מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה׃
הרד"ק מסביר שאת המזמור הזה חיבר דוד כשהיה במדבר יהודה בבריחתו מפני שאול - הוא מדבר זיף המוזכר במקומות אחרים. המלבי"ם נותן לנו בפתיחתו את עניינו של המזמור: "להגיד בו רוב תשוקתו אל הדבקות האלוקי, עד שעזב מלזכור כל עניינים החומריים, רק באלוקים דבקה נפשו". במזמור הזה רואים עד כמה הייתה לדוד המלך תשוקה ודבקות אמיתית בהשם יתברך, עד כמה זנח את כל העניינים החומריים, כשכל משיכתו ורצונו ושאיפתו הם עבודת השם והדבקות בו.
אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ־צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי־מָיִם׃
רש"י מבאר: "אשחרך" - אני אבקש ואדרוש לך, מלשון שיחור ובקשה, כמו "שחרתני ואינני", "אם אתה תשחר אל אל". "צמאה לך נפשי" - אני צמא ותאב להתפלל בבית תפילתך. "כמה לך בשרי" - לשון תאווה, ורש"י מעיר שאין לו דמיון, כלומר לא מצאנו ביטוי דומה לו במקרא. בזה מבטא דוד את השאיפה והתאווה שלו, שאפילו בשרו כמה להשם, בעודו נמצא בארץ ציה ועייף בלי מים - שהרי היה במדבר, מקום של ציה ועייפות מבלי מים.
הרד"ק מסביר את ההקדמה "אלוקים אלי אתה": אתה צורי, אתה חזקי כאשר אני בורח. אין לי משען אחר, רק אתה המשען שלי, אתה הכוח שעליו אני נשען. "אשחרך" - אבקשך, ובתפילת השחר, מיד בבוקר, כאשר אני מיטלטל ממקום למקום, אותך אני מבקש. דוד מבטא כאן את רצונו להגיע אל הקודש. אומנם בית המקדש לא היה בנוי אז, אבל היה מקום הארון בקרית יערים, והיה אוהל מועד בגבעון - לשם דוד מבקש ולשם הוא שואף. ולמה דווקא לשם? כי במקומות האלה התאספו כל מבקשי השם, שם היו מגיעים חכמי ישראל, והוא התאווה להגיע אליהם. והוא ממשיל את עצמו לאדם שצמא ונמצא בארץ ציה ועייף, והוא תאב עד מאוד להיות במקום מים.
זהו משל בלבד: הציה והעייפות שעליהן מדובר כאן הן שלשוני התייבשה מבלי תורה. ואם תאמר, הרי היו איתו אנשים? אבל מי הם האנשים שהתקבצו אליו - "כל איש צר ומצוק ומר נפש". במילים פשוטות, אנשים הקרובים להיות אנשי עולם תחתון. דוד ברח עם פלנגות, ולא גדולי תלמידי חכמים התקבצו אליו. לכן דוד מרגיש צמא עצום להיות במקום שבו נמצאים החכמים. "צמאה לך נפשי" - ותכלית התאווה, אומר הרד"ק, היא לעסוק בתורה, להיות בחברת החכמים ולזכות לקרבת השם, והנפש המשכלת תתאווה בתכלית התאווה אל החוכמה וקרבת האלוקים. תכלית התאווה, כלומר התאווה הקיצונית ביותר, היא קרבת השם.
גם על "כמה לך בשרי" אומר הרד"ק שאין לו חבר במקרא, ומפרש מלשון תאב - בין אם תאמר תאווה בו' ובין תאב בב', זה אותו רעיון. בשרי תאב להיות עם הקדוש ברוך הוא, לשכון במקום בטוח, ואז נפשי תוכל להתחבר אל האלוקות. "בארץ ציה ועייף מבלי מים" - "עייף" הוא לשון צמא, והכוונה איננה שדוד עייף מבלי מים, אלא שהארץ היא ציה וצמאה למים, ארץ עייפה מבלי מים.
