פתיחה: מזמור ז' - מי הוא כוש בן ימיני?
מזמור ז' בתהילים פותח בכותרת סתומה, ומן הכותרת הזאת נגזרת כל הבנת המזמור. כדרכנו, אנחנו מנסים בכל פרק ופרק להבין באיזה הקשר הוא נאמר, מהו הסיפור שבעקבותיו חיבר דוד את המזמור. כאן נחלקו המפרשים: יש האומרים שכל המזמור סובב סביב שאול המלך, ויש - והוא המלבי"ם, שנלך בעיקר לאורו - שמדובר באדם אחר לגמרי.
שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר־שָׁר לַיהוָה עַל־דִּבְרֵי־כוּשׁ בֶּן־יְמִינִי׃
מהו "שגיון"?
רש"י מביא בשם מנחם ששגיון הוא אחד משמות הזמר, על שם הכלי, וכך הוא מפרש גם את הכתוב בחבקוק "תפילה לחבקוק על שגיונות". וכן מביא הרד"ק שזהו אחד ממיני הניגון. אך חז"ל הביאו בזה ביאורים נוספים: שגיון מלשון משגה ושגגה. דוד המלך התפלל על השגגה - על כך שאמר שירה בעת מפלתו של שאול, כמו שכתוב "וידבר דוד לה'". נמצא שראה בזה צורך לשוב בתשובה, וזהו "שגיון לדוד אשר שר לה'" - על מה ששר לקדוש ברוך הוא על נפילתו של שאול. אלא שרש"י עצמו מעיר שאין המזמור מוכיח כן, כלומר המשך המזמור אינו מראה שעל כך מדובר.
פירוש רש"י: עסקי ישבי בנוב
רש"י מפרש שהמזמור נאמר על עסקי ישבי בנוב. מובא שהקדוש ברוך הוא בא לדוד בתביעה ואמר לו: על ידך נטרד דואג האדומי, על ידך נהרג שאול ובניו. התפלל דוד לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אתן לך לבחור - או שתימסר אתה ביד שונא ולא יכלה זרעך, או שזרעך יימסר. בתחילה ביקש דוד שהוא עצמו יימסר. וכשהגיע עם אבישי אצל ישבי בנוב ובא לידי סכנה, אמר לו אבישי: הפוך תפילתך! אתה תחיה טוב, והבנים שלך ימכרו שעווה - כלומר, אין אדם צריך לדאוג לבניו על חשבון עצמו. ואז הפך דוד את תפילתו והתפלל שלא ייפול ביד האויב. זהו "שגיון לדוד" - ששגג דוד לומר לקדוש ברוך הוא שיימסר הוא ביד אויב, "על דברי כוש בן ימיני", על דברי שאול שנהרג על ידו. ולכן הפך תפילתו וביקש שהוא יינצל ובניו יימסרו.
ביאור נוסף: "שגיון לדוד" על השגגה שכרת דוד את כנף מעילו של שאול. גם לפי זה "כוש בן ימיני" הוא שאול. הרד"ק אומר שלפי כל המפרשים הכוונה לשאול - וכנראה לא ראה את המלבי"ם, שהיה כמה מאות שנים אחריו, ולו דרך אחרת בזה.
מדוע נקרא שאול "כוש"?
"בן ימיני" מובן - שהיה משבט בנימין. אבל מה עניינו של "כוש"? אומרים חז"ל: מה כושי משונה בעורו, אף שאול משונה במעשיו. ולפי גרסת הרד"ק: מה כושי אינו משתנה בעורו - כך שאול לא היה משתנה בשנאתו אל דוד. הכושי אינו מבהיר, אינו משתנה, וכך שנאתו של שאול לדוד לא השתנתה. ואפשרות נוספת: "משונה במעשיו" על דרך החיוב, שהיה משונה במעשיו לטובה, שהרי כתוב שאין בישראל טוב ממנו, ונאמר "בן שנה שאול במלכו" - ואמרו חז"ל כתינוק בן שנה, שבצדקותו היה משונה משאר הבריות ובמעלה גבוהה מאוד.
