פתיחה
בחלק זה של המזמור דוד המלך מסכם את המסר הגדול של הפרק: הביטחון האמיתי הוא רק בהקדוש ברוך הוא. אחרי שהזהיר מלבטוח בבני אדם ובהבלם, הוא פונה אל הממון עצמו - ובמיוחד אל הממון שלא בא ביושר - ומלמד שאין בו שום קיום ושום מגן. ומשם הוא עולה אל היסוד הגדול: יש דין ויש דיין, והקדוש ברוך הוא משלם לכל אחד כמעשהו.
"אל תבטחו בעושק ובגזל" - מה בין עושק לגזל
אַל־תִּבְטְחוּ בְעֹשֶׁק וּבְגָזֵל אַל־תֶּהְבָּלוּ חַיִל כִּי יָנוּב אַל־תָּשִׁיתוּ לֵב׃
"עושק" הוא ממון של חברך שבא לידך ואינך מחזיר אותו: הלוואה שאתה מעכב, שכר שכיר שאינך משלם. זהו לשון התורה "לא תעשוק שכר שכיר". "גזל" הוא ללכת ולחטוף בכוח. במילים פשוטות: לעשוק זה לעכב אצלי ממון שלך, לגזול זה ללכת ולקחת ממך.
והרד"ק אומר כאן אמירה קשה מאוד: "ורוב ממון בני אדם יש בו מן הדרכים האלה". אדם עלול לומר חס ושלום, מה פתאום, אני הרי לא הולך לגנוב. אבל אם ידקדק במעשיו יראה כמה וכמה דברים שיש בהם חשש גזל וחשש עושק - כל מיני הזדמנויות שבהן אדם צריך לשלם ואינו משלם, ואז יש לו בעיה לא פשוטה.
דוגמה אחת: אדם לוקח בהקפה במכולת. בעלי המכולות ממש לא אוהבים את זה, ואומרים לך: אדוני, אני במינוס גדול בבנק, כי האנשים בשכונה עושים אותי גמ"ח. זה לוקח בהקפה וזה לוקח, ואני משלם לספקים בזמן, והחוב שלו נגרר כבר ארבעה חודשים. ומי משלם על הריביות? בעל המכולת. ומה עם גזל?
הרב זילברשטיין סיפר על בעל מכולת שנאלץ לסגור את חנותו. מה קרה? כשהלקוח מגיע לרמת חוב שבה אתה כבר נאלץ לשאול אותו "אדוני, מה עם התשלום?" - אתה לא רואה אותו יותר. גם החוב לא משולם וגם הקליינט לא חוזר. וכך נסגרה המכולת. הרב זילברשטיין זעק מדם ליבו: אנשים יודעים שלתת לילד מאכלות אסורות חס ושלום פוגם בנפשו ומוביל אותו רחמנא ליצלן למקומות קשים. אז קח בחשבון: כשאתה מאכיל את ילדך אוכל שנקנה בגזל, זה כמו שנתת לו רעל מבחינה רוחנית. זה בדיוק אותו דבר כמו שהאכלת אותו חזיר. מה ההבדל? חזיר הוא לאו וגזל הוא לאו. האכלת אותו דבר שיש בו איסור, ודבר שיש בו איסור משפיע על הנפש - שלך ושל הילדים.
אם כן, על האדם להבין שגזל הוא דבר שכל אחד עלול להיכשל בו. וזהו שאומר הכתוב: ממון בני אדם אין לו קיום, אל תבטח בו. "אל תבטחו בעושק ובגזל" - בממון שלא בא ביושר אי אפשר לבטוח, אל תחשוב שעל ידו תינצל מן הצרה, ובעבורו "אל תהבלו" - הביטחון הזה הוא הבל.
מדוע גזל מקטרג בראש
חז"ל אמרו שגזל מקטרג בראש, ויש לשאול: מדוע דווקא הוא? ועוד כתוב "עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו" - מדוע דווקא על עושר שלא במשפט נאמר שימות בחצי ימיו?
