ספר תהילים פרק ס"ה פותח: "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד שִׁיר". על מה נאמר המזמור הזה? המלבי"ם מבאר שהוא מתייסד על ברכת הגשמים שנתן הקדוש ברוך הוא לאחר הרעב הידוע שהיה בימי דוד שלוש שנים, ושניסו להבין על מה בא. ייתכן מאוד, אומר המלבי"ם, שהמזמור נאמר גם על עצם הרעב עצמו. כך או כך, פירושו של המלבי"ם צמוד לעניין זה לאורך כל הפרק. הרד"ק לעומתו מסביר שהמזמור נאמר על הגלות: יש כאן כמיהה וציפייה לצאת מן הגלות, ואנחנו מזמרים אותו בעת היותנו בגלות.
לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר׃
כמעט כל המפרשים מסבירים: השתיקה היא תהילה לך. רש"י אומר - אין קץ לשבחך. וכפי שאמר האמורא לאותו תלמיד שהרבה בשבחים: "סיימתינהו לשבחא דמרך?" הגדול, הגיבור, הנורא, העזוז, היראוי וכולי - וכי סיימת את כל שבחי השם? והמרבה בשבחו אינו אלא גורע, שכן מי שמרבה בשבחו כביכול אומר "עד כאן ותו לא". אנחנו אומרים רק את מה שנכתב לנו ואיננו מוסיפים עליו; אבל אילו באנו לומר את כל מה שאפשר לומר - דומיה תהילה. אין לנו שום אפשרות להלל ולשבח כפי ערכו, מציאותו ואמיתתו, שהרי אין לנו אפילו השגה במציאותו ואמיתתו, וכל שבח שתאמר בעצם מקטין וממעיט.
דומה הדבר לאדם שמושגיו בענייני ממון קלושים מאוד, והוא בא לתאר מולטי מיליארדר: "אתה יודע כמה כסף יש לו? מאות אלפי דולרים!" וההוא נפגע ממה שאמרת עליו - הוא טריליונר, הוא כבר חדל לספור כי אין מספר, ואתה מדבר עליו במאות אלפים. מיעטת בשבחו.
הרמב"ם במורה נבוכים כותב את הדברים במפורש: פירוש הדומיה - ביחס אליך היא התהילה, לפי שכל מה שנאמר ונתכוון בו לרומם ולהלל, נמצא בו חיסרון ושגיאה כלשהי כלפיו. ואף "האל הגדול הגיבור והנורא" - אילמלא אמרו משה רבנו בתורה, ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנום לאומרם בתפילה, לא היינו יכולים לאומרם. כי גם על זה יש לשאול: אם דומיה תהילה, למה אתה אומר "הגדול הגיבור והנורא"? והתשובה - אילמלא היה כתוב בתורה ואנשי כנסת הגדולה תיקנו לנו נוסח זה, לא היינו אומרים; וכל שכן שאין להוסיף עליהם. וכבר אמר שלמה: "כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים". מה אתה יכול להשיג באלוקות? כל מה שתהלל ותשבח הוא לפי קטנות ההבנה וההשגה שלך, ולכן באמת דומיה תהילה - השתיקה עצמה היא שבחו של הבורא יתברך.
רש"י מסביר "אלוקים בציון" - אלוקים השוכן בציון. ועוד מביא מדרש חז"ל: לך השם מגיעה תהילה על אשר דוממת והחרשת על מה שעשה אויבך בציון. האויבים נכנסו, קלקלו והשחיתו והתעיבו, חתכו את הפרוכת, הכניס אישה לבית קודש הקודשים ועשה מה שעשה - מי יכול לראות כל זאת ולשתוק? והקדוש ברוך הוא רואה ושותק. אנחנו איננו מסוגלים לשתוק כשאנו רואים דבר המכעיס, והשם שותק. נמצא שהתהילה להשם יתברך היא על הדומיה, על כך שלא נפרע מן האומות הללו באופן מיידי.