הרד"ק מוסיף הסבר: קראו כוש לפי שהיה יפה, כמו שנאמר "האישה הכושית", שתרגמו "איתתא שפירתא" - האישה היפה. זהו לשון סגי נהור, שאדם קורא לילדו היפה "כושי" כדי שלא תשלוט בו עין רעה. ולפי זה "דברי כוש בן ימיני" - המלך היפה שבישראל, הוא שאול בן ימיני. והמדרש אומר: למה כינה שמו כוש? משום שנאמר "גם במדעך מלך אל תקלל". כיוון שבא כאן לומר דבר שלילי ביחס לשאול, לא רצה לומר זאת בפירוש, וכינה אותו בשם אחר כדי לחסוך ממנו את הביזיון - שאפילו בדעתך ובמחשבתך אל תקלל מלך.
ביאור המלבי"ם: כוש - אדם בפני עצמו
עד כאן לפי הפירושים שהמזמור נסוב על שאול: או שדוד התחרט על כריתת כנף המעיל, או שהתחרט על שהתפלל שיימסר ביד אויביו, או שהתחרט על שהודה ושר לה' על נפילת שאול. אך המלבי"ם מסביר שכוש בן ימיני לא היה שאול, אלא אדם ששמו כוש בן ימיני. אותו כוש רדף אחרי דוד, ולא הסתפק בכך אלא לקח עמו קבוצת אנשים להילחם כנגדו. והעצה הזאת הייתה לו לרועץ, שכן בסופו של דבר "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל" - אותם אנשים שלקח עמו נפלו בעצתו ובמעשהו שלו, ונמצאת נפילתם באה מכוח פעולתם עצמה.
ואגב, גם אם נפרש שמדובר בשאול, יתבאר הדבר באותה דרך - שנפילתו באה מכוחו הוא. שהרי שאול נהרג בעקבות מעשה נוב עיר הכהנים, וכמו שנאמר "על ידך נטרד" - שמאשימים את דוד, שבבורחו אל אחימלך בן אחיטוב סיבך אותו, ודואג האדומי שהיה שם סיפר זאת לשאול, ושאול הרג את כל נוב עיר הכהנים. נמצא דוד גורם מיתתם של כהני נוב, של דואג ושל שאול. ונתבונן: שאול הרג את נוב עיר הכהנים ואחר כך נהרג הוא עצמו במלחמה - הרי חרבו באה בלבו. הוא התכוון לדקור את דוד בכך שהרג את מסייעיו לפי תפיסתו, ובסופו של דבר את עצמו דקר, שכן הביא בזה למיתתו. וכפי שנראה בהמשך: בור כרה, ובאותו בור נפל בשחת יפעל.
ומוסיף המלבי"ם, והוא הציר של כל המזמור: כוש והקבוצה שעמו הם כביכול שבט אפו של הקדוש ברוך הוא להעניש את דוד; אך לאחר שהקדוש ברוך הוא מתבונן במעשיהם של הרשעים הללו לעומת מעשיו הטובים של דוד, שב אפו ממנו, ונפרע דווקא מן הרודפים. הם רדפו אחרי דוד - והחרב חוזרת עליהם.
פסוק ב: חסיה וישועה
יְהוָה אֱלֹהַי בְּךָ חָסִיתִי הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל־רֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי׃
"בך חסיתי" - וזו עצמה הסיבה שתושיעני. ידוע מה שאומר הגר"א שיש הבדל בין בטחון לחסיה. "לבטוח" - מלשון הבטחה, מישהו הבטיח לך. "לחסות" - אף אחד לא הבטיח לך דבר, אלא שאתה הולך ונכנס תחת מחסהו, כמו אותו גדי שבא לחסות תחת כנפיו של רבי. כמו אדם שבשעת מטח טילים בדרום נכנס וחוסה תחת מבנה מוגן: וכי הובטחה לו הצלה? לא - הוא חוסה במקום מבלי שהמציל הבטיח לו דבר. ועל זה אומר הגר"א: "טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים" - מוטב לחסות בה' גם בלי הבטחה, מאשר שיבוא נדיב ויבטיח לך שיציל אותך. אצל הקדוש ברוך הוא החסיה מובטחת יותר מכל הבטחה של בשר ודם.
ומה מוסיפה ההצלה על הישועה? מסביר המלבי"ם: "והצילני" - שאפילו אם כבר נתפס ביד האויב, יצילהו הקדוש ברוך הוא מידו, ואחר כך יביאהו לידי הישועה השלמה. ההצלה עניינה שכבר נתפס בידו וצריך להוציאו משם.
