לַמְנַצֵּחַ עַל־יְדוּתוּן מִזְמוֹר לְדָוִד׃
מיהו "ידותון"? נחלקו בזה המפרשים. רש"י מסביר שזה שם של כלי שיר, והאבן עזרא כותב על פירוש זה "רחוק הוא", כלומר רחוק מן הדעת. רש"י עצמו מביא גם מדרש אגדה: "על הדתות ועל הדינים הנגזרים על ישראל מאויביהם" - היינו על הגזירות שהיו האויבים גוזרים על ישראל, מלשון "דתות", ומכאן "ידותון". האבן עזרא מפרש שידותון הוא שם אדם: או שידותון המשורר חיבר את המזמור, או שמישהו אחר חיברו עליו.
הרד"ק מסביר אחרת: דוד המלך חיבר את המזמור ומסרו לידותון שיהיה המשורר שלו. שהרי כל המזמורים הללו היו נאמרים בשירה, כגון בבית המקדש, וכשהיו שרים את השיר נתנו אותו לידותון שינגנו וישוררנו. לפי זה "על ידותון" פירושו "אל ידותון", והוא מביא דוגמאות ש"על" משמש במקום "אל": "ותתפלל על ה'" - אל ה', "וילך אלקנה על ביתו" - אל ביתו. אף כאן: אל ידותון, מזמור לדוד.
האלשיך הקדוש מבאר שידותון הוא המשורר שחיבר את המזמור ורוח הקודש שרתה עליו. אלא שמיד מתעוררת הקושיה: אם כן מהו "מזמור לדוד"? תחליט - ידותון חיבר או דוד? ומתרץ האלשיך: רוח הקודש הופיעה לשניהם בסגנון אחד. "למנצח על ידותון" - ידותון חיבר שיר זה, וגם דוד ברוח קודשו נתגלה לו אותו שיר עצמו, וזהו "מזמור לדוד".
המלבי"ם מחלק את המזמור לשלושה חלקים. החלק הראשון עוסק באויבים החורשים רעה כנגד דוד. החלק השני - דוד מדבר כביכול אל נפשו, מחזק את עצמו שלא לירא ולא לפחד מפני האויבים, אלא להתחזק בביטחון בהשם. והחלק השלישי הוא תוכחת מוסר: שיש דין ויש דיין ויש אלוקים שופטים בארץ, ואין לו לאדם לחשוב שיוכל לעשות ככל העולה על רוחו, אלא ידע שעליו לעשות את רצון האלוקים.
אַךְ אֶל־אֱלֹהִים דּוּמִיָּה נַפְשִׁי מִמֶּנּוּ יְשׁוּעָתִי׃
מהי "דומיה"? רש"י מסביר: מצפה נפשי. זהו לשון ייחול - ממתין ושותק, דומם, עד שתגיע הישועה, כמו "נאלמתי דומיה".
האלשיך הקדוש מבאר שהמזמור בא ללמד את האדם איך לבטוח בהשם, איך להתקרב אליו ואיך לסמוך עליו. הקדוש ברוך הוא הוא היחיד בעל הכוח בבריאה, ואם יש ממי לצפות - רק ממנו יתברך; ואם יש למי לפנות - רק אליו. לא לפנות לבשר ודם ולא לסמוך על בשר ודם, אלא עליו יתברך לבדו הביטחון. מי שקורא להשם - השם יושיע אותו ויגאל אותו, מגן הוא לכל החוסים בו. אבל מי שישים בשר זרועו, שסומך על בשר ודם שיושיעו, והולך לאיזה אדם גדול בעל מעמד שממנו הוא מצפה לישועה - כמה שיתחנן וכמה שיחשוב שמשם תבוא ישועתו, לא יצליח. ולא זו בלבד שלא תבוא לו ההצלחה, אלא הוא גם משחית את נפשו, שהרי הוא בכלל "ארור הגבר אשר יבטח באדם". מי ששם אדם מבטחו, בעצם משחית את נפשו ומביא על עצמו לשון ארור.
וזה שאומר המזמור: "אַךְ אֶל־אֱלֹהִים" - רק אל אלוקים אתה צריך לפנות, לא אל שר ולא אל אדם שממנו אתה מצפה שתצמח לך הישועה. "דּוּמִיָּה נַפְשִׁי" - כלפי אדם אני דומם, איני פונה אל בני אדם. "מִמֶּנּוּ יְשׁוּעָתִי" - רק מאת השם יתברך תהיה לי הישועה. ואף אם הישועה באה בפועל בכוחו של אדם, השם הוא שגלגל את הדבר בידו; לא האדם הושיע אותי, אלא השם שלח ישועתו ביד רופא פלוני, ביד שר פלוני, ביד עוזר או תומך פלוני - אבל הכול מאת השם יתברך.