סיפרנו בעבר על רב אחד שבא אל החפץ חיים ואמר לו: כבוד הרב, הרב תמיד אומר שאדם צריך לפחד שמא יתהפך עליו הגלגל. אבל לי יש נכסים באפריקה וברוסיה, וכשזה יורד זה עולה וכשזה עולה זה יורד - אין מצב שיתהפך עליי הגלגל. אמר לו החפץ חיים: כתוב "בחצי ימיו יעזבנו", ולא נאמר מי עוזב את מי. ייתכן שהאדם יעזוב את העושר ויסע לעולמו בחצי ימיו רחמנא ליצלן. נבהל האיש ואמר: חס ושלום, לא, שלא תצא שגגה מפי השליט, שהרב לא יאמר דברים כאלה.
והסבר נפלא מובא באחרונים. התבונן: כשמגיע לאדם דין, מה הקדוש ברוך הוא עושה? "אין בעל הנפשות נוגע בנפשות תחילה", אלא בתחילה נוטל את ממונו. ולכן הממון נקרא "דמים", כי דמים בדמים נגעו. הממון הוא דמים, וגוף האדם ונפשו הם דמים, והשם נוטל דם זה תמורת דם זה. ויש אדם שאתה מרגיש שלהוציא ממנו ממון זה כמו להוציא ממנו דם ממש, כאילו חתכת לו יד.
יוצא מכאן שהממון שלנו מהווה כפרה בעבורנו ויכול להאריך ימיו של אדם: כאן נגרם לו נזק, שם הפסד, ומכוח זה יש לו חיים ארוכים. אבל כל זה בתנאי שהממון שלך! אז הקדוש ברוך הוא יכול לקחת כסף שלך תמורת חייך. אבל אם הממון שייך למישהו אחר, גזל בידך - אומר השם: מה אקח? אקח את כספו של ראובן משמעון, וזה יהיה כפרה על שמעון? זה לא כספך, זה כספו של ראובן שגזלת ממנו. הממון הזה אינו יכול להוות כפרה. וזהו "עושה עושר ולא במשפט" - אין ברירה, "בחצי ימיו יעזבנו", האדם נפטר מן העולם בחצי ימיו, כי אי אפשר לקחת את הממון תמורת נפשו.
וזו גם הסיבה שהגזל מקטרג בראש: כשהגזל תובע, אי אפשר להיפרע מן האדם על ידי נטילת ממון, שהרי הממון אינו שלו. ולכן הגזל נפרע מן האדם באופן מיידי. וזהו "אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו" - אל תחשוב שבממון שגזלת ועשקת אני אבטח, שעל ידו אינצל מצרה, שאתן ממנו צדקה ויהיה לי מגן. אומר הכתוב: אל תבטח, זה הבל, זה אינו ממונך, והביטחון הזה ביטחון של הבל הוא.
"חיל כי ינוב אל תשיתו לב"
"חיל כי ינוב" - אפילו אתה רואה שהממון פרה ורבה, "ינוב" מלשון תנובה, כלומר גדל - אל תשים לזה לב. מדוע? מפני שכפי שאמרנו, ממון זה לא יעמוד, הוא בא מגזל ואין לו קיום.
המלבי"ם מבאר: הגזל, שהוא הבל, גרוע מן העושק, כפי שהסברנו - שבעושק אני משאיר ממון שלך אצלי, ובגזל אני הולך וחוטף ממך. וממשיך: גם אם תראה אדם שגזל ועשה חיל בעסקיו, ראה איזו תנובה יש לו, הוא מרוויח עם הכסף שגזל - "אל תשיתו לב". אל תשים לזה לב, שכן החיל הזה אינו מתקיים ואין לו המשכיות.
"אחת דיבר אלוקים שתים זו שמעתי"
אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם־זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים׃
וּלְךָ־אֲדֹנָי חָסֶד כִּי־אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ׃
רש"י מבאר: "אחת דיבר אלוקים" - דיבור אחד, ושמעתי מתוכו שתיים. ומה הם השתיים? הדבר האחד: "כי עוז לאלוקים" - יש לך, השם, עוז וכוח ותוקף לשלם לאיש כמעשהו, והכוונה למעשהו השלילי. אדם שעושה רע, לך השם העוז להיפרע ממנו, ולכן נאמר "אלוקים", שהוא לשון דין. והדבר השני: "ולך השם חסד" - אתה עושה חסד ומטיב, זהו השכר. הרי לנו שנים: עונש והטבה.
