פתיחה
בחלק זה של פרק ס"ד אנו מגיעים אל שיאו של המזמור: תיאור חיפוש העלילות של הרודפים, ומולו מפנה פתאומי - הקדוש ברוך הוא יורה בהם את חצו, והמוקשים שטמנו הופכים למכותיהם. נלך על סדר הפסוקים ונראה את דרכי הפרשנים: רש"י, שדורש את המזמור על דניאל; הרד"ק והאבן עזרא, שמעמידים אותו על דוד ורודפיו; והמלבי"ם, המדייק בכל מילה ובכל הבדל לשון.
"יַחְפְּשׂוּ עוֹלֹת" - עלילה או עוולה
יַחְפְּשׂוּ עוֹלֹת תַּמְנוּ חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ וְקֶרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק׃
לכאורה "עולות" הוא דבר טוב - מה רע בקרבן עולה? אלא שאף אחד מן המפרשים אינו מפרש כאן לשון קרבן, אלא או מלשון עלילה או מלשון עוולה.
רש"י מפרש: "יחפשו עולות" - היו מבקשים עלילות, כמו שנאמר בדניאל פרק ו': "הוו בעיין עילה להשכחה לדניאל" - הם חיפשו עילה, סיבה להפיל את דניאל, לטמון לו בור ולעשות לו מכשול כדי שייפול בו.
ומה פירוש "תַּמְנוּ חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ"? רש"י מסביר: תמנו בליבם ולא גילו דעתם את חפש העלילה המחופש על ידם. כלומר רש"י קורא "תמנו" כמו "טמנו" בטי"ת, אף שכתוב בתי"ו - וזו דרך דרש, שהרי כל הדרשה הזו היא דרש על המזמור, כיוון שהמזמור עצמו אינו מזכיר את דניאל כלל, וחז"ל הם שדרשוהו עליו. הם טמנו בליבם, שלא ידעו הבריות שהם מחפשים עלילה כנגד דניאל.
ועל זה ממשיך "וְקֶרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק" - המחשבות הללו היו בקרב מחשבותם ובעומק ליבם, והם לא גילו שהיעד שלהם הוא דניאל. ומדוע נאמר בלשון יחיד "קרב איש", בעוד שמדובר ברבים? כלל הוא: כשהכתוב עובר מרבים ליחיד, הכוונה לכל אחד ואחד מהם - כל אחד ואחד מהם טמן את מחשבתו בתוכו.
הרד"ק והאבן עזרא: כילו את החיפוש
הרד"ק מפרש "עולות" כמו "עוולות", בהבלעת הו' כביכול. האנשים הללו, אלה שהיו מלשינים לשאול ומספרים רעה על דוד, היו אנשי תוך ומרמה, פועלי אוון. והם חוקרים ובודקים ורודפים את דוד כל הזמן, לחפש בו עוולות ודברים רעים.
ומה פירוש "תמנו חפש מחופש"? האבן עזרא והרד"ק מסבירים "תמנו" כמו "תממו" - כלומר סיימו וכילו את החיפוש. כל מה שבן אדם יכול לחשוב, כל מה שבן אדם יכול לחפש - הגיעו עד תכלית החיפוש. כל מה שאדם יכול לשער: אולי דוד עשה, אולי דוד תכנן - הכול בתחבולות שלהם, ששום אדם אינו יכול להעמיק יותר מהם בתחבולות ובמחשבות. הגיעו אל תכלית התחבולות והתוכניות הרעות כנגדי, עד שתמו לחפש. אין קיצוניות גדולה מזו שאליה הגיעו בחיפוש העוולות עליי.
המלבי"ם: להשחיר פנים כדי להצדיק את הרדיפה
גם המלבי"ם מפרש "עולות" מלשון עוולות: הם מחפשים להראות שדוד עשה עוול, כדי להצדיק בכך את מעשיהם שלהם. וכבר הסברנו בפרקים הקודמים שזו הייתה דרכם של אויבי דוד - להשחיר את פניו. כאשר אדם שונא מישהו ורוצה שכולם ישנאו אותו, הוא מוכרח למצוא סיבות שנראות אמיתיות, שאם לא כן לא יצליח לשכנע מדוע לשנוא אותו. לכן עליו להראות: הוא אדם רע, הוא עושה מעשים רעים, הוא אדם שצריך להתרחק ממנו. ומשום כך חיפשו כל הזמן להדביק לדוד מעשים שליליים.
ולכן הסברנו שכפרי בשל נפל לידם עניין בת שבע: הנה, אמרנו לכם כל הזמן שהאיש הזה רשע, שהוא עושה מעשים בסתר - עכשיו התגלה קלונו, עכשיו כולם ידעו מי הוא דוד. כל הזמן חיפשו לספר עליו סיפורים, וכמו שאמר דוד עצמו: "אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב" - כל דבר שנגזל, בטח דוד; כל דבר שנלקח, זה דוד. כך האשימו אותו תמיד, כדי להצדיק את הרדיפה אחריו.
