לַמְנַצֵּחַ עַל־נְגִינַת לְדָוִד׃
הרד"ק מעיר על הלשון "נְגִינַת": אף שהמילה נקודה בפתח, אין זו צורת סמיכות, וכאילו כתוב "על נגינה לדוד". והוא מביא לכך דוגמאות נוספות בלשון המקרא: "מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה", "חָכְמַת וָדַעַת" (אף שהיה ראוי לכאורה "חכמה ודעת"), "רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ" ודומיהם. ומהי "נגינת"? אומר המצודת ציון: שם של כלי ניגון.
מתי נאמר המזמור? הרד"ק מביא שתי אפשרויות: או שאמרו דוד בעת שהיה גולה ובורח מפני שאול, או שאמרו על הגלות. וכן מפרש מדרש שוחר טוב, שהמזמור נאמר על כנסת ישראל בגלותה.
המלבי"ם אומר שבמזמור זה רחש לבו של דוד המלך דבר טוב: להתפלל על שני המצבים שעברו עליו. המצב הראשון - ימי עוניו, בהיותו נרדף בין צורי היעלים מפני שאול. המצב השני - ימי הצלחתו, כשישב על כס המלכות. ובשני המצבים כאחד שאיפתו ובקשתו אחת: לשבת תמיד בבית ה' ולעבדו, כמו שאמר במזמור כ"ז "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה'... שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי". לפיכך בחלק הראשון של המזמור מתאר דוד את מצבו בימי עוניו וברדיפתו, ובחלק השני את הימים שבהם האירה לו שמש ההצלחה.
שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי הַקְשִׁיבָה תְּפִלָּתִי׃
האבן עזרא מבאר: "רינתי" - מה שאדם מרנן בגלוי; "תפילתי" - התפילה שבלב, כמו חנה, "רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ".
האלשיך הקדוש מביא שמן המדרש נראה שהפסוקים מדברים בגלות החל הזה, וייתכן שיש כאן ביטוי לדברי כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: עם ישראל השרויים בצער גלותם אומרים - ריבונו של עולם, כעת כשאנו עדיין בארץ הקדושה, אנו מבקשים ממך "שמעה אלוקים רינתי". וזה בבחינת מה שכתוב "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע".
האלשיך מוצא כאן שני עניינים גדולים בקבלת התפילה, ונותן פירוש מקורי בפסוק. הגמרא בבבא מציעא (פ"ה) מביאה מעשה ברבי, ששאל את אליהו הנביא: האם יש כדוגמת האבות הקדושים כאן בארץ? אמר לו: רבי חייא ובניו. אמר רבי: אם כן, כשאנו זקוקים לגשמים יש לנו קלף מנצח. הורידם לפני התיבה. אמרו "משיב הרוח" - נשב זיקא, נשבה הרוח; אמרו "מוריד הגשם" - אתא מיטרא, ירד גשם. וכשהיה חשש שיאמרו "מחיה המתים" והמתים יקומו מקברם, בעוד שעדיין לא הגיע זמנה של מציאות הגאולה ותחיית המתים - הביאו שם רעש גדול שפיזר אותם.
ומכאן מבאר האלשיך את הפסוק: הרי בתפילה יש מקום מיוחד לבקשת הגשמים - "ברך עלינו... ותן טל ומטר לברכה". ואילו "משיב הרוח ומוריד הגשם" אינו בקשה כלל אלא שבח. זהו "טרם יקראו" - עוד לפני שהגיעו לברכת "ברך עלינו" לבקש על הגשמים, "ואני אענה" - אומר הקדוש ברוך הוא: די לי בהזכרת שבחו של מקום, וכבר אני עונה. וכך אכן היה: עוד בשלוש ראשונות, שהן חלק השבח, אמרו "משיב הרוח" ונשבה הרוח, "מוריד הגשם" וירד גשם.
ומהו המשך הפסוק, "עוד הם מדברים ואני אשמע"? שהרי רבי חייא ובניו המשיכו להתפלל כסדר; אף אחד לא העלה על דעתו שמשירד הגשם יאמרו מיד "עושה שלום" ויסיימו. אלא ממשיכים "אתה חונן" וכן הלאה, עד שמגיעים שוב ל"ברך עלינו". והרי לכאורה בקשה זו כבר מיותרת, שהרי כבר ירד הגשם, וכבר נענו בטרם קראו. היה מקום לומר שלבקשה הזאת "ותן טל ומטר לברכה" כבר לא יטה הקדוש ברוך הוא אוזנו, שהרי כבר קיבלו מתחילה. על כן אומר הכתוב: "עוד הם מדברים ואני אשמע" - כל כך חביבים לפניו דבריהם, כל כך מתוקה לפניו תפילתם, שאף על פי שזו כבר תוספת, הקדוש ברוך הוא עדיין מקשיב ושומע את בקשתם, שיהיה בה שבח לו.
