פתיחה
אנו ממשיכים בפרק ס"ו. כזכור, המלבי"ם מחלק את הפרק לארבעה עניינים: הנהגת ה' הכללית על פי הטבע; ההנהגה הניסית שמעל הטבע; סיפורו של מנשה המלך על המאסר וההצלה; ולבסוף פנייה אל עם ישראל. בחלק שלפנינו אנו מסיימים את עניין ההנהגה הניסית, ועוברים אל סיפורו האישי של מנשה. לעומת זאת הרד"ק מבאר את כל הפרק כולו על הגאולה העתידה ועל יציאתנו מן הגלות.
הפך ים ליבשה - כשרואים את יד ה'
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה, בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל, שָׁם נִשְׂמְחָה בּוֹ.
אומר הרד"ק: זהו אחד מן המעשים הנוראים - שה' הפך את הים ליבשה כשהוציא את ישראל ממצרים. "בנהר יעברו ברגל" - עברו את הירדן ברגליהם, אף שהיה אמור אדם לעבור נהר בסירות, כאן עברו אותו ברגל. "שם נשמחה בו" - כך גם אנחנו עתידים לשמוח ביציאתנו מן הגלות, שכן לפי הרד"ק כל הפסוקים כאן מדברים על הגאולה, בבחינת "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
רש"י כותב: "שם נשמחה בו - מצאתי שם היה דבר שהיה נשמח בו, כלומר שראה הים את הקב"ה". דברים אלו תמוהים מאוד, ולא זכיתי להבין בהם פשט. יש שניסו להסביר, אך ההסברים דחוקים. עיינתי וחיפשתי, וראיתי בספר פרשנדתא שהגירסה שונה ממה שלפנינו. וזה כלל גדול: כשאתם רואים ביטויים תמוהים או משפטים תלושים, כנראה שחסר משהו - חסרות מילים, או שיש מילה שצריך לשנותה, משהו השתבש. כך גם כאן. ראשית, בכתבי היד לא מופיעות כלל המילים "כלומר שראה הים את הקב"ה". ובאמת, גם אם תאמר שראה הים את הקב"ה - וכי עד עכשיו לא ראה? ואם נאמר שה' נגלה על ים סוף, מה פירוש "היה נשמח בו"? הים שמח מכוח זה? והיכן מצאנו שהים שמח? ועוד: הכתוב אומר "נשמחה" - אנחנו נשמח, ואיך תוציא מזה שהים שמח? הגירסה בכתבי היד היא: "שם היה דבר שהיינו שמחים בו" - וזה כבר מובן היטב. כאשר ה' הפך את הים ליבשה וגזר לנו את הירדן, שם היה דבר שהיינו שמחים בו.
המלבי"ם מבאר: ה' הפך את הים ליבשה בשביל עם ישראל, וכן עברו את הנהר ברגל, ו"שם נשמחה בו" - כי הכרנו שה' משגיח על כל מה שקורה עם האדם בפרטות, ומשנה את הטבע בעבורם. זה מה שהסברנו קודם ב"לכו וראו מפעלות אלהים, נורא עלילה על בני אדם": כשאנחנו מתבוננים בטבע איננו רואים את יד ה', אבל כשהקב"ה הופך ים ליבשה ומעביר בנהר ברגל - כאן כבר רואים בעליל את יד ה'. ומכאן תיזהר, כי ה' ברגע אחד יכול לשנות את הטבע.
מושל בגבורתו עולם - שלא תרים את עיני ה' למעלה
מֹשֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ עוֹלָם, עֵינָיו בַּגּוֹיִם תִּצְפֶּינָה, הַסּוֹרְרִים אַל יָרוּמוּ לָמוֹ סֶלָה.
הרד"ק מבאר: כאשר ה' יוציא את עמו ישראל מן הגלות, על ידי זה ימשול ה' לעולם על כל העמים - כלומר כולם יכירו בממשלתו ובמלכותו. זה מה שאנו מתפללים: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ואז כל העמים ידעו אותי ויעבדו את ה' בשפה ברורה. הכול יהפוך למציאות שבה כולם מכירים איך ה' בגבורתו מושל בעולם.
