פרק ס"ז בתהילים הוא מזמור קצר ומוכר מאוד. המלבי"ם מבאר שהמזמור התייסד על הרעב שהיה בימי דוד שלוש שנים. דוד שאל בה' על מה בא הרעב, והקדוש ברוך הוא השיב לו: "אל שאול ואל בית הדמים" - אחד, על שאול שלא נספד כהלכה, ושניים, בית הדמים, על מה שגרם להריגתם של הגבעונים. ולאחר שנעשה התיקון נאמר "ויעתר ה' לארץ אחרי כן", וירד הגשם.
חז"ל למדו שבעקבות המאורע הזה באו גרים רבים והתווספו לעם ישראל. מדוע? כיוון שראו איזה כבוד נהגו ישראל בגרים גרורים - שהגבעונים גרים גרורים היו - וה' דרש את כבודם, ותמורתם נמסרו מבני המלך למיתה. בזה נתקדש שם שמים, ועל ידי כן באו גויים והתגיירו, ובאו ללמוד את תורת ה' ולהיות חלק מעם ישראל. המזמור מתאר את אותם גרים שבאו בעקבות החסד שעשה ה', ובעקבות הדין שעשה במי שנהגו שלא כהוגן כלפי הגבעונים.
אם כבר דיברנו על גרים: אמר פעם אדמו"ר אחד - אילו היה גוי יודע איזו שמחה יש ליהודי כשמישהו דופק על הבימה ומכריז "אין תחנון היום", היה מתגייר מיד. שמחה כזאת אי אפשר להפסיד.
האלשיך הקדוש מבאר שהמזמור מדבר על ימות המשיח, שאז נזכה לשפע טוב, יתקדש שם שמים, ובאחרית הימים כל העמים ילכו בשם ה' ויתנו לו כבוד. ומזה עצמו יש התעוררות לעם ישראל, כלשון הכתוב "למה תהיו אחרונים להשיב את המלך אל ביתו?" - אם הגויים יבואו, למה תהיה אתה האחרון? השב אתה את המלך אל ביתו כבר עכשיו, והתחזק כבר עתה בדבקות בה'. לאחר שהמזמור הקודם דיבר על הגלות, יש כאן תפילה למהר את הגאולה ובקשה לתשועה נפשית ולתשועה גופנית - זה עניינו של המזמור וחיבורו למזמור שלפניו.
בספר "זה השער" מובא רמז על פי ה"נחל קדומים": הגזירה הקדמונית להיות במצרים הייתה ארבע מאות ושלושים שנה, וכן נאמר "ומושב בני ישראל בארץ מצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה". ולמה דווקא 430? אומרים המקובלים שזה כמניין חמש פעמים שם אלוקים: אלוקים בגימטריה 86, עשר פעמים אלוקים 860, חציו 430 - הרי חמש פעמים שם אלוקים.
אלא שבפועל השתעבדו ישראל במצרים 86 שנה בלבד - שם אלוקים אחד, ולא חמישה. גלות מצרים כולה הייתה 210 שנה, אך השעבוד הקשה היה 86 שנה. נמצא שלגלויות הבאות נשארו עוד ארבעה שמות אלוקים, להיפרע מאיתנו עוד ארבע פעמים דין על מה שחסרנו מן ה-430. וכך כתוב בספרים הקדושים בהרבה מקומות, ששאר הגלויות באות להשלים את מה שלא השלמנו בגלות מצרים כראוי: בבל, מדי, יוון, והגלות האחרונה והקשה - גלות אדום. ארבע גלויות כנגד ארבעה שמות אלוקים שעוד נותרו מגזירת מצרים.
ולמה לא שילמנו את כל המחיר כבר במצרים? כי לא יכלו להתמהמה. אילו היינו נשארים שם 430 שנה, לא היה את מי לגאול. לכן הוציאנו ה' בטרם עת, ואמר לנו: אתם בתשלומים, תשלמו את מה שאתם חייבים על גלות מצרים.
