המלבי"ם מחלק את מזמור ס"א לשניים. החלק הראשון מדבר על תקופותיו הקשות של דוד, בעת היותו נרדף, והוא מסתיים בפסוק "אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה" - שכן כפי שהסברנו כמה פעמים, לפי המלבי"ם "סלה" מורה על סיום העניין. מכאן ואילך מדבר דוד על מה שהיה לאחר שזכה למלכות, ועל הנדרים שנדר. נעבור על הפסוקים כסדרם.
אָגוּרָה בְאׇהׇלְךָ עוֹלָמִים אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה׃
רש"י מביא את דרשת חז"ל על "עולמים": עולם הזה ועולם הבא. כלומר, אזכה לגור באוהלך גם בעולם הזה - בבית המדרש, וגם בעולם הבא - להיות באוהל השם. הרד"ק מסביר ש"עולמים" בלשון רבים פירושו זמנים ארוכים, ו"אוהלך" הוא בית המקדש: שאתגורר בבית המקדש זמן ארוך. ואם המזמור מדבר על דוד עצמו, שעדיין לא היה בית המקדש, הכוונה לאוהל מועד.
המלבי"ם מוסיף נקודה יסודית: "אגורה באוהלך עולמים" - זה היה עיקר תפילתי. כשקראתי אליך "מקצה הארץ אליך אקרא בעטוף לבי", וכשאמרתי "כי היית מחסה לי מגדל עוז מפני אויב", לא ביקשתי רק שתצילני מן הסכנה. עיקר השאיפה הייתה שאוכל לגור באוהל השם ולחסות בצל כנפיו.
וזה מוסר גדול. לפעמים יש לאדם צרה, וכל מעייניו ומגמותיו איך להשתחרר ממנה. דוד המלך מלמד אותנו שאין זו התכלית. ההשתחררות מן הצרה היא עניין אישי, אבל השאיפה צריכה להיות: ריבונו של עולם, הצרה הזאת מפריעה לי לעבוד אותך - הסר אותה ממני כדי שאוכל להיות דבוק בך יותר, לעבוד אותך ביתר נוחות בלי קושי. לא להינצל מהצרות כמטרה וכתכלית, אלא כדי שאוכל לגור באוהלך, לחסות בצל כנפיך, לשבת בבית המדרש, ולא להיות "ככל הקורא בהרים", בורח ונמלט - שהדבר מונע אותי מלהסתפח בנחלת השם.
הילקוט שמעוני (רמז תתפ"א) מביא: "אגורה באוהלך עולמים" - אמר רב יהודה אמר שמואל: וכי אפשר לאדם לדור בשני עולמות? "עולמים" לשון רבים, והרי או פה או שם! אלא כך אמר דוד: ריבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן לוי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר - אף שנפטר לבית עולמו, שפתיו כמו מתנועעות בקבר.
אמר רבי יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא: מאי קראה? "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים". ומשל למה הדבר דומה - לכומר של ענבים: ענבים שמתחילים לתסוס, אתה מניח עליהם את אצבעך ומרגיש תנועה, את התסיסה עצמה. כך תלמיד חכם, כיוון שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר - השפתיים שלו כמו חוזרות ודובבות ומדברות את אותה שמועה. וכן נאמר "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם" - מה יש לו לרנן כשהוא כבר בקבר? אלא כשאומרים דבר שמועה מפיו, שפתותיו שם דובבות ומרננות.
אמר רב חמא ברבי יוסי: אין בין הצדיקים החיים לצדיקים המתים אלא הדיבור בלבד, והם מקלסים לקדוש ברוך הוא שם, שנפשותיהם בצרור החיים, ואין "ירננו" אלא קילוס, שנאמר "קול רינה וישועה באהלי צדיקים". כלומר אין הבדל בין הצדיקים החיים לצדיקים שנפטרו אלא בתנועת השפתיים: הנפטר אינו יכול להניע שפתיו, והחי עדיין מדבר ומהלל ומקלס ומשבח לקדוש ברוך הוא.