"עיניו בגויים תצפינה" - עיני ה' כביכול יצפו בגויים לראות את מעשיהם ולגמול להם כמעשיהם. כי עד אותו זמן הקב"ה מאריך אפו להם; אנחנו רואים שהיום הגויים עושים עוולות גדולות ורשעות גדולות וה' מאריך אפו. אבל כאשר יגיע אותו זמן - "עיניו בגויים תצפינה", ה' יבחן את מעשיהם ויעניש אותם כפי מעשיהם. ואותם סוררים - ה' ישפיל אותם, "אל ירומו למו סלה", שלא יתרוממו ולא יקבלו מעלה. וכפי שרש"י מבאר: "אל ירומו" - לא תהיה ידם רמה, אלא יהיו שפלים.
המלבי"ם מבאר: "מושל בגבורתו עולם" - ה' מושל על העולם והטבע נכנע תחתיו, יש בידו גבורה להכניע את חוקי הטבע כמו שעשה לישראל ניסים ביציאת מצרים. "עיניו בגויים תצפינה" - להשיב להם רעתם. ולכן מעתה "הסוררים אל ירומו למו" - שלא ירימו את עיני ה' כביכול, לומר שעיני ה' למעלה ואינן משגיחות בעולם התחתון השפל. זו הכוונה: אל תרים את עיני ה' למעלה. כמו שדיברנו בפסוקים הקודמים, שהגויים כביכול בועטים את הקב"ה למעלה, ואז ממילא אפשר לעשות מה שבא לנו - "ה' אינו כאן, הוא גבוה, רם ונישא". על זה אומר הכתוב: גמרנו. אחרי שתראה את יד ה' משדדת את מערכות הטבע, לא תאמר עוד שעיניו של הקב"ה למעלה ואינן מביטות במה שקורה כאן, אלא "עיניו בגויים תצפינה" - עיני ה' מביטות למטה להשגיח על מעשי הגויים. "סלה" - כאן נסתיים העניין.
וכזכור, לפי המלבי"ם "סלה" משמעותו תמיד סיום העניין, ואילו לשאר המפרשים "סלה" הוא לשון נצח ועד, לעולם. כאן מסתיים אפוא העניין השני - ההנהגה הניסית, ומכאן ואילך מתחיל העניין השלישי, שבו מספר מנשה את שעבר עליו במאסר ובהצלה.
ברכו עמים אלהינו - נס קיומה של האומה
בָּרְכוּ עַמִּים אֱלֹהֵינוּ, וְהַשְׁמִיעוּ קוֹל תְּהִלָּתוֹ.
ישראל יאמרו לגויים: אתם חווים ורואים עכשיו את הנהגת ה', רואים את כוחו, רואים איך הוא משדד מערכות הטבע - זה הזמן שתשבחו את ה'. "ברכו עמים אלהינו" - אתם רואים את הנפלאות שעשה איתנו, ורואים גם את הפלא הגדול מכולם. אומר היעב"ץ שבעיניו הוא יקר וגדול יותר מכל ניסי ומופתי יציאת מצרים: קיומה של אומה בין שבעים זאבים, שכולם רוצים לטרפה ועדיין היא קיימת. מי יכול להאמין? עם ישראל חי אלפי שנים, שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, כנגד כל הסיכויים. לא היה מלך או אומה שלא חיפשו איך להשמידו, להורגו, לדלל ולמעט אותו - ועד היום: האיחוד האירופי, הפלסטינים, איראן ומי לא. העולם לא השתנה, ועם כל זה העם היהודי קיים לעולם. כשיראו הגויים את זה יהיו המומים, ואז נאמר להם: "ברכו עמים אלהינו והשמיעו קול תהלתו" - הללו את ה'! הנה האומה שכל כך רצית להשמיד, ראה כמה אלפי שנים היא עוד קיימת.
ואגב, זה דבר שאין לו אח ורע. גם אם תמצאו עמים קדמונים - תאמרו לי סין היא אומה קדמונית, אך היא יושבת על מקומה. אבל איזו אומה מפוזרת בין האומות ועדיין קיימת? אין אומה כזאת בעולם. בתוך תקופה קצרה, עניין של דור או שניים, ההיסטוריה שלה נמחקת והם הופכים לחלק מן האומה החדשה. אמריקה היא בליל של מיני עמים, וכל אחד שתשאל שם - הוא אמריקאי, וכולם מתחתנים זה עם זה, גם בנישואים הטרוגניים. המציאות היא שרק אומה אחת הצליחה לשרוד שלושת אלפים ושלוש מאות שנה שלא בארצה - ואגב, גם היום איננו בארצנו, רוב עם ישראל בגולה - ועם כל זה עם ישראל שרד, עבר קשיים ועבר ניסיונות, ושורד. על זה: "ברכו עמים אלהינו".