האלשיך הקדוש אומר שדוד המלך בא כביכול ומונה שלושה דברים שנפלאו ממנו. האחד: לפי רוממותך הרי הדומיה היא התהילה, ואם כן למה ציווה השם שנעמוד ונתפלל לפניו? הרי אין לנו השגה באלוקות ואיננו יודעים כלל לומר שבחו. השני: "אלוקים בציון" - האם השם האינסופי, שעליו אמר שלמה "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", יואיל לשכון לו בבית ארזים כאן למטה? "האומנם ישב אלוקים על הארץ?" והשלישי: "ולך ישולם נדר" - מי שהכול שלו, כיצד ישולם לו נדר משלו? כשאני אומר ריבונו של עולם, הריני נודר לתת כך וכך, יכול הקדוש ברוך הוא לומר לי: תן משלך, מה אתה נותן לי משלי? ובאמת מה יש לי משל עצמי? כלום.
אלו אינן שאלות שממתינות לתשובה, אלא פליאות: ראה כמה מפליא, כמה מדהים, שהקדוש ברוך הוא - שתהילותיו אינסופיות - אמר לי להתפלל בלשון שלי ובצורה שאני יודע. וכן הפליאה שאף שאין שמי השמים מכילים אותו, הוא שוכן בציון. וכן הפליאה שאנחנו נודרים נדרים ומשלמים להשם - ומכיסו של מי? משל הקדוש ברוך הוא. כמו ילד שאומר לאביו: אבא, אל תדאג, אני אשלם לך על מה ששברתי, וניגש לכיס של אבא, מוציא משם שקלים ואומר הנה קח. כך אנחנו עושים. וכל אלה פליאות על גדלותו של הבורא יתברך.
הרד"ק, שלשיטתו המזמור נתייסד על הגלות, מפרש "דומיה" מלשון תוחלת וציפייה - כמו "דימינו אלוקים חסדך", שהכוונה מייחלים ומצפים לחסדך. והוא גם משורש דמם: "דומו עד הגיענו אליכם" - היו דוממים, בשקט, והמתינו; "אך לאלוקים דומי נפשי" - היי דוממת ומייחלת. וכך "לך דומיה תהילה": התהילה עצמה מייחלת וממתינה בדומייה - מתי כבר תהיה השם בציון ונזכה להלל ולשבח אותך, מתי נזכה לראות בקיבוץ גלויות. "ולך ישולם נדר" - ואז ישולמו גם הנדרים. כל הנדרים שעם ישראל נודר בגלותו, שכשיגאל אותנו השם נעבוד אותו ונקריב קורבנות - כאשר תהיה "אלוקים בציון", אז ישולמו שם בבית המקדש. ולמה נאמר דווקא "בציון"? מפני ששם היה רוב התהילה: בבית המקדש היו שרים בשירים ובנבלים ובכינורות ומהללים את השם. לכן התהילה דוממת וממתינה מתי יהיה השם בציון ונזכה להללו כראוי.
מה שאמרנו שאין להרבות בשבחו של מקום, לפי שכל שתוסיף עדיין חיסרת - זה נאמר כשאדם בא לקבוע את דבריו כחלק מן התפילה המתוקנת, כאותו תלמיד שהוסיף "האל הגדול הגיבור והיראוי החזק" וכולי בנוסח התפילה. אבל אדם שרוצה בלשונו ובשפתו שלו לפנות להשם יתברך להללו ולשבחו - על זה לא נאמר הדבר. אין כאן איסור לומר בשבחו של השם, אלא איסור לקבוע זאת כנוסח, כאומר: זהו, כך צריך לומר ואין יותר מזה. אבל אדם הבא לדבר בשפתו, ודאי שאין אומרים לו "סיימתינהו לשבחא דמרך", שכן כל מה שאמר הוא לפי השגתו ולפי אופן תפיסתו את המציאות.
עוד מביא הרד"ק מן המדרש: אמר דוד, "לך דומיה תהילה" - איך יכול אתה לדום? הכול נותנים לך תהילה ואתה דומם, שדוממת בציון! כמו שכתוב "קול נתנו בבית השם כיום מועד". ומהו הקול? שאמרו "ידנו רמה ולא השם פעל כל זאת", ואמרו "אי אלוהימו צור חסיו בו". הם נתנו קול ואתה דומם? זו פליאתו של דוד המלך, כיצד הקדוש ברוך הוא מאריך אפו - מעין מה שהזכיר רש"י. הרי הרימו קול בבית השם כנגדו, כאומרים התגברנו על השם יתברך, "ידנו רמה ולא השם פעל כל זאת" - קול של כפירה, "אי אלוהימו צור חסיו בו" - כפירה גמורה. ואם כן ריבונו של עולם, איך אתה יכול לדום?
