פתיחה: חתימת המזמור
אנחנו מגיעים לחתימתו של מזמור ס"ב, לשני הפסוקים האחרונים שבהם דוד המלך מסכם את כל יסודות הביטחון שפרש לאורך המזמור: העוז שייך לה', והחסד שייך לה'. על הפסוק האחרון נאמרו ביאורים רבים ונפלאים, ונעבור עליהם אחד אחד.
אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם־זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים׃
וּלְךָ אֲדֹנָי חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ׃
רש"י: כמעשהו - ולא מעשהו ממש
רש"י שואל: מהו החסד שבפסוק? ומשיב - "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", ולא מעשהו ממש אלא מקצתו. שאם הקדוש ברוך הוא היה נפרע מאיתנו כפי מה שמגיע לנו באמת, כפי הדין המגיע למי שממרה את פי המלך - השם אמר לי לעשות דבר ואני עושה את ההיפך - אוי ואבוי לו לאדם. אבל לך ה' החסד, שאינך משלם לאיש את מעשהו ממש, אלא "כמעשהו": דומה למעשיו, אך לא העונש המלא שמגיע לו.
ראיה לכך מביא רש"י מן הפסוק בעזרא: "ואחרי כל הבא עלינו במעשינו הרעים ובאשמתנו הגדולה, כי אתה אלוקינו חשכת למטה מעווננו, ונתת לנו פליטה כזאת" - וכך נדרש באגדת תהילים. ורש"י שם בעזרא משלים את התמונה: מנעת עצמך מלגבות ממנו את כל עווננו, וגבית ממנו למטה מן העוונות, ולא פרעת ממנו ככל חטאותינו. כלומר, גם כשהקדוש ברוך הוא נפרע מאיתנו, זה במינונים נמוכים מאוד ביחס למה שאנחנו באמת צריכים לשלם. אנחנו לא משלמים את המחיר המלא - "חשכת למטה מעווננו". וגם כאן: אתה ה' עושה חסד, שאתה משלם רק "כמעשהו", ואף עושה לו הנחות בשעת הפרעון.
חסד של עוצמה, לא של חולשה
עוד מפרש רש"י: החסד של ה' הוא בכך שאינו נפרע מן הרשע כפי שמגיע לו באמת - "כי יש בידך לשלם לאיש כמעשהו". והנקודה עמוקה: הרבה פעמים אדם לא משיב לחברו כגמולו לא מתוך סלחנות אלא מתוך חולשה - אין לו כוח, הוא מפחד, הוא חושש שאם ישיב יקבל מכה כפולה. דוגמה מן הזמן האחרון: איראן חוטפת סטירות תקופה ארוכה ואינה משיבה, והשם יעזור שלא תשיב גם להבא - אבל אי-התגובה הזאת אינה נובעת מעוצמה ואינה נובעת מסלחנות, אלא מפחד מן התגובה שתיגרר.
אצל הקדוש ברוך הוא זה אינו כך. "לך ה' החסד" כשאינך נפרע מן הרשע כמעשיו הרעים - ואיזה חסד גדול יש בזה? מפני שאצלך אין שום מניעה להיפרע: "יש בידך לשלם לאיש כמעשהו". אתה יכול לתת לאדם בדיוק כפי שמגיע לו. זרים מקרקרים בהיכלו והקדוש ברוך הוא שותק - זו עוצמה אדירה, לא חולשה של מי שאינו יכול. בידו לשלם לאיש כפי מעשהו ולתת לו עונש כראוי, ועם כל זה הוא נמנע. איזה חסד הוא זה מאת השם.
הרד"ק: חסד האזהרה מראש
הרד"ק מסביר שהחסד הוא עצם זה שהקדוש ברוך הוא מזהיר אותנו ומודיע לנו מראש שהוא ישלם לאיש כמעשהו. הוא אומר לנו מראש: תדע לך שאדם מקבל כפי מעשיו. וממילא האדם אינו מגיע לקופה נדהם. זה כמו קופה שמודיעה לך על כל מוצר ומוצר שהכנסת לעגלה את מחירו, מראש, תעריף של כל דבר ודבר - וכשאתה מגיע לקופה אין הפתעות.