המלבי"ם מבאר: אתם העמים תברכו את אלוקינו, שה' משגיח עלינו בהשגחה פרטית. עד כה דיברנו על הנהגת הטבע, ועכשיו עובר לדבר על ההשגחה הפרטית. ההשגחה של הקב"ה על הגויים היא כללית - "עיניו בגויים תצפינה", ואילו עלינו ההשגחה פרטית. נושא ההשגחה כולו שנוי במחלוקת ראשונים: האם יש השגחה על הגויים או אין? האם ההשגחה שם פרטית או כללית? האם יש השגחה על בעלי חיים? האם גם על עלה קטן יש השגחה, או על תולעת קטנטנה שהקב"ה חמל עליה ונפל עליה עלה לכסותה, כדברי הבעל שם טוב ועוד. יש בזה שיטות בין הקדמונים, ומי שירצה - בשפתי חיים לרב פרידלנדר יש משנה סדורה המבארת את כל העניין: מהי משמעות המילה "השגחה", וכיצד ההשגחה אצל עם ישראל שונה במציאותה מן ההשגחה ביחס לגוי.
"והשמיעו קול תהלתו" - מבאר המלבי"ם, כדרכו במקומות רבים, שהתהילה היא כעצם מופשט: התהילה נותנת קול בשבח ה', והיא כמו הולכת ומזמרת את שבחו - ואתם תשמיעו אותה, תפיצו ותפרסמו אותה.
השם נפשנו בחיים
הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים, וְלֹא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ.
לפי הרד"ק: ה' השאיר אותנו בחיים בגלות, ולא נתן לרגלנו להתמוטט. את זה יאמרו ישראל אחרי כל הגלויות - אותם שיישארו, שעליהם נאמר "והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב". אלה שיהיו מצורפים ומזוקקים ומזוככים, הם יאמרו: "השם נפשנו בחיים", הודו לה' שהחיה אותנו.
המלבי"ם מבאר שכאן מתחילים דבריו של מנשה: אף שהייתי בסכנה גדולה על ידי האויב, ה' שם נפשי בחיים ולא נתן למוט רגלי - על ידי הייסורים שב בתשובה ולא התמוטט, ומכוח זה השיבו ה' למלכותו.
כי בחנתנו - הבחינה והצירוף
כִּי בְחַנְתָּנוּ אֱלֹהִים, צְרַפְתָּנוּ כִּצְרׇף כָּסֶף.
רש"י וכן המצודת דוד מבארים: הצרות שבאו עלינו נועדו לבחון אותנו, האם אנו עומדים באמונת ה' או לא. כל הצרות היו כלי לבדוק את עם ישראל. "צרפתנו" - לשון צורף, כמו צורף המסיר את סיגי הכסף על ידי שצורפו באש. וכיצד צורפים באש? לוקחים את הכסף ומתיכים אותו, וכשמעורבות בו מתכות נוספות - כל מתכת נמסה בטמפרטורה אחרת, ועל ידי העלאת הטמפרטורה לאט לאט המתכות נפרדות זו מזו. כך "צרפתנו כצרוף כסף" - שעל ידי כן נתמרקנו מן העוונות ונעשינו ראויים לגאולה.
המלבי"ם מבאר שגם זה חוזר על מנשה: מה שה' צירף אותו בייסורים דומה לצירוף הכסף באש, להסיר ממנו את הסיגים ולעשותו כלי הראוי למלאכה. ובפרט לפי מה שאמרו חז"ל שמלך בבל השליך את מנשה בדוד של נחושת והסיק את האש תחתיו - הדימוי מתאים ממש: הכניסו אותנו לתוך הסיר והבעירו את האש, וה' עשה זאת כדי לצרף, לזקק ולזכך אותנו. ומה ההבדל בין "בחנתנו" ל"צרפתנו"? מבאר המלבי"ם שהבחינה קודמת לצירוף - תחילה בוחנים לראות אם יש בו סיגים, ולאחר שרואים שיש בו בעיה - צורפים אותו. שני שלבים: שלב הבחינה ושלב הצירוף.
