בחלק זה של המזמור דוד המלך מתאר את שליטתו באויבי ישראל שמסביב - מואב, אדום ופלשת - ומגיע מתוך כך להכרה שהכול אינו אלא בישועת ה'. המזמור נחתם בבקשה לעתיד: שה' יעזור לנו מכל צרה, שכן "שוא תשועת אדם", ורק "באלוהים נעשה חיל".
מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל־אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי׃
רש"י מבאר: "מואב סיר רחצי" - אשתמש במואב כמו בסיר של נחושת שרוחצים בו. "על אדום אשליך נעלי" - נעלי מלשון מנעולי, כלומר אדום יהיו מסוגרים תחת ידי. הרד"ק מפרש "נעלי" אחרת: הם יהיו מרמס לרגליי, כמו שכתוב "ויך את מואב... ותהי מואב לדוד לעבדים", ובאדום כתוב "ויהי כל אדום עבדים לדוד". מוסיף הרד"ק שגם ארם נכלל בכלל זה, אף שאינו מוזכר כאן במפורש, שהרי המלחמה הייתה גם כנגד ארם.
הרד"ק מבאר את דימוי הסיר: כלי תשמישי יהיה מואב, אעשה בהם כרצוני. ולמה דווקא "סיר רחצי" ולא סיר סתם? כי יש סיר שמבשלים בו תבשיל, ולא על זה הוא מדבר. "סיר רחצי" הוא הסיר שנותנים בתוכו מים לרחוץ בהם את הכלים, ומי הרחיצה הללו הם מים בזויים - שופכים לתוכו את מי תשמישו של אדם. זהו הדימוי: כלי בזוי שמשתמשים בו כרצון בעליו.
רש"י מפרש "עלי פלשת התרועעי" - התחברי על ממשלתי, שכולם יהיו משועבדים לי. שהרי גת היא מארץ פלשתים, ודוד המלך כבשם. "התרועעי" מלשון רעים, להתרועע הכוונה להתחבר, כמו "רעים אהובים".
וכאן ראוי לעמוד על מה שהסברנו לא פעם: הביטוי "רע" ו"ריע" - לכאורה הם הפכים גמורים. רע הוא שלילי, גרוע; ואילו להתרועע, ריע, הוא חבר. כיצד אותן אותיות נושאות משמעות מנוגדת? התשובה היא שאין כאן שתי משמעויות אלא משמעות אחת המתאימה לשניהם. "רע" בדרך כלל במקרא אינו במובן שאנו קוראים היום רוע, אלא מלשון רעוע. "ריע מזליה" על חודש אב - מזלו אינו חזק, הוא רעוע, ההפך מבריא. וכן מצינו בגמרא על כיסוי של בור שהיה "רע", כלומר רעוע. וזהו גם מובנו של רע: כדי שיהיה לך באמת רע, אתה חייב לרועע את כל שאר הקשרים שלך, ואז יהיה לך ריע אמיתי.
אם תאמר: החבר הכי טוב שלי הוא ראובן, וגם שמעון, וגם לוי ויהודה - אף אחד מהם אינו באמת חבר שלך. אם אתה רוצה שיהיה לך חבר אמיתי, עליך לרועע את הקשרים עם האחרים, ואז עם האחד תהיה לך רעות אמיתית. אין הכוונה חלילה לנהוג עמם ברעה, אלא לרועע במובן של להחליש את הקשר. וזה מה שאנו אומרים בחופה "שמח תשמח רעים האהובים": כשזוג מתחתן זה תפקידם - לרועע את הקשרים האחרים, וכך להדק את הקשר בין האיש לאשתו. שאם לא כן, פתאום האישה יוצאת עם חברות לכאן ולכאן, והבעל מרגיש: עם מי התחתנתי? או להפך, הבעל יוצא לכאן ולשם עם חברים, ולשם מה יש לו אישה? צריך לרועע את הקשרים האחרים כדי שיהיה לו ריע אמיתי - שיהיה לו ריע בביתו.
