לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃
המזמור הזה נאמר על רודפים החורשים רעה בסתר, ונחלקו המפרשים כנגד מי נאמר. המלבי"ם מסביר שדוד המלך אמרו כנגד דואג האדומי וחבריו, שחרשו עליו רעה, ובסופו של דבר באותה תוכנית עצמה שתכננו להפיל אותו - הם עצמם נפלו. הרד"ק אומר שהמזמור נאמר על ידי דוד בבורחו, ואם כן אין זה כנגד דואג ורעיו אלא כנגד שאול. רש"י מביא שבמדרש דרשו את המזמור על דניאל שהושלך לגוב האריות, ומוסיף: "ויפה נופל כל לשון המזמור על ההגדה" - כלומר לשון המזמור מתאימה מאוד לדרשת חז"ל. אנחנו נלך בשלושת המסלולים האלה יחד, ונסביר כל פסוק לפי כל אחת מן השיטות.
אם נשאל: הרי מעשה דניאל אירע שנים רבות לאחר מכן, כיצד דוד מתפלל עליו? על כך אומר רש"י: צפה דוד ברוח הקודש את כל המאורע והתפלל עליו, שדניאל מזרעו היה. שהרי דניאל וחבריו היו מזרע המלוכה, כמו שנאמר לחזקיהו "ומבניך אשר תוליד יקחו סריסים". זה היה עונשו של חזקיהו על כך שהביא לכאן את מרודך בלאדן בן בלאדן, שבא להתפעל ממי שהקדוש ברוך הוא עשה לו נס כזה שהשמש חזרה עשר מעלות אחורנית. אמר לו הקדוש ברוך הוא שהעונש יהיה שמבניו יהיו סריסים בהיכל מלך בבל - ואלו הם דניאל חנניה מישאל ועזריה.
שְׁמַע־אֱלֹהִים קוֹלִי בְשִׂיחִי מִפַּחַד אוֹיֵב תִּצֹּר חַיָּי׃
"שיחי" פירושו הסיפור, מה שאני שח ומספר את התלאות, כלשון "אריד בשיחי" - מרוב שיחי. ולפי הרד"ק "מפחד אויב" זה שאול, שהיה מבקש את נפשו. לפי רש"י, המדבר על דניאל, "האויב" הם האחשדרפנים שהתייעצו עליו: "אדין סרכיא ואחשדרפניא הוו בעין עילה להשכחה לדניאל" - השרים והאחשדרפנים חיפשו סיבה ועוון למצוא בדניאל, כי לא מצא חן בעיניהם שהמלך כל כך מעריך אותו, שינה את שמו לבלטשאצר והקריב לו ניחוחין. הייתה לו הערצה גדולה אליו, וזה תמיד היה לצנינים בעיני האומות כאשר יהודי נעשה ממקורבי המלך.
האלשיך הקדוש מדייק בפסוק: "שמע אלהים קולי בשיחי" - גם אם לא יתקיים בי "בטרם יקראו ואני אענה", היינו עוד לפני שאשיח, לפחות שמע בשעה שאשיח. אבל בהמשך הפסוק הוא משנה את הבקשה: "מפחד אויב תצור חיי" - כאן אל תמתין עד שאתפלל, אלא שמור על חיי עוד קודם לכן, עוד לפני שאפתח את פי. ולמה? כפי שנראה בהמשך, לפעמים האויב נעלם, וכשהאויב נעלם מכתו מיידית; לא אספיק להתכונן ולא אספיק להתפלל. לכן "מפחד אויב תצור חיי" - עוד קודם לשיחי.
תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן׃
הרד"ק מבאר ש"סוד" פירושו קיבוץ והתאספות, כמו "לא ישבתי בסוד משחקים" - בהתאספות של אנשים הצוחקים, וכמו "על סוד בחורים יחדיו". ולמה נקרא הקיבוץ "סוד"? מפני שבעלי הסוד היו מתקבצים יחד כדי שכל אחד יאמר דעתו ועצתו, ועל ידי כן יגיעו להסכמה אחת. מכאן נעשה הביטוי "סוד" שם להתאספות.
