מזמור ס"ב הוא מזמור של ביטחון: דוד המלך מעמיד זה מול זה את הביטחון בה' לבדו ואת ההישענות על בשר ודם. בחלק שלפנינו אנו עומדים על שלושה פסוקים: הפנייה אל הרודפים - "עד אנה תהותתו על איש", תיאור צביעותם - "בפיו יברכו ובקרבם יקללו", ולבסוף ההכרזה הגדולה - "אך הבל בני אדם כזב בני איש". כדרכנו, נלך אחר המפרשים, ובראשם המלבי"ם, ונראה כיצד כל אחד פותח לנו צוהר אחר בפסוק.
עַד־אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל־אִישׁ תְּרָצְּחוּ כֻלְּכֶם כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה׃
דיברנו כמה פעמים שכל מקום שבו הפסוק קשה בהבנתו הפשוטה - שם רבים הפירושים. וכאן יש שלוש שאלות: מהו "תהותתו"? מהו "כקיר נטוי גדר הדחויה"? ומהו "תרצחו"?
רש"י מביא את פירושו של מנחם, שהמילה "תהותתו" קרובה ל"הִתְאָיוּ" - "הִתְאָוִּיתֶם לָכֶם לְאָכְלָה", "וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם" - שעניינו להיאסף. ולפי זה: עד כמה אתם נאספים ומתקבצים לרדוף את דוד. ורש"י עצמו אומר שלדעתו הדבר קרוב יותר למילה "הַוּוֹת". ונשים לב: המילה "תהותתו" אינה כתובה בשום מקום אחר בתנ"ך. הדרך הרגילה להבין מילה היא לראותה במקום נוסף וללמוד מן העניין שם; וכשאין מקום נוסף, הדרך היא לדמותה למילים אחרות. לכן יש שדימו אותה ל"התאיו" ורש"י דימה אותה ל"הוות". "הוות" עניינו מחשבת רמאות ושקר, וכלשון הכתוב "הַוּוֹת בִּלְשׁוֹנָם". ולפי זה: עד מתי אתם חושבים על האיש מחשבות רעות של שקר, שבר ותרמית. ויש מסבירים ש"תהותתו" הוא כמו שתאריכו לשונכם על בני אדם לדבר כנגדם רעה, וזה מלשון ערבי. ואגב, לרב יעב"ץ יש פירוש ש"תהותתו" הוא כמו "תאותתו", מלשון אותות; אך נלך לפי הפרשנים המקובלים.
הרד"ק הולך בכיוון של רש"י: דוד מדבר אל האויבים - עד כמה תחשבו הוות על כל אחד מישראל, יש לכם תוכניות להשמיד את ישראל ולרדוף אחריהם. ו"תרצחו כולכם" הוא לשון תפילה ואיחול: יהי רצון שתרצחו כולכם. אלא שקשה, שהרי כבר שלחת אותם אל הקבר, ומיד אתה אומר "כקיר נטוי גדר הדחויה", כלומר שהם עדיין קיימים ורק נוטים ליפול? מחמת קושי זה מסביר הרד"ק שיש כאן שני שלבים: בשלב הראשון - כל ימיכם יהיה פחד, כקיר נטוי וכגדר דחויה העומדת ליפול; ובסוף - "תרצחו כולכם", וסופכם יהיה על ידי רציחה. כך הוא מבשר לאומות הרודפות את ישראל.
האלשיך הקדוש פונה כאן אל האדם ששם מבטחו בבשר ודם, שחושב שישועתו תבוא מאיש פלוני או משר אלמוני. "תהותתו" מלשון כניעה: עד כמה תיכנעו לפני איש? "איש" הוא תמיד ביטוי לאדם חשוב. אתם רואים שיש לו כסף, כוח, שררה, עוצמה וקשרים, ולכן אתם באים לפניו ובוכים על צרתכם ואומרים לו הושיענו, הגיעו מים עד נפש - ומשפילים את עצמכם תחתיו, שהוא בעיניכם המקור לישועה.
ועל כך אומר: "תרצחו כולכם" - אתה מביא את עצמך לידי רציחה. שהרי אתה נכנס בכלל "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ". ראשית, ישועה רוב הסיכויים שלא תהיה לך, ודבר זה עלול להביאו לידי מיתה ממש. ואף אם לא יבוא לידי מיתת הגוף - מיתת הנפש יש כאן. שכן מיתת הנפש פירושה שאינך נותן לנפשך את חיותה, אינך נדבק במקור החיים; וכשאתה בוטח בבשר ודם - התנתקת ממקור החיים והתחברת לבשר ודם, והרי אתה כרוצח את נפשך.