על זה אמרו: "מצא" או "מוצא". "מצא אישה מצא טוב" לעומת "ומוצא אני מר ממוות". ומדוע דווקא "מוצא" הוא מר ממוות? כיוון שכל פעם הוא מוצא את אשתו מחדש: עכשיו היא חוזרת מהקניון, עכשיו היא חוזרת ממקום אחר - כל יום מוצא אותה מחדש. אבל "מצא" - מצא אותה פעם אחת, אשתו יושבת בביתו, הבית מתוקתק והכול נפלא.
המצודת דוד מפרש "התרועעי" מלשון תרועה: בעבורי יריעו הפלשתים תרועת מלך, וזה יהיה למעני - כביכול הם יריעו כשאמלוך, כמו מלאך רע שעונה אמן בעל כורחו.
הרד"ק מוסיף שני פירושים נוספים, "דרך גיזום או דרך לעג". אף שאינו מפרש במפורש את המילה, מתוך דבריו מובן שהוא מפרש "התרועעי" מלשון ריעוע - פלשת באה לרועע אותי. ולכאורה קשה, שהרי דוד בא כאן לומר את ההפך: איך אני שולט בהם ולא הם בי. לכך הוא מבאר: דרך גיזום, כלומר דרך הגזמה, כמו "שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך" - תעשה מה שאתה רוצה, ותראה מה יהיה בסוף. כך גם כאן: "עלי פלשת התרועעי" - בואו אם אתם רוצים, בואו להילחם בי, ותראו מה יהיה סופכם. אין כוונתו שיבואו, אלא זו הגזמה המלמדת מה יקרה למי שיבוא.
ואפשרות שנייה - דרך לעג. כיוון שדוד הכניעם, כמו שכתוב "ויך דוד את פלשתים ויכניעם", הוא מזכיר להם: אתה זוכר שעליי התרועעת, שבאת לרועע אותי? ראה היכן אתה היום, כנוע תחתיי. זה בדיוק מה שאומר דוד במזמור ק"ח, שהוא כמעין תעתיק של המזמור שלנו, כדברי המלבי"ם, ויש בו עניינים שווים ואותו מהלך. שם נאמר "מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי עלי פלשת אתרועע". אומר הרד"ק: היא התרועעה מתחילה - בתחילה ביקשה פלשת לרועע את דוד, ועתה אתרועע אני עליה, כלומר אשבור אותה ואעשה אותה רעועה.
המלבי"ם מפרש "מואב סיר רחצי" כרד"ק - הם יהיו לי לעבדים ואשתמש בהם ככלי רחיצה - אלא שהוא מבאר מדוע נבחר דווקא דימוי זה. הגמרא שואלת במה העבד מוחזק להיות עבד, כלומר במה מוכח שאדם שקנה עבד אכן קנאו: שהוא חולץ את נעלי רבו ומוליך כליו לבית המרחץ. בשתי פעולות אלו הוכיח שהוא כנוע לאדונו. ולכן כתוב שלכתחילה לא יאמר אדם לישראל חברו שיעשה לו מלאכות אלו, שבזה הוא עושה אותו כעבד לו. וזה ענייננו: מואב ישמשו לרחיצה, ועל אדום אשליך נעלי - סימן שיהיה עבד לי, כאילו אומר לו: חלוץ לי את הנעל. שני הביטויים הם ביטוי לכך שיהיו עבדים כנועים תחת ידו.
ולעומת זאת "עלי פלשת התרועעי" מפרש המלבי"ם מלשון חיבור, לשון רעות. ומדוע כלפי פלשת נקט לשון אחרת מאשר כלפי אדום? מפני שאת פלשת לא הכריע דוד להיות לו לעבדים, אלא רק שלא נלחמו בו; לכן כלפיהם מתאים יותר לשון "התרועעי". אבל את אדום הכניע ממש לעבדים, ולכן שם נקט בדימויים של שימושי העבד - "סיר רחצי" ו"אשליך נעלי".