הבאתנו במצודה
הֲבֵאתָנוּ בַמְּצוּדָה, שַׂמְתָּ מוּעָקָה בְמׇתְנֵינוּ.
"הבאתנו במצודה" - למקום צר, למאסר. "שמת מועקה" - מסגר; כל דבר שמעיק ומציק נקרא מועקה. המלבי"ם מבאר שגם זה על מנשה: כאשר כלאו אותו שמוהו במצודה, היא בית הסוהר, ו"שמת מועקה במתנינו" - שהקיפו את מותניו בברזל מסביב שלא יוכל לזוז ממקומו. כידוע, כשרצו לכלוא אדם בצורה מגבילה היו שמים את רגלו בסד - מקבעים את רגליו בשלשלאות ברזל או בסד מיוחד, אולי עשוי עץ עם מנעול, שלא יוכל להזיז את רגליו. וכך היה להם גם מקום לקבע את מותניו, שלא יוכל לנוע ולא להתהפך ולא לזוז כלל.
הרכבת אנוש לראשנו - באש ובמים
הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ, בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם, וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה.
הרד"ק מבאר: לפני הגלות ממשלתם של ישראל הייתה ממשלתך בלבד, ריבונו של עולם, ומשגלינו - "הרכבת אנוש לראשנו", לקחת אדם ושמת אותו לראש עלינו. פעם נבוכדנצר, פעם אחשוורוש, כל פעם אנוש אחר נעשה לנו לראש; השלטת עלינו את האומות. "באנו באש ובמים" - עברנו צרות קשות, שהצרה נמשלה לאש ולמים: האש שורפת ומכלה והמים שוטפים, ועם כל זה, הודו לה', לא כלינו. "ותוציאנו לרויה" - הוצאת אותנו לארץ רוויה, ארץ שאנו רוויים ודשנים בה. ומעיר הרד"ק: שימו לב שהלמ"ד קמוצה, והקמץ בא לבטא את ה"א הידיעה. כמו ה"א שיש בה פתח או קמץ שהיא ה"א הידיעה: כשאני אומר "תביא לי כוס" - כל כוס שתביא טובה; וכשאני אומר "תביא את הכוס" - זו הכוס הידועה. כך גם כאן: "רויה" - איזו רוויה שתהיה; "לָרויה" - הרוויה הידועה והמפורסמת, היא ארץ ישראל, הארץ המשובחת והמיוחדת. ומה פירוש "הרכבת אנוש לראשנו", והרי מדובר באומות רבות? רש"י מבאר: מכל אומה ואומה היה לנו אנוש על ראשנו, אחד שהיה לנו למלך ורודה בנו.
המלבי"ם מבאר שגם זה חוזר על מנשה: "הרכבת אנוש לראשנו" - זה שר בית הסוהר שבו היה מנשה כלוא, שישב על ראשו ועינה אותו בייסורים. "באנו באש ובמים" - לפי מה שאמרו חז"ל הדבר נפלא מאוד: הכניסו אותו לתוך סיר, בסיר מים ומבחוץ אש - הרי "באנו באש ובמים". ואם נאמר ששמוהו בסיר בלי מים, מבאר המלבי"ם שהרתיחו את האש תחתיו, ולאחר מכן הוציאוהו והשליכוהו למים, והפינג-פונג הזה נועד לענותו. עוד מבאר המלבי"ם על פי משל צירוף הכסף שלמעלה: אחרי שצורפים את הכסף, מיד מכניסים אותו למים כדי לצנן - וזה מחסם ומחזק אותו. כך כל מתכת שמלהטים אותה, מיד שמים אותה במים לחסמה. וזהו "באנו באש ובמים": אחרי שצירף אותנו באש, מיד הכניסנו במים. "ותוציאנו לרויה" - ואחרי כל הייסורים האלה, אומר מנשה, הוצאת אותי משם מבבל, שבאה הרוח ונשאה אותו והחזירה אותו למלכותו.
