מזמור ס"ו הוא מזמור של שבח והודאה שאין בכותרתו שם מחבר. לא נאמר בו "לדוד", לא "לבני קורח" ולא "לידותון" - אלא "לַמְנַצֵּחַ שִׁיר מִזְמוֹר" בלבד. על העובדה הזאת עומדים האבן עזרא והמלבי"ם, וממנה יוצא המלבי"ם למהלך מחודש. כידוע, המלבי"ם מעולם לא חשש להיות פורץ דרך, ורבים מפירושיו הם חדשניים.
לַמְנַצֵּחַ שִׁיר מִזְמוֹר הָרִיעוּ לֵאלֹהִים כָּל־הָאָרֶץ׃
הרד"ק מפרש שהמזמור נאמר על קיבוץ גלויות ישראל: זהו שיר ושבח להשם יתברך על העת שבה יקבץ נידחנו. אז יראו הכל את הנפלאות המיוחדות שיעשה לנו השם - "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - ועל כן יריעו לאלוהים כל הארץ. גם מצודת דוד מפרש שהדברים אמורים בעת ביאת המשיח: עד עתה לכל אומה יש אמונת ההבל שלה, אך כאשר יקבץ המשיח את נדחי ישראל ותבוא הגאולה, יריעו כל העמים תרועת מלך לקבל את השם לאלוה. "כל הארץ" - לא רק עם ישראל.
המלבי"ם מבאר שמחבר המזמור הוא מנשה בן חזקיה. חזקיה היה צדיק, ונולדו לו שני בנים, מנשה ורבשקה. מלכתחילה לא רצה להביא ילדים לעולם, משום שידע ברוח הקודש שירשיעו. ואכן הם לא אכזבו: כשנשא אותם על כתפיו לתלמוד תורה התחילו לדבר ביניהם שהראש של אבא טוב לעבודה זרה. ראה זאת האב והשליך את שניהם לארץ. האחד שרד והשני הלך לעולמו. ששרד - הוא מנשה.
על מנשה כתוב שהרבה להרשיע ומילא את ירושלים דמים מפה לפה, והכתוב מזכיר כמה פעמים שהגלות באה בחטאת מנשה. אלא שמנשה עשה תשובה - ולא בסוף ימיו ממש, אלא שנים ארוכות קודם לכן, בחצי ימיו.
מעשה התשובה אינו מופיע בספר מלכים אלא בדברי הימים: הגיעו שרי הצבא אשר למלך אשור, "וילכדוהו בחוחים ויאסרוהו בנחושתיים ויביאוהו בבלה, וכצר לו חילה את פני השם אלוהיו ויכנע מאוד". חז"ל בעין יעקב על מסכת סנהדרין מבארים שהכניסוהו לתוך דוד של נחושת והבעירו את האש מתחתיו. בסיטואציה כזאת אדם מבין שהסיפור עומד להסתיים, והוא החל לפנות אל כל האלוהויות שלו - וכמות הגונה הייתה לו: אלוהי עמון ענני, אלוהי דגון ענני, אלוהי פלשתים ענני, אלוהי מואב ענני. ואיש לא ענה. אין עם מי לדבר.
ואז נזכר שכאשר היה ילד, נשא אותו אביו על כתפיו ואמר לו: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה - ושבת עד השם אלוקיך". והחציף פניו כלפי מעלה ואמר: ריבונו של עולם, אם אתה קיים - תושיע אותי, ואם לא - אינך שונה משאר האלוהויות, עפרא לפומיה. אדם שמעמיד תנאים כאלה היה ראוי שהקדוש ברוך הוא ישאירנו שם. ואכן מלאכי השרת ביקשו למנוע את תפילתו וסתמו את השערים. אלא שהקדוש ברוך הוא חתר לו חתירה מתחת כיסא הכבוד, כדי שלא יאמרו שננעלה דלת בפני בעלי תשובה - שהרי הנה מנשה עשה תשובה ולא נתקבלה. ומתוך כך קיבל את תפילתו והשיבו למלכותו.