מִי יֹבִלֵנִי עִיר מָצוֹר מִי נָחַנִי עַד־אֱדוֹם׃
רש"י מפרש "עיר מצור" - עיר מבצר, והכוונה לכיבוש בוצרה, שהיא מהרי אדום שהזכרנו. אם אתה ריבונו של עולם לא תעזור לי, מי יוביל אותי אליהם ומי ינחה אותי לשם ומי יסייע בידי לכובשם?
המלבי"ם מבאר שדוד מביא כאן ראיה שהקב"ה לא עזב אותם אפילו בתחילה. שהרי בתחילת המזמור הייתה תלונתו: "אלוהים זנחתנו פרצתנו אנפת תשובב לנו". ועכשיו הוא אומר: מה שראית שהאויב כבש את שכם ואת עמק סוכות - זה היה לטובתנו, שכן על ידי כך נפלו בידינו גם אדום, גם פלשת וגם מואב. נמצא שמה שהקב"ה נתן להם לכבוש בתחילה היה לטובתנו. לנו נראה כאילו ה' זנח אותנו, ובאמת הקב"ה סיבב מציאות שבה נרוויח הרבה יותר.
דומה הדבר לסנחריב. כשבא לצור על ירושלים, הלך תחילה להילחם במצרים, אף שאמרו לו שיש בעיות עם ירושלים - שכן שם הייתה לו מלחמה דחופה יותר. אבל באמת הקב"ה שלחו לשם: הוא כבש את מצרים והביא משם כסף וזהב רב, ובא לצור על ירושלים בטוח שיקחנה בהליכה, כמו שהלעיג על ידי רבשקה וחבר מרעיו: אפילו אם אביא לך סוסים, אין לך חיילים להושיב עליהם - ראה עד כמה מצבך גרוע. ואז יצא מלאך ה' והכה את סנחריב וכל גייסותיו באותו הלילה, ולא נשאר מהם מאומה חוץ מסנחריב ובניו. נמצא שהקב"ה עשה חסד עם ישראל בכך ששלחו תחילה למצרים, שכן כשנפלו כולם פגרים מתים בכניסה לירושלים - נפלו עם כל השלל שהביאו ממצרים.
כך גם כאן: לכאורה נראה שהבאת האויבים עלינו היא צרה, אבל היא באה כדי שאחר כך נכבוש את מואב, את אדום ואת פלשת. שהרי אומר דוד: איך יכולתי להגיע לעיר מצור? איך כבשתי את בוצרה, עיר סגורה ומוקפת חומות? "מי נחני עד אדום" - על פי דרך הטבע לא הייתי יכול להגיע לשם, כל זה היה רק בישועת ה'.
והמלבי"ם עומד על ההבדל שבין "יובילני" ל"נחני". "נחני" הוא הנחיה למי שהולך ברגליו, כמו כלב נחייה המנחה את העיוור לאן ללכת - מנחהו, אך הוא עצמו הולך. אבל "להוביל" הוא לשאת עליך, כמו משאית המובילה חצץ או מובילה רכב אחר: הרכב מונח עליה, והיא נוסעת והוא מגיע בזכותה. והמלבי"ם מוסיף שבדרך כלל לשון הובלה נאמרת על חפצים ולא על אנשים ובעלי חיים, כמו "לך יובילו מלכים שי" - נושאים ומביאים מתנות.
ולפי זה: "מי נחני עד אדום" - לאדום הלכו ברגליהם, וה' הנחה אותם בדרך. אבל "מי יובילני עיר מצור" - לעיר המבצר, לבוצרה, שם כביכול נשא אותנו ה' על כתפיו. שככל שהדבר אינו ניתן לכיבוש בדרך הטבע, כך ניכר יותר שה' הוא שנשא אותי. באופן טבעי לא יכולתי, וה' עשה זאת. בכיבוש אדום עדיין אנו הולכים בעצמנו וצריכים עזרה והנחיה, אבל בעיר המצור הייתי חייב שמישהו ירים אותי - וה' הגביה אותי והרימני והביאני אל עיר המצור.