הגמרא במגילה דורשת: "באנו באש" - בימי נבוכדנצר, שזרק לכבשן האש; "ובמים" - בימי פרעה, שהשליכום ליאור; "ותוציאנו לרויה" - בימי המן, שהקב"ה הוציאנו מידיו בנס פורים. הספורנו אומר: "באנו באש ובמים" - אלו גזירות האומות, "ותוציאנו לרויה" - כדוגמת המן האגגי וזולתו, שה' הוציאנו מתחת ידו. ובליקוטי אמרים מביאים: "באש" - זה אברהם אבינו בכבשן האש, "ובמים" - זה נחשון בן עמינדב שהושלך למים, שזרק נפשו למים כדי שייקרע הים.
אבוא ביתך בעולות - תשלום הנדרים
אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת, אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי. אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי, וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי.
כאן מדבר בלשון יחיד, אומר הרד"ק, לפי שהוא מדבר באופן כללי על אנשי הגלות. יאמרו אנשי הגלות: נבוא לבית המקדש בעולות לשלם את הנדרים שנדרנו בגלות - שאם ה' יגאלנו נקריב ונעשה. זה הזמן, שהרי לדעת הרד"ק מדובר כאן בגאולה. ולפי רש"י: כאשר תבנה את בית המקדש, נשלם את הנדרים שנדרנו בגולה. ולפי המלבי"ם אומר מנשה: כשהייתי במצוקה, בכלא, אולי בתוך הדוד והסיר, נדרתי נדרים שאם ה' יצילני אעשה ואקריב - ועכשיו "אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי". "אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי" - מה שאמרתי ונדרתי כשהייתי תחת יד הכשדים, עכשיו אקריב את העולות על מזבח ה' ואקיים את נדריי.
מכאן, אומר המלבי"ם, מתחיל החלק הרביעי, החלק המדבר אל עם ישראל: הריעו לאלהים, קבלו את מלכותו - שהתרועה מורה על קבלת המלך, שה' הוא מלך על כל הארץ.
עֹלוֹת מֵיחִים אַעֲלֶה לָּךְ עִם קְטֹרֶת אֵילִים, אֶעֱשֶׂה בָקָר עִם עַתּוּדִים סֶלָה.
"עולות מחים" - מלשון מוח, כלומר כבשים בעלי מוח ושומן. "עם קטורת אילים" - הקטרת חלבי האילים; ואגב, ברד"ק שלפנינו נפלה טעות דפוס וכתוב "חלבי איים", נשמטה שם הלמ"ד, והנכון "חלבי אילים". "אעשה בקר עם עתודים" - "אעשה" כמו "וימהר לעשותו", שפירושו לתקנו: אתקן קרבן של בקר עם עתודים, שהם מיני בהמות שמנות. ומהו "סלה"? אומר המצודת דוד שהכוונה לנצח - כלומר, אם מדברים על הגאולה כדברי הרד"ק, הרי שכשייבנה בית המקדש השלישי כבר יהיה זה לנצח, לא ייחרב עוד.
לכו שמעו ואספרה
לְכוּ שִׁמְעוּ וַאֲסַפְּרָה כׇּל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אֲשֶׁר עָשָׂה לְנַפְשִׁי.
אומר הרד"ק: בעת הגאולה יאמר כל אחד לחברו - היה ירא אלוקים, בוא ואספר לך את ניסי ה' ואת הגאולה שגאלנו. זה יהיה בחדשות, זה יפתח את המהדורות, על זה כולם ידברו: לכו שמעו, היו יראי אלוקים, הנה תשמעו אילו ניסים עשה ה'. רש"י מבאר ש"כל יראי אלהים" הם הגרים - הגרים שהתגיירו, ולהם אומרים: בואו ונספר לכם מה עברנו, ואת הצרות שהיו לנו, ותראו את חסד ה' עלינו שבא וגאלנו. "לכו שמעו" - אומר הרד"ק שזה לשון זירוז: הזדרזו לשמוע את אשר עשה ה' לנפשי שהצילני. והמצודת דוד אומר שהלשון כאן לשון שכנוע: שלא יפוג לבבכם ותאמרו "איני מאמין" - אומר לך שמה שאני מספר קרה לי ממש, ועל ידי זה תאמינו שגם לכם יעשה ה' ניסים ונפלאות, כלומר תאמינו בהנהגת ה'.