ומאין שמענו את שניהם מדיבור אחד? אומר רש"י: מן הדיבור השני שבעשרת הדיברות, שבו נאמר "פוקד עוון אבות" ו"עושה חסד לאלפים". "פוקד עוון" - להיפרע מן האדם ולפקוד עליו את עוונו, וזהו "כי עוז לאלוקים". "ונוצר חסד" - זהו "ולך אדוני חסד", שאתה עושה חסד עם האדם ונותן לו שכרו על המצוות שקיים. ולכן, אומר דוד המלך, אני בטוח שהשם ישלם שכר טוב לצדיקים ופורענות לרשעים - כי "אחת דיבר אלוקים", דיבור אחד, הדיברה השנייה, "שתים זו שמעתי", שמענו ממנה שני דברים: להיפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים. וזו, אומר רש"י, למדתי מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבותינו דרשו זאת בזכור ושמור, וכפי שנזכיר בביאור הרד"ק.
ביאור הרד"ק: פשוטו של מקרא
הרד"ק מפרש על דרך הפשט: השם דיבר אחת ושתיים, כלומר פעם ופעמיים, בכמה וכמה הזדמנויות. אין הכוונה לשתיים בדיוק, אלא כדרך שאדם אומר "דיברתי איתו פעם ופעמיים" ומתכוון לשלוש וארבע. וכך שמענו גם מפי הנביאים. ומה הדבר שנאמר שוב ושוב? "כי עוז לאלוקים" - העוז הוא רק להשם יתברך. וזה המשך ישיר למה שנאמר קודם, "אל תבטחו בעושק ובגזל", ולמה שנאמר לפני כן "בטחו בו בכל עת": תבטח רק בהשם יתברך, כי הכוח והעוצמה הם רק שלו, ואין עוז לזולתו. את זה שמענו מפי הנביאים לא פעם ולא פעמיים. ומוסיף הרד"ק: ויש בו פירושים אחרים דרך דרש, ואינם מעניין המזמור.
הפירושים בדרך דרש
ועתה מביא הרד"ק את הדרשות. "אחת דיבר אלוקים" - זו התורה, "שתים זו שמעתי" - ששמענו אותה פעמיים: מפי הגבורה ומפי משה רבנו.
ועוד דרשו חז"ל: "אחת דיבר אלוקים" - זה זכור ושמור, דיבור אחד ששמענו אותו שתיים, ש"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". ומהי ההוכחה? מתן תורה היה בהזדמנות אחת, בחודש סיוון, ושם נמסרה ההתגלות האלוקית של "אנוכי השם אלוקיך" (ויש אומרים שהלוחות השניות היו כעין מתן תורה נוסף, אך בהבנה הפשוטה מדובר בהזדמנות אחת). אם כן, כיצד ייתכן שבעשרת הדיברות שבפרשת יתרו כתוב "זכור את יום השבת" ובעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן כתוב "שמור את יום השבת"? אלא שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו.
ומה עניינם? "שמור" - אל תעבור עבירות, לשון "השמר", "פן" ו"אל", שהם לאווין, ובשבת אלו ל"ט המלאכות. "זכור" - קיים מצווה, וזו מצוות "זוכרהו בדברים הנאמרים על היין", מצוות הקידוש, שהיא מצוות העשה היחידה שיש לנו בשבת. השם דיבר דיבור אחד, ואנחנו שמענו שני דברים - מה שאין הפה יכול לומר ואין האוזן יכולה לשמוע. וזהו "אחת דיבר אלוקים שתים זו שמעתי". וכיצד ייתכן דבר כזה? "כי עוז לאלוקים" - העוז והכוח לעשות כן הם רק לאלוקים. אך כדברי הרד"ק, אלו פירושים בדרך דרש, שכן אינם מעניין המזמור, שהרי מה עניין מתן תורה והשבת כאן.