לאלשיך הקדוש פירוש מעניין בהקדמה הזאת. הרי מצאנו שדוד אומר "גרשוני מהסתפח בנחלת השם" - כאשר נרדף ונאלץ ללכת לאכיש מלך גת ולצאת מהארץ, הוא מלין על שהוא דר בחוץ לארץ, והדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה, כדברי חז"ל. עכשיו אומר דוד: חזרתי ברוך השם למדבר יהודה, אני בארץ הקדושה - "אלוקים אלי אתה", עתה אני כמי שיש לו אלוה. לפי זה מובן גם למה נאמר "מזמור לדוד": על מה הוא מזמר והרי הוא נרדף? אלא הוא מזמר על שזכה לשוב אל הארץ הקדושה, והנה שוב אלוקים אלי אתה.
המלבי"ם מבאר: היות ואתה אלי - אשחרך, רק אותך אני משחר, דורש ומבקש. וכמו שצמאה לך נפשי, כך כמה ותאב לך גם בשרי. כלומר, גם החומר שלי, גם הגשמיות שלי מתאווה להשם. והיכן? "בארץ ציה ועייף בלי מים" - אפילו במקום שבו באופן טבעי הגוף מתאווה לדברים אחרים, מתאווה לשתייה והנפש צמאה למים, אומר דוד: אף שאני בארץ ציה ועייף מבלי מים, כמה לך בשרי. כל כמיהתי אינה למשקה, אלא לך ריבונו של עולם; מה שאני מבקש עכשיו זו קרבת השם.
דבר דומה מצאנו במקום נוסף, בדברי דוד "מי ישקני מים מבור בית לחם", וחז"ל שם מפרשים שגם שם מדובר בדברי תורה: כמיהתו הייתה מי יביא לי הלכה מבור בית לחם, ששם היו החכמים, שהרי הסתפק בעניין הגדיש שהיה טמון וכו', כמסופר בגמרא בבבא קמא. למדנו מכאן שאצל דוד הכמיהה, כאדם הכמה למים, מכוונת לאלוקות, לדברי תורה, לרוחניות.
המלבי"ם אומנם בדרך הראשונה מפרש כשאר המפרשים שעניינה תשוקה, כמו תאב ותאווה, אבל הוא מנסה למצוא הסבר למילה עצמה. וכבר הסברנו כמה פעמים שמילה שאין לה רֵע במקרא, הדרך להבינה היא באחת משתיים: על ידי העניין, או על ידי דימוי המילה למילה אחרת הדומה לה. על פי העניין ממילא מובן: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי" - אם צמאה מבטא כמיהה, אז כמה מבטא תאווה, בקשה ותשוקה.
ובכל זאת מציע המלבי"ם לבאר לפי משמעות המילה: ייתכן ש"כמה" הוא מלשון כמות - כמה היו שם, כמה כסף יש לך. כלומר, כמה גדולה השאיפה שלו אל השם: עד כמה בשרי מבקש אותך. הסבר נוסף: "כמה" מלשון "כמו" - צמאה לך נפשי, וכמו כן לך בשרי. הנפש צמאה להשם, וזה מתבקש, שהרי הנפש רוחנית; אין מעדנים את הנפש בסטייקים. אבל הגוף משיכתו אל דברים מגושמים, ועל כך בא דוד לומר: אצלי אין זה כך, כמו שנפשי מבקשת וצמאה לך, כך גם בשרי מבקש אותך.
"בארץ ציה ועייף בלי מים" - אומר המלבי"ם: "ציה" הכוונה חום השמש, "עייף" הוא האוויר הארסי. אוויר ארסי פירושו מקום שהאוויר בו אינו בריא; במדבר למשל האוויר יבש מאוד, לא נעים לנשימה ומייבש את הריאות. אם כן המקום הזה הוא ארץ ציה שיש בה שמש יוקדת, ויש בו אוויר ארסי שאינו נוח לנשימה, והוא גם בלי מים - אין שם מקורות ומעיינות לשתות מהם.