ומה יש לך לסמוך עליו? "כקיר נטוי" - אתה כאדם היושב תחת קיר נטוי, ואתה בסכנה. וגם אם יעשו לך נס ותינצל - הרי הנס מזכיר עוון ומנכים לך מזכויותיך. ואל תחשוב שאותו אדם יאמר לך בפירוש "איני יכול לעזור"; אדרבה, הוא יבטיח לך הבטחות, וזהו "גדר הדחויה" - הוא דוחה אותך מיום ליום. הוא אומר: לא עכשיו, לא הסתדר לי, אדבר איתו מחר, אראה מחרתיים, אולי אוכל כך. כיוון שראה עד כמה אתה סומך עליו, קשה לו לאכזב אותך ולומר שאינו יכול. ולפי האלשיך לא כל כך התבאר מה עניין המילה "גדר"; ואולי הכוונה שהוא מעמיד אותך "בגדר" של דחייה. על כל פנים הרעיון ברור: טוב היה לך יותר שיאמר לך מיד שאינו יכול לעזור, ואז היית יודע לפנות ישירות אל ה' ולסמוך עליו. אבל עכשיו, שרוממת אותו עד שנדמה לו שהוא המושיע, והוא דוחה אותך מזמן לזמן ועוד משאיר בך את המחשבה שממנו תצמח הישועה - נמצאת שם בשר זרועך, ונכנסת בכלל "ארור", ו"תרצחו כולכם", ואתה יושב תחת קיר נטוי שסופו ליפול עליך ולקברך.
המלבי"ם מפרש בדרך מקורית. תחילה כרש"י - "תהותתו" מלשון הוות ושבר: עד מתי תביאו הוות ושבר בשביל איש, כלומר עבור איש. ומדובר בסיטואציה שדוד כבר דיבר עליה במזמורים קודמים: הלחץ של שאול שיביאו לו את דוד, וכולם רוצים לעשות רצונו של שאול ולכן רודפים אחרי דוד. בגלל שאול אתם רוצים להביא שבר על דוד.
ועל זה אומר להם "תרצחו כולכם" - ואין זה לשון שיירצחו הם, אלא שהם הרוצחים: אתם נחשבים כרוצחים. ואף שתאמרו "אנחנו מקבלים פקודות, שאול ציווה עלינו לרדוף אחריך" - אף על פי כן אתם נחשבים כרוצחים. ומדוע? "כקיר נטוי גדר הדחויה". המשל הוא כך: יש קיר נטוי, שעומד ליפול, ויש גדר דחויה, שמשהו אחר דחף אותה. והמדובר כאן שהקיר הנטוי נפל ודחה את הגדר, והגדר נפלה על אדם והרגה אותו. ולכאורה תאמר: לא הגדר הרגה, הקיר הוא שדחף אותה. אבל האמת שגם לגדר יש חלק, שהרי אם הגדר הייתה חזקה, היה הקיר נופל והגדר הייתה נשארת על עומדה ולא נופלת על האדם שמאחוריה. ורק משום שהגדר מעיקרה לא הייתה חזקה, נפל עליה הקיר והפילה והרגה. נמצא שהרצח מיוחס גם לקיר וגם לגדר.
וכן בנמשל: שאול דוחף אתכם כדי להפיל אתכם על דוד, ואתם כמו הגדר. אתה אומר "לא אני, הקיר הוא שדחף אותי, אני מקבל הוראות" - אל תחשוב שזה יפטור אותך מן העונש. הרצח מיוחס גם אליך, מפני שאתה כגדר הדחויה: אילו היית חזק דיך, היה שאול מפעיל עליך לחץ ולא היית שומע בקולו ולא היית עושה את רצונו.
והדבר ברור גם על פי ההלכה, ולא רק על פי החוק שהכל יודעים אותו היום: אם קיבלת הוראה ופקודה ממפקד, ופקודה זו לוקה בחוסר סבירות קיצוני - אתה תיענש אם תוציא אותה אל הפועל. אם יאמר מפקד בצבא לכולם להיכנס חמושים לכפר ולרסס, אי אפשר לומר "קיבלתי פקודה" - אסור היה לך לעשות כן. יש פקודה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני, ויש פקודה הנוגדת בעצמה את הפקודות, ובכגון אלו אתה מצווה לסרב.