ביאור המלבי"ם
המלבי"ם מבאר: "אחת דיבר אלוקים" - השם דיבר דבר אחד, שלא תבטח בעושק ובגזל ולא תחשוב שהם יביאו לך הצלחה. ואף שדיבר אחת, אני הבנתי מזה שני דברים. האחד: "כי עוז לאלוקים". מדוע העושק לא יצליח? מפני שיש להשם עוז להעניש את הרשע, ולכן מה שאתה חושב להרוויח מכוח העושק והגזל לא ייתן לך מאומה. ו"אלוקים" הוא מידת הדין, שבה הקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשעים.
והשני: "ולך אדוני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" - אתה מציל את העשוק ומשגיח על הצדיק שעשקוהו. "לאיש כמעשהו" - כל אחד כדינו: לצדיק תשלם שכר, לנרדף תרחם, ולרשע שעשה את המעשה הרע תעניש. הקדוש ברוך הוא הוא הנפרע מכל אחד כראוי. ולכן אל תבטח בעושר: "אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו", וגם "חיל כי ינוב אל תשיתו לב", כי "אחת דיבר אלוקים" - יש להשם עוז להיפרע ממי שעושה רעה, ולך השם חסד לשלם שכר טוב למי שעושה טוב. הכרה זו תעורר את האדם שלא לבטוח בעושק ובגזל, כי יש דין ויש דיין.
צדיק וטוב לו - אבל בנשימה ארוכה
בסופו של חשבון הצדיק מקבל את המגיע לו לטובה והרשע את המגיע לו לרעה. וכבר מסרנו פעם שיחה שלמה על כך שגם בעולם הזה, בסופו של דבר, צדיק וטוב לו ורשע ורע לו. אלא מה? צריך אורך זמן ונשימה ארוכה כדי להיות מסוגל לראות. החפץ חיים היה תמיד מצביע ואומר: אתם חושבים שסתם קרה לו כך? לפני כך וכך זמן הוא עשה כך וכך, והנה עכשיו תראו את המחיר שהוא משלם. וכשקרה לאדם טוב היה אומר: אתם חושבים שזה סתם? ראו איזה מעשה הוא עשה, והקדוש ברוך הוא שמר לו וזכר לו, ואחרי שלושים שנה אתה רואה שיצא והרוויח.
קראתי על הרב שלום פוברסקי, ראש ישיבת קול תורה, שנפטר לאחרונה, שאחיו הרב ברוך דוב פוברסקי, ראש ישיבת פוניבז', סיפר על ילדותם. הם גרו בליובאן שברוסיה (גם רבי משה פיינשטיין היה שם, וסיפרנו עליו פעם סיפור). יום אחד הגיע הילד הביתה בלי כיפה. מה קרה? הקומיסרים הרוסים נכנסו לבתי הספר, לקחו מכולם את הכיפות ואת החומשים, ואמרו: מעכשיו אנחנו קובעים מה מלמדים, אין יותר לימודי דת - שהרי הדת כונתה אז "אופיום להמונים".
מספר הרב פוברסקי שאביו, עוד באותו יום, אמר לאמו לארוז מזוודה, ובאותו לילה, ברכבת הראשונה, יצאו מרוסיה לווילנה. תבינו: השאירו בית, השאירו נכסים, לא נשארו אפילו למכור מזרון, לא כלי אחד. כל אדם אחר היה אומר: תשמע, אי אפשר לחנך כאן ילדים, אבל בוא ניתן לזה חודשיים, נעלה את המחיר, נמכור את הדירה ונסתדר. והוא לא לקח כלום, עזב את הבית כמות שהוא. גם בווילנה לא היה פשוט, עד שהרבנים דאגו בכל מיני דרכים ועלו לארץ ישראל.