ועל "דובב שפתי ישנים" ממשיך המדרש: רבי חנינא בר פפא ורבי סימון - חד אמר כהדין דשתי קונדיטון, וחד אמר כהדין דשתי חמר עתיק, אף על גב דשתי ליה טעמיה בפומיה. כלומר שפתי הנפטר רוחשות כאילו הוא עדיין בחייו: כאדם ששותה קונדיטון או יין ישן, שגם זמן רב לאחר השתייה נשאר הטעם בפיו - כך שפתי הנפטר דובבות זמן רב אחרי פטירתו.
ובעניין זה כבר אמרנו פעם: חודש חשוון נקרא "מר חשוון", וההסבר המקובל ש"מר" הוא לשון טיפה, כיוון שזה חודש גשמים; ויש הסבר מוכר אחר, שכיוון שאין בו חגים הוא נקרא "מר". אבל אצל התימנים אין אומרים "מר חשוון" אלא "מרחשוון", מלשון רחישה - "מרחשן שפתותיו", ביטוי שכתוב בנביא, שפתיו רוחשות. וכתוב בספרים הטעם: שבחודש הזה, מיד אחרי תשרי, השפתיים שלנו עדיין מדקלמות ורוחשות את התפילות, את הסליחות ואת התחינות. כך גם הצדיקים - אף לאחר פטירתם שפתיהם מרחשות את דברי התורה שדיברו כאן בעולם הזה. ומטעם זה כתוב שלא ייכנס אדם לבית הכיסא מיד לאחר שדיבר בדברי תורה, שהרי עדיין על שפתיו דברי תורה, ושלא יבוא לרחוש שם או להרהר שם באותם דברי תורה.
ועל דרך זו כתוב שלצדיק יש חיסרון שם, שתורתו חסרה בעולם האמת - כיוון שחסר לו הקול. אומנם נפשו לומדת תורה, אבל אין לו קול. וכשמזכירים את שמועותיו כאן, יש לו גם את הקול, שפתותיו דובבות, והדבר בשלמות. שכן מעלת דיבור של תורה היא שאינו במחשבה בלבד אלא בדיבור, ובזה זוכה הצדיק לדיבור ממש ולא רק להרהור בדברי תורה.
עוד דורש המדרש: אמרה כנסת ישראל, ריבונו של עולם, איני מבקשת אצל האויב הזה, אלא "אגורה באוהלך עולמים". וכן הוא אומר "יהיו לרצון אמרי פי", וכן "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך", ואומר "כי טוב יום בחצריך". כלומר: ריבונו של עולם, איני מבקשת שלווה כאן אצל האויב.
ואם תאמר, פשיטא, מה החידוש? זהו חידוש גדול. שהרי בגרמניה המחדשים, הניאולוגים, הסירו תחילה מן התפילה את "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" ואת הבקשות לשוב לציון ולירושלים, ואמרו: ברלין היא ירושלים. מה רע לנו כאן בברלין? ומה יש שם בירושלים - אדמת טרשים. לא רוצים ירושלים. וכאן אומרת כנסת ישראל להפך: איני מבקשת מנוחה כאן אצל האויב, אלא "אגורה באוהלך עולמים", "אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך", "כי טוב יום בחצריך" - לשם אני שואפת, ולא למנוחה שתהיה לי כאן אצל האויב.
כִּי אַתָּה אֱלֹהִים שָׁמַעְתָּ לִנְדָרָי נָתַתָּ יְרֻשַּׁת יִרְאֵי שְׁמֶךָ׃
המלבי"ם והרד"ק מסבירים ש"שמעת" הוא לשון עבר במקום עתיד, וכן "נתת". יש דוגמאות רבות בדברי דוד ובמקומות אחרים בתנ"ך שהלשון היא עבר, ובעצם זו תפילה על העתיד. כלומר: תשמע אלוקים לנדרים שאני נודר - שאם תחזירני למקומי בשלום, אקריב לך קורבן, אעבוד אותך, אתפלל לפניך. ולפי הפירוש השני ברד"ק, הפסוק חוזר על הגלות: ישראל נודרים שאם יעלה אותם השם מן הגלות, יקריבו לו קורבנות ויעבדוהו.