לאחר מכן ידע מנשה שהשם הוא האלוקים, בנה את מזבח השם, זבח עליו זבחי שלמים ותודה, ואמר ליהודה לעבוד את השם אלוהי ישראל. ובדברי הימים ב' ל"ג נאמר: "ויתר דברי מנשה ותפילתו אל אלוהיו... ותפילתו והעתר לו וכל חטאתו ומעלו... הינם כתובים על דברי חוזי". ושואל המלבי"ם: היכן כתובה תפילתו על דברי חוזי? והתשובה - כאן. "למנצח שיר מזמור הריעו לאלוהים כל הארץ" היא תפילתו של מנשה שנכתבה בדברי החוזים, בעלי רוח הקודש. על כך מעיד עזרא, שהוא כתב את ספר דברי הימים (את ההתחלה, ואת ההמשך כתב נחמיה), כמבואר בהקדמתנו לשיעורים על דברי הימים.
המלבי"ם מחלק את השיר לארבעה חלקים, ועל פי כללו הקבוע: בכל מקום שנאמר "סלה" - נסתיים העניין, וכאן מתחיל עניין חדש. במזמור שלנו מופיעה המילה "סלה" שלוש פעמים, ומכאן ארבעה עניינים. החלק הראשון - הנהגת השם הכללית על פי הטבע, עד "סלה" שבפסוק ד'. החלק השני - ההנהגה הניסית, עד "סלה" שבפסוק ז'. החלק השלישי - פנייה אל העמים ותיאור מה שעבר עליו בעת שנאסר ואחר כך שלב ההצלה, עד "סלה" שבפסוק ט"ו. והחלק הרביעי - עד סוף הפרק, פנייה לישראל. "הריעו לאלוהים" - קבלת מלכותו, שהתרועה מבטאת קבלת המלך, שהשם הוא מלך על כל הארץ.
זַמְּרוּ כְבוֹד־שְׁמוֹ שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ׃
שימו לב שהכ"ף רפויה בשתי המילים - "כְבוֹד", "כָבוֹד" - מפני שהן סמוכות. רש"י מפרש: זמרו בכבוד שמו, או ספרו את כבוד שמו על ידי זמר ושיר. הרד"ק מפרש: במזמורים ובתהילות שלכם אמרו ששמו נכבד בגאולה. שכן בעת הגלות שמו מנואץ ומבוזה בגויים, שאומרים "איה אלוהיכם" ו"יקומו ויעזרוכם". כאשר ישראל שפלים בין האומות מתחלל שם שמיים, שהרי אומרים: הנה, האלוה שלהם חלש ואינו יכול להצילם.
זו בדיוק הייתה טענת סנחריב לחזקיה: אם יש לכם אלוקים, כיצד כבשתי את עשרת השבטים ואת כל שומרון? האלוהים שלכם לא עמד בפניי, ומדוע אתה סבור שעכשיו יוכל? ועוד אמר לו: גם אם אתן לך סוסים ומרכבות, אין לך אנשים להושיב עליהם. הוא היה בטוח שיהודה נופלת בידיו בהליכה, לאחר ששומרון הגדולה ממנה כבר נפלה. אך בסופו של דבר נתקדש שם שמיים, כי כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות - מתקדש שמו. וזהו "זמרו כבוד שמו, שימו כבוד תהילתו": תנו תהילה להשם, ועל ידי כך יתגדל כבודו, תחת מה שעד עתה היה שמו כביכול מושפל בין הגויים.
המלבי"ם מבאר שהכרת השם היא משני פנים. האחד - על ידי הבריאה הכללית. מציאות זו הכירו גם החוקרים על פי מחקר השכל: הקדמונים היו אינטליגנטים דיים להבין שהעולם לא נברא מעצמו, שהרי החוכמה ניבטת מכל פינה במציאות. ולכן גם הגויים האמינו ב"עילת העילות" - שיש עילה ראשונה שהיא סיבת כל הסיבות, והוא השם יתברך. אלא שהם טענו שמפני שהקדוש ברוך הוא כה מרומם וכה עצום, אין לו התעסקות עם התחתונים ואין ציוויים אלוקיים לבריות, ולא ידע דבר מזה העולם השפל. לכן היו עובדים לפקידים, למזלות ולכוחות התחתונים, ולא לעילת העילות עצמה.