דוגמה נוספת מביא הרד"ק בשם אביו במילה "צום": מהו צום? לשון התאספות והתקבצות, מלשון "צמה" - קיבוץ השערות לכדי צמה אחת, או מלשון "צומת" - התאספות כמה נתיבים יחד. ולמה נעשה "צום" שם לתענית? מפני שהיה דרכם להתאסף ולעשות תענית, וההתאספות לתענית נקראה צום, עד שנעשה שם נלווה לתענית עצמה. כך גם כאן: אמנם משמעות "סוד" היא לדבר בסתר, אבל כיוון שהרוצים לדבר בסוד מתאספים יחד, הרי "בסוד" פירושו בהתאספות. "תסתירני מסוד מרעים" - מן המרעים הרוצים להרע לי, המתאספים ומתקבצים יחד.
"מרגשת פועלי און" - מהמון פועלי האון. כמו שנאמר "והשבתי את המון מצרים", ומתרגם התרגום "ואבטל ית אתרגושת מצרים", הרי ש"רגשת" היינו המון. וכבר ראינו שהמלבי"ם כותב שההמון נקרא כך מפני שכאשר מתאספים אנשים רבים יש המיה: הכל הומה, יש רחש מתמיד, ולך תנסה להשתיק אנשים רבים. רש"י מסביר "מרגשת פועלי און" - הם מתרגשים, כלומר מתאספים ומתרגשים לבקש לי עלילות מוות, כלשון "הרגישו על מלכא", ולשיטתו הם מתאספים כדי לחפש דרך להמית את דניאל.
האלשיך הקדוש מלמד כאן יסוד גדול: יש שני סוגי מרעים. יש בעלי סוד - מתכננים הכל בחשאי, שומרים הכל בלי שאף אחד יידע, וכשמגיע רגע האמת, בבת אחת הם מכים מכה שאין לה תקנה. ולעומתם יש אנשים שאינם שומרי סוד: את התוכניות הם מגלים מראש, "תשמע, אני אתפוס אותו, אני אגמור אותו". האנשים האלה אינם מסוגלים להתאפק בסודם, ומיד הם משננים ומדברים סרה כנגד מי שהם רוצים לפעול נגדו - והם פחות מסוכנים מן הראשונים.
וטעם הדבר פשוט. ראשית, כשאדם מדבר, כבר יצאו שמונים אחוז מהלחץ ומהקיטור; עצם הוצאת מה שבתוכו מרגיעה אותו. ההוא שצועק "אני ארצח אותו" - ברעש הזה עצמו הוא כבר נרגע. לעומתו מי ששומר בבטן, זה המסוכן ביותר, ברגע אחד הוא מתפוצץ. שנית, כשהאדם מדבר, כבר באים ואומרים לי: תיזהר, פלוני אמר שהוא מחכה שתיפול לידיים שלו - ואני נשמר. אבל מי שפועל בסוד, איני יודע כלל מה קורה: הוא יאמר לי "בוקר טוב" בחיוך, ואחר כך תחטוף את הסכין בגב. זה בא בהפתעה, ואינך מוכן. לכן אומר האלשיך: "תסתירני מסוד מרעים, מרגשת פועלי און" - הסתר אותי מאלה ששומרים את תוכניותיהם בסוד, אותם פועלי און המתאספים ועושים מעשיהם בהסתר, שמהם אני מוטרד יותר.
המלבי"ם מסביר שהפסוק כולל את שתי הכתות: "תסתירני מסוד מרעים" - אלה שחורשים עלי רעה בסתר; "מרגשת פועלי און" - אלה שמתקבצים כנגדי ברגש, במרד ובכינופיה, בגלוי. "רגשת" כמו "למה רגשו גויים" - לשון התעוררות, והתעוררות היא דבר ניכר. הסוד הוא בהשקט, והמרד הוא בקול ובתרועה רמה. לפי האלשיך הפסוק דיבר עד כה רק בבעלי הסוד, והמגלים יבואו בפסוק הבא; ולפי המלבי"ם שתי הכתות כבר נזכרו כאן.
