בחלק זה של המזמור אנו עומדים על נקודת המפנה שבו. עד כאן, מבאר המלבי"ם, היו דבריו של הפרק תפילתו של אותו הדור בשעת הרעב - שלוש שנות הבצורת שהיו בימי דוד - ומכאן ואילך מתחיל המענה מאת השם. לצד פירוש המלבי"ם נלך גם בעקבות רש"י והרד"ק, שמפרשים את המזמור כולו על הגאולה העתידה ועל קיבוץ הגלויות, ונראה כיצד שני המסלולים משתלבים זה בזה.
אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ׃
לכאורה, לפי הכתיב החסר "תבחר" היינו צריכים לקרוא בשווא נח. אלא שתחת התי"ו יש מתג (געיה, או "ג'עיה" בלשון התימנים), והמתג הופך את השווא שאחריו לשווא נע. כשאין טעם המורה על כך, השווא נח; אך כאן, משיש מתג תחת התי"ו, אי אפשר לקרוא "תיבְחר" אלא "תִּבְחַר" בשווא נע. זו דרך הקריאה הנכונה.
רש"י מפרש: אשרי מי שתבחר בו ותקרב אותו, שיזכה לשכון בחצרות ה', ואז "נשבעה בטוב ביתך" ובקדושת היכלך, שם שורה השכינה במקומות הפנימיים יותר. וכך גם המלבי"ם מדייק בסדר המילים: חצר, בית, היכל. הבית פנימי מן החצר, וממנו בחינת השפע והטובה; וההיכל פנימי מן הבית וקדוש ממנו, וממנו באה הקדושה - ולכן "קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ".
הרד"ק מפרש על הגאולה: אשרי מי שאתה מקרב אותו, אשרי אותו הדור שתבחר בו לעלות מן הגלות ולזכות לשכון בחצריך. אשרי מי שיזכה להגיע אל עת הישועה ואל המקום המקודש, שם הדביר, שם הארון, שם הכבוד חונה - וזהו "קדוש היכלך". אשרי אותו הדור.
המלבי"ם קושר את הפסוק למה שנאמר קודם: "דִּבְרֵי עֲוֺנֹת גָּבְרוּ מֶנִּי, פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם". לפי הטבע קשה לו לאדם להתגבר על יצרו, והוא זקוק לסייעתא דשמיא, כמאמר חז"ל: אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו. לכן "אשרי תבחר ותקרב" - אשרי מי שתבחר בו ותקרב אותו עד שיוכל לשכון בחצריך ולא ימוש מבית ה' כל ימי חייו. אשרי מי שזוכה להתנתק מן היצר הרע ולהידבק רק ברוחניות, רק באלוקות.
ומכאן הבקשה: "נשבעה בטוב ביתך" - אל תמנע מאיתנו את הטוב, ובעיקר הכוונה: הורד את הגשם בעיתו, שהרי מדובר בשלוש שנות רעב ובצורת. ו"קדוש היכלך" - נזכה להתמיד בעבודתך הקדושה, שההיכל מבטא את מקור הקדושה, ונזכה להיות דבוקים בעבודתך. עד כאן, אומר המלבי"ם, הייתה תפילת אותו הדור בשעת הרעב. מכאן ואילך בא המענה מאת השם.
נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ מִבְטָח כׇּל קַצְוֵי אֶרֶץ וְיָם רְחֹקִים׃
המלבי"ם, כדרכו במקומות רבים, מסדר מעט מחדש את מילות הפסוק כדי להעמידו על נכונו: "תעננו אלוהי ישענו נוראות, בצדק מבטח כל קצווי ארץ". כלומר: תענה את תפילתנו כדרך שענית אותנו על ידי האורים ותומים בנוראות. שהרי אז נתגלה להם על פי ה' שהרעב בא בעוון מה שהרג שאול את הגבעונים ובעוון שלא נספד שאול כהלכה. דוד העביר את בני שאול לפני הארון, והארון קלט אותם מכוח האורים ותומים, ואותם שנקלטו נמסרו ביד הגבעונים למיתה. אין היתר למסור אדם למיתה אלא על פי ה', וכאן היה הדבר על פי ה' על פי הארון. זהו "נוראות": התשובה שבאה על ידי האורים ותומים הייתה נוראה, ומי שראה זאת נפלה עליו יראה.