ואף על פי כן, אין זה פוטר אותנו מלומר תודה לאותו אדם. הגמרא אומרת: "חמרא למריה וטיבותא לשקייה" - המלצר מגיש לך את היין ואתה אומר לו תודה. וכי הוא בעל הבית? בעל הבית קנה את היין ושילם על כל בקבוק שמונים שקלים, ואתה אומר תודה למלצר? אלא שהמלצר מזג לך, ולמוזג מחזיקים טובה. היין שייך לאדון, אבל התודה נאמרת למוזג. כך גם כאן: כשבן אדם עשה לי טובה - אם רופא עשה ניתוח וברוך השם הכול הצליח והאדם יצא בריא - טעות היא לומר "מה פתאום אודה לו, התודה שייכת רק להשם". ודאי שיש להודות להשם יתברך, אבל צריך להודות גם לשליח שהיה בעניין. ואגב, אל תאמר לו שהוא שליח, אין הם אוהבים לשמוע זאת, ואין שום עניין לומר לו כך; אבל בתוך תוכך דע שהוא שליח טוב של ריבונו של עולם. להודות לו - כן; לסמוך עליו ולבטוח בו ולומר "ישועתי ממנו" - בשום אופן לא. אין ישועה מן האדם, אלא הישועה רק ממנו יתברך, וזהו "ממנו ישועתי": גם אם היא באה דרך בשר ודם, היא ממנו.
המלבי"ם מבאר: מה שנפשי דוממת ואיני מפחד מאף אחד, הוא רק משום ש"ממנו ישועתי" - שישועתי מאת השם. כאשר אין לאדם ביטחון בהשם, הוא נתון כל הזמן בלחץ: מה יקרה, מה יהיה, איך נעשה, עכשיו אומרים שייקר... אומר דוד: אצלי לא כך, "דומיה נפשי", נפשי דוממת ואינה בלחץ. מדוע? "ממנו ישועתי" - שהרי בכל מקום שאני נמצא, אני נמצא עם ריבונו של עולם, ואיני נתון במצב של סכנה כלל.
ואומר החזון איש: מהו ביטחון? שידע האדם שהוא ביד השם - בין אם הוא שוכב על הספה בסלון ובין אם נדון להימצא על צוק גבוה תלוי בין שמים לארץ. ביד השם להחיות אותי או להפך, בין כאן ובין שם. זהו "כגמול עלי אמו": כשאם נושאת את בנה ושואלים אותו איפה אתה - הוא עונה, בידיים של אמא. הגיעה האם לבאר שבע - איפה אתה? בידיים של אמא. נסעה לנהריה - איפה אתה? בידיים של אמא. אבל כשהאדם הולך בעצמו, הוא אומר: עכשיו אני בבאר שבע, עכשיו בנהריה. אומר דוד: אני תמיד אצל השם, בכל מקום שאהיה, כי בכל מקום הקדוש ברוך הוא נושא אותי כגמול עלי אמו. לכן "דומיה נפשי" - נפשי רגועה, דוממת ושותקת, כי אני מקווה רק להשם שממנו תצמח הישועה.
ספר תהילות מהרי"ץ מביא ביאור נוסף בפסוק. חז"ל אומרים שלפני הישועה מתגברים הדינים. יש לזה משלים רבים: החושך המתגבר לפני עלות השחר - ממש לפני שמתחיל להנץ האור יש התגברות דינים. וכן ככל שהצירים תוכפים וכואבים יותר, יודעים שהלידה קרובה, וכך הם צירי הגאולה: ככל שהצרות הולכות ותוכפות, סימן שהגאולה כבר קרובה. לכן כשמשה רבנו התלונן "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני", ענה לו הקדוש ברוך הוא "עתה תראה" - היא הנותנת: מכיוון שאתה רואה שהתחילו צרות קשות יותר, "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו", סימן שהגאולה ממש בפתח. דווקא בזמן התגברות הדינים, סימן שהגאולה עומדת להגיע.