אֲשֶׁר שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם דָּרְכוּ חִצָּם דָּבָר מָר׃
האלשיך ממשיך בדרכו: הסוג השני, אלה שמדברים על הרעה מיד - "שננו כחרב לשונם". הם משננים את החרב, עושים אותה חדה, אבל עושים זאת בגלוי, בלשונם. ולכן אינני מפחד מהם כל כך; הרעה שלהם אינה גדולה ואין לה סיכויים רבים לצאת אל הפועל. וכל מה שאתה רואה ש"דרכו חצם" - אין בזה אלא "דבר מר", הדיבור המר שדיברו. הדריכה שלהם מסתכמת בדיבורים רעים כנגדי, וקרוב שבזה ייגמר הדבר: הוא כבר הוציא את הקיטור ולא יפעל עוד. זה מטריד הרבה פחות מאותם "סוד מרעים" ו"רגשת פועלי און", שהם לא רק מדברים אלא פועלי און ממש.
המלבי"ם מבאר: "אשר שננו כחרב לשונם" - דימה את הלשון לחרב, שהחרב הורגת מקרוב. ועוד: "דרכו חצם דבר מר" - את החץ היו מושחים בארס. והמטרה הייתה שלא להשאיר לנפגע סיכוי לשרוד; שכן אם ייפגע בכתף בלבד, עדיין יוכל להמשיך ולתפקד במלחמה, אבל אם משחת את החץ בארס, תוך שלוש-ארבע דקות זה מגיע אל הלב. "דבר מר" היינו הארס שבו משחו את החיצים. והחץ הורג למרחוק - במה? בכך שהם מדברים עלי לשון הרע ומלשינים עלי בסתר. לפי המלבי"ם מדובר בדואג וחבריו, בעלי לשון הרע: הם עצמם אינם באים להזיק לי ולא להכות אותי, הם רק אמרו את הלשון הרע - וכבר שאול שולח את אנשיו להרגני. החיצים שלהם נורים מרחוק.
הרד"ק, המפרש על שאול, אומר ש"אשר שננו כחרב לשונם" הם המסייעים לשאול: הזיפים ואנשי קעילה וכיוצא בהם, שהיו באים אל שאול ואומרים לו "הלא דוד מסתתר עמנו". האנשים הללו שיננו את חרבם והלשינו עלי לשאול. "דרכו חצם" - דרכו את הקשת כדי לירות, והחץ הוא "דבר מר". הקשת היא כמו הפה, והחץ הוא הדיבור, שיוצא ומזיק למרחוק.
לִירֹת בַּמִּסְתָּרִים תָּם פִּתְאֹם יֹרֻהוּ וְלֹא יִירָאוּ׃
הרד"ק מסביר: "תם" - דוד אומר על עצמו, שהם יורים בי במסתרים; ולמה "תם"? כיוון שהתהלך עמהם בתמימות, לא הרע לאיש מהם ולא הזיק להם. "פתאום יורוהו" - לא התכוננתי לכך ולא נשמרתי מאותם אנשים; הייתי עם הזיפים וכיוצא בהם, ובאופן פתאומי הלשינו עלי לשאול וירו את חצם, הוא הדיבור. "ולא ייראו" - אותם שאמרו דבריהם במסתרים לא חששו שהקדוש ברוך הוא שומע. אתה הלכת להלשין לשאול, אולי צברת אצלו דיבידנדים וחשבת שתקבל ממנו משהו - אבל יש מי שרואה, והוא הקדוש ברוך הוא. וזהו "ולא ייראו": אין להם פחד מאת השם.
האלשיך חוזר כאן לאותם שמהם הוא באמת מפחד: אלה היורים במסתרים, המסתירים את סודם ויורים על התם מתוך ההסתר. והפחד הגדול - "פתאום יורוהו": מי שמסתיר, מכתו פתאומית; אינך מוכן לה ואינך נשמר ממנה, כי הסתיר את שנאתו ואת רצונו להזיק לך, ואז אין אתה יודע להישמר ואין לדבר תיקון. אפשר גם לקרוא "ולא יראו" לא כפשט אלא במובן שהם אינם נראים: פתאום יורים עליו והוא לא ראה אותם קודם, כי היו בהסתר והסתירו את עצמם. אין זה הפשט - שבפשט "ייראו" הוא לשון יראה - אבל יש בזה עומק לעניין.