מכאן, אומר המלבי"ם, נובעת תפיסתם: לקדוש ברוך הוא ראוי הכבוד, שהרי הוא יצר את העולם - אבל אין ראוי לירא ממנו. ממי יראים? ממי שיכול לעשות לי עכשיו משהו. ואילו הוא, לשיטתם, ברא את העולם, השאיר את המפתחות והלך. ולכן פותח המזמור ב"זמרו כבוד שמו ושימו כבוד תהילתו" - "תהילתו" היא הכבוד המחויב לו מצד היותו עילת כל העילות. על כך אין ויכוח, גם הגויים מודים שהשם הוא סיבת כל מה שיש בעולם, ומצד זה ראוי להלל ולשבח לו.
אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה־נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ בְּרֹב עֻזְּךָ יְכַחֲשׁוּ לְךָ אֹיְבֶיךָ׃
אומר המלבי"ם: מן הבריאה מתחייב לא רק כבוד אלא גם יראה - "אמרו לאלוהים מה נורא מעשיך". לא כתפיסה הגויית שאין מה לירא ממנו, אלא אדרבה: מעשיך מלמדים שאתה מנהיג, משגיח ועושה כרצונך. והגם ש"ברוב עוזך יכחשו לך אויביך".
וזהו ביאור נפלא של המלבי"ם, וכיוצא בו ראיתי בספר שערי שמחה. יש ביטוי מוכר: אדם שיש איתו בעיות בעבודה - נותנים לו תפקיד גבוה יותר, וזה נקרא "בעיטה כלפי מעלה". הקידום אינו נועד לקדמו אלא לחסוך מאיתנו את הסבל ממנו. כך כביכול עושים אומות העולם לקדוש ברוך הוא: הם מרוממים אותו - השם רם, גבוה, נישא - ואומרים לך, אתה מגמד אותו כשאתה חושב שהוא מתעסק בקוץ שכואב לך ברגל. אבל הרוממות הזאת אינה מאמונה בגדלות הבורא, אלא כדי שיהיה להם נוח: אם אינו משגיח - אינו מעניש, ואין ממה לפחד. זהו "ברוב עוזך יכחשו לך אויביך": מכוח רוממות עוזך עצמה הם מכחישים את השגחתך, וטוענים שאינך יודע מאומה ממה שנעשה כאן.
וכנגד זה מביא בעל שערי שמחה: כבר נאמר "רם השם ושפל יראה". אמת שהשם רם - אך עם רוממותו הוא רואה את השפל. פעם עמדנו על ההבדל בין "רם השם על כל גויים" ובין "גדול השם ומהולל מאוד". אצל הגויים הוא "רם", ואצלנו הוא "גדול". "רם" הוא דבר נישא וגבוה: הירח רם, השמש רמה, כדור פורח רם. אבל על מגדל אייפל לא אומרים "רם" אלא "גדול", שהוא מלמטה עד למעלה. ואנו אומרים "גדול השם" - שגדלותו מתחילה מלמטה, שהוא משגיח גם במה שנעשה בתחתונים. הם לעומת זאת בעטו בו כלפי מעלה, כדי להתרחק ממנו ולעשות איש הישר בעיניו.
כבר דיברנו על כך כשלמדנו את הכוזרים: הם טוענים כנגדנו שאנו מקטינים את השם - וכי הקדוש ברוך הוא מתעסק בבעיות הקטנות שלך? הוא עוסק בגדולות, בקיומו של הקוסמוס, ולא בכאב הקטן בגב. ואמרנו שההפך הוא הנכון: הם המקטינים, ואנו המגדילים. התבוננו: מהו המרחק מכאן ועד אינסוף? אינסוף. ואם אתקרב אלף קילומטר - כמה המרחק? אינסוף פחות אלף קילומטר? זה מגוחך. אינסוף נשאר אינסוף. אבל אם אני רחוק מגלקסיה מסוימת טריליון שנות אור, ואתקרב מאה מטר, אזי מצבי הוא טריליון שנות אור פחות מאה מטר. במשהו מוגבל שייך למדוד קרוב ורחוק, גדול וקטן. בבלתי מוגבל אין גדול וקטן.