ומהו "בצדק"? "מִבְטָח כׇּל קַצְוֵי אֶרֶץ" - מבטחו של עולם תלוי בצדק. אם עושים צדק בין אדם לחברו, יש לעולם ביטחון וקיום. וכשאין צדק, אפילו אצל אומות העולם, הקדוש ברוך הוא מחזיר את העולם לתוהו ובוהו: בסדום הייתה מציאות של חוסר צדק, והפך ה' את סדום; בדור המבול היו גזל ועושק וחוסר צדק, והעולם נמחה. על הצדק מבטחו של עולם.
כאן רומז הפסוק לעוולה שנעשתה כלפי הגבעונים ולריצוי שבא לאחריה. יש בדבר כמה הסברים: שאול הרג את נוב עיר הכהנים, והגבעונים היו המשרתים שם, חוטבי העצים ושואבי המים. יש אומרים שבהריגת נוב הרג גם את הגבעונים; ויש אומרים שלא, אלא שבעקבות הריגת נוב לא נותרה לגבעונים משרה, ונאלצו לצאת ולחפש פרנסה, ודבר זה הביא בסופו של דבר למיתתם - ועל כך נתבע.
כך או כך, הייתה כאן תביעה על בית שאול בעניין הגבעונים, ולא נתרצה הקדוש ברוך הוא אלא כאשר פייסו את הגבעונים. והגבעונים עצמם הרשיעו: הם ביקשו נפשות, לא היו מוכנים למחול ולסלוח, ולכן נאמר עליהם שהגבעונים "לא מבני ישראל המה" - בעקבות מעשה זה הורחקו, שלא נמצאו בהם המידות של ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.
וכשראו הכול כיצד מת זרע שאול בעוון זה, היו בזה נוראות: אחזם מורא ופחד לראות דין ה'. וזהו שאומר הפסוק: תעננו אלוהי ישענו נוראות - כשם שבצדק מבטח כל קצווי ארץ, כן תעננו עתה בדרך של נוראות. ריבונו של עולם, ענה לנו באופן המתאים למה שעשינו: עשינו משפט בצדק, ואם כן ראוי שתוריד לנו עתה את הגשם.
רש"י מפרש: "נוראות בצדק תעננו" - בצדקתך תעננו לעשות נוראות בגויים; תענה לנו ריבונו של עולם בצדקתך להיפרע מן האומות. "מבטח" פירושו מנוס: כשאדם מבקש לברוח ולחסות תחת מישהו, זהו מבטחו. אתה מנוס לכל יושבי קצוות הארץ מקצה ועד קצה, ובך בלבד חוסים; "וים רחוקים" - אף לרחוקים שבים אתה מבטח. אין מקום שאין ממשלתו יתברך בו.
הרד"ק מפרש זאת כתפילה: בצדקתך תעננו בנוראות ובנפלאות. מבקש דוד המלך: ריבונו של עולם, גאל אותנו בדרך של נוראות ונפלאות, שיעמדו הגויים נדהמים. פעולות שאינן בגדר הטבע נקראות "נוראות", לפי שכשאדם רואה דבר כזה נופל עליו מורא והוא ירא מאת ה'. כשאדם רואה אבני אלגביש יורדות מן השמיים, או ים נקרע - כל דבר החורג מגדר הטבע מפיל עליו מורא. לכן מבקש: היפרע מן הגויים בדרכים שהן מעל הטבע, ועל ידי זה יהיה האל ירוי אצלם ותהיה להם יראה ממנו יתברך.