רבי ישראל מרוז'ין מפרש בדרך החסידות: "אלוקים אלי אתה אשחרך" - תחילת המחשבה, בשחרית, בבוקר, היא לך. ואז "צמאה לך נפשי" גם בארץ ציה וצלמוות; גם אם אחר כך אני הולך במקום של גשמיות וארציות - "כן בקודש חזיתיך", כל משיכתי רק אליך. במילים פשוטות: הכל הולך אחר ההתחלה. כאשר ההתחלה הייתה בדרך רוחנית טובה, ובשחר "צמאה לך נפשי", אז גם אם בהמשך היום יהיו התמודדויות וניסיונות, ואמצא את עצמי בארץ ציה ועייף בלי מים, עדיין כל משיכתי ותאוותי תהיה אליך.
כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ׃
המלבי"ם מדייק: הפועל "חזה" בא על חזיון הלב - מה שאדם רואה בעיני רוחו, כמו שנאמר אצל אברהם שהשם נגלה אליו במחזה, וכמו "נביאיה לא מצאו חזון מאת השם". הנבואה היא חזון הלב, לא משהו שהנביא רואה בעיניו. לעומת זאת "ראה" הוא ראיית העיניים.
לפי זה מתפרש הפסוק: "כן בקודש חזיתיך" - נפשי חוזה אותך בקודש, בחזיון הנפש, במחזה השכל, ברוח הקודש; אני רואה את גדולתך ואת שכינתך, וזה תמיד לנגד עיניי. אין זו מציאות קיימת של ראייה, אלא חזון שבעיני רוחי. אבל אומר דוד: איני מסתפק בזה. כמו שחזיתיך בקודש במחזה, כן אני מבקש "לראות עוזך וכבודך" - בראייה של עין בשר. והיכן? בבית המקדש, ששם נגלה עוז השם ושם רואים כביכול עין בעין. את המציאות הזאת אני מבקש לראות: כוהנים בעבודתם, לויים בדוכנם בשירם ובזמרם, הניסים והנפלאות שהשם עשה יום יום באופן תדיר בבית המקדש, השראת השכינה. את זה אני רוצה לראות בראייה ממשית, ולא להסתפק רק בראייה רוחנית.
השפת אמת מבאר את סמיכות הדברים: "צמאה לך נפשי" - ומיד "כן בקודש חזיתיך". דע לך, ברוחניות לפי הצימאון היא ההשגה. ככל שאדם צמא יותר, הוא משיג יותר; ככל שהוא משתוקק יותר, הוא מגיע רחוק יותר. וכך הוא אומר גם לעניין שבת: מיום ראשון עד יום שישי - "לקראת שבת נכספה נפשי". במה תלויה השבת? בכמה נכספת וערגת אליה. ככל שתשתוקק אליה יותר בששת ימי המעשה, כך תזכה להידבק בקדושת השבת כשתגיע. אם כן, "צמאה לך נפשי" - ולפי זה בדיוק "כן בקודש חזיתיך", אזכה בפועל לקדושה בדיוק לפי מידת הצמא.
כִּי־טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ׃
מה פירוש שהחסד טוב מן החיים? כמה ביאורים נאמרו כאן. האבן עזרא אומר: טוב בעיניי לראות את חסדך שאתה שוכן בקרב ישראל יותר מן החיים; לראות זאת יקר לי יותר מחיי, ולכן שפתיי ישבחונך.
הרד"ק מסביר: טוב החסד שעשית עם האדם בכך שנתת לו דעת, בינה והשכל, יותר ממה שנתת לו גוף. למה? כי גוף יש גם לבעלי חיים, גם לבהמה יש גוף. החסד שנתת לנו את הנפש, את הרוח, את ההשגה, את השכל ואת הדעת - זה טוב יותר מחיים, ולכן שפתיי יודו לך על החסד הזה. וכך הוא מביא גם בשם אביו על "חיים וחסד עשית עמדי": חיים - חיים בהמיים, שנתת לי גוף וחיים כפשוטם; וחסד - זו הנשמה העליונה. אף כאן: טוב חסדך, שהיא הנשמה העליונה והרוחניות, יותר מעצם הגוף שיש גם לבעלי חיים.