נמצא: מי שאומר שיש אצל הקדוש ברוך הוא דברים גדולים וקטנים, חשובים ופחות חשובים - הוא זה שהגביל את ריבונו של עולם. אבל אנו אומרים שהוא אינסוף, וביחס לאינסוף הכול שווה. ואם כן, אם השם מתעניין בעולמו - ודאי שהוא מתעניין גם בדברים הקטנים ביותר. אצלך זו פחיתות, אצל הקדוש ברוך הוא אדרבה: "מי כהשם אלוקינו בכל קוראנו אליו". הקדוש ברוך הוא רוצה שכשתהיה לך בעיה תפנה אליו, שתרגיש אותו ותתחבר אליו, וכך ייטב לך. הקשר הזה רצוי מאיתו יתברך, והטענה ש"זה מגמד את השם" נובעת מרצון לפרוק עול: מרוממים אותו כדי לא לעבוד אותו.
רש"י מפרש: "מה נורא מעשיך" - מה נורא כל אחד ממעשיך. "ברוב עוזך יכחשו לך אויביך" - כשאתה מראה לעולם את עוזך, בדבר, בחרב, ברעב ובברקים, אז הרשעים מרוב פחד מודים על הכחש ועל העבירות שבידיהם. כלומר מרוב פחד מתוודה האדם על המרמה ועל העבירות שבידו.
והרד"ק, לשיטתו שהמזמור בגאולה, מפרש: "אמרו לאלוהים מה נורא מעשיך" - הוצאת גוי חלש מקרב גויים רבים ועצומים, ואתה עצום מהם, עד ש"ברוב עוזך יכחשו לך אויביך" - האויבים ישקרו ויאמרו: לא הרענו לישראל, לא עשינו להם דבר רע. ומתי אדם משקר? כשהוא מפחד. הגויים יראו את עוצמת השם, ייפול עליהם מורא גדול, ויבואו האומות ויאמרו: כל מה שעשינו - לא עשינו אלא בשביל ישראל. יבואו הפרסים ויאמרו: ריבונו של עולם, האטום - למי בנינו אותו? רק בשביל ישראל. אני אומר זאת בהלצה, אבל כדי שנבין: כשיראו עד כמה מצבם גרוע יתחילו לשקר, והכול כדי לחמוק מן העונש. ואז יתברר "מה נורא מעשיך ברוב עוזך".
לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל־בְּנֵי אָדָם׃
הרד"ק מפרש שכך יאמרו זה לזה כשתגיע הגאולה: "לכו וראו". ו"נורא עלילה" - נורא מעשה על בני אדם, כלשון "עלילות מצעדי גבר"; השם עושה בהם כרצונו כדי להביאם לידי יראה. רש"י מפרש "נורא עלילה" - ירוי, שמוראו בליבם, והם יראים ממנו פן ימצא בהם פשע, שכן כל מעשיהם גלויים לפניו. כלומר כל עלילות מצעדי איש נגד עיני השם, והדבר מביא את האדם לידי מורא. "עלילות" כמו "מעלליו" - פעולותיו.
המלבי"ם מוסיף: אמנם מן ההנהגה הטבעית לבדה אין הגויים מכירים את יד השם, שכן הטבע משדר גשמיות ומציאות נטולת אלוקים כביכול. לכן אומר להם: "לכו וראו מפעלות אלוהים" - על ידי הפעולות שהשם עושה בעבור האדם תבינו שהוא "נורא עלילה", שלא די לכבדו אלא צריך גם לירא ממנו. מדוע? כי בכוחו לשנות את הטבע ולהפוך את כל המציאות ברגע אחד, ולעשות עלילות נוראות.
ואם נהיה אקטואליים: ראינו כיצד בתוך חודש אחד התהפך כל העולם כולו מחמת דבר שבודדים בעולם ראו אותו. איש מאיתנו לא ראה את הקורונה, את הקוביד 19; רק יושבי המחלקות והמעבדות רואים אותו במיקרוסקופ - ותראה כיצד דבר בלתי נראה הפך את העולם כולו. זהו "נורא עלילה על בני אדם": גם ממה שאינך רואה תבין שהקדוש ברוך הוא נמצא בעולמו ומשדד מערכות הטבע, ולכן יש לירא מפניו ולא רק לכבדו, שכן ברגע אחד הוא יכול להפוך את הכול.