המלבי"ם מבאר את הפסוק לפי שני המצבים: "שמעה אלוקים רינתי" - זו הקינה והרינון שרננתי במצב הקשה, בתחילת חייו והתפרסמותו של דוד, כשהיה נרדף על ידי שאול. "הקשיבה תפילתי" - זה החלק השני, מה שאני מתפלל כבר בימי מלכותי.
ומדוע שינה הכתוב בלשון? אומר המלבי"ם: הרינון והקינה הם אצלו העיקר, ולכן נקט בהם לשון שמיעה. כלל הוא שכל מקום שנזכרות שמיעה והאזנה יחד, השמיעה היא העיקר וההאזנה היא הטפל - היפך ממה שאנו רגילים בשפה העברית, שהאזנה נתפסת אצלנו כקשב רב ושמיעה כדבר קל. על פי לשון הקודש הדבר הפוך: "לשמוע" משמעו שמיעה שיש בה התבוננות, כלשון "שומע עבדך", ששומע הוא בחינת מבין; ואילו האזנה קלה יותר. לכן על הדבר העיקרי נופלת לשון שמיעה, ועל הטפל לשון האזנה.
אם כן אומר דוד: הרינון והקינה - התפילה שבעת עוניי - זה אצלי העיקר, ולכן "שמעה". ואילו מה שהתפללתי בעת מלכותי, זו תפילה פחות חשובה, ועליה נאמר לשון הקשבה. (ואגב, נפלה כאן טעות בלשון המלבי"ם שכתב "שמעה האזינה", וצריך לומר "שמעה הקשיבה", שהרי המילה השנייה בפסוק היא הקשבה.)
קראתי פעם סיפור על אדם שסיפר לאדם גדול שהייתה להם תקופה ארוכה, אולי עשר שנים, שלא נולדו להם ילדים. שאלו אותו גדול: נו, ומה היה? אמר לו: ברוך השם, היום הוא כבר חמש עשרה שנה נשוי ויש להם כמה ילדים. אמר לו: תגיד לי, התפילה שלך היום היא כמו התפילה שלך אז? אמר לו: איפה, אני מתגעגע לתפילות שהייתי מתפלל אז. זו מציאותו של האדם: כשקשה לו, התפילה נובעת מכל הלב; וכשקל לו, הוא מדקלם טקסטים. לכן אומר דוד: מה יקר וחביב בעיניי - "שמעה רינתי", אותה תפילה שהתפללתי כשהייתי נרדף, איזו קרבת אלוקים הייתה שם. ואילו "תפילתי", זו של ימי המלכות, עליה נאמר לשון הקשבה, שהיא פחותה מלשון שמיעה.
מִקְצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי בְּצוּר־יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי׃
רש"י מסביר: אף שאני רחוק מאנשיי שאני שולח לשדה הקרב, עליהם אני קורא אליך בעטוף לבי, שתנחני בצור. "צור" הוא סלע חזק, וזהו תמיד ביטוי להישענות על דבר יציב - אני סומך עליך, ריבונו של עולם, שאתה כמשל לצור. ולא סתם צור, אלא "צור ירום" - סלע גבוה ורם, רם וחזק ממני. כלומר: אתה תנחה אותי בדבר שהוא חזק וגדול ממני, שעליו אשען, דהיינו עליך.
האבן עזרא מבאר: "מקצה הארץ" - אף שאני בקצה הארץ, במקום שפל ונמוך, "בצור ירום" - אני סומך עליך שאתה תרים אותי לצור גבוה, שתגביה את מצבי.
הרד"ק, לפי שני המסלולים שהזכרנו: אם המזמור מדבר בדוד, הרי זה כשהיה בארץ פלשתים, בעת שנמלט וברח, ועל זה אמר "מקצה הארץ אליך אקרא" - כמו שאמר "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים", שהיה מגורש מן הארץ ויושב אצל הפלשתים. ואם מדובר בגלות ישראל, כמדרש שוחר טוב, הרי זו תפילה שכל אחד ואחד מישראל מתפלל לה' יתברך: מעיראק, מתימן, ממרוקו, מאלג'יר, מפולין, מפרס, מגרמניה - לא משנה מהיכן; כל אחד במקום שבו הוא נמצא זועק "מקצה הארץ אליך אקרא".