"נתת ירושת יראי שמך" - ירושת יראי שמך היא אוהל מועד או בית המקדש, שזו נחלתם של יראי השם. וגם כאן במשמעות של בקשה: תיתן לנו את ירושת יראי שמך, תוריש לנו את מקומם - אם מדובר בדוד, שנשוב לאוהל מועד; ואם מדובר בכלל ישראל בגלות, שתבנה לנו כבר את בית המקדש. רש"י לעומת זאת מפרש "נתת" כעבר ממש: החזרת את ערי ירושתם על ידי. דוד היה נלחם מלחמותיהם, ולוקח בחזרה מן האויבים את מה שכבר שבו מאיתנו - סייעת בידי לנצח במלחמות ולהשיב את הירושה שנתת ליראי שמך.
ולפי המלבי"ם, כאמור, כאן מתחיל החלק השני של המזמור: דוד מספר שגם אחרי ש"נתת ירושת יראי שמך" - שנתת לי את המלכות - שמעת לנדרי. שהרי הבטחת הקדוש ברוך הוא לדוד היא "אם ישמרו בניך בריתי, גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך": המלכות תהיה לו ירושה בתנאי שיהיו יראי שמך. וכעת מפרט דוד מה היה הנדר.
יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ דֹר וָדֹר׃
לפי המלבי"ם: אם תוסיף ימים על הימים הקצובים, "שנותיו כמו דור ודור" - תאריך את ימיו כל כך עד שכל שנה ושנה תהיה כמו דור. כמה הוא דור? יש אומרים שבעים שנה, יש אומרים שלושים, ויש אומרים ארבעים - יש דעות מהו דור. ואם קצוב לו לחיות עוד עשר שנים, נמצא שיחיה עשרה דורות, עשר פעמים שבעים.
רש"י מסביר: אם נגזר עליי למות בצעירותי, מבקש דוד שתוסיף ימים על ימיי, על ימיי שאני המלך, עד שיהיו שנותיו כמו שני דור ודור - שהם שבעים שנה, כפי ש"ימי שנותינו בהם שבעים שנה", זהו כביכול הסטנדרט, "ואם בגבורות שמונים שנה".
ולא בכדי מבקש כאן דוד המלך להוסיף על ימיו. מביא מדרש שוחר טוב, והבאתי את הדברים באריכות בספר משנת הגלגולים, שדוד לא נגזר עליו לחיות כלל, והיה אמור להיות נפל, וקיבל שבעים שנה מאדם הראשון. ש"אדם" ראשי תיבות: אדם, דוד, משיח - שלושה גלגולים של אדם הראשון, ולכן משיח עתיד לתקן את מה שפגם אדם הראשון, ובזה יתוקן עולם במלכות שדי. נמצא שעל זה עצמו מבקש דוד "ימים על ימי מלך תוסיף", על אותן שבעים שנה שנתן לו אדם הראשון. אלא שכתוב שאדם הראשון בסופו של דבר התחרט על כך - ולא שזה הועיל לו, שהרי במקום אלף שנה חי תשע מאות ושלושים - והיה צריך לחדש לדוד נתינה אחרת: השנים שנתקצרו מאברהם, יצחק ויעקב, שעולות יחד לשבעים שנה, והן שנוספו לשנותיו של דוד.
הספורנו מסביר בפשטות: "ימים על ימי מלך תוסיף" - תוסיף על הימים המורגלים למלכים. ופירוש מעניין הוא אומר, שהמלכים ימיהם קצרים והיו מתים בקיצור ימים. כנראה מחמת ריבוי המלחמות - תמיד היו מלחמות והמלך יוצא אל הקרב, או שהיה מסתכן בהפיכה בחצרו והולך לעולמו בגיל שלושים. אלכסנדר מוקדון, שכבש ומשל בכיפה - מי שקורא מה הספיק באותן שלושים שנה לא יאמין, ומת בקיצור ימים. לכן מבקש דוד: ריבונו של עולם, הוסף לי על ימי המלך שבאופן טבעי הם קצרים.