כך בדיוק אצל האדם. הקדוש ברוך הוא אינו דן ותובע אותו לפתע. הוא נתן תורה, התגלה בנתינת התורה לעיני כל עמו, ולא עוד אלא שהתנ"ך הוא הספר המודפס ביותר בעולם ומוכר בכל מקום. אין מי שיוכל לומר "לא ידעתי דבר האלוקים", "לא שמעתי שיש אזהרות", "לא ידעתי שיש לא תעשה". זה חסד השם: שגילה לנו וסיפר לנו שהוא ייתן לאיש כמעשהו - עושה הטובה יקבל טובה, ועושה הרעה יקבל רעה.
"כי" בלשון אף על פי
פירוש נוסף ברד"ק: "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" - במשמעות "אף על פי". כלומר, אף על פי שאתה משלם לאיש כמעשהו, עדיין "לך ה' חסד", והחסד גובר. שהרי אם ישלם לאיש כמעשהו היה מקום לומר: אוי ואבוי, לא יישאר ממנו מאומה. על כך בא הכתוב ואומר שגם בשעת התשלום החסד גובר, ואין הקדוש ברוך הוא נפרע עד כלה, אלא עדיין יש לאדם קיום ותיקון.
ודוגמה לכך מן הפסוק "וסלחת לעווננו... כי עם קשה עורף הוא" - שלכאורה זו טענה מוזרה: מה פירוש, סלח לנו משום שאנחנו קשי עורף? אדרבה, אם קשי עורף הם, יש להתנהג עמהם בקשיות! אלא ש"כי" משמש בארבע לשונות, ואחת מהן היא "אף על פי": סלחת לעווננו אף על פי שעם קשה עורף הוא. וכך גם כאן: אף על פי שאתה משלם לאיש כמעשהו, עם כל זה הדבר בא ברחמים גדולים ובחסד גדול, ואינך מכלה לגמרי.
חסד הגלות: פרעון בעולם הזה כדי להגיע זך לעולם הבא
הרד"ק מבאר את המזמור כולו על עניין הגלות, ולפיכך אומר: במה שהארכת לנו את זמן הגלות עשית עמנו חסד, כדי להיטיב לנו באחריתנו. חסד אתה עושה עם האדם כשאתה משלם לו כפי המעשה הרע שעשה כאן, שהרי "הן צדיק בארץ ישולם" - הקדוש ברוך הוא נפרע מן הצדיק וגובה ממנו את התשלום על מעט מעשיו המקולקלים בעולם הזה, וכך הוא מגיע לעולם הבא מזוכך. השכר האמיתי ניתן שם, בעולם האמת, והאדם צריך להגיע לשם זך ונקי. אף כאן: החסד הוא שהקדוש ברוך הוא גובה מן האדם ומשלם לו כמעשהו בעולם הזה, ועל ידי כך הוא מגיע זך לעולם הבא. וכך גם בצרות הגלות - השם מנקה אותנו לעולם האמת.
מדרש רבי יהודה: העבירה עקרה והמצווה עושה פירות
הרד"ק מביא מדרש ידוע. רבי יהודה אומר: העבירה עקרה היא ואינה עושה פירות, אבל הצדקה עושה פירות. "עקרה" - במובן שאין לה ולדות. ומנין? שנאמר בישעיהו: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" - המעשים הטובים יש להם פירות, ואף את הפירות הם אוכלים. ואילו בעבירה נאמר "גמול ידיו ייעשה לו" - כפי מה שעשית, את זה בלבד תקבל, לא פירות ולא פרי פירות. ועוד נאמר: "כי אתה אלוקינו חשכת למטה מעווננו" - לא כנגד עווננו אלא למטה מעווננו.
נגדיר זאת כך: על מצוות מקבלים עוד דיבידנדים; על עבירות, לא רק שאין דיבידנדים, אלא גם ממה שמגיע לך עוד מורידים. העונש אינו צובר ריביות, ואף ממנו מפחיתים - ואילו במצוות מקבלים תוספת טובה.
אזהרה: אל תטעה להבין שאין לעבירה פירות
ואל תבין מכאן שאין לעבירה פירות כלל. ודאי שהעבירה עושה פירות. אדם שהקים מועדון לילה, ובסופו של דבר הגיע לעולם שכולו רע - ודאי שישלם שם על כל האנשים החוטאים מכוח אותה זכות רעה שהשאיר כאן בעולם. וזה מה שאנו אומרים "ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים" - וכי המתים לא נידונו כבר בעת פטירתם? אכן, אבל יתכן מאוד שהשאירו כאן מוקשים, והמוקשים ממשיכים להפיל עוד ועוד אנשים שנים אחרי מותם, וממילא הם ממשיכים לשלם על כך.