ועוד מפרש הרד"ק: "טוב חסדך מחיים" - מן החסד שעושים החיים, כלומר בני האדם. טוב החסד שאתה מקבל מאת השם מן החסד שאתה מקבל מבני אדם. ואל תתפלא על הלשון, שהרי כתוב "כסאך אלוקים" והכוונה כסאך ככסא אלוקים; אף כאן "טוב חסדך" מחסד של חיים, אף שנאמר "חסדך" רק פעם אחת. וכוונת הדברים: יש עשירים שעושים חסד, כמו שכתוב "להלוך נגד החיים", ואומר דוד שהחסד שלך טוב מן החסד שלהם. הנה שאול עשה איתי חסד, וחסד גדול: הכניס אותי אליו, שם אותי שר בצבאו, נתן לי את בתו והיטיב לי - ועכשיו הוא רודף אחריי ומבקש את נפשי להורגני, וכפסע היה ביני לבין המוות לא פעם ולא פעמיים. נמצא שחסד החיים לקוי הוא; לחסד של בשר ודם יש תאריך תפוגה, ואילו חסד השם הוא ללא גבול - "מה יקר חסדך". ועל כך שפתיי ישבחונך, על שאיני נזקק לחסד בני אדם אלא רק לחסדך.
המלבי"ם מסביר: החסד שנתת לי במתנת החיים שונה מכל חסד שאדם אחר עושה. כל חסד שאתה מקבל מאדם אחר אינו הטבה מצד עצמו, אלא מצד התועלת שתצא ממנו. משל למלך בשר ודם שעשה חסד עם אדם שהתחייב מיתה ונתן לו חיים - החסד שעשה עמו הוא שהשאיר אותו בחיים. אבל אצל השם יתברך, החסד בעצמו טוב יותר מן החיים. פירוש הדבר: עצם זה שהשם נתן לך חיים אינו הטבה מצד תכליתם. משל לכרטיס טיסה: הכרטיס עצמו אינו התכלית; רק כשהשתמשת בו לעלות למטוס מימש את ההטבה שבו. כך גם החיים: הם פוטנציאל. מה אתה עושה איתם? אפשר לעשות בהם עבירות ואפשר לעשות בהם מצוות. אם כן אין הם התכלית. והתכלית מהי? לעבוד את השם, להתקרב אליו בחיים הללו, ועל ידי החיים לשבח ולהודות להשם.
אומר דוד: טוב החסד שעשית עמדי יותר מעצם גוף החיים שנתת לי, שהרי אינם התכלית. והתכלית - "שפתיי ישבחונך". החסד שנתת לי מציאות רוחנית הוא חסד גדול ועצום, שעל ידו אני יכול להודות ולשבח להשם. החיים אינם תכלית לעצמם, אלא שכשנתת לי חיים - יש לי על מה להודות ולשבח, ויש לי במה: יש לי גוף. "כל הנשמה תהלל יה" - רק כשהיא בתוך הגוף. וכמו שאומר דוד: "בשאול מי יספר שבחך", מי יגיד שבחך? רק כשיש לי חיים אני יכול לשבח. נמצא שהחיים אינם התכלית אלא הכלי שעל ידו האדם עובד את השם ומשבח לבורא, והחסד הזה גדול מן החיים עצמם, שהוא התכלית.
כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי׃
מהו "כן" זה? רש"י מסביר ש"כן" הוא כמו "אז", שהרי את המילה "אז" מתרגמינן "ובכן": "אז ישיר משה" - "ובכן שבח משה". כלומר: אז, כשאבוא לפניך, אברך אותך כל ימי חיי; כשאזכה להגיע למצב שאעמוד לפניך ואתפלל לפניך. "בשמך אשא כפיי" - בשמך אשא כפיי לתפילה; נשיאות כפיים כאן היא נשיאות כפיים לתפילה.