לפי זה, מכיוון שהמזמור מדבר על קיבוץ גלויות, שאז "ה' אחד ושמו אחד" והיה ה' למלך על כל הארץ, לכן מוזכר בו שם אלוקים חמש פעמים - 430 - לומר לך שכאשר נתקבץ מגלות אדום ותהיה מלחמת גוג ומגוג, כבר השלמנו חמש פעמים אלוקים, ועל ידי זה אנו ראויים לגאולה.
אֱלֹהִים יְחׇנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה׃
"יחננו" - יעשה איתנו חנינה. "יאר פניו" - יראה לנו פנים שוחקות. "ויברכנו" - מבאר המלבי"ם שהברכה היא בגשמים, על פי דרכו שכל העניין נסוב על שלוש שנות הבצורת. הברכה שבאה לאחר התיקון היא שירדו גשמים לארץ וחזרו החיים.
"יאר פניו אתנו סלה" - להודיע לנו על ידי האורים ותומים. שהרי כאשר היה דוד צריך למסור מבני שאול, כיצד ידע את מי למסור למיתה? העביר אותם לפני האורים ותומים, ומי שהארון קלטו - ידעו שהוא הולך למיתה, ומי שלא - לא. וכן נאמר "ויבקש דוד את פני ה'", לדעת מפני מה נגזרה הגזירה. הרי ש"יאר פניו" פירושו שה' יאיר פניו על ידי האורים ותומים, לדעת מי הוא זה שעליו נגזרה הגזירה.
לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכׇל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ׃
רש"י מפרש: להודיע שמידתך להיטיב לעמך, ועל זה יודו וישמחו וירננו גם הגויים, בראותם שה' נאמן לשלם גמול למאמינים בו ולדבקים בו.
המלבי"ם מבאר: אחרי שענה ה' לדוד שהחיסרון שבגללו באו שנות הרעב הוא חטא הגבעונים, בזה "לדעת בארץ דרכך" - ידעו את דרך ה', שדרכו לעשות משפט גם לגרים, ושהקדוש ברוך הוא תובע גם את כבודם של הגרים.
ובייחוד שהתשובה הייתה גם על שאול שלא נספד כהלכה, וגם על שהרג את הגבעונים. ולכאורה יש כאן דואליות: מצד אחד אתה דורש את כבודו של שאול שלא הספידוהו כהלכה, ומצד שני אתה אומר ששאול פגם וצריך לשלם על חטא הגבעונים ועל הריגת נוב עיר הכהנים. אז זה בעד שאול או נגד שאול? התשובה: אצלנו זו סתירה, אך אצל הקדוש ברוך הוא "במקום משפטו שם פועלו" - במקום שבו ה' עושה משפט, שם עצמו הוא פועל טובה עם אותו אדם.
אנחנו, כשמישהו עשה לנו דבר שלא רצינו, מסמנים אותו - הוא מחוק אצלנו. גם אם עשה הרבה דברים טובים, מוצאים סיבות לגמד את הטוב ולהאדיר את מה שנפגענו ממנו. אצל הקדוש ברוך הוא אין זה כך: אם עשה אדם משהו נגד ה' - יקבל את עונשו במינון המדויק; ואם עשה בעד ה' - יקבל את שכרו במינון המדויק. אין מציאות שבגלל המשפט לא ייזכרו מעשיו הטובים, או שבגלל ההטבה לא ייזכרו רעותיו. זהו "לדעת בארץ דרכך": במשפט הזה נודעת דרך ה', שעל כל דבר ודבר הוא נפרע כדין וכראוי, ומביט גם על הזכות וגם על החובה.
עוד מבאר המלבי"ם: "הארץ" היא היפך השמים - גם בארץ ידעו את דרכיך הנעלמים. עד עתה היו הדרכים הללו נסתרות אצל הבורא, וכעת גם בארץ ידעו מהי הנהגתו יתברך. "ובכל גויים ישועתך" - יראו שמי שחוסה בה' יתברך, ה' הוא ישועה לו ומגן לו.