ואם תרצו, זו תבנית שחוזרת בכל דור: במקום דוד - שומרי המצוות, ובמקום דואג ואחיתופל - התקשורת. זו תמיד התוכנית: להראות כמה הם שליליים, כמה הם גרועים, וכך להצדיק את ההתרעה המתמדת נגדם - "הנה יש עובדות". אך האם ניסית פעם להביא גם את הצד השני? האם ניסית להראות את ציבור שומרי המצוות מן הפנים היפות שלו, או שתמיד אתה מחפש כל פגם ומציב עליו זכוכית מגדלת? הנה עשו שם חתונה - אתם מבינים מי מפיץ את המחלות? ומאידך, כשמצלמים אנשים בחוף הים ובהתקהלויות, מסבירים שהציבור נקעה נפשו וצריך להתאוורר, ומראיינים אנשים שיספרו כמה כבר אינם יכולים. אותה תמונה ממש - רק ההסבר שאתה נותן לה שונה.
כך חיפשו אצל דוד כל דבר בזכוכית מגדלת כדי להאשימו, "עד שתממו חפש מחופש" - חיפשו בכל מקום שאפשר לחפש בו. אלא שלא מצאו עוולה גלויה כנגד דוד המלך. ומה היה השלב הבא? "וְקֶרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק" - המלבי"ם מחזיר את "יחפשו עולות" גם על סוף הפסוק: משלא מצאו, החלו לחפש עוולות בקרב ליבו ובמצפוניו, לטעון שהפנימיות שלו רעה.
וזו מציאות ידועה: כשאדם אינו יכול להאשים את חברו במעשה רע שעשה לו, הוא עובר לטעון שעל כל פנים תכנן לעשות רע. אינך מראה לי מה הוא עשה - אלא "אני אומר לך מה יש בליבו, אני יודע מה תוכניותיו". כשאין הוכחה למעשה, מוכיחים את הכוונה. וכך מקובל אף בבתי משפט: כשאין עוולה להדביק, אומרים - נכון, אבל הוא תכנן, היה לו רצון כזה, והכול הוביל לכיוון הזה. כמו שנטען כלפי נתניהו: אתה טוען שקנה בכסף תקשורת אוהדת - איפה התקשורת האוהדת הזו? מי סיקר אותו באהדה? והתשובה: נכון, אבל הוא רצה. די בכך שרצה. כשאין מעשים, מאשימים ברצונות: מה הוא מתכנן בקרב ליבו, "בקרב איש ולב עמוק" - לך תדע אילו דברים רעים טמונים שם.
"וַיֹּרֵם אֱלֹהִים חֵץ פִּתְאוֹם"
וַיֹּרֵם אֱלֹהִים חֵץ פִּתְאוֹם הָיוּ מַכּוֹתָם׃
רש"י ממשיך בדרשה על דניאל: הם השליכו את דניאל ל"גובא דאריוותא", לגוב האריות, ולבסוף בא המלך בבהילות אל הגוב לראות אם אלוה השמים הציל את דניאל - ומצאו חי וקיים. ואז "אמר מלכא והיתיו לגבריא אילך די אכלו קרצוהי די דניאל ולגוב אריוותא רמו" - המלך נטל את כל אלה שדיברו ברעתו של דניאל והשליכם אל גוב האריות. זהו "ויורם אלוהים חץ פתאום": השם ירה בהם כחץ באופן פתאומי. כשם שהם ביקשו "לירות במסתרים תם פתאום", כך גם אצלם בא הדבר בפתאומיות.
ו' ההיפוך - עבר במקום עתיד
הרד"ק מדייק: "ויורם" אינו עתיד רגיל, אלא עבר במקום עתיד. וכידוע הו' משמשת בכמה פנים: יש ו' העיטוף, שהיא ו' החיבור - "משה ואהרן", המחברת ביניהם. ויש ו' החילוק - כשאומרים כך וכך וכך, הכוונה או כך או כך, והו' מחלקת (ומשום כך כותבים היום בחוזים "ו/או"). ויש ו' ההיפוך, ההופכת את העבר לעתיד ואת העתיד לעבר.
דוגמה: "ייקח" הוא עתיד - הוא ייקח מחר, ולא אתמול. אך כשמוסיפים ו' - "וייקח את המאכלת" - הכוונה שלקח אתמול, והו' הפכה עתיד לעבר. ולהיפך: "לקח" הוא עבר, אבל כשהתורה מצווה "ולקח את שני השעירים" - הכוונה שייקח, והו' הפכה עבר לעתיד.