היעב"ץ מקדים שני מאמרי חז"ל כדי לבאר את הפסוק. הראשון: שהיו חושדים את דוד תמיד בחטאים, וזה נתן להם מצפון נקי לרדוף אותו. אמרו: דוד רשע, דוד חוטא, דוד נכשל באשת איש, דוד גזלן - כל דבר הדביקו לו. וכך הרגישו שמותר לרדוף אותו ואף שיש מצווה לרדוף אותו, שהרי בעלי עבירה מצווה לרדפם. ואין ספק, אומר היעב"ץ, שאילו שאול בחיר ה' היה סבור שדוד צדיק, לא היה רודפו כל כך; ודואג ואחיתופל אמרו בפירוש שדמו מותר, שהחזיקו בו כרשע.
ובזה מתבאר גם מה שלמדנו בשמואל, שכאשר לא בא דוד אל הסעודה בראש חודש אמר שאול: "מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר". והביאור: "מקרה בלתי טהור" - שראה קרי; "כי לא טהור" - וזה טבעי אצלו, שהרי דוד טמא בדרכיו, אדמוני עם יפה עיניים, ולכן טבעי שיבוא לידי כישלון כזה. כלומר: אל תחשוב שזה מקרה שיכול לקרות לכל אחד; אצלו זה מובן, כי אינו טהור, כי דוד עושה עבירות. הם התייחסו אליו כאל חוטא, ובכך התירו את דמו ועשו ככל העולה על רוחם.
ההקדמה השנייה: חז"ל אומרים שבעל לשון הרע נחשב כשופך דמים, וגם השומע ממנו אינו נופל ממנו ונחשב אף הוא כשופך דמים, וכל שכן כשהדברים גם שקר. ולכן אומר דוד: "עד אנה תהותתו על איש" - עד מתי תתמידו בשיבוש ובעיוות הזה, לדבר רעה כנגד איש שהוא באמת איש, איש ירא את ה'. ולכן "תרצחו כולכם" - כולכם, גם המדבר וגם השומע, נחשבים כרוצחים, שהמדבר לשון הרע נידון כשופך דמים. "ואתם כקיר הנטוי" - שמזכיר עוונותיו של אדם. עד כמה תמשיכו בדרך הנלוזה הזאת, הרי אינכם פחותים מרוצחים בכך שאתם רודפים אותי.
אַךְ מִשְּׂאֵתוֹ יָעֲצוּ לְהַדִּיחַ יִרְצוּ כָזָב בְּפִיו יְבָרֵכוּ וּבְקִרְבָּם יְקַלְלוּ־סֶלָה׃
רש"י מסביר ש"משאתו" מלשון התנשאות: אתם מפחדים שמא דוד יתנשא וימלוך, ואז יסגור חשבונות עם כל מי שלא היה עמו עד היום, וישלם לכם כגמולכם - ולכן אתם רוצים להיפטר ממנו עכשיו. ו"בפיו יברכו" - מחמת הפחד מדוד אינם רוצים לעשות דבר בפניו, ולכן בפיהם מברכים אותו ובמחשבתם מקללים. ומה שקשה, שהיה צריך לומר "בפיהם" בלשון רבים, מיישב רש"י: בפיו של כל אחד ואחד מהם יברכו, כל אחד מברך בפיו, ובקרבם - במחשבתם - הם מקללים.
הרד"ק לוקח את "משאתו" לא ביחס לדוד אלא ביחס לקדוש ברוך הוא: "משאתו" - מגדולת האל ומרוממותו, "יעצו להדיח", שכל אחד מייעץ את חברו להדיחו מרוממות האל ולהתרחקו מן הבורא יתברך, כעניין מסית ומדיח. והם אינם מאמינים שה' יודע מעשיהם ומחשבותיהם, ולכן "ירצו כזב" - מדברים כזב, אחד בפה ואחד בלב: בפיהם מברכים את ה' ובקרבם מקללים.
המלבי"ם ממשיך בקו שלו, ומפרש "משאתו" בפירוש שלישי: לא התנשאותו של דוד ולא רוממותו של אלוקים, אלא שאתו של שאול, שהוא הנשיא והמלך והמושל. כלומר: מה שאתם יועצים להדיח את הגדר על דוד - טענתכם שזה נובע מפחדו של שאול, שאנו מקבלים פקודות, ושאול הוא הקיר הנופל שדוחף אותנו להדיח את הגדר על דוד.