הֲלֹא־אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא־תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ׃
לכאורה פסוק זה סותר את הקודמים: זה עתה אמרת "מי יובילני עיר מצור מי נחני עד אדום", ולפני כן השתבחת "מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי" - הכול בחסד ה' עליך, וכיצד אתה אומר עכשיו "הלא אתה אלוהים זנחתנו"? מבאר הרד"ק שהדברים מוסבים על מה שהיה קודם: אתה שזנחתנו קודם לכן, שהאויבים התגברו עלינו בתחילה ולא יצאת בצבאותינו - ועכשיו כשחפצת בנו, מסרת את כולם בידינו. שהרי מהיכן היה לנו כוח לכבוש את האויבים אם לא שאתה מסרתם בידינו? אנחנו מעטים והם מרובים, ואלמלא עזרתך לא היינו יכולים.
הָבָה־לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם׃
כשם שעזרת לנו עד עתה, כך תעזור לנו גם בעתיד מכל צרה שתתרגש ותבוא עלינו. אין ישועה אלא ישועת ה' בלבד, שהרי על מי תסמוך - על בשר ודם שיושיעך? "ושוא תשועת אדם" - תשועת האדם היא שוא, אין בה ממש ואין בה תועלת.
ושואל הרד"ק: היה צריך לומר "הבה לנו עזרה מצר", ומהו "עזרת"? ומשיב שאל תתפלא, שכן "עזרת" כאן היא כמו "עזרה" בה"א, ולפעמים באה האות תי"ו גם במקום שאין סמיכות. כגון "עזי וזמרת י-ה", שאינו בסמיכות - מהו "זמרת י-ה"? וכן דוגמאות רבות. ובתחילת הפרק הבא מביא הרד"ק דוגמאות נוספות: "מכת בלתי סרה" - והיה לו לומר מכה; "חכמת ודעת" - חכמה ודעת; "רבת תעשרנה" - רבה תעשרנה. וכן רבות. אף כאן "עזרת מצר" כאילו כתוב "עזרה מצר".
בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה־חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ׃
"באלוהים נעשה חיל" - לא על ידי שיש לך צבא גדול, אלא באלוהים. "והוא יבוס צרינו" - ואל תחשוב שאתה עשית משהו, אלא מי שמבוסס את צרינו הוא הקב"ה. "יבוס" מלשון לרמוס, כמו המבוסס בבוץ שרומס בו, וכך יבוסס וירמוס את צרינו - הוא ולא אנחנו, והכול רק מכוחו יתברך.
האבן עזרא מבאר שכאן מדובר בבקשה לעתיד, ודוד מתנבא ברוח הקודש שבסוף ינצח: "באלוהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו" - שהקב"ה יסייע בידינו שתעמוד המלוכה בידינו ונגבר על כל האויבים.
במדרש נאמר על פסוק זה: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מוסיפים כוח בגבורה של מעלה - "באלוהים נעשה חיל"; ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, כביכול מתישים כוח גדול של מעלה - "צור ילדך תשי". זהו מדרש שאי אפשר היה להבינו אלמלא דברי המקובלים, והוא אומר לכאורה את ההפך ממה שהבנו בפשטות. אנחנו הבנו: כשאנחנו עושים חיל - זה באלוהים, מכוחו של ה'.
אלא שהמדרש אומר את דבריו מתוך קושי בפסוק: היה לו לומר "מאלוהים נעשה חיל", שממנו אנו עושים חיל; ואילו "באלוהים נעשה חיל" משמע שאני עושה חיל בה', כאילו אני נותן לו כוח. וכי ה' זקוק לכוח ממך? לכן אומר המדרש: כפשוטו - עם ישראל, כשעושים רצונו של מקום, מוסיפים כוח בגבורה של מעלה, כביכול מוסיפים כוח לה'.