המלבי"ם מבאר: "דרכו חצם לירות" - כמו לדרוך את הנשק ולדרוך את החיצים כדי לירות; "לירות במסתרים תם" - שלא יראה אותם ולא יישמר מפניהם; "פתאום יורוהו" - שלא יהיה לו פנאי להינצל. המילה "פתאום" משמשת לשני הכיוונים: יורים על התם במסתרים בפתאומיות, ואחר כך יורים אותו פתאום בלי מורא.
וממה לא ייראו? לפי המלבי"ם - אינם יראים ממני, אינם חוששים שאעמוד כנגדם. באופן רגיל היה להם לפחד: שאול כבר בדעיכה, ויש לחשוש שדוד ימלוך ויסגור חשבון עם כל מי שלא ישר עמו קו, כמקובל בזמנם ובכל מקום, שהמלך מביא את אנשיו שלו למשרות אמון. המציאות הזאת גורמת לאנשים לפחד לעשות דברים שיזיקו להם בסוף. אלא שהם עשו זאת במסתרים: דוד אינו יודע שאנחנו נגדו, בסתר הלכנו ולחשנו לשאול. ואם דוד אינו יודע, אוכל אחר כך לרחוץ בניקיון כפי ולומר: לא עשיתי לך דבר, הייתי אתך וחיכיתי שתמלוך, ומי יכול לדעת מה בתוך לבי. לכן היו יורים במסתרים ולא היו יראים שמא אמלוך ואיפרע מהם.
יְחַזְּקוּ־לָמוֹ דָּבָר רָע יְסַפְּרוּ לִטְמוֹן מוֹקְשִׁים אָמְרוּ מִי יִרְאֶה־לָּמוֹ׃
אומר המלבי"ם: יש כאן כמה עניינים. הראשון הוא מה שדיברו עליו לשון הרע, כפי שנתבאר, והשני הוא שהיו מכינים לו מוקשים בפועל. "יחזקו למו דבר רע" - יחזקו מוקש רע שדוד ייווקש בו. "מוקש" בהבנה הפשוטה הוא בור או מכשול שאדם הולך ונופל בו, אבל במובן הרעיוני אין זה חייב להיות אבן שנתקלים בה: יכול להיות שהכנת לו תקלה שעל ידה ימות - שמשכת אותו בדבריך עד שאמר דבר מה, ונוקש באמרי פיו, והמלך החליט להרגו. כך גם "לפני עיוור לא תתן מכשול" - אין הכוונה דווקא לבלוק בדרך, אלא, כדברי חז"ל, אל תשיא לו עצה שאינה הוגנת לו.
לפי זה מבאר המלבי"ם: הם היו אומרים זה לזה כיצד לטמון מוקשים לדוד, והמוקשים יהיו טמונים בדרכו, והם אומרים "מי יראה למו" - הם נסתרים ואיש אינו יכול לראותם, ובוודאי ייכשל בהם דוד. וכך היה: שאול ביקש מאנשיו לעקוב אחרי דוד, להראות לו פני ידידות ולבוא ולספר לו היכן הוא. דוד תמיד בורח ואיני מצליח לתפוס אותו, אבל אם תהיה לנו חפרפרת שם - מישהו שיהיה עם דוד כביכול, יראה לו פנים שוחקות ויגלה לו שהוא עמו, ובינתיים יגלה לנו היכן הוא נמצא - בדרך הזאת נתפוס אותו. אלה הם המוקשים שרצו לטמון.