המלבי"ם מבאר שכאן מנשה פונה לעם ישראל, לאחר שכבר חזר לארצו ולמלכותו, ואומר להם: לכו ושמעו את כל אשר עשה ה' לנפשי - איך קיבלו ה' בתשובה, ואיך נודעה לו השגחת ה'. וכמו שכתוב "ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלהי ישראל" - זה היה אחרי שחזר, שציווה את יהודה ללכת ולעבוד את ה'.
אליו פי קראתי - הפה והלשון
אֵלָיו פִּי קָרָאתִי, וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי.
רש"י מבאר: כשהיינו בגולה קראנוהו, ביקשנו את ה' והתפללנו אליו, וסיפרנו את רוממותיו - היינו את נפלאותיו וגדולותיו. והמלבי"ם מבאר על מנשה: כזכור, בתחילה קרא לכל העבודות הזרות שבעולם - שם בתוך הדוד התחיל לפנות לכל האלילים ולכל האלוהויות, חיפש אולי יש איזו אלוהות שלא הכיר די והותר ולא שמע עליה. בקיצור - אף אחד לא היה זמין. וכאשר ראה שאינו מוצא שום אלוה, אמר: כעת פניתי אל ה'. אלא שעדיין לא הוציא את הדברים מפיו, אלא "ורומם תחת לשוני" - כשקראתי לה' עוד לא היה זה בפה מלא, אלא תחת לשוני, הדיבור היה עדיין פנימי בפה. והמלבי"ם, כידוע, מבאר בכמה מקומות שיש הבדל בין "לשון" ל"פה": הפה מורה על הדיבור החיצוני, והלשון על משהו פנימי יותר, מהות שבפנים. כשרוצים לבטא דבר פנימי אומרים "לשון", וכשרוצים לבטא דבר חיצוני אומרים "פה". וכאן רצה לומר: ראו שהעניין עוד היה בפנימיותי - רוממותו של ה' הייתה עוד בפי פנימה, תחת הלשון, ועדיין לא ביטאתי את הדברים כלפי חוץ.
און אם ראיתי בלבי
אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי, לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי.
הרד"ק מבאר: גם אם ראיתי און בלבי לעשותו, כלומר ששאפתי לעשות רע, ואף שהמחשבה נגד רצון האלוקים ונחשבת כאילו הוצאתיה בשפתיי - עם כל זה לא שמעו אותה, לא מחשיבים לי אותה לעוון. כל המפרשים כאן אומרים שיש בפסוק ביטוי למה שאמרו חז"ל שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה: כשאדם מהרהר בלבו מחשבות און, אין ה' מחשיב לו זאת לרעה, "לא ישמע ה'" - כאילו אומר: את זה לא שמעתי.
אלא שצריך לדעת שלא בכל דבר נאמר כן, וכפי שדיברנו כמה פעמים בעבר, ואזכיר בקצרה. ראשית, במחשבת עבודה זרה - "למען תפוש את בית ישראל בלבם" - גם על מחשבת הלב נתבעים. וזה פשוט: מחשבת עבודה זרה פירושה שאני חושב לעבוד אלוה אחר, כלומר אני אומר "אין אתה אלוקים לי, יש לי אלוה אחר" - הרי הוא כבר עובד עבודה זרה וכופר, ודי בכך שהדבר עוון. שנית, "ולא תתורו אחרי לבבכם" - מחשבות עריות וכדומה, "ואל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאת קרי בלילה", שעצם המחשבה איסור ועוון. שלישית, אם אדם הורגל לעשות את המעשים הרעים - מענישים אותו גם על התכנון גם כשלא יצא אל הפועל. ולמה באופן רגיל אין ה' מעניש על התכנון - תכננת לגנוב ולא גנבת, אינך נענש על התכנון? מפני שכלל ישראל קדושים וטהורים, ואנו אומרים שאף שעלתה לו מחשבה כזו בלב, בפועל אולי לא היה מוציא אותה אל הפועל. אבל אם ה"רזומה" שלו מוכיח שמחשבות כאלה הוא מוציא אל הפועל והרבה - כאן אי אפשר לומר שלא ייענש על המחשבה, שהרי להפך, ודאי היה מוציא זאת לפועל, ועתה נאנס: תכנן שחברו יבוא איתו לגנוב ולא הגיע, או שראה משטרה באזור וחזר הביתה. וכי לא ייענש? בשמיים יענישוהו כאילו גנב. אם כן לא תמיד נאמר שאין ה' מעניש על מחשבה רעה.