הרד"ק מסביר שאם מדובר בדוד - הוא נמשח למלך ומתפלל שיאריך השם את ימיו ויוסיף לו על הימים הקצובים לו, כמו שנאמר אצל חזקיהו "והוספתי על ימיך". ולפי הפירוש השני שלו, שהמזמור חוזר על הגלות, "מלך" הוא מלך המשיח, והבקשה היא שיאריך השם את ימיו, "שנותיו כמו דור ודור", כמו שני דורות.
יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ׃
אומר המלבי"ם: זהו הנדר עצמו. "ישב עולם לפני אלוקים" - גם אם יחיה לעולם, תמיד ישב לפני אלוקים, יתמיד לשבת באוהל השם ולהיות לפניו יתברך. "חסד ואמת מן ינצרוהו" - "מן" פירושו הכין, וכך מפרשים כמה וכמה מן המפרשים. הקדוש ברוך הוא הכין את חסדו ואת אמיתתו לנצור את המלך: השם הכין אותי למלך והשם גם הבטיח לשומרני. לא אנשי חיל, לא שומרי הסף ולא צבא - אלא רק חסדו ואמיתתו שמינה והבטיח לי, הם ינצרוני. ההבטחה שלך, ריבונו של עולם, היא שתגן עליי ותשמור אותי, בבחינת "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", "כי יצפנני בסוכו". כל אלה, אומר המלבי"ם, הם נדריו של דוד: אם תיתן לי ותאריך ימיי, מבטיח אני לשבת בבית השם עולמים - ועל זה הוא מתפלל.
רש"י מסביר את הפסוק כהמשך הבקשה על המלך: ביקשתי "ימים על ימי מלך תוסיף", ולכן ישב המלך לעולם לפני אלוקים. ו"חסד ואמת" שהמלך מתעסק בהם - הם "ינצרוהו", הם שיהיו מזומנים לשומרו ("מן" מלשון מזומן). מה ישמור את המלך ויאריך ימיו? החסד והאמת שהוא עושה. ודוד המלך היה עושה חסד ואמת: מצד אחד היה עושה משפט ואמת, ומצד שני, כשנגזר במשפט על העני לשלם סכום נכבד שאין לו מהיכן, היה מוציא מכיסו ונותן לו לשלם - וזהו "צדקה ומשפט" שאמרו חז"ל.
הרד"ק מסביר: כל ימי חייו ישב לפני אלוקים ויתעסק ביראת השם ובחוכמה, ולכן הוא מבקש "חסד ואמת מן ינצרוהו" - תמנה לו, ש"מן" לשון מינוי, תמנה לו את חסדך ואת אמיתך ותזמן אותם שישמרוהו.
התנחומא בפרשת משפטים דורש: "ישב עולם לפני אלוקים" - אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, יישב עולמך בשווה, העניים והעשירים. זוהי השאלה המפורסמת: למה ברא הקדוש ברוך הוא עניים ועשירים, ולא יהיו כולם באותה דרגה ולא יחסר לאיש? הרי היום המציאות היא שאחוזים בודדים מחזיקים בממונו של רוב העולם - קח את גדולי העשירים בעולם, אחוזים בודדים, והם בעלי הממון של כל העולם. לא היה טוב יותר לחלק בשווה, ואז לא יהיו הומלסים? זו הייתה בקשת דוד: תיישב את עולמך בשווה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חסד ואמת מן ינצרוהו" - אם כולם יהיו שווים, מי יוכל לעשות חסד? מי ישמור את החסד? מי יעשה חסד ואמת ויטיב עם הזולת?
וזו בעצם התשובה שהשיב החכם לטורנוסרופוס בגמרא, כששאל: אם אלוקיכם אוהב עניים, מדוע אינו מפרנסם? והתשובה: כדי שאנחנו נזכה בהם לחיי העולם הבא, שעל ידי שאני זן ומפרנס את העני אני זוכה לחיי העולם הבא. ונשאלת השאלה: אם כן העני לקה בכפליים - לא די שהוא עני, אלא עוד אומרים לו שהעניות שלו משתלמת, שהעשיר יזכה על ידו לעולם הבא; הלה קיבל גם כסף וגם עולם הבא, ואני מה, רק קיבלתי עניות כדי שהוא יזכה? אלא שהתשובה היא בקל וחומר: אם העשיר, על ידי הממון שהוא נותן לך, זוכה לחיי העולם הבא, אתה שמכוחך הוא זוכה - על אחת כמה וכמה שיהיה לך עולם הבא, ועל אחת כמה וכמה שהשכר שלך עצום.