"מבטח כל קצווי ארץ וים רחוקים" לפי הרד"ק: אתה ה' מבטח לכל ישראל היושבים בקצווי ארץ. וכאילו נכתב "קצווי ארץ וקצווי הים הרחוקים" - אלה שבקצות העולם ואלה שבאיי הים הרחוקים, הרחוקים מירושלים, בוטחים בך שתקבצם ותשיבם לירושלים.
מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָר בִּגְבוּרָה׃
רש"י מפרש: מצמיח את ההרים הקשים בכוחו, מכין ומזמן בהם מזונות, ומכין גם מטר - כמו שנאמר "המכין לארץ מטר, המצמיח הרים חציר". ומשום שמזכיר כאן את גבורות הגשמים, נאמר "נאזר בגבורה", שכן חז"ל אמרו שעניין הגשם מבטא את גבורת ה', ולכן אומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכת "אתה גיבור לעולם ה'".
הרד"ק מבאר: אם יאמרו הגויים, כיצד ייתכן שעם ישראל, שפל ודל בין האומות, מפוזר ומפורד - מי יוציאנו מתוכם? וכמו שאמרו הם עצמם (ישעיהו מ"ט כ"ד): "הֲיֻקַּח מגיבור מלקוח?" - האומות גיבורות, הן כבשו אותנו ואנו נתונים תחת ידן בכל פזורות תבל; מי ייקח מן הגיבור את שללו במלחמה? התשובה שם: "גם שבי גיבור יוקח ומלקוח עריץ ימלט ואת יריבך אנוכי אריב" - אומר הקדוש ברוך הוא: אף את השבי שלקח הגיבור אקח ממנו, וגם מלקוח העריץ יימלט מידו, ואני בעצמי אריב את ריבכם. כך גם כאן: מי שמכין הרים בכוחו ועושה גבורות ונפלאות, הוא יוכל להוציא את ישראל מגלותם.
ולמה נקט דווקא הרים? לפי שההרים הם מפלאי האל, אומר הרד"ק, כמו שמצינו "כהררי אל". וזה כלל: כל ביטוי שמוזכר בסמיכות לשמו יתברך מורה על דבר עצום שניכרת בו עוצמת האלוקים - "עיר גדולה לאלוהים", "שלהבת יה" (אש עצומה), "מאפליה" (אפלה עצומה), "חרדת אלוהים". חיבור השם מעצים את הדבר לדבר עצום ופלאי. וכך ההרים: מי שמתבונן בהם, וכשמגיעים למקומות שרואים בהם הרים אדירים, האדם מתגמד לידם, חש את אפסותו ומרגיש את עוצמת הבורא. וזהו "מכין הרים בכוחו נאזר בגבורה" - אל תתמה שהקדוש ברוך הוא יוציאנו מן הגלות.
המלבי"ם מפרש שהנושא כאן הוא הצדק, בהמשך ל"נוראות בצדק תעננו": הצדק הוא "מכין הרים בכוחו". הצדק הוא כביכול ישות שבונה את ההרים ומכוננת אותם בכוחה, שהרי העולם יכול להתקיים רק אם יש בו צדק, ואם אין צדק חוזר הכול לתוהו ובוהו. הצדק הוא שמכין את העולם ומשתית את יסודותיו ומעמיד את ההרים בכוחו. וגם כאשר ה' מכין אותם בטל ובמטר ומצמיח הרים חציר, בזה הוא "נאזר בגבורה" וניכר כוחו - אבל דע לך מכוח מה: מכוח הצדק שבעולם. אם אין צדק, הקדוש ברוך הוא הופך את העולם.
מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם וַהֲמוֹן לְאֻמִּים׃
רש"י מפרש "משביח" מלשון השפלה, כמו "וחכם באחור ישבחנה" - ישפילנה, וכמו "בשוא גליו אתה תשבחם" - תשפילם. והיינו שהשם משקיט ומשפיל את רעש הימים ואת שאון גליהם, וכן משפיל את המון הלאומים.