המלבי"ם מבאר את התהילה כעצם מופשט, וכדרכו במקומות רבים בנביאים הוא נותן לה מעין האנשה: התהילה היא כמו ישות העומדת ניצבת לפניך, דוממת, כאילו אין בפיה דיבור. והרי כל מהותה של תהילה היא דיבור - להלל! ואף על פי כן היא עומדת לפניך בשתיקה. פירושו של דבר: עצם העובדה שאין גבול למה שיש להלל אותך, היא עצמה התהילה. מהי התהילה? לשתוק. מרומם על כל ברכה ותהילה.
"ולך ישולם נדר" - ומה השבח שבכך? מבאר המלבי"ם נפלא: הנדר תמיד נעשה על תנאי - אם תעשה לי כך אתן לך כך וכך, והמטרה היא להבטיח שהדבר ייעשה, שאם לא ייעשה לא אשלם. אבל כלפי קודשא בריך הוא לא שייך לומר "אם לא יעשה", שהרי השם בוודאי יעשה. לכן "לך ישולם נדר" מיד - אפשר לשלם מראש, עוד לפני שנתמלא התנאי, כי בטוח שהישועה תבוא, והשם מוכן לכל דורשיו.
מפרש נוסף מסביר: "לך דומיה תהילה אלוקים בציון" - כאשר היית אלוקים בציון, כלומר כשהקדוש ברוך הוא היה בבית המקדש ושכינתו ניכרת, לא היה צורך בתהילה, מפני שהיו שם קורבנות. את התפילה תיקנו שיתפללו כולם בכל מקום כאשר כבר הייתה מציאות של אין לנו קורבנות, "ונשלמה פרים שפתינו". אבל שם במקדש הייתה דומיה תהילה, שהקורבנות עצמם הם התפילה - הקורבנות הם התחליף לתפילה, או התפילה תחליף לקורבנות. עכשיו בגלות דווקא התפילה והזעקה הן התהילה, ואילו כאשר אלוקים בציון - הדומיה היא התהילה, שהקורבנות מרצים בלי שיצטרך האדם לעמוד ולהתפלל.
הגמרא בעירובין דורשת "לך דומיה תהילה ולך ישולם נדר": בשר ודם המתחייב הריגה למלכות, מטילין לו חכה לתוך פיו שלא יקלל את המלך - שהרי ממילא הוא הולך להריגה ומה תעשה לו, וזו הזדמנותו לקלל את המלך שבגללו הוא עולה לגרדום, ולכן סוגרים לו את הפה. אבל אדם המתחייב מיתה לקדוש ברוך הוא - שותק, "לך דומיה". ולא זו בלבד ששותק, אלא עוד משבח, שנאמר "תהילה". ולא עוד אלא שדומה לו כאילו מקריב קורבן, שנאמר "ולך ישולם נדר".
ובאמת כתוב שמי שזוכה למות על קידוש השם הריהו כקורבן לפני השם יתברך, וזו המדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול לשאוף אליה. כתוב על הגר"א שכל ימיו שאף למות על קידוש השם, וכן על הבית יוסף, שהמלאך המגיד אמר לו שיזכה לכך ובסוף לא זכה - וצריך להבין למה, אך על כל פנים רואים שזו הייתה שאיפתו. ומובא על הגר"א שכאשר חשפו את הגרף פוטוצקי והובילוהו לשריפה, אמר לו הגר"א שיכול הוא למסור לו שם שעל ידו יינצל. השיב לו: אני זוכה להיות קורבן, לעלות ולמות על קידוש השם, מה שהתאוו לו כל הדורות - ועכשיו אומר שם קדוש כדי להינצל? הרי כך אמר רבי עקיבא: כל ימיי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו. והגרף פוטוצקי הלך בשירה אל כבשן האש. נמצא שלא רק "לך דומיה", אלא עוד "תהילה" - מהלל ומשבח להשם; ולא זו בלבד אלא "לך ישולם נדר" - עוד מרגיש שהוא זוכה להקריב קורבן, כי מה נפלא יותר מלהקריב את עצמו קורבן להשם.
שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ׃
הרד"ק ממשיך בשיטתו: לאחר "אלוקים בציון" שדיבר על הגאולה, שם תהיה "שומע תפילה". שהרי בגלות נאמר "שתם תפילתי", וחז"ל אומרים שמיום שחרב בית המקדש נפרסה מחיצה של ברזל בינינו לבין אבינו שבשמים, צועקים ואינם נענים. וכאשר יחזור עם ישראל לבית המקדש, "אלוקים בציון", תהיה שוב שומע תפילה ושם ישמע השם תפילתם. ואז "עדיך כל בשר יבואו", כמו שכתוב "יבוא כל בשר להשתחוות לפניי אמר השם" - לאו דווקא ישראל, אלא גם הגויים, שיאחזו בכנף איש יהודי ויאמרו לו נעלה בית השם, וכולם יכירו במציאות הבורא.
אמר רבי ירוחם ממיר על מה שאנו אומרים בתפילות ראש השנה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו השם אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה" - לא תהיה מלכותו בכל משלה אם יישאר איזה בושמן ביער באפריקה שאינו מכיר את השם. מלכותו בכל משלה פירושה שכל פעול וכל יצור ידע כי אתה פעלתו, ויבין כל אשר נשמה באפו כי השם אלוקי ישראל מלך. אז באמת "והיה השם למלך על כל הארץ", וזו ההתגלות השלמה והאמיתית - "עדיך כל בשר יבואו".
המלבי"ם מוסיף: בשונה ממלך בשר ודם, שכאשר רוצים לבקש ממנו דבר אין פונים אליו במישרין אלא אל השרים - אצלך ריבונו של עולם אתה שומע תפילה בעצמך, עד ש"עדיך", עד אליך, כל בשר יבואו. אין אומרים לך פנה לפקיד, המזכיר שלי ידבר איתך. אצל בשר ודם אין מגיעים לא אל השר ולא אל המלך, וכאן עדיך כל בשר יבואו.
לכן בכל התפילות אנו פונים אך ורק אליו יתברך - לא למלאך, לא לשרף, לא לשליח ולא לשום דבר אחר. וזו הייתה טעותם של הדורות הקדמונים, כמו שכותב הרמב"ם: הם אמרו, השם רם ונישא, וכי אל מלך היית פונה במישרין? הרי רק דרך השרים והפקידים. לכן התחילו לפנות אליו דרך השמש והירח ושאר פקידי הטבע, שכביכול יגישו את הבקשה לפניו או שעל ידם תבוא הישועה מאתו. אלא שבניהם ונכדיהם והדורות שאחריהם עשו מן השמש והירח ומכל גרמי השמים עיקר, והשתחוו להם כתכלית, וחשבו שיש להם כוח עצמי. במקדשיהם ראו ציורי שמש וכיוצא בזה, והבינו שהשמש היא האלוקים. כך החל דור אנוש. אבל אצל הקדוש ברוך הוא - עדיך כל בשר יבואו, התפילה ישירות אל השם יתברך.
וכן גם בקברות הצדיקים: אל יאמר אדם "רבי שמעון תושיע אותי", "רבנו תושיע אותי" - בשום אופן. לא רבנו מושיע ולא רבי שמעון מושיע. יאמר: ריבונו של עולם, תושיע אותי בזכות הצדיק הקבור כאן; או יבקש מן הצדיק שיעתיר בעדו לפני השם שהשם יושיעו, שיהיה מליץ יושר בשבילו. אבל לומר לצדיק "אתה תושיע אותי" - לא. אין אנו פונים לשום כוח אחר אלא להשם יתברך בלבד. ולכן נשים לב שכל הקורבנות כולם "בלתי להשם לבדו" - אין קורבן שמוזכר בו שם אלוקים, אלא רק שם הוי"ה, שהוא שם העצם, ואילו אלוקים מורה על כוחות רבים. אמנם כל הכוחות שלו והכול ממנו, אבל "זובח לאלוהים יחרם, בלתי להשם לבדו", שכן כל כוח אחר פירושו לקחת פקיד ולהופכו לבעל עוצמה וכוח.