מהו "בעטוף לבי"? הרד"ק מסביר: ריבוי התפילה בעת הצרה נקרא עטיפה. כשאדם מרבה בתפילה בהיותו במצוקה, זו עטיפה, כלשון "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף" - שירבה בתפילה כשהצרה גדולה. אם כן: אקרא אליך בעטוף לבי, כאשר אני נתון בצרה גדולה אני קורא אליך ומתחנן.
"בצור ירום ממני תנחני" - בצור שהוא רם ממני, שאיני יכול לעלות אליו בכוחות עצמי, אתה ה' תנחה אותי. הכוונה: כל מקום שהוא עבורי בלתי עביר, עם הקדוש ברוך הוא אפשר לעבור הכל. אין הכוונה דווקא לצור ממשי שצריך לטפס עליו, ואין מבקשים כאן שה' יעשה לו מעלית; אלא הדברים הגבוהים ממני, אלה שקשה לי לעשותם ונראים בלתי עבירים מבחינתי - אתה ריבונו של עולם תנחה אותי ותסייע לי להתגבר עליהם.
ומהו "צור ירום" בפשט המזמור? אומר הרד"ק: "תנחני" אל ארץ ישראל. אם מדובר בדוד, הרי הוא כעת בפלשתים; ואם בכלל ישראל בגלותם, הם מבקשים: ריבונו של עולם, הנחני אל המקום הגבוה, אל הצור הרם, שהיא ארץ ישראל. שהרי לארץ ישראל תמיד עולים, מפני שהיא גבוהה מכל הארצות.
ואין הכוונה טופוגרפית, שהרי תשאל: האוורסט גבוה ממנה. אלא הסברנו שיש לכך שני היבטים. ההיבט האחד רוחני: ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, שאר הארצות הן ירידה ודרדור, וארץ ישראל היא עלייה. ומאידך אפשר להסביר זאת גם בהיבט פיזי: המדד של גבוה ונמוך היום הוא ביחס לגובה פני הים, אך מי אמר שזהו מדד נכון? זהו מדד שרירותי, שאינו מוכרח. אפשר להציע מדד אחר: כשרוצים לבדוק אם דבר גבוה או נמוך, מודדים אותו ביחס לדבר החיצוני לו. כדור הארץ הוא כדור; נבדוק אפוא מה חיצוני לו, ומה שקרוב אליו יותר - הוא הגבוה, ומה שרחוק ממנו - הוא הנמוך, ובוודאי מה שנמצא בקצה השני של הכדור הוא הנמוך. ומה נמצא מעל ארץ ישראל וירושלים? ירושלים של מעלה. נמצא אפוא שארץ ישראל היא לעולם המקום הגבוה ביותר, שכן המציאות הרוחנית העליונה אינה מקיפה את כלל הארצות אלא עומדת כנגד ירושלים של מטה. ואם נתייחס לירושלים של מעלה כאל תקרה, ונמדוד ביחס אליה מה גבוה ומה נמוך - ירושלים של מטה היא הגבוהה ביותר, הקרובה ביותר לאותה תקרה. נמצא שגם מן ההיבט הפיזי שייך לראות את ארץ ישראל כמקום הגבוה מכל הארצות.
המלבי"ם מבאר לפי שיטתו, שהחלק הראשון של המזמור עוסק בתקופה שדוד ברח מפני שאול: "מקצה הארץ" - כשהייתי יושב ומתחבא בקצה הארץ, משם קראתי אליך. "בעטוף לבי" - מרוב הצרות קראתי אליך שם, ולשון עטיפה מורה על ריבוי הצרה, כלשון "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי" ו"תפילה לעני כי יעטוף", מעין מה שראינו ברד"ק. "בצור ירום ממני תנחני" - באותן תקופות הייתי צריך לעלות על צורי היעלים בברחי מפני שאול, ואתה הוא שהנחית אותי שם. אתה סייעת לי להימלט אל אותם הרים גבוהים, אל מקומות שהם צור רם ממני, לחסות בהם ולהינצל משאול.
כִּי־הָיִיתָ מַחְסֶה לִי מִגְדַּל־עֹז מִפְּנֵי אוֹיֵב׃
וזהו המשך הדברים לפי המלבי"ם: אתה הנחית אותי אל אותם מקומות גבוהים, מפני שהיית מחסה לי ומגדל עוז מפני האויב, להצילני מפניו שלא יתפסני.
