פתיחה
אנו ממשיכים בפרק ס' בתהילים. דוד המלך רואה ברוח קודשו את הצרות שאדום עתידים לעשות לישראל לאורך הדורות, והוא מבקש רחמים על העתיד. בפסוקים שלפנינו הוא מתאר את הקשיים והצרות שעם ישראל עובר, ומבאר את תכליתם: הניסיונות שבהם מתברר עם ישראל, הדגל שסביבו מתלכדים למלחמה, והבקשה לישועה שלמה שתתגלה לעין כל.
"נתתה ליראיך נס" - ניסיונות שמקשטים את מידות הבורא
נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה׃
רש"י מסביר שה"נס" כאן הוא מלשון ניסיונות: צרות הרבה - זהו ה"נס". ניסית אותם בניסיונות רבים, "להתנוסס" - להיות מנוסים בניסיונות הללו, לבחון האם יישארו דבוקים בהשם או לא. ומהו "מפני קושט"? קושט הוא מלשון קישוט, לקשט מידותיך בעולם. הכוונה: על ידי כך אי אפשר לבוא ולומר על הבורא יתברך כביכול שהנהגתו אינה ראויה. מידותיו מקושטות, הנהגתו מקושטת, והאומות לא יהרהרו אחר הנהגת השם. שלא יאמרו: מה פתאום השם עושה פרוטקציה לעם ישראל? למה "ואת עשו שנאתי"? למה הקדוש ברוך הוא כה מטיב להם? על כך התשובה: וכי עמדת בניסיונות כמותם? נתת ליראיך ניסיונות קשים, ובזה מקושטות מידותיך אצל האומות, כי הם מבינים שעם ישראל לא קנה את מעלותיו סתם כך - ראה כמה ניסיונות עברו, כמה קשיים, כמה רדיפות, וכך קנו את מעלתם. "קושט סלה" - יהיה בזה אמת לנצח, והאומות לא יהרהרו אחר השם.
זו גם הסיבה שמביא הרמב"ן בעניין ניסיונות אברהם אבינו. וכי השם אינו יודע מהו מצבו של אברהם? למה צריך לנסות אותו? אלא כדי שלא יאמרו האומות: במה זכה אברהם שהקדוש ברוך הוא לקח אותו, הבדיל אותו מכל האומות והוציא ממנו עם - "בנים אתם להשם אלוקיכם", ואילו שאר העולם "הן גויים כמר מדלי וכשחק מאזניים נחשבו". מה האפליה הזאת? על כך באה התשובה: בוא וראה מה עבר אברהם. הניסיונות הם בעיקר כדי להראות את מעלת אברהם לאומות, כדי שלא ישאלו במה זכה. את מציאותו של אברהם הקדוש ברוך הוא מכיר ואינו צריך לשם כך ניסיונות, אך כדי להראות לכל למה נבחר אברהם - לשם כך נצרכו הניסיונות.
יש לזה עוד הסבר: אדם אינו מקבל שכר על דברים שהם בכוח בלבד, אלא על מה שעשה בפועל. הקדוש ברוך הוא לא ייתן לאברהם שכר על כך שהוא יודע שהוא מסוגל לעקוד את בנו, אלא על כך שעקד את בנו בפועל. השכר הוא תמיד על מעשה בפועל, לא על פוטנציאל.
הנס כדגל - ביאור הרד"ק
הרד"ק מפרש ש"נתתה" כאן הוא כמו "תיתן" - יש כאן בקשה ותפילה: תיתן ליראיך נס להתנוסס. ומהו נס? כלונס שעליו היו מניחים את הדגל. "תן לנו להרים ניסנו". וכידוע, כשאומה כובשת את חברתה, הדבר הראשון שעושים הוא לתקוע דגל: המקום הזה כבוש בידינו, זו טריטוריה שלנו. כך גם האקרים הפורצים אתר, הדבר הראשון שהם מציבים הוא דגל: כבוש בידינו, זה שלנו. אם כן "נתתה ליראיך נס להתנוסס" - נתת לנו את הדגל של המתגברים על האויבים, או בקשה: תן זאת ליראיך.