הרד"ק אומר: "כן אברכך בחיי" - כמו שאני משבח אותך היום, כך אברך ואשבח אותך כל ימי חיי. לפי זה "כן" אינו במובן "אז" אלא במובן "כך", כמו "כי מאז כן עתה". וזה שאמר דוד: כמו שאמרתי "טוב חסדך מחיים שפתיי ישבחונך", כן גם אברכך בחיי, באופן תמידי כל ימי חיי. ו"בשמך אשא כפיי" מפרש הרד"ק שלא לעניין תפילה אלא למלחמה: בעזרתך אשא את ידיי על הנלחמים בי, כמו שאנו אומרים "בשמך נבוס קמינו" - בעזרתך נבוסס את הקמים עלינו. כשאקרא בשמך, על ידי זה אנצח אותם, כמו שכתוב "המלמד ידיי לקרב אצבעותיי למלחמה" - הכל מכוחך.
המלבי"ם מסביר: "כן אברכך בחיי" - כך היא הברכה שאברך אותך בחיי; לא אברך אותך על החיים, אלא על החסד שאני יכול לשבח אותך. וזה בעצם מה שאנו אומרים בכל יום ב"מודים": מודים אנחנו לך... על שאנחנו מודים לך. שימו לב על מה אני מודה - על האפשרות והזכות להודות לך. על עצם זה שנתת לי את האפשרות להודות לך, על זה אני מודה. וזה שאומר דוד: על מה אני משבח אותך? על החסד שנתת לי את האפשרות לשבח אותך ולעבוד אותך. "בשמך אשא כפיי" - מה שאני נושא כפיי לתפילה, איני מבקש על החיים הגשמיים ועל הצרכים הארציים, אלא רק "בשמך", כדי שאוכל להודות לשמך; זו כל שאיפתי וכל מגמתי.
הרב מאזוז מביא כאן גימטריה: "כן" בגימטריה שבעים, ודוד המלך חי שבעים שנה - כן, שבעים שנה אברכך בחיי, כל חיי שהם שבעים שנה אזכה לברך אותך. ועוד הוא אומר: דוד תיקן מאה ברכות בכל יום, ולפני כן היו מתים מבחורי ישראל. גם זה רמוז כאן: "כן בחיי" בגימטריה מאה - כ"ן שבעים, ב' ח' עשרה, י' י' עשרים, סך הכל מאה. "כן בחיי" - מאה ברכות תיקן. ומה עניין "בחיי"? שעל ידי זה ניצלו חייהם, שהרי היו מתים מאה בחורים מבחורי ישראל בכל יום, ועל ידי כן ניתנו להם חיים.
כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל־פִּי׃
הרד"ק מפרש שהו' של "ושפתי רננות" היא כמו "כאשר": כמו חלב ודשן תשבע נפשי כאשר שפתי רננות יהלל פי. כלומר, כאשר פי מהלל בשפתי רננות, הדבר ערב לי ומתוק בפי כמו אדם המתאווה לחלב ודשן. המשל בא לומר: כשאני מהלל ומשבח להשם, זה המתוק אצלי, זה הדבר הנעים בפי. והוא מביא דוגמה נוספת לו' המשמשת במובן "כאשר": "אם לא ישבעו וילינו" - אם לא ישבעו, כאשר ילינו.
המלבי"ם מסביר: כמו שהחלב והדשן משביעים את הגוף והם מזון לאדם, כך תשבע נפשי כשאתן לה את המזון הרוחני שלוש פעמים ביום בשלוש תפילות, כשם שנותנים מזון לגוף שלוש פעמים ביום - ארוחת בוקר, צהריים וערב (אומנם בזמן חז"ל היו שתי ארוחות, ועל כל פנים כך הוא הנמשל). כמו שאמר הכוזרי: כשם שהגוף הגשמי צריך למזון ולא יחיה בלעדיו, כך מזון הנפש הוא התפילה שתדבק אל שורשה הרוחני; וכשם שמזון הגוף שלוש פעמים ביום, כך "ערב ובוקר וצהריים אשיחה ואהמה".