פסוק ג: פן יטרוף כאריה
פֶּן־יִטְרֹף כְּאַרְיֵה נַפְשִׁי פֹּרֵק וְאֵין מַצִּיל׃
אם לא תצילני - יטרוף את נפשי כאריה הטורף. וראה, ריבונו של עולם, שהוא כבר "פורק" את איבריי ואין מציל. מסביר המלבי"ם שאחרי שהאריה טורף הוא מפרק את העצמות ומפריד אותן, וזהו "פורק". ומעניין פירושו של האבן עזרא, שהאריה נקרא פורק על שם שהוא שובר את המפרקת, מלשון מפרקת. ובין כך ובין כך, "פורק" הוא מפרק את הנטרף לאיבריו. כלומר: ריבונו של עולם, אני כבר במצב שאני זקוק להצלה מיידית.
פסוק ד: אם יש עוול בכפיי
יְהוָה אֱלֹהַי אִם־עָשִׂיתִי זֹאת אִם־יֶשׁ־עָוֶל בְּכַפָּי׃
כפי שהסברנו, אותו כוש נלכד במעשה ידיו, ולא דוד הרגו אלא הבור שכרה הוא שהפילו. ואף על פי כן היו שהאשימו את דוד במפלתו. לא די שהלה רדף, ולא די שנפל בעצמו - עוד האשימו את הנרדף. כך הוא תמיד: מכינים מטענים, מתפוצצים במה שהכינו - ובסוף אנחנו האשמים; חופרים מנהרות, ומאשימים אותנו למה הפרענו וסתמנו בבטון. תמיד את הצדיקים מאשימים בסוף. וכך האשימו את דוד על כך שאותו כוש שרדף אחריו נוקש בפועל כפיו ונפל בבור שחפר.
על זה משיב דוד: ואפילו אם הייתי אני עושה זאת, ואפילו הייתי הורגו - אין בזה עוול בכפיי, שהרי הוא בא להרגני, והבא להורגך השכם להורגו. "ה' אלוקיי אם עשיתי זאת, אם יש עוול בכפיי" - האם יש עוול בכך שהרגתי את מי שבא להרגני?
ולפי המצודת דוד והפירושים שהלכו בדרך חז"ל, שהמזמור נסוב על חרטת דוד ביחס לשאול, מוסב הכתוב על כריתת כנף המעיל, שעליה נאמר "ויך לב דוד אותו". ועל כך אומר דוד: האם יש עוול בכפיי במה שביזיתי אותו והעמדתי את המלך במעיל קרוע כדרך האנשים הפחותים?
פסוק ה: אם גמלתי שולמי רע
אִם־גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם׃
"שולמי" - מי שהיה עמי בשלום, וכך מפרש הרד"ק. המלבי"ם הולך באותו כיוון ומפרש "איש שלומי", אלא שהוא מבאר את סוף הפסוק אחרת: "ואחלצה" מלשון חלוצים למלחמה. כלומר: האם גמלתי רעה לאיש שלומי בכך שנחלצתי להילחם כנגד מי שצורר אותי ריקם וחינם? וכי יש בזה רע, שהלכתי להילחם במי שרודף אותי חינם?
הרד"ק לעומת זאת מפרש: מי שהיה עמי בשלום - האם גמלתי לו רעה כמו שהוא עושה לי? הרי אני הייתי עמו בשלום, הייתי חתנו של שאול, נלחמתי את מלחמותיו - והוא רודף אחריי וגומל לי רעה תחת טובה. ואדרבה, ריבונו של עולם, ראה שלא רק שלא גמלתי לו רע, אלא "ואחלצה צוררי ריקם" - חילצתי את מי שהיה צורר אותי והוצאתיו ריקם, כלומר הצלתיו ממוות ולא גביתי ממנו מחיר.
והיכן ראינו זאת? כאשר הלכו דוד ואבישי בלילה ליטול את צפחת המים מאצל שאול השוכב במעגל, אמר אבישי: "אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו" - אל תחשוש שיקום ויוכל להילחם. והשיב דוד: "מי שלח ידו במשיח ה' וניקה", ולא הסכים בשום אופן. וכך גם במערה: "וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול". אמרו לו: הנה זה מה שאמר ה' שאמסור את אויביך בידך, הגיע הזמן - ודוד בשום אופן לא היה מוכן. הרי שאת מי שצרר אותי שלחתי ריקם.