וזהו שאומר דוד המלך: שם הוי"ה הוא רחמים ושם אלוקים הוא דין. "אַךְ אֶל־אֱלֹהִים" - כאשר מגיעה אליי מידת הדין, כשאני רואה אלוקים, רואה דינים - "דּוּמִיָּה נַפְשִׁי", דווקא אז נפשי דוממת ושותקת ומצפה לישועה. שהרי אם עכשיו יש דינים, סימן שהישועה כבר קרובה מאוד. וזהו "מִמֶּנּוּ יְשׁוּעָתִי" - מזה עצמו שאני רואה את הדינים, מזה אני יודע שיש ישועה; ראיית הדין היא הסימן שהישועה קרובה, כמו שאומרת הגמרא "מתוך צרה רווחה" - דווקא מתוך הצרה מביא הקדוש ברוך הוא את הישועה.
אַךְ־הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי מִשְׂגַּבִּי לֹא־אֶמּוֹט רַבָּה׃
מה שאמרנו "ממנו ישועתי" הוא משום ש"אך הוא צורי וישועתי". האלשיך הקדוש מבאר: כשם שאמרנו שאין לצפות לבשר ודם אלא רק אליו יתברך, כך הוא לבדו "צורי" - הצור הוא ביטוי לסלע שעליו אני נשען ובצילו אני חוסה, שלא תבוא עליי הצרה מלכתחילה. ואם כבר באה הצרה - הוא "ישועתי", שיצילני מן הצרה. וגם לאחר ההצלה הוא "משגבי", לרומם אותי ולהיטיב עמי אף מעבר לעצם ההצלה; השם מרומם ומסגב אותי, לשון הצלה וישועה.
ומהו "לא אמוט רבה"? פשט המילים: לא אתמוטט הרבה. והאלשיך הקדוש מחדש שזהו תנאי - כל האמור לעיל מותנה בכך שלא אמוט רבה, שלא אתמוטט הרבה במעשיי, בעבירות. השם מצילי ומשגבי בתנאי שאהיה באמת דבוק בו. אם יהיו לי רוב עוונות, שוב אין בידי לומר שהשם הוא צורי וישועתי, ואין כבר הבטחה שהשם יושיעני. ומוסיף האלשיך: וכל זה ממנו יתברך גם בלי תפילות ותחנונים - "דומיה נפשי", אפילו שאני דומם, כיוון שאני בוטח בהשם ו"ממנו ישועתי", אני יכול להיות רגוע שהוא צורי וישועתי ושהוא יושיעני.
צריך לדעת שבנקודה זו יש מחלוקת גדולה בין הקדמונים: אדם שבוטח בהשם בשלמות - שהובטח לו שהקדוש ברוך הוא יצילנו - האם הדבר תלוי גם בעבירות שבידו או לא? יש אומרים שכל זה דווקא בתנאי שאין לו עבירות, ואם יש לו עבירות מי הבטיח לו; ויש אומרים שגם אם יש בידו עבירות, כיוון שעכשיו הוא בוטח בהשם, מובטחת לו הצלה. מדברי האלשיך כאן עולה שאם יש לאדם עבירות אין לו הבטחה, וכן משמע גם מדעת בעל חובות הלבבות, אף שלמעשה יש שם לכאורה דברים סותרים קצת מפרק לפרק; אך משתמע ממנו שאם אתה עושה עבירות אינך יכול לומר "אני בוטח בהשם והשם יצילני".
ראיה לדבר מיעקב אבינו: הייתה לו הבטחה מפורשת, "הנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת", ואף על פי כן חשש - שמא נתקלקלתי בחטא, שמא חטאתי וממילא איני ראוי עוד לאותה הבטחה. מכאן מביאים ראיה שגם בעניין הביטחון, אם האדם אינו באמת זך, אינו יכול לומר "בטוח אני שכך יהיה".
אלא שהאלשיך קצת מרגיע אותנו כאן, שכן הוא נוקט שהתנאי הוא שלא יהיו לי רוב עוונות. כלומר גם אם יש בידי מעט עוונות - ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא - כל עוד לא הגעתי לרוב עוונות, אני יכול לסמוך ולבטוח בהשם; רק כשאגיע לרוב עוונות שוב אין לי הבטחה. ואם תשאל על יעקב, וכי הוא הגיע לרוב עוונות? צריך לומר שיעקב מחמת גודל מעלתו חשש שייתבע על דבר קטן, שהרי עם הצדיק מדקדק השם כחוט השערה. אבל באופן הרגיל, אם אין לנו רוב עוונות והאדם בוטח בהשם, משמע מן האלשיך שבוודאי ימלא השם ישועתו.
רש"י מפרש כפשוטו, ולא כתנאי: השם מושיע אותי שלא אתמוטט הרבה. ומביא רש"י ממדרש ש"רבה" רומזת לגיהנום, ובא הכתוב לרמז שהשם מושיע אותי שלא אפול בגיהנום.