וכמה נורא הדבר בימינו, שבלחיצת מקש - ואפשר לקרוא לו מוקש - אדם יכול להביא על עצמו צרות לדורי דורות. העלה סרטון, תמונה, דבר של רחמנא ליצלן, וכך וכך אנשים צפו בו; ויש היום גם שיתוף, והוא משתף אחרים, מזכה לחובה ומזכה נמי לחבריה, ומפיץ את זה לעוד ועוד אנשים - ולאן הגיעו כולם? לאותו "בור פי פחת" שאתה יצרת. והכל בלחיצת מקש אחת. שנבין: כמה דורות אחר כך ימשיך אדם לשלם מחיר בעולם האמת, מפני שהתמונה ששם או הדבר שהעלה ממשיכים להכשיל אנשים. ואם זה הפוך - פי חמש מאות: העלה שיעור תורה, שם דבר שיש בו חיזוק, ועוד אנשים ועוד אנשים מתחזקים בו - עשו חשבון כמה שכר יש לאותו אדם.
"גובה את שלו משלו"
המדרש ממשיך ונותן דוגמה: בחור "דלוק בעבירה", וכדינו שבעוונו ימות - מגיע לו עונש. מה עושה הקדוש ברוך הוא? תולה לו עד שייקח אישה ויוליד בנים, ונוטל אחד מבניו תחת אותה עבירה שעבר. וכמו שאמרו חז"ל: מי יהיו הערבים והמכפרים עלינו? בנינו. הקדוש ברוך הוא שאל במעמד הר סיני איזה עירבון אתם נותנים, ואמרנו: בנינו. ואין כאן שאלה "וכי לבן מגיע למות?" - שהרי מלכתחילה הקדוש ברוך הוא מביא נשמה כזו שהייתה אמורה לשהות בעולם תקופה קצרה, וזה תיקונה. ואילו לאדם עצמו הדבר מגיע בגלל כל השטויות שעשה בבחרותו.
והיכן החסד כאן? נספר סיפור ומתוכו נבין. סיפר הרב מישקובסקי, משגיח ישיבת אורחות תורה, שהגיע פעם אל הרב שטיינמן וסיפר לו על אברך שמתמסר לתורה מתוך דחקות נוראה. בחסד השם נפלה לו ירושה, נאמר לצורך העניין מיליון שקלים, ושמח מאוד: עכשיו אעשה עסק, והעסק יניב פירות ואוכל לשבת ולעסוק בתורה בלי הפרעה. הוא השקיע את רוב הסכום בעסק בחוץ לארץ - והעסק כשל והכסף נפל. את יתרת הכסף השאיר בבית, ופרצו גנבים וגנבו גם אותה. יצא נקי מנכסיו, שבור ומתוסכל. שאל המשגיח: במה אפשר לחזק את האברך הזה? הרי הוא טוען - כל מה שביקשתי זה ללמוד תורה בלי הפרעות, לא חיפשתי יותר. אם כך, למה הביא לי הקדוש ברוך הוא את הכסף הזה? מוטב היה שלא יבוא ולא ייקחו; אבל להביא ולקחת?
השיב לו הרב שטיינמן: תגיד לו, כמה אנשים סומים? כמה עיוורים? הקדוש ברוך הוא עושה עמם חסדים אין קץ והם באים בטרוניות. ותבין: לאברך הזה מגיע משמיים עונש ותיקון - על מה, איננו יודעים; גלגולים קודמים, הגלגול הזה. ועכשיו איזה עונש יביא לו הקדוש ברוך הוא? חס ושלום ייקח אחד מילדיו? את אשתו? אין בעל הנפשות נוגע בנפשות תחילה, אלא לוקחים ממון. אבל מה יעשה והאברך תפרן ואין לו אגורה - איזה ממון ייקחו לו? את הבית? ילך לגור ברחוב? מה עשה הקדוש ברוך הוא? דאג לו לירושה, סידר לו מיליון שקלים, ואמר: עכשיו אני יכול לייסר אותו, אקח ממנו את הכסף הזה, והנה זה תיקונו. נמצא שהקדוש ברוך הוא זימן לו ממון כדי לקחתו, במקום לפגוע בממונו שלו - נתן לו משלו כדי לקחת, והאדם עוד בא בטרוניות לריבונו של עולם.