אומר המלבי"ם: חז"ל אומרים שמנשה אמר אז בתפילתו, שאם ה' לא יעזור לו הרי כביכול - חלילה וחס - אינו טוב יותר משאר האלוהויות שפנה אליהן ולא עזרו לו. נמצא שבאותה שעה שפנה אל ה', עדיין היה בספק ולא הייתה ברורה לו אמונת ה'. וזהו שאומר כאן: אף שראיתי עדיין און בלבי, כלומר שמחשבות און היו עוד בלבי ולא הייתי שלם באמונת ה', הסתפקתי שמא "לא ישמע ה'" - חשבתי אולי ה' לא ישמע, אולי חלילה הוא כשאר האלוהויות שהתפללתי אליהן ולא נעניתי.
אכן שמע אלהים
אָכֵן שָׁמַע אֱלֹהִים, הִקְשִׁיב בְּקוֹל תְּפִלָּתִי.
המלבי"ם מבאר כדרכו שהמילה "אכן" באה תמיד לסתור את מה שחשבתי קודם: אומנם חשבתי כך, אכן עתה נודע לי אחרת. אף כאן: חשבתי "לא ישמע ה'", אכן נודע לי שטעיתי, כי ה' כן שמע את תפילתי וידע את ענייני, ומיד שהתחלתי להתפלל קיבלני בתשובה והחזירני למלכותי. ומהו "שמע אלהים הקשיב בקול תפלתי"? אומר המלבי"ם: הקשבה היא תמיד מרחוק - לא רק ששמע את תפילתי, אלא גם הקשיב לה כשהתפילה הייתה עדיין מרחוק, כבר מאז הקשיב בקול תפילתי.
ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי
בָּרוּךְ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי.
לפי הרד"ק: "אשר לא הסיר תפלתי" - לא דחה אותה אלא קיבלה ברצון, ולא הסיר חסדו מאיתי. וזה מדבר על הגאולה: ה' גאל אותנו, ומה שהתפללנו אלפי שנות גלות - לא הסיר את תפילתנו אלא קיבלה, והנה הביאנו וגאלנו.
המלבי"ם מבאר שזה סיום דבריו של מנשה: ברוך אלוקים אשר לא הסיר תפילתי - שהרי מן הדין היה ראוי שיסירה, כמו שמלאכי השרת הלכו וסגרו וסתמו את השערים. אין זה ראוי לקבל אדם שעושה תנאים לריבונו של עולם - במצב שכזה אתה עוד עושה תנאים? ועם כל זה "לא הסיר תפלתי", ראוי היה שיסירה ולא הסיר. "וחסדו מאתי" - לא עשה עמי על פי הדין והמשפט, אלא כל מה שעשה לי היה מצד חסדו, אף שלא הייתי ראוי לכך. שהרי באופן שבו פניתי, מידת הדין ודאי תבעה להיפרע ממני על כל העוולות שעשיתי בעבר, ועל אחת כמה וכמה שגם עתה איני בא בלב נשבר אלא עוד עושה תנאים. ודאי וללא כל ספק שזה חסד ה' - שהקב"ה בכל זאת שמע לי. וזהו "וחסדו מאתי": שה' לא הסיר את חסדו הגדול, הגם שלא הייתי ראוי לו.
לסיכום:
בחלק זה של המזמור למדנו את שיא ההנהגה הניסית - "הפך ים ליבשה", שבו מתגלה יד ה' המשדדת את חוקי הטבע, ומכאן שלא יאמר אדם עוד שעיני ה' למעלה ואינן משגיחות במטה. מכאן פנייה לעמים לברך את אלוקינו על ההשגחה הפרטית שבה זכינו, ועל פלא קיומה של האומה בין שבעים זאבים. ומכאן ואילך, לפי המלבי"ם, מספר מנשה את סיפורו: הבחינה והצירוף כצרוף כסף, המצודה והמועקה, האש והמים שבדוד הנחושת, נדריו בצר לו ותשלומם בבית ה', קריאתו שהייתה עדיין תחת לשונו ובלב מסופק - "און אם ראיתי בלבי" - ולבסוף ההכרה: "אכן שמע אלהים". וחתימת הכול: "ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי" - שראוי היה שתידחה התפילה, ובחסדו של ה' לבדו נתקבלה. ובזה סיימנו את פרק ס"ו.