גם הרד"ק הולך בקו זה ומביא אף הוא את הפסוק "בשוא גליו אתה תשבחם". כשיצאו ישראל מן הגלות יצעקו הגויים ויעשו רעש, והשם משקיטם ובולם את פיהם. כשם שהוא משקיט את שאון הימים ואת שאון גליהם, כך ישקיט את המון הגויים. "המון" הוא לשון המיה, כלומר רעש - שבכל מקום שיש המון יש המיה, כי קשה להשתיק המון, וכמו "קריה הומיה".
עוד מבאר הרד"ק, שהוי"ו של "והמון לאומים" היא וי"ו ההשוואה: כמו שמשביח שאון ימים ושאון גליהם, כך בדיוק המון לאומים - כזה כן זה. וכאן המקום להזכיר את שימושי הוי"ו: בדרך כלל היא וי"ו החיבור (ונקראת גם וי"ו העיטוף, שחיבור ועיטוף היינו הך). יש וי"ו ההיפוך, שמהפכת עבר לעתיד ועתיד לעבר: "יהי" לעתיד, ואילו "ויהי בימי" - לעבר; "הלך" לעבר, ואילו "והלך ולקח ושם" - ציווי לעתיד. ויש וי"ו ההשוואה - כזה כן זה: "מים קרים על נפש עייפה ושמועה טובה מארץ מרחק", כלומר כשם שמים קרים טובים על נפש עייפה, כך שמועה טובה מארץ מרחק. וכן "על ישראל גאוותו ועוזו בשחקים".
המלבי"ם, לעומת זאת, מפרש "משביח" מלשון שבח. אף שבביאור המילות פירש "משקיט", בפירוש הפסוק מפרש שהצדק הוא המשביח את שאון הימים והמון הלאומים: על ידי הצדק ייהפכו לדבר משובח ולא יזיקו. שאון ימים והמון לאומים הם דברים המזיקים מטבעם, אך כשהצדק שולט בעולם, העולם פועל על מכונו ויש לו קיום. מי משביחם? הצדק. ואפשר לומר שזו כוונתו בשתי המשמעויות שבמילה אחת: משביח - משקיט וגם משבח. לכן לא כתב "משקיט" בלבד. כשיש צדק, הדבר משקיט את שאון הימים ואת המון הלאומים, ומתוך כך הם נהפכים לשבח ואינם מזיקים. עד כאן, אומר המלבי"ם, תשובת ה' למתפללים: אם יעשו צדק יינצלו מכל הצרות - בין הצרות הטבעיות, שהן "שאון ימים", ובין הצרות הבחיריות שבידי בעלי בחירה, שהן "המון לאומים" - והכול ייהפך לשבח ולטובה.
וַיִּירְאוּ יֹשְׁבֵי קְצָוֺת מֵאוֹתֹתֶיךָ מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין׃
רש"י מפרש: "מוצאי בוקר וערב תרנין" - אתה מרנין לך את הבריות, את יושבי קצוות העולם: בבוקר אומרים "יוצר המאורות" ובערב "המעריב ערבים", מרננים ומודים ומשבחים לה'.
הרד"ק מבאר שכאן בא לומר מנפלאות הבורא, שהקדוש ברוך הוא מראה בכל יום את נפלאותיו עד שהבריות צריכים לירוא ממנו, כלומר להבין שאין מנהיג אחר אלא הקדוש ברוך הוא. והדוגמה: נוראותיו ביום ובלילה - הירח והכוכבים בלילה, השמש ביום - ועל ידם "תרנין", שיש לאדם שמחה מהם. כי מי יוכל לתאר לעצמו עולם בלא שמש, ואוי לו לעולם בלא ירח; מציאות השמש והירח מרנינה את לב הבריות.