זו נקודת השקפה שונה לחלוטין ממה שאנחנו רגילים לחשוב. אנחנו מציבים נקודת השקפה של "מגיע לי", וכשלקחו ממני - לקחו לי משהו שמגיע לי. ומה מגיע לך? אין לבריה אצל קונה מאומה. לא מגיע לאדם כלום; כל מה שיש לך אינו אלא חסד השם. ושימו לב כמה נפלא: מה שאמר הרב שטיינמן הוא מדרש מפורש. כך לשון המדרש: "נמצא הקדוש ברוך הוא גובה את שלו משלו - יש לך חסד גדול מזה? הוי אומר ולך ה' חסד". השם אומר: יכולתי ליטול אותך בהיותך בחור, אבל לא; נתתי לך לשאת אישה, נתתי לך ילדים, ואת הילד שנתתי - ממנו אפרע ממך. ממה הוא נפרע? ממשהו שהוא עצמו נתן. לא משלך אלא משלי נפרעתי ממך. וזהו החסד.
רבי נחמיה: כמעשהו ולא כמחשבתו
רבי נחמיה דורש: "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" - כמחשבתו אין כתיב כאן אלא כמעשהו. אדם שחשב לעבור עבירה ולא עשאה, אין הקדוש ברוך הוא כותב עליה להענישו, עד שיעשנה. ומנין? "אוון אם ראיתי בליבי לא ישמע ה'" - הרהור אינו עבירה, ואין הקדוש ברוך הוא שומעו כביכול.
יוצאים מן הכלל שני דברים: הרהור בעבודה זרה והרהור של עריות, שבשניהם האדם נתבע על עצם ההרהור. בשאר הדברים אינו נתבע על המחשבה - תכנן לגנוב ולא גנב, אינו נענש על עצם המחשבה. ויש להוסיף דבר שרבים אינם יודעים: אם האדם רגיל באותה עבירה, ותכנן לעשות והדבר לא יצא לפועל - במצב כזה הוא נענש גם על התוכניות, וזו גמרא מפורשת, וטעמו של דבר לא כאן מקומו. על כל פנים לענייננו: לך ה' חסד, שאתה משלם לאיש כמעשהו ולא כמחשבתו, ואינך נפרע ממנו על מחשבותיו הרעות.
ולעומת זאת במחשבה טובה - הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ואף על פי שלא עשה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. שהרי דוד חשב לבנות את בית המקדש, ואף שלא בנאו הכתיב עליו הקדוש ברוך הוא כאילו בנאו, שנאמר "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". וכי דוד חנך את הבית? אלא כיוון שרצה, החשיב לו הקדוש ברוך הוא כמעשה מצווה, כאילו חנך את הבית בעצמו.
מצודת דוד: מידה כנגד מידה היא חסד
המצודת דוד מבאר: ה' עושה חסד עם בני אדם בכך שאמר שישלם לאיש כמעשהו, להיפרע מן האדם כפי מעשיו הרעים - "ואם תלכו עמי קרי, והלכתי אף אני עמכם בקרי". על כל דבר שאדם חוטא, אתה משלם לו מידה כנגד מידה, וזה גופו החסד: ה"כמעשהו". שאילו היה האדם מקבל עונש שאינו מידה כנגד מידה, היה בא בטרוניות, בקושיות ובשאלות; אבל כשהוא מקבל מידה כנגד מידה הוא יודע לאן להפנות את האצבע: הנה קלקלתי בכך, וקיבלתי באותה מידה.
בזמננו קשה מאוד לראות זאת, מפני שהדבר אמור יותר באנשים צדיקים שאין להם עבירות. אצלם, כשמגיע עונש, הם יודעים מיד: זה בדיוק בגלל שעשיתי כך וכך. סיפרנו בעבר כמה סיפורים על גדולים שידעו בכל דבר שקרה להם לשים את האצבע מאיפה ועל מה - מפני שאצלם באמת אין עבירות, והם זכים. אבל אנחנו, כשמגיע עונש, איננו יודעים על מה: על עבירות של היום? של הבוקר? של אתמול? של לפני שבוע, חודש, ארבעה חודשים? "אין בו מתום" - מרוב עבירות איננו יודעים לאן לשייך. ממילא כל עונש שמגיע - מגיע לנו. וזה החסד: שאתה נותן "כמעשהו", ועל ידי כך יידע האדם מה עליו לתקן.