המלבי"ם, נאמן לשיטתו בכמה מקומות, מחלק: "גויים" הם הקיבוצים - עצם התקבצות של אנשים; אפילו אוסף ילידים ביער עד באפריקה נקרא "גוי", כי זו קבוצה, אך אין להם מלך וחוקים משלהם. "עמים" הם הקיבוצים החשובים יותר, שיש להם מלך והנהגה. "לאומים" הם אומות שיש להן דת מיוחדת וחוקים מיוחדים - מדרגה גבוהה יותר, אומה מתוקנת יותר. לכן נאמר "ישמחו וירננו לאומים" - הם ירננו יותר, ואילו אצל הגויים נאמר רק שידעו את ישועתך.
יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם׃
כל האומות יראו ויודו לך, כיוון שיראו כיצד אינך מקפח שכרם של המאמינים בך. כשמדובר בגאולה - יראו שכל מה שעבר וסבל עם ישראל לאורך השנים לא היה לחינם, שהרי עתה הקדוש ברוך הוא גואל אותנו ומיטיב עמנו ככל ההבטחות שבספרי הנביאים.
לפי המלבי"ם, "יודוך עמים כולם" - לא מקצתם בלבד יודוך אלא כולם, גם העמים וגם הלאומים. והרי ללאומים יש דת משלהם ועבודה משלהם, ולכן הם פחות נוטים לקבל דת אחרת או להאמין בכוח עליון אחר. אלא שכאן, כשיראו את הנהגתך - כיצד דרשת את כבודם של אותם גרים גרורים - גם הלאומים יודוך. גם מלאך רע עונה אמן בעל כורחו, והם יספרו בפרהסיה את שבחו של הבורא.
יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה׃
"כי תשפוט עמים מישור" - רש"י מפרש שהוא לשון זכות. "ולאומים בארץ תנחם" - תנהיג אותם, תנהיגם בדרך מישור, ועל ידי כן כולם יודו לך. המצודת דוד מבאר שישמחו כשיראו שאתה שופט במישור, היינו על פי הדין הראוי ולפי הגמול. וזה מתאים מאוד לדברי המלבי"ם: אתה שופט במישור ועושה צדק גם עם כאלה שהיינו אומרים עליהם "מה הם, גרים, מי הם בכלל, אין צורך לדאוג לכבודם". לא כך - הקדוש ברוך הוא דואג גם להם, ודרש את כבודם, ואמר לקחת מבני המלך למיתה תמורת אותם אנשים הנחשבים לכאורה לשפלים שבעם ישראל. כשיראו איך אתה שופט במישור לפי הדין הראוי ולפי הגמול המתבקש - ישמחו ויודו לה'.
המלבי"ם מוסיף ביאור: "תשפוט עמים מישור", והלאומים ישמחו וירננו "כי בארץ תנחם" - שיראו שהגם שהם בארץ, אתה מנחה אותם בדרך הישר ומשגיח בארץ, "סלה", סיום העניין. שהרי בתפיסת הלאומים הקדוש ברוך הוא אינו משגיח על הנעשה כאן. הם בעטו את הקדוש ברוך הוא לשמים: שב שם ואל תפריע לנו. נוח להם להרחיק אותו - הוא עליון, רם ונישא, ובלבד שלא יסתכל עליי ואוכל לעשות כרצוני. אבל כאן, כשיראו שאתה שופט עמים מישור ומנהיג אותם בארץ, זו הפתעה גמורה עבורם, דבר נגד כל תפיסתם. ואז ישמחו וירננו לראות שהקדוש ברוך הוא משגיח גם כאן, ושעיניו צופיות גם על מעשי בני האדם, ואין הוא כמי שברא את העולם ואינו מתערב בו.
יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם׃
גם בעבור העניין הזה יודוך: המצודת דוד אומר שכשיראו שאתה משיב לכל אחד כגמולו - ישמחו ויודו לך. והמלבי"ם מבאר לפי עניין הגבעונים: עכשיו, אחרי שלוש שנות הרעב ואחרי שדוד המלך פעל את הפעולות המתבקשות, אומר דוד - ריבונו של עולם, הורד את הגשם. ועל ידי זה יוודע שה' שופט במישור, ביושר, שהרי אחרי שתוקן הקלקול הוריד ה' את הגשם. לכן "יודוך עמים אלוהים יודוך עמים כולם" - שלאחר שתיקנו את המעוות, הקדוש ברוך הוא משפיע עליהם את השפע הטוב הראוי להם.
אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ׃
ה' ישפיע גם על הארץ שתיתן יבולה, ובזה שהארץ נותנת יבולה "יברכנו אלוהים אלוהינו". המלבי"ם מבאר תמיד ששם "אלוקים" מורה על היותו מושל ושולט בעולם - תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם, ועיניו צופיות על כל העולם. ואילו "אלוקינו" הוא ביטוי ייחודי, במה שהוא אלוה שלנו - השגחתו הייחודית והפרטית על עם ישראל. לכן: ארץ נתנה יבולה, ואז יברכנו אלוקים - שהוא אלוקי כל העולם - גם מצד שהוא אלוקינו, ויש לו השגחה פרטית עלינו.
יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ׃
דוד חותם את המזמור: "יברכנו אלוקים", "וייראו אותו" - יפחדו ממנו "כל אפסי ארץ". ומדוע ייראו? רש"י מפרש, לפי שמדובר בגאולה העתידה: יאמרו ראו אלו שהיו יראי ה', איך בירכם וגידלם.
וראוי להבין מה הקשה לרש"י. שהרי "יודוך עמים אלוהים", "ארץ נתנה יבולה", "יברכנו אלוהים אלוהינו" - כל אלה מובילים להודאה ולשבח, לא ליראה. וכי מפני שה' משפיע טוב אירא ממנו? ויתרה מזו: אילו נאמר "יברכם" - שהברכה ניתנת להם - היה מובן שייראו מלפניו, פן ייטול מהם את הברכה. אבל נאמר "יברכנו" - הברכה מושפעת עלינו, ומדוע שהגויים ייראו? לכן מפרש רש"י שיאמרו: ראו אלה שהיו יראי ה', איך בירכם וגידלם - ואם כן כדאי גם לנו להיות יראי ה' כדי שגם אותנו יגדל. כשיבינו שזכינו מכוח היראה שהייתה בנו, ירצו גם הם להיות יראים מאת ה' כדי שיזכו אף הם.
והמלבי"ם מבאר באופן נפלא: על ידי שיברכנו אלוקים, יראו אותו כל אפסי ארץ - שהרי נעשה דין באותם שנהגו שלא כהוגן כלפי הגרים הגרורים, ואחר כך "כי עמך הסליחה למען תיוורא". כאשר יודעים שהסליחה היא מאת ה', מזה עצמו יראים ממנו, שהרי אם לא אבקש סליחה ואמשיך להתנהג שלא כראוי - אֵענש, או לא אקבל שפע. וכאן ראו שמיד כששבו בתשובה ירד הגשם: עמך הסליחה, ה' סלח והשפיע עליהם שפע - וזה עצמו גרם למורא, "למען תיוורא", ועל ידי זה ייראו אותו כל אפסי ארץ.
בספר "זה השער" מובא רמז: תיבות "אלוהים אלוהינו" הן ראשי תיבות של הפסוק "ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאוכלה". ומה הקשר בין הלחם אשר נתן ה' לאוכלה לבין "יברכנו אלוקים אלוקינו"?
מביא בשם התוספות יום טוב: בזימון לברכת המזון אנו אומרים "ברוך אלוקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו", ואילו בברכת התורה אנו אומרים "ברכו את ה' המבורך... אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה'". מדוע בברכת המזון מזכירים שם אלוקים ובברכות התורה שם הוי"ה?