ומדוע שתיתן? "מפני קושט סלה" - קושטא הוא אמת, שבזה תתגלה אמיתותך, כלומר תאמת את הבטחתך. שהרי הבטחת להושיב את ישראל על אדמתם ולא יוסיפו להטרידו עוד. אדרבה, תן ליראיך נס להתנוסס - לנצח במלחמה ולהרים את נס הדגל ולהראות ניצחון על האויבים, כי כך הבטחת להושיב את עמך על אדמתו לנצח.
המלבי"ם: הנס כסימן להתקבץ למלחמה
הִרְאִיתָ עַמְּךָ קָשָׁה הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה׃
המלבי"ם מחבר את שני הפסוקים ומבארם יחד: מה שהראית את עמך קשה - הצרות והקשיים שעם ישראל עברו - זו הסיבה, שבזה "נתתה ליראיך נס להתנוסס". המלבי"ם מסביר שהנס היה סימן להתקבץ למלחמה. הכלונס שעליו הדגל שימש לריכוז הצבא: כשהיו רוצים לרכז את הלוחמים היו מרימים את הדגל, וכל אחד ידע היכן המפקד ומהו הכיוון. לכן תמיד יוצאים למלחמה עם דגלים גבוהים על מוטות ארוכים. היום מכירים זאת בעיקר מטיולים מאורגנים, שהמדריך הולך עם דגל כדי שכולם יידעו לאן ללכת ולא יתברברו בשוק - כמו קבוצות התיירים שרואים בירושלים. אבל בזמנם זה היה סימן ללכת למלחמה: היכן שרואים את הדגל, שם נמצא המצביא, ואחריו נמשכים.
אם כן, מה שהראית את עמך קשה - הצרות והייסורים - בזה נתת ליראיך נס להתנוסס, להתקבץ למלחמה, "כדי להראות אמיתת קושט", להראות את האמת שיש בהנהגת השם. ו"סלה" - כדרכו של המלבי"ם, אין הכוונה לנצח אלא שבזה סיים את העניין. יש כאן הודאה להשם שכל מה שעשית אינו אלא לטובתנו.
"למען יחלצון ידידיך" - הושיעה ימינך
לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי׃
רש"י מפרש "יחלצון" - שיינצלו מן הרעה, לחלץ אותם מן המיצר ומן הצרה. "הושיעה ימינך" - אותה ימין אשר השיבות אחור. כאשר הקדוש ברוך הוא כביכול מניח לאויבים לבוא עלינו, זו בחינת "השיב אחור ימינו": הימין שבה הוא אמור להיפרע מן הגויים כמו מוחזקת מאחוריו ואינה נלחמת, וזהו ביטוי לכך שהשם מניח לגויים לעשות בנו כרצונם. לכן עתה הוא מבקש: אותה ימין שהשיבות אחור - הבא אותה קדימה, הושיעה בה ותעזור לי להתגבר על האויבים. וכשתענה אותי, ממילא "יחלצון ידידיך", שהרי דוד נלחם מלחמות ישראל, בשביל ידידיך עם ישראל.
הרד"ק מסביר באופן אחר: האויבים חושבים שימינך חלשה, שאין כוח בידי השם להציל אותנו מידם. כביכול ימינו של הקדוש ברוך הוא נמצאת איתנו בצרה, חלשה ואין בה כוח להציל את עמו. לכן הוא מבקש "הושיעה ימינך" - תושיע את אותה ימין, ועל ידי כך "יחלצון ידידיך".
ואסביר את פנימיות הדברים. פעמים רבות דרך התפילה אינה בשבילנו ולא בזכותנו, שהרי אולי אין לנו זכות, אלא אנו מבקשים בשביל כבוד השם. כאשר הגויים מתגברים על עם ישראל מתחלל שמו בגויים: הגויים אומרים, הנה אלוקי ישראל אין לו כוח אפילו להציל את עמו. כמו שאומר משה רבנו, "למה יאמרו הגויים" - שמבלתי יכולת השם להכניסם לארץ ישראל הרגם במדבר. תמיד כשעם ישראל מוכים ביד הגויים נוצר חילול השם, ככוח שאינו יכול להציל את עמו. הגויים אינם מבינים שזה עונש מאת השם על שהמרינו את פיו, בעיניהם זה סימן שהוא חלש; שכן אצל האומות מקובל שאם אומה מנצחת את חברתה, אלוהי המנצחת חזק ואלוהי המנוצחת חלש. לכן אנו באים ומבקשים: גם אם איננו ראויים, ריבונו של עולם, הרי ימינך כביכול נחותה עתה, שם שמיים מתחלל, וכשהגויים התגברו על עם ישראל הם אומרים שהתגברו גם על השם, וימינו כביכול בשבי. על כן "הושיעה ימינך" - עשה למען שמך המחולל בגויים. וכיצד מתקיים "והתגדלתי והתקדשתי לעיני גויים רבים"? על ידי שהשם מושיע אותנו. כשיש ישועה לעם ישראל, בזה חוזר שמו ומתגדל, ורואים את גדולתו שהוא מציל את עמו. ואז ממילא "יחלצון ידידיך", "וענני" - תענה לי בתפילה זו ותקיים את בקשתי.