ואם תשאל: מדוע באמת לא נפנה אל השם כדרך שפונים אל כל מלך רם ונישא, דרך פקידיו? התשובה פשוטה, ומבארים אותה במשל. תאר לעצמך שהמלך עומד כאן והפקיד שלו לידו, ואתה ניגש אל הפקיד ומבקש ממנו: עשה לי טובה, עזור לי לפתור בעיה - והמלך עומד בצד ומביט. מיד יאמר לך הפקיד: הרי המלך כאן, אני זז הצידה, לך דבר איתו, מה אתה פונה אליי כאל בעל כוח? אצל הקדוש ברוך הוא השם נמצא בכל עת ובכל זמן; אני עומד ומתפלל לפניו, הוא כאן איתי - ולמול פניו אפנה אל פקידו? אין לך ביזיון גדול מזה. זה היפוכה של המציאות המגושמת, שבה אני רחוק מן המלך ולכן פונה לפקיד. כאן המלך לידך, ואתה עוקף אותו ואומר: זוז רגע המלך, הפקיד, אתה יכול לעזור לי? ולכן, כיוון שהקדוש ברוך הוא נמצא איתנו בכל קוראנו אליו - "שומע תפילה, עדיך כל בשר יבואו". מה מקום לפנות לפקידים כאשר השם כאן איתנו?
ועל מה מוסבים הדברים כאן? אומר המלבי"ם: אתה השם לבדך שומע את הבקשה, והבקשה היא על הגשם. הם שילמו את נדריהם ומבקשים על הגשמים, שהרי המזמור נתייסד על עניין זה, ולכן הם מעתירים ואומרים: ריבונו של עולם, הושיענו ותן לנו את הגשמים שאנו מצפים להם.
דִּבְרֵי עֲוֺנֹת גָּבְרוּ מֶנִּי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם׃
רש"י מסביר: העוונות התגברו עליי, ואיננו יכולים להספיק ולסדר אותם לפניך אחד אחד ולמנותם, שהם רבים. לכן אנו פונים אליך באופן כללי ואומרים "פשעינו אתה תכפרם" - את כל הפשעים ביחד תכפר.
הרד"ק מדייק בשינוי הלשון: "גברו מני" בלשון יחיד, ואילו "פשעינו אתה תכפרם" בלשון רבים. ולשיטתו שכל המזמור מוסב על בני הגלות ועל הציפייה לגאולה, מדובר כאן גם באופן פרטי וגם באופן כללי: העוונות שגברו ממני כיחיד, וגם פשעינו של הכלל - אף אותם תכפר, שהרי הם שהאריכו את זמננו בגלות. ולמה "אתה תכפרם"? כי רק אתה מכפר, כמו שכתוב "כי עמך הסליחה". אין לנו מלך מוחל וסולח אלא אתה, והמחילה והסליחה אינן דבר שאפשר לבקשו ממישהו אחר.
המלבי"ם, לשיטתו שכל הפרק עוסק במציאות שבה לא ירדו גשמים בימי דוד, בעקבות החטא שלא נספד שאול כהלכה, מבאר שזהו נוסח התפילה שהתפללו אז בשעת עצירת הגשמים. ושוב, כדרכו, הדבר המופשט מקבל האנשה: העוונות עצמם מדברים. העוונות גברו ממני - הם חזקים מן האדם והוא אינו יכול להתגבר עליהם, ולכן הם בעצמם ימליצו וידברו לפני השם ויאמרו "פשעינו אתה תכפרם". ומהי הבקשה? היות והעוונות חזקים מכוחו של אדם, שקשה לו באופן טבעי להתגבר על יצרו הנטוע בו, כאילו אומר: אין לי אפילו כוח לבקש, אבל העוונות שהם חזקים ממני - הם יבקשו שתכפר את פשעינו, כי אתה ידעת שיצר לב האדם רע מנעוריו.
פתיחת המזמור מלמדת אותנו את יסוד היסודות של העמידה לפני הבורא: "לך דומיה תהילה" - השתיקה עצמה היא השבח, שכן כל הלל הוא לפי קטנות השגתנו, והמרבה אינו אלא גורע; ועם זאת השם ציווה אותנו להתפלל בלשוננו, ואף שוכן בציון, ואף מקבל נדרים משלו - שלוש פליאות על גדלותו. אף המתחייב מיתה שותק ומשבח, ודומה כמקריב קורבן. "שומע תפילה" - אין בינינו לבינו מתווכים: לא שמש ולא ירח, לא מלאך ולא צדיק, אלא הוא לבדו, שהרי המלך עומד כאן לידנו. ו"דברי עוונות גברו מני" - הודאה שאין בנו כוח מול היצר, ובקשה שהוא לבדו, שידע כי יצר לב האדם רע מנעוריו, יכפר על פשעינו.