הרד"ק מסביר באופן כללי: "היית מחסה לי" - בעבר, פעמים רבות היית מחסה לי, פעמים רבות חסיתי בך והצלתני. ו"מחסה" פירושו דבר המגן על האדם, שאדם חוסה בצילו. וזה נאמר בין על דוד המלך ובין על עם ישראל: דוד ראה פעמים רבות כיצד ה' מצילו, וכן עם ישראל - כמה פעמים הצילם ה' בגלותם. "היית מחסה לי" באופן תמידי.
היעב"ץ אומר: התפילה נותנת לבעליה שתי תועליות עצומות. בזה הוא בא ליישב קושי שרבים שואלים: מה צורך בתפילה? וכי אתה מספר לקדוש ברוך הוא על צרותיך? הרי הוא יודע אותן טוב ממך. וכבר אמר מי שאמר: אל תספר לקדוש ברוך הוא כמה גדולות הצרות שלך, עדיף שתספר לצרות שלך כמה גדול הקדוש ברוך הוא - זה הרבה יותר תועלתי.
התועלת הראשונה: היותו ניצול מאויביו, "כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ". ותיק של קדושה - השכם והערב עליהם לבית המדרש, והם כלים מאליהם. זהו "מגדל עוז מפני אויב": בתפילה יש כוח הצלה - אתה זועק לה', וה' מצילך וממלא רצונך.
התועלת השנייה: זיכוך נפשו וקרבתה אל אלוקים. וזה נושא שכבר הרחבנו בו: התפילה באה חלף הקורבנות. מה עושה קורבן? יוצר קרבה בינך לבין המקום, ולכן נקרא קורבן. כשאין לנו קורבנות ליצירת הקרבה, אנו יוצרים אותה על ידי התפילה. ואף לשון "תפילה" היא לשון פתילה, כלשון "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי גַּם יָכֹלְתִּי" - שלוקחים שלושה חבלים ופותלים אותם יחד עד שכולם נעשים אחד; בתפילה אנו מתאחדים עם הקדוש ברוך הוא.
וכיצד משיג האדם את מבוקשו מכוח התפילה, והלוא מה שמגיע לו יקבל בלאו הכי? אלא שלפעמים בדרגתו הנוכחית אין הדבר מגיע לו; וכשהוא מתפלל, הוא מתעלה בדרגתו, ובדרגה החדשה כן ראוי הוא לקבל. נמצא שהתפילה רוממה אותו, זיככה אותו, והפכה אותו הגון וראוי יותר, ומעתה ראוי הוא שייעתר.
לפי זה מתיישב נפלא מה שאמרו חז"ל: המתפלל על חברו נענה תחילה. שהרי במתפלל על חברו יש רק את היתרון הראשון - שאתה מבקש מה' והוא ממלא את הבקשה. אבל היתרון השני, שהאדם מתרומם ומכוח זה נעשה הגון וראוי לקבל - אותו לא עשית ביחס לחברך; חברך נשאר כמות שהיה ולא נעשה הגון יותר. ומי כן התרומם? אתה. ולכן, אם אתה זקוק לאותו דבר עצמו והתפללת על חברך, התפילה רוממה אותך, וברגע שהתרוממת אתה אדם אחר, וכאדם אחר אתה כבר הגון לקבל - ועל כן אתה נענה תחילה.
ועל חלק זה, חלק זיכוך הנפש, אומר דוד: "כי היית מחסה לי" - אתה ריבונו של עולם היית מגן עליי במובן זה שאני עצמי התקדשתי, נפשי נזדככה, ועל ידי כן ראוי אני שתמלא את בקשותיי.
מזמור ס"א הוא תפילת דוד על שני מצבי חייו - ימי הרדיפה והעוני מפני שאול, וימי המלכות וההצלחה - ובשניהם שאיפה אחת: לשבת בבית ה'. הכתוב פותח ב"שמעה רינתי" על תפילת ימי הצרה, שהיא העיקר, וב"הקשיבה תפילתי" על תפילת ימי הרווחה, שכן תפילה הבאה מתוך מצוקה עולה על זו הנאמרת מתוך שלווה. "מקצה הארץ אליך אקרא" - בין מקצה הארץ שבארץ פלשתים, בין מכל פזורי הגלות, בעטוף הלב וברוב הצרה. "בצור ירום ממני תנחני" - כל מה שגבוה ובלתי עביר עבורי, אתה תנחני בו, ולעניין הכלל: תנחני אל ארץ ישראל הגבוהה מכל הארצות. ו"כי היית מחסה לי, מגדל עוז מפני אויב" - בשתי התועליות שבתפילה: ההצלה מן האויב, וזיכוך הנפש וקרבתה אל האלוקים, שבזכותו נעשה האדם עצמו ראוי שייעתר לו.