פירוש שני ברד"ק: "תרנין" - שהם עצמם מרננים, כמו שכתוב "ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוהים". ומי מביאם לרנן? השם המוציא את הכוכבים ואת השמש והירח - בהוצאתם הוא מרנין אותם לומר שירה בשעה שהם מושלים בתבל.
וזה מה שמצינו אצל יהושע. כשעצר יהושע את החמה והדמימהּ, לא היה הדבר פשוט: החמה לא הסכימה. אמרה: אני בשעה שאני יוצאת וזורחת בעולם אומרת שירה להשם - עצם זריחתי שיר ושבח לפניו; ואם תדמים אותי עכשיו, מי יהלל וישבח להשם? אמר לה יהושע שהוא ישיר במקומה. וזהו שנאמר: "אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל, ויאמר לעיני ישראל: שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון". ומהו "אז ידבר"? מפרש רש"י: אמר שירה תחת השמש, כלומר במקום השמש, לפי שאמר לשמש "דום" - דום מלומר שירה; שכל זמן שהיא דוממת ועומדת ואינה מהלכת אינה אומרת שירה, שבכל עת הילוכה היא אומרת שירה. וכך גם כאן: "מוצאי בוקר וערב תרנין" - בהוצאתך את הכוכבים ואת השמש והירח אתה מרנין אותם לומר שירה.
הירח נועד להאיר בלילה, ואין להשוות ליל ירח ללילה שאינו ליל ירח: בתחילת החודש יוצאים החוצה ורואים חושך. צה"ל יודע זאת היטב, ומתזמן מבצעים לפי כך - כשרוצים שלא להיחשף יוצאים בלילות שאינם לילות ירח. אבל התכלית העיקרית של המאורות כתובה במפורש בתורה: "לאותות ולמועדים ולימים ולשנים", ורק אחר כך "ולהאיר". ההארה היא כעין מטרה משנית, ועיקר המטרה - אותות ומועדים. כיצד קובעים את המועדים? על פי הלבנה; בלעדיה לא היינו יודעים מתי חל כל חג. הלבנה משמרת שכל שנה תתחיל בזמן שמתחיל הירח, שנים עשר חודשים או שלושה עשר. והשמש מבטיחה שנהיה צמודים לעונות השנה, ולעולם יֵצא פסח באביב, ולא יקרה לנו מה שקורה למוסלמים הצועדים עם הלבנה בלבד, שהרמדאן מטייל על פני הלוח.
ביאור נוסף ברד"ק: שני הפסוקים הללו עוסקים ביציאה מן הגלות, והם צמודים זה לזה. "משביח שאון ימים" - מי שהשקיט את שאון הים לפני עם ישראל בשעה שבקע להם את הים והעבירם בתוכו, הוא זה שישביח "המון לאומים", וישקיט את שאון הגויים ורעשם בעת בוא הגאולה. ואז "וייראו יושבי קצוות מאותותיך" - כשם שיראו יושבי קצוות מן האותות שעשית בקריעת ים סוף, ונאמר "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת", כך יהיה לעתיד כשתוציא את ישראל מן הגלות.
ומהו "מוצאי בוקר וערב תרנין"? עוד מופת שעשית להם ביציאת מצרים, בוקר וערב: עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. כך תעשה עמם גם בעת קיבוץ הגלויות, ואז ייראו יושבי קצוות מאותותיך, וייפול פחד על האומות והן ישחררו את ישראל. וזהו שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - שיעשה לנו הקדוש ברוך הוא נפלאות כמו שעשה אז. וכדברי חז"ל: משה הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון, ומשה יוציא את יושבי המדבר ויחיה את המתים ויחזירם ויכניסם לארץ ישראל. נמצא ששני הפסוקים מדברים באופייה של הגאולה העתידה, שתהיה במידה שהייתה בה הגאולה הראשונה.