ובביאור המילים מבאר המלבי"ם ש"עלילות" הן פעולות ששורשן מכוח תכונה מוסרית: השם פועל ומסדר ועושה עלילות בעולמו מתוך רצון ליישר את העולם, להנהיג צדק ולמנוע מעשה רשע ועוולה.
יש מדרש מוכר בתנחומא (וישב) על "ויוסף הורד מצרימה", הפותח: זהו שאמר הכתוב "לכו חזו מפעלות אלוהים נורא עלילה על בני אדם". אמר רבי יהושע בן קרחה: אף הנוראות שאתה מביא עלינו - בעלילה אתה מביאן. ומהי העלילה? בוא וראה: כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, מיום ראשון ברא מלאך המוות. מניין? אמר רבי ברכיה משום שנאמר "וחושך על פני תהום" - זה מלאך המוות המחשיך פניהם של הבריות. ואדם נברא בשישי, ונתלתה בו עלילה שהוא הביא מיתה לעולם, שנאמר "כי ביום אכלך ממנו מות תמות".
"עלילה" מלשון עילה וסיבה: השם כמו נתלה בסיבה - אכלת מעץ הדעת, ובגללך יהיה מוות בעולם. ואילו מלאך המוות כבר נברא ביום הראשון, הוא החושך. נמצא שהקדוש ברוך הוא ברא כבר את מלאך המוות המוכן לפעולתו, אלא שהפעיל אותו מכוח מעללי האדם.
והמדרש מביא משל מעניין: למה הדבר דומה? לאדם שביקש לגרש את אשתו. מה עשה? כתב גט אצל הסופר, נכנס לביתו והגט בידו, וחיפש עלילה כדי לתיתו לה. אמר לה: מזגי לי כוס שאשתה. מזגה לו. כיוון שנטל את הכוס מידה אמר לה: הרי זה גיטך. אמרה לו: מה פשעי? אמר לה: צאי מביתי, שמזגת לי כוס פשורים - כוס פושרת. אמרה לו אותה אישה חכמה: וכי כבר ידעת שאני עתידה למזוג לך כוס פושרת, עד שכתבת את הגט והבאת אותו בידך? כלומר: מי שרוצה לגרש - מחפש עלילה.
וכמו הסיפור המפורסם: היו כאלה שביקשו להתעלל בשכנם. באו ותפסו אותו: "למה אתה הולך בלי כיפה?" - וסטרו לו. למחרת אמרו: צריך למצוא משהו חדש. נבקש ממנו סיגריה; אם יאמר "עם פילטר או בלי פילטר", נאמר לו בלי, וייתן עם, ונסטור לו. ניגשו וביקשו סיגריה. אמר להם: מה אתם רוצים, עם פילטר או בלי? אמרו לו: אבל למה אין לך כיפה? - וסטרו לו. זו עלילה: לא משנה מה, אם לא תמצא בזה תמצא באחר. כך גם התקשורת מחפשת עלילה. אני תמיד אומר: ראו כמה התקשורת אוהבת אותנו; את הערבים היא אינה אוהבת כמונו. אצלם יש הפרות סדר נוראות, לוויות המוניות, ואין להם אכפת. אבל הציבור שלנו - כמה כואב להם שיהודי ימות, נפש אחת מישראל. לכן הם עם מצלמות כל הזמן בבני ברק, בירושלים, במאה שערים ובבית שמש, לבדוק ולדווח. מרגש לראות את האכפתיות ואת החפץ בחיינו, ולפעמים איננו מעריכים זאת מספיק.