פסוק ו: ירדוף אויב נפשי
יִרַדֹּף־אוֹיֵב נַפְשִׁי וְיַשֵּׂג וְיִרְמֹס לָאָרֶץ חַיָּי וּכְבוֹדִי לֶעָפָר יַשְׁכֵּן סֶלָה׃
האויב רודף את נפשי, וגם משיג ורומס לארץ את חיי, ומלבד זאת משכין את כבודי לעפר ומורידו עד עפר. במה הדבר בא לידי ביטוי? בכך שלא רק רדף אחרי דוד, אלא עוד נתן לרדיפתו צידוק משפטי כביכול - שדוד הוא הרודף אחריו ומבקש ליטול ממנו את המלכות. לא די שרדף אותי, אלא עוד הציגני בצורה משפילה, כמי שמגיע לו מיתה וכמי שמנסה לחטוף את המלוכה.
וכך לפי דרכו של המלבי"ם. אך המלבי"ם מתחשבן כאן גם עם פירוש חז"ל, שכוש בן ימיני הוא שאול, ולפיו כוונת דוד: הרי בידי היה להכותו, כפי שראינו כשכרתי את כנף מעילו, ואילו הרגתיו היה זה כדין, שההלכה היא הקם להורגך השכם להורגו. "ירדוף אויב נפשי" - יש לו גדר של רודף, והרודף את נפשי מותר להרגו - ואף על פי כן לא כך עשיתי. ו"סלה", כפי שהסברנו תמיד על פי המלבי"ם, משמעו שכאן נגמר העניין; מכאן ואילך מתחיל דוד לתאר את מפלתו של כוש.
דקדוק: "ירדוף" - קל וכבד כאחד
ולפני כן נעמוד על עצם המילה "ירדוף". מסביר המלבי"ם שהיא מילה מורכבת מבניין הקל ומבניין הכבד. הסברנו כמה פעמים שהרבה מילים בלשון הקודש אפשר לנסחן בבניין קל ואפשר בבניין כבד: "רוצח" בקל, "מרצח" בכבד; ונקרא כבד לפי שהוא מכביד על מוצאי הלשון - "רוצח" יוצאת בקלות מן הפה, "מרצח" יוצאת בכבדות. וכן "רודף" מול "מרדף". והכלל הוא שבניין קל מורה שהדבר נעשה בקלילות, ובניין כבד מורה שהדבר נעשה בעוצמה.
וכאן, אומר המלבי"ם, יש צירוף של שניהם: "ירדוף" מצד אחד כקל, ומצד שני כמו "מרדף" שהוא כבד. ולמה? כי "מרדף" אינו דווקא הוא עצמו הרודף, אלא לשון מפעיל - שהוא מביא אחרים לרדוף, כמו "מעשה" שמביא אחרים לעשות. נמצאו כאן שתי משמעויות: שהוא רודף בעצמו, ואינו מסתפק בכך אלא גם מביא אחרים לרדוף אחריו. לכן נאמר בלשון הכוללת את שניהם, שהמשמעות כפולה: רודף בעצמו ומרדיף אחרים אחריו.
לסיכום:
פתחנו ב"שגיון לדוד" ובמחלוקת המפרשים: לרש"י ולרד"ק ולחז"ל מדובר בשאול, הנקרא "כוש" על שם שלא נשתנה בשנאתו, או על שם יופיו, או כדי שלא לבזות מלך בפירוש; ולמלבי"ם כוש בן ימיני אדם בפני עצמו, שרדף אחרי דוד והסית עמו אחרים, ונפל בבור שכרה. דוד פותח בחסיה - "בך חסיתי", שהיא עצמה סיבת הישועה, ומבקש הצלה מיידית מן האריה הפורק. אחר כך הוא מעמיד את עצמו לדין: אין עוול בכפיי, לא גמלתי רעה לאיש שלומי, ואף את צוררי חילצתי ריקם כשהיה בידי להרגו. וכל המהלך מוליך ליסוד אחד: הרודפים נופלים מכוח פעולתם שלהם, והחרב שכיוונו אל הצדיק שבה אל לבם.