אלא שתורה לא היה ה' חייב לתת לנו. התורה "מסטירין דיליה", גנוזה אצלו, ומלאכי השרת לא יכלו לעכל: מה פתאום מוריד תורה לארץ? חמדה גנוזה שהייתה לך - מה עשית בה? אין ה' חייב לתת לנו תורה, אלא ברוב רחמיו וחסדיו גמל עמנו חסד ונתן לנו תורה. אבל מזונות - כן; אם אתה מוציא עם למדבר, אתה צריך לזון אותו; אם אתה מוליד אדם בעולם, אתה צריך לדאוג לפרנסתו, ואם אין ביכולתך לפרנסו אל תביאהו. ומאחר שהקדוש ברוך הוא הביאנו לעולם, נמצא שעל פי הדין מוטל עליו לפרנסנו. אמנם "לפרנס" אין פירושו כל השפע שיש לנו, שהרי גם בפת קיבר אפשר לשרוד, וה' ברוב חסדיו עושה הרבה מעבר למה שכביכול מחויב; אבל עצם הזנתנו ופרנסתנו - הדין נותן.
לכן בברכת המזון אנו מברכים "אלוקינו שאכלנו משלו" - שם אלוקים, מידת הדין, שכך היא תובעת: לפרנס את מי שיצרת. ואילו על לימוד התורה, שאינו חובה כלפינו, אנו מודים בשם הוי"ה, שהוא ביטוי לחסד. וזהו הרמז שבפסוק: "ארץ נתנה יבולה" - פרנסה, ולכן "יברכנו אלוקים אלוקינו", מצד שם אלוקים, מצד הדין, שהקדוש ברוך הוא יצר בריות וממילא מחויב לפרנסם.
בשולי הדברים: מזמור זה נוהגים לומר בזמן הספירה, אחרי שמסיימים לספור ספירת העומר. בקבלה מקובל שהמזמור מצויר בצורת המנורה, וידוע שיש סגולה מיוחדת לומר את ה"למנצח" מתוך קלף המצויר בצורת מנורה, ויש בזה עניין גדול.
וכך הוא בנוי: שלושה פסוקים רצופים מצד אחד ושלושה מן הצד השני - שלושה קנים מזה ושלושה מזה, ופסוק ארוך אחד באמצע שהוא גוף המנורה היורד עד הרגל. הפסוק הראשון, "למנצח בנגינות מזמור שיר", הוא הנרות שבחלק העליון. "אלוהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה" - שבע תיבות, הקנה החיצוני משמאל. "לדעת בארץ דרכך בכל גויים ישועתך" - שש תיבות. "יודוך עמים אלוהים יודוך עמים כולם" - שש תיבות. הקנה האמצעי, "ישמחו וירננו לאומים כי תשפוט עמים מישור ולאומים בארץ תנחם סלה" - אחת עשרה תיבות, והוא הרגל האמצעית. ומן הצד השני: "ארץ נתנה יבולה יברכנו אלוהים אלוהינו" - שש תיבות, "יברכנו אלוהים וייראו אותו כל אפסי ארץ" - שבע תיבות. נמצא ששני הקנים החיצוניים בני שבע תיבות, הפנימיים בני שש, והמרכזי בן אחת עשרה. ובסך הכול עולה המניין לארבעים ותשע תיבות, כנגד מ"ט ימי הספירה, ולכן קוראים אותו בספירת העומר אחרי שמסיימים לספור. וכשמברכים, שמים לב שכל יום ויום מימי הספירה מכוון כנגד תיבה אחת מתוך ה"למנצח".
ולמה בקצוות שבע תיבות? לרמוז שיש מצווה למנות שבועות - שביעייה אחת; והתיבה השביעית מרמזת שבסוף השבוע הראשון צריך לומר "שבוע אחד בעומר", שאף שאין כאן עדיין מניין שבועות רבים אלא שבוע אחד, מכל מקום צריך להזכירו ולאומרו.
רמז נוסף: מ"ט התיבות הן כנגד מ"ט שערי בינה, והמזמור הוא מזמור ס"ז, שהוא בגימטריה "בינה". ויש אומרים שמזמור זה היה חקוק ומצויר בצורת מגן דוד, ובא לרמז שיש הגנה והצלה לדוד המלך - שזו הברכה שבמזמור - שהיה כתוב על מגינו ומכוחו ניצול מן האויבים.