וזו תמיד התשובה האולטימטיבית: למה צריך להתפלל שלוש פעמים ביום? ולמה צריך לאכול שלוש פעמים ביום? על הגוף אין לך שאלות - מובן לך שהוא צריך תחזוקה; דווקא על התפילה יש לאדם קושיות. צריך להבין: גם הנפש זקוקה לתחזוקה.
אִם־זְכַרְתִּיךָ עַל־יְצוּעָי בְּאַשְׁמֻרוֹת אֶהְגֶּה־בָּךְ׃
רש"י מבאר: כשאני שוכב על משכבי אני זוכר אהבתך, ובאשמורות הלילה אני חושב בך. וראו עד כמה הייתה נפשו של דוד מזוככת: על משכבו הוא הוגה בהשם, באשמורות הלילה הוא חושב בהשם יתברך - לא על עסקיו ולא על העניינים האחרים המטרידים אותו, אלא כל מחשבתו בהשם.
הרד"ק מפרש: כאשר זכרתי אותך על יצועי בליבי, וכאשר אהגה בך באשמורות הלילה - אז אני דשן ושמן ושבע. נמצא שהפסוק הזה הוא המשכו של הקודם: "כמו חלב ודשן תשבע נפשי" - מתי? כאשר שפתי רננות יהלל פי, כאשר אני זוכר אותך על יצועי וכאשר באשמורות אהגה בך; כל זה מתוק אצלי כחלב ודשן. ומדוע נאמר "יצועי" בלשון רבים? משום שלדוד לא היה יצוע אחד אלא יצועים רבים, שהרי היה נרדף וכל לילה שכב במקום אחר; בכל יצוע ויצוע ששכבתי בו, שם זכרתי אותך. ו"אשמורות" הם הזמנים שהלילה מתחלק בהם, כמו שאומרים חז"ל שלוש אשמורות הוי הלילה, ארבע אשמורות הוי הלילה, אשמורת הבוקר והאשמורה התיכונה. באשמורות, בזמני חילוף המשמרות, אהגה בך.
כִּי־הָיִיתָ עֶזְרָתָה לִּי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֲרַנֵּן׃
המלבי"ם מסביר: גם אם זכרתיך על יצועי, כאשר אהגה בך באשמורות הלילה ואזכור שהיית עזרתה לי והצלת אותי מן האויבים - ארנן על שחסיתי בצל כנפיך. הרינה אינה על השמחה הגופנית, לא "איזה יופי, גופי ניצל, אני בחיים". אצל דוד החיים הגשמיים אינם התכלית, אלא רק אמצעי להגיע אל הרוחניות. העיקר הוא על שהיית עזרתה לי כדי שאזכה להיות בצל כנפיך.
דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ׃
עיקר השמחה אצלי אינו ההצלה הפיזית והגשמית, אלא הדבקות בך. המלבי"ם מבאר שיש כאן שני צדדים: מצידי - "דבקה נפשי אחריך"; ומצידך - שגם אתה נדבק אליי, "בי תמכה ימינך", אתה מסייע לי ותומך בי. עיקר השמחה הייתה שראיתי שכאשר אני דבק בהשם, הקדוש ברוך הוא משגיח עליי וצמוד אליי - "כמים הפנים לפנים", "השם צילך על יד ימינך". שהקדוש ברוך הוא משפיע עליי טוב כשאני דבוק בו - זה יקר לי מן החיים, יקר לי מהכל.
וְהֵמָּה לְשׁוֹאָה יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי יָבֹאוּ בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ׃
הערת דקדוק: מדוע קוראים "יְבַקְשׁוּ" ולא "יְבַקְּשׁוּ"? הכלל הוא ששווא אחרי תנועה קטנה הוא נח. אילו הייתה תחת הב' קמץ, היינו קוראים בשווא נע; אבל כיוון שתחת הב' פתח, השווא שאחריו נח - אלא אם כן יש מתג, או דגש בק'. וכאן אין דגש בק' ואין מתג, והב' בפתח, ולכן קוראים "יבקשו".