המלבי"ם מפרש: עתה יראו היושבים בקצוות הארץ מאותותיך, שאתה מרנין מוצאי בוקר וערב, היינו פאת מזרח ופאת ים - שהפאות הן הקצוות. בכל פאות העולם ראו את האותות, וכולם מרנינים לשמך ויראים מלפניך. ועל אילו אותות מדובר? על הגשמים שהוריד הקדוש ברוך הוא אחרי שלוש שנות בצורת, ועל הצדק שעשה ה' כשנאמר ליטול את בני שאול, שהם בני המלך, ולהיפרע מהם על מעשה הגבעונים שהיו גרים גרורים. ובזה היה קידוש ה' גדול: אנשים אמרו - ראו מה זה, מדובר בגרים גרורים, ובכל זאת נפגעים בני המלך על שפגע המלך בהם. מתוך כך באו רבים והתגיירו. הם ראו את אותות ה' וראו עד כמה נותנים בישראל חשיבות לכל אדם: אף אם נפגעו גרים גרורים, אין אומרים "זה לא כלום, אפשר לזרוק אותם", אלא נותנים להם את המקום והחשיבות הראויים להם. ואף שדרישתם של הגבעונים הייתה דרישה של אכזריות, בכל זאת הקדוש ברוך הוא דאג גם לכבודם. ועל ידי זה "וייראו יושבי קצוות מאותותיך" - תהיה לכולם יראה ממך וילמדו מוסר מהנהגת ה'.
פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם תָּכִין דְּגָנָם כִּי כֵן תְּכִינֶהָ׃
פסוק זה קשה על פניו, ונעמוד על דברי המפרשים. רש"י מבאר: כשאתה רוצה להיטיב לארץ, אתה פוקד אותה. "ותשוקקה" - רוב המפרשים מפרשים לשון השקיה, שאתה משקה אותה. "רבת תעשרנה" - אתה מרבה אותה ומעשיר אותה, ומכוח מה? "פלג אלוהים מלא מים" - מפלגי המים של אלוקים המלאים מים. ועל ידי זה "תכין דגנם" של יושבי קצוות הארץ שנזכרו קודם, "כי כן תכינה" - שבכך אתה מכין להם את כל הנצרך.
הרד"ק מזכיר כאן את עניין המטר, שאף הוא מנפלאות האלוקים. כשם שהזכיר את הנפלאות שביציאת מצרים ואמר שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לנו כמותן, כך מזכיר את המטר, כדרך שאליהו הזכיר את ענייני המטר, וכפי שלמדנו באריכות בספר איוב עד כמה שבחו של המטר והגשם, חסד שעושה הקדוש ברוך הוא עם העולם בהמטירו גשמים. ועוד אומר, שבזה ידין ה' את העמים - "פקדת" לשון פקידת עוון, שמכוח זה פוקד ה' את עוונם.
"ותשוקקה" לפי הרד"ק הוא מלשון השתוקקות, והוי"ו כאן היא וי"ו שמשמעותה שכבר היה כן קודם לכן, כאילו נאמר: פקדת הארץ אחרי שכבר השתוקקה. גזרת על הארץ זמן שנמנע ממנה מטר, והדבר גרם לה השתוקקות למטר, ואז בחסדך פקדת אותה. "שוקקת" לשון תשוקה, כמו "ואל אישך תשוקתך", והוא עניין התאווה. וזה משל למצבנו בגלות: אנו כארץ צמאה, המצפה לישועה ולגאולה ומייחלת למטר, ואז פוקד הקדוש ברוך הוא ומוריד את המטר - והכוונה לגאולה.
"רבת תעשרנה" - כמו תעשירנה, וכדרך ש"וידבקו" הוא כמו "וידביקו", ו"וידרכו" כמו "וידריכו". אתה מעשיר אותה מכוח המטר. "פלג אלוהים מלא מים" - אחרי שתשבע הארץ, יישארו מן המטר פלגים גדולים מלאים מים להשקות את האדם ואת הבהמה; שהמטר לאחר ירידתו יוצר פלגים, כלומר נהרות, ומהם שותים אדם ובהמה. ולמה נזכר כאן שם אלוקים? על פי היסוד שהוזכר: כל דבר שרוצים להעצימו מוסיפים לו את שם ה' - "הררי אל", "מאפליה", "עיר גדולה לאלוהים" - והכוונה לדבר עוצמתי מאוד, וכן "פלג אלוהים".