וכי סתם ככה מגדלים ראשי ישיבות וגדולי תורה? תבינו באיזו מסירות נהג האב. לכאורה הפסיד - היה לך בית, מי מאיתנו מוכן לקום ולשלוף את עצמו מביתו בשביל הילדים? אבל אף אחד לא מפסיד. הפסדת בית, הפסדת כמה אלפי רובלים - וקיבלת מרגליות גדולות הרבה יותר: בנים ראשי ישיבות, גדולי הדור. בסופו של דבר הקדוש ברוך הוא משלם טוב למי שעושה טוב, אלא שצריך נשימה ארוכה ואורך רוח. באופן המיידי אנחנו רואים דברים שאינם מסתדרים לנו ונדמה לנו "צדיק ורע לו", אבל מי שיש לו נכונות להביט למרחוק רואה שבסופו של דבר צדיק וטוב לו ורשע ורע לו. וכל אלה שעשו רע, גם אם כרגע נראה שהם עולים על גלי הצלחה, מעט אורך רוח ותראה איך "המה מהבל יחד", איך "תעיף עיניך בו ואיננו".
חשבונו של עולם - גם אחרי מאות שנים
הגמרא אומרת שכאשר הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם או משלם לו טוב במהירות - תוך כמה זמן זה? שמונה מאות וחמישים שנה, שנאמר "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה", וכך היה הזמן עד הגלות. זה כשהקדוש ברוך הוא עובד מהר. ואם הוא עובד לאט?
כשהייתה מלחמת האזרחים בספרד, שגבתה יותר ממיליון הרוגים, אמר החפץ חיים: אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא שכח שספרד גירשו אותנו? החפץ חיים ניהל פנקסנות מאות שנים אחורה. וכי השם שכח? מה שקורה היום בבבל - זה לא "בת בבל השדודה, אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע"? אתה חושב שהקדוש ברוך הוא שכח שהחריבו לנו את בית המקדש? ומה שקורה בסוריה, אינו אותו הדבר? חז"ל מביאים על תדמור ועל שכניה הרעים של ארץ ישראל.
וכתב פעם עיתונאי כתבה ואמר: אירופה גירשה את ההשכלה וקיבלה את הבערות. גירשנו את היהודים - והנה היהודים הם היום בראש העולם, בסטארט־אפים הרציניים, בהמצאות, בקידמה הכלכלית; ואת מי קיבלנו במקומם? אוכלוסייה שאינה עובדת וחיה על חשבון המדינה, ומכניסה לנו את האסלאם פנימה. מתחילים להרגיש את המחנק, אך זה כבר לא "פוליטיקלי קורקט" לדבר על כך, בפרט שזקוקים לקולותיהם בבחירות. אירופה גירשה את ההשכלה וקיבלה את הבערות - וזה חלק מן העונש.
וכן, איפה אוקראינה היום מבחינת מעמדה בעולם? יש מקומות באוקראינה שכאילו עצרו מלכת לפני שבעים שנה. תשאל אנשים שמגיעים לאומן: יש שם מקומות שהתקדמו אולי בזה שאינם דולים עוד מים מן הבאר. מה הפרימיטיביות הזו? אתה חושב שהשם שכח את הצרות שעשו לנו? מי שמתבונן - צריך קצת אוויר לנשימה, להמתין ולראות איך הקדוש ברוך הוא בסופו של דבר משלם טוב לעושה הטובה ורע לעושה הרעה. הצרה שלנו היא שאין לנו סבלנות; אנחנו רוצים לראות מיד. תן לזה את הזמן.
לסיכום:
דוד המלך מזהיר: אל תבטח בממון שבא בעושק או בגזל, ואל תשים לב גם כשהוא פורה ומצליח - כי אין לו קיום, ואף אינו יכול לשמש כפרה לבעליו, ולכן הגזל מקטרג בראש. ומנגד, "אחת דיבר אלוקים שתים זו שמעתי": מדיבור אחד של הקדוש ברוך הוא אנו לומדים שני יסודות - "כי עוז לאלוקים" להיפרע מן הרשע, "ולך אדוני חסד" לשלם שכר טוב לצדיק, "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כל אחד כדינו. המבחן שלנו הוא אורך הרוח: להביט למרחוק ולראות שהחשבון האלוקי מדויק תמיד, ולבטוח רק בהשם יתברך, שרק לו העוז ורק ממנו הישועה.