"והמה" - האויבים, "לשואה יבקשו נפשי", הם באים עליי במארב, ביום אפלה, שלא ארגיש בהם; זהו עניין "שואה", בזמן שהוא חושך. ועוד: "יבואו בתחתיות הארץ". רש"י מפרש שלא כפשט שנראה במבט ראשון, שכביכול הם חופרים מחילות מתחת לאדמה כדי לבקש אותי, אלא שדוד מתפלל עליהם: ריבונו של עולם, המבקשים נפשי - יבואו בתחתיות הארץ, במקום שפל, בשאול ובשוחה ייפלו. תכניס אותם עמוק עמוק באדמה. וכך גם הרד"ק מסביר: הרודפים ומבקשים את נפשי לשואה, לעשותה שואה ושממה, יבואו בתחתיות ארץ - בדרך תפילה. דוד אומר זאת בדרך תפילה: אנא, הכניסם בתחתיות ארץ, ירדו לשאול שהיא תחתית הארץ. ולמה? מידה כנגד מידה: כנגד שהם מבקשים להוריד נפשי לשאול, תוריד נפשם לשאול.
המלבי"ם מסביר: "המה" הם האויבים, והם מבקשים לשואה את הנפש היקרה הזאת, שדוד הראה לנו עד כמה כל שאיפתה רוחניות ועד כמה כל בקשתה דבקות באלוקים; אותה הם רוצים להוריד לשואה ולחושך ולעקור אותה מארץ החיים. ו"יבואו בתחתיות הארץ" - המערות והמחילות שבמדבר, ששם חיפשו את דוד. לפי המלבי"ם, אין זו תפילה עליהם כדברי רש"י, אלא תיאור מה שהם עושים: באים בתחתיות הארץ כדי לבקש את נפשי.
יַגִּירֻהוּ עַל־יְדֵי־חָרֶב מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ׃
רש"י מסביר: יבואו על הרודפים אויבים ויגירו כל אחד מהם על ידי חרב וימיתוהו. יש כאן קושי, המצוי בהרבה פסוקים: "יגירוהו" בלשון יחיד, ואילו קודם דיבר בלשון רבים - "יבואו בתחתיות הארץ". אומר רש"י שהכוונה על כל אחד ואחד מהאויבים: דיברתי קודם על האויבים, ועכשיו על כל אחד ואחד מהם - יבואו כנגדם אויבים וימיתום בחרב. ומקרא קצר הוא, שלא פירש מי יגירוהו; והכוונה שאת אויביי ירדפו אויבים אחרים. ו"יגירוהו" הוא לשון גרירה, כמו "מוגרים במורד" שהכוונה נגררים במורד, וכמו "פרץ נחל מעם גר". ובדומה לזה מפרש הרד"ק שיגירוהו הוא גם במובן של התכה והימסות, כמו מים הניגרים - המים ניגרים ונוזלים כנגררים על גבי הקיר; וכן "עיני ניגרה", דמעות היורדות מעיניי.
"מנת שועלים יהיו" - אלו שאר השונאים שעם שאול; הם יהיו מחלק השועלים, מנה לשועלים. את מי צריכים השועלים למנה? את אויביי, את ידידי שאול, את כל אלה הבאים להלשין עליי ולדבר עליי רעה - דואג, אחיתופל. ודרכם של שועלים, שכאשר היו הורגים במלחמה היו באים לפשוט על החללים ולאכול את הגוויות; כך יאכלו השועלים והחיות את כל אלה היוצאים נגדי ומתחברים עם שאול.