אבל דוד אינו מקבל את הטיעון: "ירצו כזב" - טענה של שקר היא, ובזה לא תרצו את העוון ולא תוכלו להכשיר את השרץ. ואדרבה, תדע שאין הם עושים זאת מפחד שאול ומחשש להמרות את פיו. שהרי שאול ציווה אותם כיצד להתנהג עם דוד: התקרבו אליו, עשו עצמכם כאוהביו וכקרוביו, ואז חקרו וראו היכן הוא נמצא. דוד לא יחשוד בכם ולא יירא מכם, יחשוב שיכול לסמוך עליכם, ואתם תבואו ותגלו לי בסוד היכן הוא, שאוכל לרדוף אחריו. והוא שכתוב: "לְכוּ נָא הָכִינוּ עוֹד וּדְעוּ וּרְאוּ אֶת מְקוֹמוֹ... כִּי אָמַר אֵלַי עָרוֹם יַעְרִם".
ולפי זה מבאר המלבי"ם למה נאמר "בפיו" בלשון יחיד: "בפיו" - בפיו של שאול. מה שהם מברכים אותי בפניי ונראים כאוהביי, אין זה מפיהם אלא מפיו של שאול, שכך ציווה אותם להתנהג כחבריו כדי לדעת את מקומי. אבל אם תרצה לדעת מה בתוך תוכם - "ובקרבם יקללו": הם שונאים אותי והם עצמם מבקשים רעתי.
וזה בדיוק העניין של "קיבלנו פקודות". להבדיל, במלחמת העולם השנייה: שם גרמניה קיבלה פקודות, שם פולין קיבלה פקודות, שם אוקראינה קיבלה פקודות - וכולנו יודעים באיזו שמחה וחדווה הלשינו על היהודים, מסרו אותם ביד הנאצים, והיו שהרגו אותם בעצמם. הכל כביכול תחת הכותרת "קיבלנו פקודות", אבל באמת לא רק פקודות היו כאן; היה בזה רצון עצמי לעשות את הדברים מתוך שנאה אישית. ועד היום מעמידים לדין אנשים ממלחמת העולם השנייה שטענו שרק מילאו פקודות. וכך גם כאן: הם שונאים אותי ודורשים רעתי, לא מן הפחד משאתו של שאול וממלכותו, אלא "ובקרבם יקללו סלה" - ו"סלה" הוא סיום העניין. ואומר המלבי"ם: עד כאן נסתיים החלק הראשון של המזמור.
אַךְ הֶבֶל בְּנֵי־אָדָם כָּזָב בְּנֵי־אִישׁ בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד׃
"כזב" הוא הבל, דבר שאין לו קיום, כלשון "הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ". והרד"ק מוסיף על דברי רש"י ב"במאזניים לעלות": שאם יעלו אותם במאזניים יחד עם הבל, יהיו פחותים וקלים יותר מן ההבל. וכנראה שכיוון למה שנראה מיד במלבי"ם: הכף העולה במאזניים היא הכף הקלה, וכשתשים אותם מול הבל עדיין הם יעלו, כלומר ההבל כבד מהם.
המלבי"ם מסביר: "בני אדם" הם הבל שאין בהם ממש; ושמא תאמר, "בני איש" - אנשים חשובים - אולי יש בהם ממש? על כך הוא אומר: גם בני איש כזב. ומהו כזב? מלשון "אכזב", מאכזב: כשיש ציפייה לדבר והוא אינו מתגשם. וזה ההבדל בין כזב לשקר: שקר הוא דבר שמעיקרו לא היה קיים כלל, פיקציה; וכזב הוא דבר שהיה לו פוטנציאל והכזיב - היה נחל ונגמר. וכן מבאר המלבי"ם בכמה מקומות: דבר שלכאורה יש לו התחלה, אך לא הגיע לידי סיום מוצלח. ולכן אף שהם בני איש, אנשים חשובים, אל תסמוך עליהם - התוחלת מהם פוסקת ואינה מתקיימת.
ו"במאזניים לעלות": אם אתה רואה אנשים העולים ברום ההצלחה, אל תתפעל מזה; קח בחשבון שעלייתם היא כעלייה בכף המאזניים. ומי העולה בכף המאזניים? הקל, הפחות והנחות. הצד הכבד הוא המוריד למטה, והצד הקל עולה למעלה. וזה "המה מהבל יחד": אתה רואה שהם כהבל, שאין להם כובד ועצמות, שהרי בכף המאזניים הם העולים - אות היא שהם וההבל היינו הך.