ולפי זה, "ויורם אלוהים חץ פתאום" - הפתח שבו' מלמד שזהו עבר במקום עתיד, וכן "ויכשילוהו", "וייראו", "ויגידו" - הכול עבר במקום עתיד, וכן מנהג הלשון ברוב דברי הנבואות. דוד אומר: כשם שהם ירו בי את חץ דבריהם פתאום, כך יורה בהם אלוהים חץ פתאום, ומכתם תבוא עליהם בפתאומיות. ולפי הרד"ק מדובר באנשי הזיפים ובאלה שבאו לדבר סרה בדוד כדי למצוא חן בעיני שאול. ומילת "פתאום" משמשת לפניה ולאחריה: "ויורם אלוהים חץ פתאום", וגם "פתאום היו מכותם" - או שהחץ פתאומי או שהמכות פתאומיות, ושני הדברים אמת, כדברי הרד"ק.
המלבי"ם מסביר: הם ביקשו "לירות במסתרים תם", ולכן השם ירה בהם חץ. ו"היו מכותם" חוזר על המוקשים שטמנו - אותם מוקשים עצמם שטמנו לי, הם שהיו מכותם והם שהפילו אותם. וכעניין "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל" - אותו בור שכרה הוא המקום שלתוכו נפל.
"וַיַּכְשִׁילוּהוּ עָלֵימוֹ לְשׁוֹנָם"
וַיַּכְשִׁילוּהוּ עָלֵימוֹ לְשׁוֹנָם יִתְנֹדְדוּ כׇּל רֹאֵה בָם׃
רש"י: הכישלון שדימו להכשיל בו את דניאל - נהפכה עליהם לשונם. אותו דבר רע שאמרתם על דניאל כדי לעשות לו רעה, הרעה הזו נהפכה עליכם: מטרתכם הייתה להשליכו לגוב האריות, ואתם עצמכם הושלכתם לשם.
ומהו "יתנודדו"? רש"י מסביר: כמו ינידו בראשם. כשרוצים לשחוק על מישהו מנידים לו בראש - כך ינידו בראשם לשחוק עליהם כל רואיהם, ויאמרו: הנה זה מה שרצית לעשות לו, ולבסוף נפלת בדבר עצמו. כעין מה שאנו שומעים לעיתים על "תאונת עבודה" של מי שניסה להרכיב מטען, שאדם מניד בראשו ואומר: מגיע לו. מה שרצית לעשות - נפל עליך.
הרד"ק מפרש גם כאן עבר במקום עתיד: הם יכשילו את לשונם על עצמם, והדברים הרעים שדיברו כנגדי שבים עליהם, כעניין "ויפול בשחת יפעל". ו"יתנודדו" לדעתו הוא לשון פחד: מרוב המהומה והמפלה, כל הרואה אותם נחרד ונד ממקומו ומפחד שמא יקרה גם לו כדבר הזה.
המלבי"ם: לשונם הכשילה אותם, ולבסוף נפלו הם באותם מוקשים עצמם. כולם הולכים בכיוון אחד, והשאלה רק במה מדובר. לפי המלבי"ם, הם ביקשו ללכוד את דוד ולכן דיברו עליו סרה - כגון מה שאמר דואג האדומי על נוב עיר הכהנים, שאחימלך בן אחיטוב סייע לדוד לברוח מפני שאול ונתן לו חרב, וכבר הסברנו בפרקים הקודמים שהכול היה שקר באופן שבו הציג את הדברים. ומי נאלץ לבסוף להרוג את הכהנים? הוא עצמו. דואג נתפס כדג, והוא עצמו הלך ורצח אותם - נהרג ונלכד על ידי לשונו, "פיך ענה בך".
וכן ראינו במלבי"ם קודם, שדואג טען ששאול חייב להרוג את דוד מפני שדוד מבקש להרגו - בזמן שמעולם לא היה כן, ודוד לא רדף את שאול. ומי הרג לבסוף את שאול? דואג. חז"ל אומרים שהנער העמלקי שבא ואמר ששאול אחזו השבץ וביקש ממנו "מותתני" - הוא דואג האדומי. ואף שאין ברור שבאמת כך עשה, הוא בא כדי למצוא חן בעיני דוד ולומר: אני הוא שהרגתי את אויבך. וענה לו דוד: "פיך ענה בך" - אתה בעצמך העדת על עצמך, וקבל עתה את המחיר, והרגו. אחיתופל כידוע נתלה, ודואג נהרג על פיו. הנה: דיברת לשון הרע כנגד דוד שהוא רוצה להרוג את שאול, ולבסוף פיך הכשילך, שאמרת "אני הרגתי את שאול", ועל זה נהרגת. "יתנודדו כל רואה בם" - כל הרואים יאמרו: ראה, פיך הכשילך; אמרת דבר שאינו אמת, ובאותו דבר עצמו נכשלת ומתת.