"תכין דגנם כי כן תכינה" - אומר הרד"ק: אחרי שאתה משביע את הארץ, היא מצמיחה, ועל ידי כן תכין דגנם והתבואה צומחת. ו"כי כן תכינה" - שתשמור על התבואה שלא יאונה לה נזק, שלא יבואו בה שידפון וירקון. שאם לא כן, מה הועיל הגשם? ירד גשם, צמחה תבואה, ובא שידפון וירקון והכה בה. אלא אתה מכין אותה שלא תיפגע, ועל ידי כן תהיה מוכנה למאכל בני אדם.
המלבי"ם מבאר את הדברים לפי דרכו: מדובר בתקופת שלוש שנות הרעב, שלאחריהן הוריד הקדוש ברוך הוא גשם בעקבות ההספד הראוי על שאול ועניין הגבעונים שנפרעו מבניו. ועתה "פקדת הארץ" אחרי שלוש שנות רעב, "ותשוקקה" - השקית אותה בגשמי ברכה, "רבת תעשרנה" - העשרת אותה עושר רב, ומתוך כך אתה מכין את דגנם של יושביה. ומהו "כי כן תכינה"? שהכנת את הדבר באופן שיוכן דגן ואוכל בכמויות גדולות, שתהיה בו ההכנה הראויה והמספקת לכולם.
ראיתי בספר "תהילות מהרי"ץ" שמבאר בדרך רמז. שם אלוקים הוא מידת הדין, וכן הדיינים נקראים אלוהים, לשון דין. ואילו שם קל הוא מידת החסד והרחמים - "חסד אל כל היום", והוא אחת מי"ג מידות הרחמים: "ה' ה' קל". ועוד הקדמה: מים הם בחינת חסדים, ויין - שהוא אדום - בחינת דינים, ולכן ממתקים אותו במים. והמקובלים כששותים קפה שחור שותים עמו מים, לפי ששחור הוא אדום שלקה, בחינת דינים, ושותים עמו מים כדי למתק את הדינים. ולפי זה נאה הרמז: "פלג אלוהים" - אם תיקח את שם אלוקים ותפלג אותו, יֵצא לך ממנו שם קל; "מלא מים" - מלא חסדים עד אין גבול, שכן בחינת קל היא בחינת חסד. זהו "פלג אלוהים מלא מים".
בפסוקים אלו עוברים אנו מתפילה למענה. "אשרי תבחר ותקרב" הוא שבחו של מי שזוכה לסייעתא דשמיא להידבק בבית ה' ובהיכלו, שהרי בלא עזרת ה' אין אדם יכול ליצרו. "נוראות בצדק תעננו" מלמד את היסוד הגדול: על הצדק מבטחו של עולם - הצדק מכין הרים בכוחו, והצדק משביח שאון ימים והמון לאומים, ומשקיט את הצרות הטבעיות ואת הצרות הבחיריות כאחת. ומעשה הגבעונים, שבו נפרע ה' מבית המלך על עוול שנעשה לגרים גרורים, הוא שעשה קידוש ה' וגרם ל"וייראו יושבי קצוות מאותותיך". ולבסוף "פקדת הארץ ותשוקקה" - אחרי שנות הרעב באו גשמי ברכה, והארץ המשתוקקת נפקדה בחסד. ולדרכו של הרד"ק, כל אלה משל וסימן לגאולה העתידה: כשם שהשקיט ה' את הים והוציא עמוד ענן ועמוד אש בבוקר ובערב ביציאת מצרים, כך יעשה לנו בעת קיבוץ הגלויות, ככתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".