התולדות אהרן מבאר כאן ביאור נפלא: הפסוק נאמר כנגד אלה שחושבים שדי להם בזכות אבות. שואלים אותו מי אתה - והוא עונה: נכדו של האדמו"ר פלוני, בנו של הרב פלוני. הוא סבור שעצם היותו בן של אדם חשוב וצדיק יהיה לו למגן וצינה. ומספרים שפעם בא אחד לאדמו"ר, ושאלו: מי כבודו? ענה לו: אני אחיו של האדמו"ר פלוני. אמר לו האדמו"ר: "לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה" - אני שואל אותך מה שמך שלך, מי אתה, ומה אתה צריך לספר לי על אחיך?
וזה שאומר הכתוב: כמה "הבל בני אדם כזב בני איש" - כמה כזב יש בזה שאדם אומר "אני בני איש", אני בנו של פלוני, נין ונכד לצדיק פלוני ולחכם אלמוני. שכאשר יגיעו לפני יושב מרום, לדין בשמים - "קטן וגדול שם הוא", שם מתברר מי קטן ומי גדול. עולם הפוך ראיתי: אותם הנראים כאן גדולים - שם הם קטנים, ואותם הנראים כאן קטנים ונחותים, שכל הזמן אבני הבליסטראות של התקשורת כנגדם - שם תראה את מעלתם. וטענה זו, שאני בנו של פלוני, תיחשב שם להבל הבלים ולא תקדם אותך בכלום.
שהרי אין זכות אבות עומדת לבנים אלא כאשר הם ממשיכים ואוחזים במעשי אבותיהם. אם אביך צדיק ואתה ממשיך בדרכו, מה נפלא - זכות אביך מצטרפת אליך. אבל אם אביך צדיק ואתה אינך - לא זו בלבד שאין זו זכות, אלא שזה עוד מינוס. והדבר פשוט: על אחר יאמרו, גדל בשכונת הארגזים ולכן יצא כפי שיצא; אבל אתה, בנו של הרב פלוני, נכדו של הצדיק אלמוני - איך יצאת כך? נמצא שזכות אבות הופכת לחובה, ויש כאן תביעה נוספת עליו.
וזה מה שאומר השל"ה הקדוש, ובזה מיושב מה שכתוב "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב" וגו' בתוך פרשת התוכחה. וכבר מסרנו פעם שיחה שלמה על דברי השל"ה הללו. והשאלה מפורסמת: איך ייתכן שבתוך התוכחה נאמר "וזכרתי את בריתי אברהם והארץ אזכור", ומיד אחר כך ממשיך הקדוש ברוך הוא להיפרע מהם ולהביא עליהם צרות? איזו זכירה היא זו? אלא אומר השל"ה: מקומו של הפסוק בתוך התוכחה מלמד שאין זו זכירה לזכות אלא לחובה. אני אזכור - אלו הם בניהם של אברהם יצחק ויעקב, ואיך הידרדרו כך? אילו היו גויים, בניו של עשיו, מה יש לטעון עליהם; אבל אתה בנם של אברהם יצחק ויעקב, איך לא למדת ממעשיהם הטובים של אבותיך? ועל ידי כן העונש גדול הרבה יותר. ומעתה תבין "כזב בני איש": כזב הוא לומר "אני בנו של איש פלוני", אין זה נותן לך מאומה ולא יזכה אותך בכלום שם בעולם האמת, ואולי עוד יהיה לך לחובה.
בחלק זה של המזמור מוכיח דוד את רודפיו: "עד אנה תהותתו על איש" - עד מתי תחשבו מחשבות הוות ותדברו רעה, ותיחשבו כרוצחים; והטענה "אנו מקבלים פקודות" אינה פוטרת, שכן אף הגדר הדחויה שותפה ברצח, ואילו הייתה חזקה לא הייתה נופלת. ועוד הוא חושף את הצביעות: "בפיו יברכו ובקרבם יקללו" - הברכה היא מפיו של שאול, והשנאה היא שלהם. ולבסוף הוא מסכם את התמונה כולה: "אך הבל בני אדם כזב בני איש" - אין ממש בבני אדם, אף לא בחשובים שבהם, ואף העולים ברום ההצלחה אינם אלא כקלים העולים בכף המאזניים. ומכאן הלקח: אין לסמוך לא על שררתם של בשר ודם, ולא על ייחוס אבות בלא מעשים - אלא על ה' לבדו, שממנו לבדו הישועה.