המלבי"ם מחבר את "יגירוהו" לפסוק שאחריו, "יתהלל כל הנשבע בו". כוונת הדברים: כל מי שנשבע בשם השם באמת - שהרי עבדי המלך היו נשבעים בהשם שלא ימרדו בו, וכן אנשי דוד נשבעו לו להיות נאמנים לו - הם יתהללו שגם אם "יגירוהו על ידי חרב", כלומר גם אם שאול ואנשיו יגרשו את דוד בחרב מן המערות שבהן הוא מתחבא, עד שהמערות ותחתיות הארץ יהיו "מנת שועלים", שדוד כבר לא יהיה שם ורק שועלים יגורו שם - עם כל זה המלך ישמח באלוקים, והשם יושיעו מכל הצרות.
וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים יִתְהַלֵּל כָּל־הַנִּשְׁבָּע בּוֹ כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי־שָׁקֶר׃
לפי המלבי"ם: גם אם יצליחו להבריח את דוד, גם אם ירדפוהו עד חורמה ויגרשוהו מן המקומות שבהם הוא מתחבא, ויבקשוהו בתחתיות הארץ, עם כל זה המלך שמח באלוקים ובטוח שהקדוש ברוך הוא יצילו ויגן עליו ויושיעו מכל הצרות. והוא יודע בבירור כי "יסכר פי דוברי שקר": אלה האומרים שיגירוהו על ידי חרב, שעוד מעט יתפסו אותו ויסיימו את סיפורו - דוברי שקר הם, ודבריהם לא יתקיימו, ובוודאי ימלוך דוד כמו שהשם הבטיח לו.
"המלך ישמח" - את זה אומר דוד על עצמו, שכבר נמשח למלך. וכאשר יראו שהשם הושיע אותו, יתהללו ויתפארו כל הנשבעים בשמו של ריבונו של עולם, שיראו איך הציל את דוד עבדו, ואז ייסכר פי כל דוברי השקר. "יסכר", אומר רש"י, הוא כמו "ויסכרו מעיינות תהום רבה", כמו יסגר - כמו סכר הסוגר בפני המים.
גם הרד"ק מפרש ש"והמלך ישמח באלוקים" נאמר על דוד עצמו: הם חושבים להרוג אותי כדי שלא תהיה לי מלכות, אבל המלכות תהיה לי והם יאבדו, ומי שראוי להיות מלך ישמח באלוקים - הוא דוד שעליו נגזרה המלכות. "יתהלל כל הנשבע בו" - כל מי שראוי להישבע בשמו, כלומר ירא אלוקים ואיש אמת; שהרי מי יכול להישבע בהשם? רק אחרי שמקיים את כל מה שנאמר שם, "ובו תדבק" וכל אותם דברים, ומי שמגיע להשגות כאלה - "ובשמו תישבע". ומנגד, דוברי השקר אינם יכולים להישבע בשמו, וייסכר פיהם.
ובזה נחתום את הפרק. התהילות מהרי"ץ מבאר ש"והמלך ישמח באלוקים" מוסב על שאול המלך, ולא כרש"י ולא כרד"ק שדוד אומר זאת על עצמו. דוד מתפלל ששאול ישמח בהשם. שהרי הרדיפה שרדף אותו שאול באה ממה שיעצו לו יועציו הרעים; שאול נשבע שלא ירדוף אחרי דוד, ובסופו של דבר המשיך. מי הביאו לכך? היועצים הרעים: דואג, אחיתופל, אבנר - כולם יעצו לו להמשיך לרדוף אחרי דוד והפחידו אותו.
לכן מבקש דוד שהמלך ישמח בהשם ויפסיק להיכנס לפחדים, שיהיה בשמחה ולא יחיה במורא שמישהו רוצה לקחת את ממלכתו. וכיצד יגיע לשמחה, והרי סביבו כל "השועלים הקטנים מחבלים כרמים", כל אלה המסיתים אותו כל הזמן? התשובה: "כי יסכר פי דוברי שקר". כאשר ייסכר פיהם של אלה המוציאים את דיבתי רעה, של אלה המספרים שיש לי מגמה ללכת ולהרוג את שאול ואת בניו ולנשלו ממלכותו - ממילא ישמח לב המלך שאול בהשם, ולא ימשיך לרדוף את דוד, ועל ידי כן יבואו השלום והשלווה לשרור במעונותינו.