ונפש החיים מאריך בזה, ומי שירצה ישמע זאת בשיעורים שלנו על נפש החיים. יש בחינה של "תנו עוז לאלוהים": במעשינו אנו נותנים כוח בגבורה, כוח בשכינה, כוח לה' יתברך. אך חלילה לטעות ולהבין שה' זקוק לכוח מאיתנו, שאז האלוקים שלו פגום וחסר. ודבר זה גם לא נתפס בשכל: לא ייתכן שאברא משהו שיהיה בו כוח יותר ממני, עד שאזדקק לעזרה ממנו. וכי ייתכן שאברא דבר שאין בי? והקב"ה ברא ברואים והוא נזקק להם? עצם המחשבה על כך היא פגומה ומשובשת.
אלא כך הדברים: הקב"ה יצר ספירות, ובהן נתן את אורו - שם הוי"ה שהוא המשפיע ומאיר לכל הספירות, והשפע יורד לעולם דרך הספירות, דרך אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, ודרך הספירות כח"ב חג"ת נהי"ם - כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. אורן של ספירות אלו מושפע מכוחנו: כאשר אנו מקיימים מצוות, זו בחינת העלאת מ"ן - מים נוקבין - שנגדיר אותה בשתי מילים: נתינת שפע בספירות מכוח המצוות והמעשים הטובים שלנו. וכשאור הספירות מבהיק, יש זיווגי מידות עליונות, ומכוח זה יורדים מ"ד - מים דכורין - שהוא השפע היורד למטה.
וכשעם ישראל עושים עבירות, הם יוצרים קלקול בכל המערכת. כמו אדם שאוכל דבר לא טוב ונעשה לו קלקול קיבה, כך להבדיל: במקום לתת שפע של קדושה בספירות נוצר מצב הפוך, ובצינורות השפע נוצרים נקבים, ואז השפע אינו יורד לכאן אלא "שפחה תירש גבירתה" - השפע יורד אל הקליפות, אל כוחות הטומאה. נמצא שהאדם יכול לתת כוח באלוהים - לא בעצמותו יתברך, שעצמותו כלל מחוץ לספירות ואינה נקראת בשם, וכל מה שאנו מדברים הוא רק לאחר הצמצום - אלא בספירות.
ומידה כנגד מידה להפך: "צור ילדך תשי" - את הצור שילדך עשית אותו תשוש, התשת כוחו. כיצד? בעבירות שעשית יצרת קלקול בספירות העליונות, ועל ידי זה כביכול תש כוחו מלהשפיע שפע למטה. וזהו שאומר רבי חיים מוולוז'ין על "דע מה למעלה ממך": דע שכל מה שקורה למעלה ממך - אתה הוא הקובע. אתה מחליט אם ירד שפע או לא ירד, אם יהיה טוב או לא - הכול ממך.
אם כן, "באלוהים נעשה חיל": כשאתה מקיים מצוות ועושה רצון ה', אתה כביכול מוסיף כוח בגבורה, מוסיף כוח בפמליא של מעלה - "תנו עוז לאלוהים" - "והוא יבוס צרינו". ושימו לב, לכן לא נאמר "בה' נעשה חיל", שכן בעצמותו יתברך לא שייך לעשות חיל, וכי הוא חסר? אבל "אלוהים" הוא לשון כוחות. מה אנו מכוונים באומרנו אלוהים? תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ובאמת שם אלוהים הוא שם מפליא: אין ריבוי באלוקות, ומדוע אתה קורא "אלוהים" בלשון רבים ולא "אל"? אלא שאין הכוונה חלילה לריבוי - "ה' אלוקינו ה' אחד" - אלא משמעותו בעל הכוחות כולם, שכל הכוחות כולם ממנו הם. ולכן "באלוהים נעשה חיל" פירושו: באותם כוחות, שהם הספירות, בהם נעשה חיל - אנו נותנים בהם כוח ועוצמה להשפיע טוב לעולם על ידי המעשים הטובים שאנו עושים.