חנוכת התורה: מדוע יש מצוות ששכרן בעולם הזה
הרבי ר' העשיל בספרו חנוכת התורה, שפירושיו מתוקים מדבש, מבאר: ידוע שעל מצוות "אנוכי" ו"לא יהיה לך" מקבלים שכר בעולם הזה. והיסוד לכך: הרי נאמר "לא תלין פעולת שכיר איתך עד בוקר", ואם כן קשה - למה "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא"? הרי אם יש איסור בל תלין, והקדוש ברוך הוא ודאי מקיים מצוותיו, היה עליו לשלם לנו שכר מיד!
אלא שהתנאי לעבור על בל תלין הוא רק כששכרתי אותך בעצמי; אבל השוכר את חברו על ידי שליח - אין בו משום בל תלין. וכאן הדבר נפלא: "אנוכי" ו"לא יהיה לך" שמענו ישירות מפי הגבורה - נמצא שהשם שכר אותנו למלאכתו באופן ישיר, ולכן על שתי אלה מקבלים שכר כאן בעולם הזה. אבל שאר הדיברות נאמרו על ידי משה, שהרי אמרנו "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות" - ושם אין בל תלין, ויכול הקדוש ברוך הוא לשלם את השכר בעולם הבא.
וזה מה שאומר דוד המלך: "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי" - אנוכי ולא יהיה לך, שחז"ל אומרים שבדיבור אחד נאמרו. ועל שתי אלה בלבד - "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו": היכן עשיתי את המעשים? בעולם הזה, ולכן גם השכר משתלם בעולם הזה. ואילו על שאר המצוות, ששמענון על ידי שליח, אין ה' מחויב לשלם כאן, והשכר בעולם הבא.
עשרה מאמרות: שכר נצחי למעשה נצחי
עוד הוא מבאר על פי מה שמבואר בשם עשרה מאמרות: מדוע אין שכר מצווה בעולם הזה? פשוט - המצווה היא נצחית, והעולם הזה זמני. לא שייך לתת שכר נצחי בעולם זמני; כדי לקבל את השכר צריכה גם מציאות האדם להיות מציאות של נצח. קיימת מצווה נצחית - מגיע לך עליה שכר נצחי. מה ייתנו לי שכר לשבעים שנה, כשמגיע לי שכר לנצח נצחים? לכן שכר מצווה בהאי עלמא ליכא. וזהו "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו": כמו המעשה עצמו - וכיוון שהמעשה נצחי, אף השכר נצחי, ולכן אינך נותנו כאן בעולם הזה.
ארץ חמדה בשם חוות יאיר: שכר גם על הפרישה
חז"ל אומרים: "אנוכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום, בבת אחת, בדיבור אחד. "אנוכי ה' אלוקיך" היא מצוות עשה - להמליך את הקדוש ברוך הוא; "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" היא מצוות לא תעשה - שלא לעבוד עבודה זרה. ובא הדבר ללמדך: כשם שמקבלים שכר על הדרישה שבקיום מצוות עשה, כך מקבלים שכר על הפרישה ועל הזהירות מאיסור לא תעשה.
שהרי היה מקום לומר: מה כבר עשית? רק לא הסתכלת במראה אסור; זו הימנעות, אתה פסיבי, ואולי אין על כך שכר. על כך אומרים לך: תדע, עשה ולא תעשה נאמרו בדיבור אחד, כדי לומר לך שעל שניהם אתה מקבל שכר - בא לידו דבר עבירה וניצל ממנו, יקבל על כך שכר. וכמו שאומר דוד המלך בתהילים קי"ט: "אף לא פעלו עוולה בדרכיו הלכו" - גם אם רק לא עשית רע, כבר מחשיבים לך "בדרכיו הלכו", כאילו קיימת את רצון השם.