וממשיך המדרש: כך אמר אדם לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, קודם שבראת את עולמך, אלפיים שנה הייתה תורה אצלך אמון, שנאמר "ואהיה אצלו אמון... ואהיה שעשועים יום יום" - וחז"ל אומרים שיומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, הרי שהתורה קדמה לעולם. וכתוב בה "זאת התורה אדם כי ימות באוהל". אילולא התקנת מוות לבריות, היית כותב בה כך? אלא באת להיתלות בי בעלילה, לומר שאני גרמתי למיתה לעולם, ואילו בתורתך אלפיים שנה קודם שנבראתי וחטאתי כבר היה כתוב "אדם כי ימות באוהל" - שיש מושג של מיתה בעולם. הרי "נורא עלילה על בני אדם".
יש מיישבים ואומרים: בלי ספק הייתה מציאות של מוות בעולם גם אילו לא חטא אדם הראשון. שהרי אם ייקח אדם חברו ויגרוס אותו - וכי יחיה? מה אפוא משמעות "אין מיתה לעולם"? שאין מיתה טבעית, שאין מציאות שאדם מזדקן ומת. כבר דיברנו על כך בעבר: באופן טבעי לא היה אדם אמור למות מזקנה. הסיבה פשוטה - תאים מתים ותאים מתחדשים כל הזמן, והאדם ממציא את עצמו מחדש תדיר, והיה יכול לחיות אלפי שנים. ומדוע בכל זאת יש זקנה? מפני שיש גן מסוים האחראי על הזקנה: על התייבשות העור, על החלשות הגוף, על בריחת הסידן וכדומה. החוקרים אף חושבים כיצד לבודד את הגן הזה כדי שאדם יחיה לעולם, אך עדיין לא מצאו לו חיסון. על כל פנים נבין שהאדם באופן טבעי היה יכול לחיות לעולם, אך אין הכוונה שמי שנעשות בו פעולות רצח יישאר בחיים.
בעצם העניין הזה האריך בעל "שפתי חיים" לרב פרידלנדר, בפרקי אמונה והשגחה חלק א' עמוד רל"ה, ושם הביא עוד מדרשים ודוגמאות של דברים שבאו בעלילה. לדוגמה, העניין שבו פתח המדרש - יוסף: בשווי שתי מילת כסף, כותונת פסים זעומת ערך, גלו אבותינו למצרים. משם באה הקנאה, ומשם התגלגלו הדברים. אך למעשה, כשמתבוננים, לא זה גרם לגלות, שהרי הגלות כבר הובטחה לאברהם ב"ועבדום ועינו אותם בארץ לא להם". נמצא שזו עלילה. ונגדיר: עלילה היא ה"סטרטר" שמפעיל את הדבר. הדבר היה אמור לקרות ממילא, אלא שהמפעיל שלו - זה אתה. הרב פרידלנדר מבאר שם באריכות על פי דברי הרמח"ל את השילוב בין הנהגת המשפט להנהגת המזל, ולא אכנס לכך כאן כי הנושא רחב; מי שירצה ישמע זאת בשיעורים שמסרנו על ה"שפתי חיים".
מזמור ס"ו פותח בקריאה לכל הארץ להריע לאלוהים - לרד"ק ולמצודת דוד על קיבוץ גלויות והגאולה העתידה, ולמלבי"ם זו תפילת מנשה שעשה תשובה מתוך הצרה, והיא "תפילתו הכתובה על דברי חוזי". המלבי"ם מחלק את המזמור לארבעה חלקים לפי שלוש פעמים "סלה": הנהגה טבעית, הנהגה ניסית, פנייה לעמים ותיאור הצרה והישועה, ופנייה לישראל. בפסוקים שלמדנו התבאר שאין די בכבוד לבורא כ"עילת העילות", אלא מתחייבת גם יראה: הגויים "מרוממים" את השם כדי לפטור עצמם מהשגחתו - "ברוב עוזך יכחשו לך אויביך" - ואילו האמת היא ש"רם השם ושפל יראה", ודווקא מי שתולה בו את הקטן שבקטנים הוא המגדיל את כבודו. ומ"לכו וראו מפעלות אלוהים" למדנו ש"נורא עלילה על בני אדם": הקדוש ברוך הוא מסובב את העולם בעילות ובסיבות, מגלגל דברים על ידי מעשי האדם, ובכוחו להפוך את כל המציאות ברגע אחד - ומתוך כך יש לירא מפניו ולהכיר בהשגחתו בכל פרט ופרט.