התהילות מהרי"ץ עומד על קושי: בתחילה אמרת "הבה לנו עזרת מצר" בלשון יחיד, ואחר כך "והוא יבוס צרינו" בלשון רבים. תחליט - צר אחד יש לך או צרים רבים? ואם רבים, אמור "הבה לנו עזרה מצרינו".
ותשובתו מתוקה מדבש. המציאות של האדם אינה נקבעת על ידי הפיזיקה שבחוץ, אלא על ידי הרוחניות - היא המשפיעה. רוצה אתה לדעת מה ממית? לא הערוד ממית אלא החטא ממית. רוצה אתה לדעת מה מביא הצלחה ומה מביא כישלון? מה שיוצר שינוי בעולם הם רק הדברים הרוחניים, ולדברים הגשמיים אין שום משמעות. תאמר: הרי הוא מת מתאונת דרכים. וכי באמת מתאונת דרכים מת? הוא מת כבר מראש השנה, ואז נכתב לו כן - מפני שהיו לו כך וכך עבירות ונגזרה עליו מיתה, או מפני שהשלים את תיקונו. הכול קורה בעולמות הרוחניים, ומה שאתה רואה כדברים הקורים מבחינה פיזית הוא רק תוצאה של מה שנגזר בעולמות הרוחניים.
ואם כן, כשבאות צרות - מהיכן הן באות? מן הצר הצורר, הוא היצר הרע. מפני שאדם עושה עבירות באות הצרות, ואם לא תנצח את היצר הרע, הצרות תלויות בו: ממנו הכול מתחיל ובו הכול נגמר. וכיצד מנצחים את היצר הרע? "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" - בלי סיוע ה' אין שום סיכוי לנצחו. נמצא שבכל צרה הבאה על האדם, מה עליו לבקש? ריבונו של עולם, עזור לי לנצח את היצר, וממילא כל הצרות שמבחוץ ייפלו מאליהן.
וזהו שאומר דוד: "הבה לנו עזרת מצר" - מיהו הצר? הצר הצורר, היצר הרע, שהוא המרכז וממנו הכול מתחיל. "ושוא תשועת אדם" - האדם לבדו אינו יכול להילחם כנגדו, כאמור אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ורק אתה ה' תעזור לנו. ועל ידי זה "באלוהים נעשה חיל" - נוכל לקיים את מצוות ה', וממילא "והוא יבוס צרינו": כל הצרים והצרות שמבחוץ יבוססו וייפלו מאליהם, שהרי הכול תלוי בצר הצורר שהוא היצר הרע. אם תעזור לנו כנגדו - הכול כבר נגמר, וכל כלי יוצר עלינו לא יצלח לעולם, אמן ואמן.
בחלק זה מתאר דוד את הכנעת מואב, אדום ופלשת תחת ידו - מואב ככלי תשמיש, אדום כעבד החולץ נעל, ופלשת המתחברת או הנכנעת - ומיד מצהיר שכל זה אינו אלא בישועת ה': "מי יובילני עיר מצור", שם נשאנו ה' על כתפיו, ו"מי נחני עד אדום", שם הנחנו בדרכנו. מכאן למד דוד שאף מה שנראה בתחילה כזניחה ופרצה היה לטובתנו, כדרך שסיבב ה' את סנחריב למצרים כדי שייפול עם כל שללו. ומכאן לבקשת העתיד: "הבה לנו עזרת מצר ושוא תשועת אדם" - הישועה רק מאת ה'; "באלוהים נעשה חיל" - שבמעשינו הטובים אנו מוסיפים כוח בפמליא של מעלה ובעבירות מתישים כביכול את הכוח מלהשפיע; ולפי המהרי"ץ, הצר האמיתי הוא היצר הרע, ומשיעזור ה' לנצחו - ממילא "והוא יבוס צרינו".