכול חרב ביד השם, ואם השם שב למקומו, גם הרודפים אמורים לעזוב ולשוב למקומם ולא להמשיך לרדוף אחריי.
"ואם לא ישוב" - אם לא ישוב למקומו, הרי "חרבו ילטוש": הוא ממשיך ומלטש את החרב כדי לדקור אותי. "קשתו דרך" - דריכת הקשת היא משיכת החץ אליו; ולמה נקרא כך? מפני שפעמים רבות היו אוחזים את הקשת ברגל ומושכים ביד את החץ, דורכים על הקשת בארץ ומושכים כדי שתוכל להימתח יותר. "ויכוננה" - הוא מכונן את הקשת לירי. הוא אינו שומע למה שהשם רוצה, אינו שב, ועל כן הוא מוסיף ומתכונן להזיק.
וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל׃
אומר המלבי"ם שכאן דלתות הכתוב מקבילות. וכבר דיברנו על זה כמה פעמים: כאשר ישנם ארבעה משפטים ברצף, המשך המשפט הראשון הוא השלישי, והמשך השני הוא הרביעי. לפי זה, כנגד "חרבו ילטוש" מבקש דוד "ולו הכין כלי מות" - שהחרב תבוא בלבו, שכלי המוות יהיו לעצמו. וכנגד "קשתו דרך" מבקש "חציו לדולקים יפעל" - מה שדרך את קשתו יפעל כנגד הדולקים והרודפים אחריי.
וכך היה בסופו של דבר באמת: רודפי דוד כולם נפלו - דואג, אחיתופל, שמעי בן גרא, אדוניה בן חגית, יואב. בכולם פגעה הקשת, החיצים הללו פגעו בהם עצמם. "חציו לדולקים יפעל" - הם ירו חיצים, והחיצים חזרו אליהם.
הִנֵּה יְחַבֶּל אָוֶן וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר׃
כאן מתאר דוד באופן מליצי את תכנוני הרשעים להזיק לו, ומדמה אותם להריון. בהריון שלושה שלבים: קליטת הזרע, ההריון עצמו, והלידה. "יחבל" הוא קליטת ההריון, וכמו שמצינו "שמה חבלתך אמך", "שמה חבלה ילדתך". השלב הראשון, אם כן, "יחבל און" - זו המחשבה הראשונית; אחר כך "והרה עמל" - כאשר הוא מתכנן כיצד להוציא את הדברים אל הפועל; ולבסוף הלידה - היישום. ומתפלל דוד שכל הפעולות הללו לא יבואו לידי סיום: מה שיקלוט יהיה בו אוון, ההריון יהיה עמל, והלידה בסופה תהיה שקר - "וילד שקר", לא ייוולד מה שרצה ללדת. כלומר מכל תוכניותיהם לא ייצא מאומה, שכן חרבם בלבם תבוא.
בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל׃
ולמה הכפילות "כרה" ו"ויחפרהו"? מסביר המלבי"ם: לכרות הוא התחלת הכרייה, ולחפור הוא סיומה. והוא מביא לזה ראיות. כתוב אצל עבדי יצחק "ויכרו שם עבדי יצחק באר", ואחר כך נאמר שאבימלך הלך אליו מגרר, "ויהי ביום ההוא ויבאו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו" - אמרת "ויכרו", ואיך נעשה "חפרו"? אלא שעד שהגיע אבימלך הם כבר חפרו וסיימו; הכרייה היא ההתחלה והחפירה היא הסיום. וכן חז"ל בפסוק "כי יכרה איש בור" לומדים "בור תשעה לנזיקין" - הרי שהכרייה היא תחילת הדבר, שעוד לא סיים ולא עשה בור שלם של עשרה אלא של תשעה בלבד.
לפי זה: כנגד "יחבל און", שהוא רק קליטת הזרע, נאמר "בור כרה" - רק התחיל לכרות, שזו המחשבה הראשונית. כנגד "הרה עמל" נאמר "ויחפרהו" - כבר סיים וגמר את החפירה, כמשל האישה השומרת את הוולד בעת ההריון. וכנגד "ילד שקר", כשהוא בא להוציא לפועל את השקר, נאמר "ויפל בשחת יפעל" - בתוכניותיו שלו, שהן השחת והבור, שם הוא ייפול.
ומהי שחת? אומר המלבי"ם שזו דרך ציידי החיות, וכך נוהגים עד היום: חופרים בור באדמה ומכסים אותו בענפים ובעלים; בעל החיים - פיל, אריה, דוב - הולך ואינו מרגיש, דורך ונופל פנימה, ואחר כך אינו יכול לצאת. זו שחת, הבור שלתוכו הוא נופל, וכעניין "חופר גומץ בו יפול". אם כן זהו גמר המעשה - השחת שלתוכה הוא נופל.