המלבי"ם מוסיף: אל תחשוב שישועת הקדוש ברוך הוא באה רק באמצעים טבעיים, לכך נאמר "אך הוא צורי וישועתי" - הוא לבדו, גם שלא על ידי שליח. לפעמים הישועה באה על ידי שליח, כגון פרנסה שהשם שולח לו אדם שייתן לו; אבל לפעמים יש דברים שאינם על ידי שליח כלל, כקריעת הים מאת השם, וכמן היורד מן השמים מאתו יתברך. ואם כן "משגבי לא אמוט" - השם מחזיק בי שלא אתמוטט, ואין לי מה לדאוג. ולפי המלבי"ם מילת "רבה" מוסבת על גדולת השם: הואיל והקדוש ברוך הוא מחזיק בי שלא אמוט, ובאופן שלמעלה מן הטבע ולא על ידי שליח, הרי "רבה" - רבה אמונתו יתברך, רבה עוצמתו יתברך.
ואכן יש קושי להסביר "לא אמוט רבה" כפשוטו, שהרי מה אתה אומר - שהשם שומר עליי שלא אתמוטט יותר מדי, אבל שלא אתמוטט כלל אינו שומר? משום כך האלשיך מסביר בדרכו והמלבי"ם בדרכו, שאם נפרש "לא אמוט רבה" כפשוטו יוצא כביכול שהשם שומר רק שלא אתמוטט הרבה, ושאיני יכול לסמוך עליו חלילה שלא אתמוטט כלל.
בספר "זה השער" מביא את דברי הגמרא בסנהדרין קי"א על הכתוב "ופערה פיה לבלי חוק". נחלקו שם ריש לקיש ורבי יוחנן, וכדרכו ריש לקיש מחמיר יותר בעניינים אלו של דין שמים ורבי יוחנן מקל. ריש לקיש דורש: הגיהנום פוערת פיה על מי שחסר לו חוק אחד, כלומר מצווה אחת - די בעבירה אחת כדי להתחייב בגיהנום. ורבי יוחנן דורש להפך: "לבלי חוק" - על מי שלא קיים אפילו חוק אחד, אבל מי שקיים אפילו מצווה אחת כבר ניצל מדינה של גיהנום.
ולפי שיטת רבי יוחנן, שהגיהנום פוערת פיה רק על מי שלא קיים כלום, מרומז הדבר בפסוקנו: "אַךְ־הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי מִשְׂגַּבִּי" - ראשי התיבות של "הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי מִשְׂגַּבִּי" הם אותיות "מצווה". ומילת "אך" תמיד באה למעט - אם יש לך אך ורק מצווה אחת, על ידי כן "לא אמוט רבה", ופירש רש"י שרבה היא גיהנום: מכוח אותה מצווה אחת תינצל שלא תיפול לגיהנום.
אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם־זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים׃
אף כאן, אם תיקח את ראשי התיבות תקבל תרי"ג: א' של "אחת" ו-ד' של "דיבר" - הרי חמש; א' של "אלוהים" - שש; ש' של "שתים" וש' של "שמעתי" - שש מאות; ונוסיף ז' של "זו" - הרי שש ושבע, סך הכול תרי"ג. ובא הדבר לרמז את מה שכתוב בספרים הקדושים, שכל תרי"ג המצוות כלולות ורמוזות בעשרת הדיברות, והכול רמוז בפנימיות יתרה במילה "אנוכי". וזהו "אחת דיבר אלוהים" - אנוכי ה' אלוקיך, ומכוח אותה אחת "שתים זו שמעתי", שמעתי את כל התרי"ג.
ומוסיף לפי זה שגם הרעיון שלמדנו מרומז כאן: שגם אם לא קיים האדם אלא מצווה אחת בלבד, די בה להינצל מן הגיהנום. "אחת דיבר אלוהים" - אפילו מצווה אחת מכל התרי"ג, שראשי התיבות שלהם עולים תרי"ג, אם יש לך רק אחת מכל התרי"ג - אף היא מצילה מן הגיהנום.
וּלְךָ־אֲדֹנָי חָסֶד כִּי־אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ׃
וזהו סיום המזמור: "ולך ה' חסד" - לא נאמר "כמעשיו" בלשון רבים אלא "כְּמַעֲשֵׂהוּ" בלשון יחיד, שאתה משלם לאיש אפילו כמעשהו הבודד, אפילו כמעשהו היחיד.