ומדוע אמר זאת הקדוש ברוך הוא בעצמו ולא משה? מפני שרק הוא יכול לומר שני דברים בדיבור אחד; משה אינו יכול. ולכן "אנוכי ולא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום - שרק ה' יכול לומר דבר שאין הפה יכול לדברו ואין האוזן יכולה לשומעו. וזה מה שאומר קהלת: "טובים השניים מן האחד" - טובים השניים, אלו שתי הדיברות הראשונות, שיצאו מן האחד, מפי ה' אחד; והמשך הפסוק: "אשר יש שכר טוב בעמלם" - שאף על ה"לא יהיה לך" אתה מקבל שכר כמו על ה"אנוכי". לכן שניהם יצאו מאחד ונאמרו בדיבור אחד, כדי להשוותם.
וזהו שאומר דוד: "אחת דיבר אלוקים" - בדיבור אחד דיבר, "שתיים זו שמעתי" - אנוכי ולא יהיה לך; וכל זה מי יכול לעשות? "כי עוז לאלוקים". ולמה עשה זאת? "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" - שאתה משלם לאיש הפורש מן העבירה כמעשהו, כאילו עשה מצווה ומעשה בפועל, אף שבסך הכל היה פסיבי ורק נמנע מעבירה.
ספר "זה השער": התשלום למשה רבנו
ביאור נוסף מובא בספר "זה השער". ידוע מן הספרים הקדושים, מרב סעדיה גאון, שכל תרי"ג המצוות כלולות בעשרת הדיברות, וכל עשרת הדיברות כלולות ב"אנוכי". וזהו שאמרו בגמרא במסכת מכות דף כ"ד: "אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום". נמצא ש"אנוכי" הוא כל התורה כולה, וראשי התיבות עולים תרי"ג. וזה שאמר "אחת דיבר אלוקים" - האנוכי שדיבר ה', הכל כלול בדיבור האחד.
וסמך לזה: "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" - מיהו ה"איש"? זה משה רבנו, "משה האיש". ורמז יש בדבר: "אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ" - סופי תיבות משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליך כאילו עשית את כל תרי"ג המצוות, "כמעשהו", כאילו עשית אותן בפועל.
וזה גם מה שאנו אומרים בזמירות שבת: "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו". למה ישמח במתנת חלקו? כי קיבל מתנה. ומה המתנה? "כליל תפארת בראשו נתת" - "כליל" בגימטריה תרי"ג. הקדוש ברוך הוא נתן לו שכר על כל תרי"ג המצוות. ולמה? "כי עבד נאמן קראת לו" - הוא היה עבד נאמן ורצה לקיים את הכל; ואף שלא קיים את הכל, שהרי לא נכנס לארץ, קיבל שכר על הכל. זהו החסד הגדול שעשה הקדוש ברוך הוא עם משה רבנו.
ביאור אחרון: הכל חסד ולא חוב
ולבסוף שואלים: מה החסד בכך שהוא משלם לאיש כמעשהו? אם בסוף החודש יבוא הבוס וישלם לך את משכורתך ויאמר "הנה, אני עושה עמך חסד" - איזה חסד יש כאן? הרי עבדתי חודש שלם! ואיך אפוא אומר הכתוב "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו"?
אלא ההסבר: באמת, אילו היה האדם צריך לשלם אפילו על נשימה אחת, לא היו כל המצוות שהוא מקיים מספיקות לשלם - אפילו רק על עצם זה שהשם שם אותי בעולם. נמצא שמה שאתה משלם לאיש כמעשהו הוא באמת מחסד השם, ולא מפני שהקדוש ברוך הוא חייב לנו משהו.
לסיכום: בחתימת המזמור מלמדנו דוד המלך ששני יסודות יוצאים מפה אחד: "כי עוז לאלוקים" - ו"לך ה' חסד". העוז - שיש בידו לשלם לאיש כמעשהו ממש; והחסד - שאינו עושה כן: אינו נפרע במלוא הדין אלא "למטה מעווננו", מזהיר אותנו מראש כדי שלא נופתע, נפרע מידה כנגד מידה כדי שנדע מה לתקן, גובה את שלו משלו, אינו דן על המחשבה הרעה אך מצרף את המחשבה הטובה למעשה, ומשלם שכר גם על הפרישה מן העבירה. ובסופו של דבר, אפילו עצם התשלום כמעשהו אינו חוב אלא חסד - שהרי אין לבריה אצל קונה מאומה, וכל מה שיש לנו אינו אלא חסדו של ה'. ובזה סיימנו את מזמור ס"ב.