כֵּן אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ לָעַד לְשַׁלְּמִי נְדָרַי יוֹם יוֹם׃
רש"י מסביר: כשם שתיטיב עמי, כן אזמר את שמך, להיות משלם נדריי יום יום - אהלל אותך ואשבח אותך, ואת הנדרים שהתחייבתי בהם בעת המצוקה אשלם כאשר תוציאני מצרתי.
המצודת דוד מסביר: כמו שאני מזמר כשאני מנצח במלחמה, כך אזמר לעד כשלא תבוא עליי מלחמה כלל. בעת ניצחון אני מודה להשם, ואזמר עוד יותר אם לא תהיה מלחמה כלל. "לשלמי נדריי יום יום" - כאשר אני משלם את נדריי בכל יום אני מזמר לשמך, שכן מעדיף אני לידור נדרים בכל יום לפני שתבוא עליי המלחמה, מאשר לידור בשעת המלחמה שאינצל מן האויב ושתושיעני. מוטב לידור כשעדיין הכול בסדר, כשאני בביתי ובריא, מאשר לחפש נדרים אחר כך, כשאני כבר במצוקה.
וזה מעין מה שאמרו חז"ל, שאדם צריך תמיד להתפלל ולעשות מעשים טובים בעודו בבריאותו ועל בוריו. שהרי כשאדם נופל למשכב וכעת הוא חולה וצריך לפעול פעולות, אומרים לו: הבא פרקליטים טובים. ועכשיו לך תיזכר במשרד עורכי דין, לך תחפש מי שייצג אותך - זה כבר סיפור יקר. לפני שנפלת היה אפשר לסדר את העניינים בקלות; אחרי שנפלת, זה כבר מסובך מאוד. לכן אומר דוד: מעדיף אני לידור נדרים בכל יום, עוד לפני שתבוא המלחמה, ולא לחכות שתבוא המלחמה ואז לידור.
והמלבי"ם מסביר: "כן אזמרה שמך לעד" - כפי דבר הנדר שנדרתי, כך אזמר את שמך לעד, על ידי שאשלם את הנדרים בכל יום ויום, שאשב בבית השם ואהלל אותך באופן תמידי. ולכן, ריבונו של עולם, השפע עליי שאינצל מרדיפת שאול, וכן הושיעני והשפע עליי טוב גם בעת מלכותי, כדי שתמיד אהיה במנוחה ואהיה באוהלך עולמים ואוכל רק להלל ולשבח אותך.
בחלק זה של המזמור מלמדנו דוד המלך מהי התכלית האמיתית של כל תפילה: לא הצלה מן הצרה כשלעצמה, אלא "אגורה באוהלך עולמים" - שאוכל לשבת לפני השם ולחסות בצל כנפיו. חז"ל דרשו "עולמים" - שיאמרו דבר שמועה מפיו בעולם הזה ושפתותיו דובבות בקבר, וכנסת ישראל אומרת שאינה מבקשת שלווה אצל האויב אלא את מעון ביתו של הקדוש ברוך הוא. לאחר מכן מפרט דוד את נדריו: שאם יוסיף לו השם ימים על ימיו, ישב לעולם לפני אלוקים, וחסדו ואמיתו של הקדוש ברוך הוא - ולא חיל וצבא - הם שינצרוהו. ומאותו חסד למדנו מדוע לא נברא העולם בשווה, שאלמלא כן מי יעשה חסד. והמזמור חותם ב"כן אזמרה שמך לעד" - לשלם את הנדרים יום יום, מתוך מנוחה ומתוך הלל תמידי לשמו יתברך.