הרד"ק מסביר "יחזקו למו דבר רע" - הדבר הרע שהיו עושים: היו מדברים לשאול ומחזקים אותו בטענות כנגדי, ושונים את הדבר פעם אחר פעם. "לטמון מוקשים" - פרסו רשת כדי ללכוד אותי. ואותם שהיו מספרים עלי רע במסתרים אמרו "מי יראה למו", והרד"ק כדרכו מפרש שהכוונה על הקדוש ברוך הוא, כמו שאמר קודם "ולא ייראו" - לא היו יראים מאת השם. ומוסיף הרד"ק: אף שהיו כאלה שאמרו דבריהם הרעים בגלוי, כזיפים וכדואג האדומי, היו בהם מכל מקום שעשו זאת בהסתר, מפני שפחדו: לך תדע, אם דוד יידע מזה ולאחר מכן ימלוך ויהיה הכוח בידו - יגמלם כרעתם. לכן עשו את הדברים במסתרים וטמנו מוקשים ואמרו: איש לא יראה, וגם מהקדוש ברוך הוא לא היו יראים.
רש"י כדרכו מפרש את הפסוק על דניאל: "יספרו לטמון מוקשים" - היו מדברים למלך בעורמה דברים טמונים, שאפילו המלך לא הבין לשם מה הם עושים אותם. הם באו אל דריווש בעצה שכל תכליתה הייתה לטמון מוקש לדניאל: "אתייעטו כל סרכי מלכותא לקיימא קיים מלכא" - שבמשך שלושים יום לא יתפלל אדם לשום אלוה בכל הממלכה אלא אל המלך בלבד. והם ידעו היטב שדניאל לא יחזיק מעמד בהוראה הדרקונית הזאת, ואז יש מוקש, והצלחנו להפיל את דניאל. "אמרו מי יראה למו" - איש לא יבין את התוכנית. המלך, כשבאים לכבדו שישתחוו רק לו ויתפללו רק אליו, אומר: מצוין, למה לא? והוא אינו מבין שמי שישלם את המחיר הוא דניאל, ושכל התוכנית מכוונת אליו.
ודוגמה לדבר יש גם בימינו: יש חוקים ותקנות שמועברים בצורה מסוימת מאוד, כדי שיתאימו לקבוצות מסוימות ולא יתאימו לאחרות. אם רוצים שבוגרי ישיבות ינופו מן המכרז מלכתחילה, דורשים כך וכך שנות תיכון; שהרי מבחינתם לימוד תורה אינו נחשב לימוד - מי שלמד סינית עתיקה באוניברסיטה הוא בעל תואר, ומי שלמד גמרא ותורת השם אין זה כלום, גם אם הוא מבין הרבה יותר וחריף הרבה יותר. או שדורשים גמישות בשעות העבודה וזמינות שבעה ימים בשבוע, ומראש שומר שבת אינו מתאים לתנאי המכרז. תופרים מלכתחילה תנאים שיתאימו רק לאנשי שלומם. כך בדיוק עשו אותם אנשים: יעצו עצה בשעה שידעו מראש שהיחיד שייפול בה הוא דניאל, שהוא היחיד שלא יוכל להימנע מתפילה לה' שלושים יום.
המזמור מתאר את אימת האויב הנסתר: לפי המלבי"ם כנגד דואג וחבריו, לפי הרד"ק כנגד שאול ומלשיניו, ולפי רש"י ברוח הקודש על דניאל וצריו. "שמע אלהים קולי בשיחי" - ואף למעלה מזה, "מפחד אויב תצור חיי", עוד בטרם אפתח את פי, שכן מכת הנסתר פתאומית ואין שהות להתכונן. "סוד" ו"רגשת" הם שתי כתות: החורשים בחשאי והמתקבצים בגלוי, והמסוכנים שבהם הם בעלי הסוד, שלשונם חרב מקרוב וחצם המשוח בארס הורג מרחוק. הם יורים בתם במסתרים ואינם יראים לא מנקמתו של דוד ולא מעינו של הקדוש ברוך הוא, וטומנים מוקשים שאיש אינו מבחין בהם - כאותה עצה ערומה שנטמנה לדניאל. ומכאן הבקשה "תסתירני": מן הסכנה הסמויה, שממנה אין אדם יודע להישמר, מבקש דוד שהקדוש ברוך הוא בעצמו יסתירנו ויצור את חייו.