"וַיִּירְאוּ כׇּל אָדָם" - הכרה בהשגחה
וַיִּירְאוּ כׇּל אָדָם וַיַּגִּידוּ פֹּעַל אֱלֹהִים וּמַעֲשֵׂהוּ הִשְׂכִּילוּ׃
על ידי כך יפחדו הכול ויחששו, כשיראו איך הקדוש ברוך הוא מעניש מידה כנגד מידה, ומתוך כך "ויגידו פועל אלוהים" - יכירו שהעונש בא מאת השם. תמיד כשרואים עונש מידה כנגד מידה, ניכרת בו יד השם: אין זה מקרה, שהרי באותו דבר עצמו שבו פעל - בו נכשל, ובדיבור שאמר - בו נהרג. כך יאמרו הכול: זהו מעשה השם, יש כאן השגחה במשפט. ומתוך כך "ומעשהו השכילו" - ישכילו במעשה השם ויבינו ללכת בדרכיו. ולא כמו שהיו אומרים קודם, כלשון הרד"ק על "מי יראה למו" - מי יראה אותנו? עתה יבינו הבריות: יש רואה, יש מתבונן, ועוד משלם מידה כנגד מידה. ובכך יכירו את הנהגת השם.
והמלבי"ם מדייק בהבדל שבין "פועל" ל"מעשה": "פועל" הוא ההתעסקות בדבר, הפעולה שלפני התוצאה - "אני פועל בעניין"; ואילו "מעשה" הוא סיום הדבר, שהובא לכלל מעשה. ומתוך כך ישכילו שלא זו בלבד שהשם מתעסק בדבר, אלא שאף סיים אותו והביאו לידי מעשה גמור.
"יִשְׂמַח צַדִּיק בַּה'"
יִשְׂמַח צַדִּיק בַּיהֹוָה וְחָסָה בוֹ וְיִתְהַלְלוּ כׇּל יִשְׁרֵי לֵב׃
רש"י מפרש על דניאל: הוא לא חשש מהוראת המלך שלא להשתחוות לשום אלוה, היה דבוק בהשם, ולבסוף הצילו השם. "ויתהללו כל ישרי לב" - יתפארו על יושר ליבם וישתבחו בו, שהרי מכיוון שדניאל ניצל, אף אנו אם נידבק בהשם יצילנו. ומתוך כך לא יהיה להם מורא, שכן ראו אדם שדבק בהשם והיה השם מבטחו, והקדוש ברוך הוא הצילו וגאלו.
הרד"ק מפרש שדוד אומר זאת על עצמו. וכיצד קורא לעצמו "צדיק"? כמו שכבר ראינו שקרא לעצמו "תם". ואין כוונתו לומר "צדיק אני" במובן המוחלט, אלא שבריב הזה שביני לבינם אני הצדיק והם הרשעים: הם טופלים עליי האשמות שווא, שאני מבקש להרוג את שאול ושאני רודף אחריו - ובזה אני הצדיק. "ישמח צדיק" - הצדיק בריבו, הזוכה באמת לישועה.
והמלבי"ם מפרש "ישמח צדיק בה'" על דרך "שמחה לצדיק עשות משפט": הרשעים חוששים מן המשפט, אבל הצדיק אדרבה, שמח בו. "וחסה בו" - יראה שהשם מושיע את החוסים בו. "ויתהללו כל ישרי לב" - במה שהם עובדים את השם ונושעים בו, ומתוך כך יתהללו בהשם יתברך, "בשמו יתהללו". ואפשר לפרש גם שעל ידי כן יהללו אותם הבריות ויאמרו: ראה מי שחסה בהשם והיה השם מבטחו - הקדוש ברוך הוא הצילו וגאלו.
לסיכום:
הרודפים "יחפשו עולות" - עלילות ועוולות: חיפשו בדוד בזכוכית מגדלת עד שתמו וכילו כל חיפוש אפשרי, ומשלא מצאו מעשה, האשימוהו בקרב ליבו ובמחשבותיו. אך סופם שהחץ שירו חזר אליהם: המוקשים שטמנו היו מכותם, ולשונם עצמה הכשילה אותם - דואג שדיבר סרה, בפיו נענה ובפיו נהרג, וכן אלה שהעלילו על דניאל הושלכו בעצמם לגוב האריות. מתוך העונש שבא מידה כנגד מידה מכירים הכול ביד ה': "ויגידו פועל אלוהים" - שלא רק פעל, אלא אף הביא את הדבר לידי מעשה שלם. ובסופו של דבר "ישמח צדיק בה'" - הצדיק שמח במשפט ובחסות בה', וכל ישרי לב מתהללים בשמו, ורואים שמי שהשם מבטחו - הקדוש ברוך הוא מצילו וגואלו.