ומבאר המלבי"ם את המילים עצמן: "אוון" הוא המעשה הרע, לעשות רע בלא משפט ובלא דין. "עמל" הוא רוע המחשבה, שחושב להרע. לפי זה "חבל אוון" - הכין את עצמו לעשות פועל של חמס; "הרה עמל" - אחר כך, בהריון, הוא חושב באיזו צורה להוציא את הרע הזה אל הפועל; ולבסוף הילד הוא שקר - מה שהוא מוליד בסופו של דבר הוא שקר, ולא יצא אל הפועל. וזהו "ויפל בשחת יפעל", שמה שרצה לעשות פגע בו עצמו.
יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל קׇדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד׃
גם כאן יש כפילות, וצריך להבין מה בין ראש לקודקוד ומה בין עמל לחמס. מסביר המלבי"ם: העמל, כמו שהסברנו, הוא עניין המחשבה הרעה, ולכן "ישוב עמלו בראשו" - הראש הוא מקום המחשבה היוצאת מן המוח; כיוון שחשב רע, תשוב מחשבתו בראשו. וכנגד האוון, שהוא בפועל, נאמר "ועל קדקדו חמסו ירד". הקודקוד מתאר את הראש מבחינתו החיצונית. הרי כשאומרים על אדם שיש לו "ראש טוב" אין הכוונה שראשו גדול, אלא שמחשבתו ושכלו טובים; אבל כשמדברים על הקודקוד מדברים על החיצוניות, על הקופסה, ולא על השכל. לכן החמס, שהוא ההוצאה לפועל של הרע, יורד על קודקודו - על חיצוניות הראש; והעמל, שהוא התוכניות הרעות, שב בראשו - שהוא סמל המוח והחלק הפנימי של המחשבה.
אוֹדֶה יְהֹוָה כְּצִדְקוֹ וַאֲזַמְּרָה שֵׁם יְהֹוָה עֶלְיוֹן׃
דוד המלך חותם את הפרק. ההודאה, אומר המלבי"ם, היא על הטוב שהאדם מקבל; ו"אזמרה שם ה'" היינו לספר ולהגיד את נפלאות הקדוש ברוך הוא עליי, לזמר ולספר זאת לאחרים. ההודאה היא מצד הכרת הטוב: כאשר עשו לי טובה אני רוצה לומר תודה, וזו הכרת הטוב שנעשתה לי באופן אישי. הזמר, לעומת זאת, הוא להכיר בתהילותיו של השם יתברך מצד עצמו, לא דווקא מצד הטובות אליי - אני מזמר ומשבח לקודשא בריך הוא גם אם לא עשה לי כעת שום טובה באופן אישי; אין דבר כזה, אבל לו יצויר, עדיין אני מזמר ומשבח.
וכאשר שני הדברים כתובים זה אחר זה, אומר המלבי"ם, הכוונה כך: ההודאה היא על הפעולה שהשם עשה עמי טוב כעת, והזמר הוא לשם שמים, לזמר לשמו של הבורא יתברך על שבחו של מקום - שעל ידי זה יכירו הכל, ואני אפרסם עד כמה השם טוב ומטיב לטובים; אני מודה לו על מה שעשה עמי, ומכוח זה יכירו כולם בטובו יתברך.
בחלק זה של הפרק מבקש דוד שני דברים: שהעונש הבא עליו יהיה לפי מידת "אפך" בלבד - "משפט צוית", ולא לפי "עברות צוררי" שמקטרגים ומוסיפים כעס יותר מן הראוי; ושהקדוש ברוך הוא יערוך את מעשיו לעומת מעשי רודפיו - "ה' ידין עמים" - ואז במשפט יצא צדיק. במעשים החיצוניים הוא מבקש השוואה אליהם, ובתום הלב אין הוא צריך השוואה כלל, שהרי "בוחן לבות וכליות אלהים צדיק" ו"מושיע ישרי לב". ומכאן ואילך מתהפך הדבר על הרשעים: החרב שליטשו תבוא בלבם, החיצים שדרכו יפעלו בדולקים אחריו, וכל מהלך תכנוניהם - מקליטת המחשבה ועד היישום - נולד שקר: "בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל", "ישוב עמלו בראשו". ועל כל זה חותם דוד בהודאה על הטוב שנעשה עמו, ובזמר לשמו של הבורא יתברך, שמתוכו יכירו הכל בטובו.