המלבי"ם: חלוצי צבא וישועת הימין שמעל הטבע
המלבי"ם, בהמשך להקדמתו, מפרש שלא כשאר המפרשים: "יחלצון" אינו מלשון הצלה מן הצרה, אלא מלשון חלוצי צבא. כלומר, כדי שישראל שהם ידידיך יהיו חלוצים להילחם כנגד האויב - "הושיעה ימינך", תושיע אותם בדרך נס. והמלבי"ם עומד בכמה מקומות על כך שהשמאל מבטא את דרך הטבע, ואילו הנהגת הימין היא הדרך שמעל הטבע, הדרך הפלאית: "ימין השם עושה חיל", "ימין השם רוממה". לפיכך הבקשה היא: ריבונו של עולם, מכוח הצרות שעברנו יתעוררו ישראל להילחם באויבים, ואתה תעמוד לימיננו ותושיענו בדרך שמעל הטבע. וכיצד יתקבצו? מכוח "נתתה ליראיך נס להתנוסס", הדגל שעליו נושאים את הנס ומקבץ אותם למלחמה - מכוחו יתקבץ כלל ישראל להילחם כנגד האויבים, "יחלצון ידידיך" כחלוצי צבא, ואתה תושיעם בדרך על טבעית, בדרך של נס.
שמחת הצדיק שבלב ושמחת הישועה הגלויה
בעל "תהילות מהרי"ץ דושינסקי" מסביר: דרכם של צדיקים שכשבאה עליהם צרה אינם מתייאשים מן הגאולה. הם עומדים בתפילה, מתפללים לפני השם ובוטחים בישועתו. הביטחון הזה נותן להם שלווה ורגיעה - מבחינתם הם כבר נושעו, שהרי אין להם ספק שהשם יושיעם, וזה ממלא אותם שמחה. אלא שאת השמחה הזאת אינם יכולים להראות כלפי חוץ, שהרי כולם רואים שהוא בצרה, ומי שמחייך נתפס כמי שאינו רציונלי או כמי שלא הבין את גודל הצרה. לכן השמחה נשארת בלב בלבד, וכלפי חוץ הוא מראה שהוא מודאג עם כולם. אבל כשמגיעה הישועה וכולם רואים את מה שהצדיק צפה מראש, אז הצדיק שמח גם כלפי חוץ, ואז "בתוך רבים יהללו" ויברכו את שמו.
וזהו שאומר דוד המלך: "ואני בחסדך בטחתי" - בזמן שהיה זה רק בגדר ביטחון והישועה טרם באה בפועל; "יגל ליבי בישועתך" - הגילה הייתה אצלי רק בלב, כי עדיין לא באה בפועל אלא מתוך ביטחון; "אשירה להשם כי גמל עליי" - כשגמל עליי וכולם רואים את הישועה נגלית לעין כל, כבר אפשר לשיר בפרהסיה, ואיני נתפס כהוזה שאינו מבין שאנחנו בצרה.
על פי יסוד זה הוא מסביר את הפסוקים שלפנינו. רש"י מביא שכשנפלה אדום ביד דוד, צפה דוד שאדום עתידים למשול בישראל ולעשות לנו צרות לאורך הדורות, עד כדי שואת אירופה, וביקש רחמים על הצרות העתידות. וכך הייתה תפילתו: "אלוקים זנחתנו פרצתנו... הראית עמך קשה השקיתנו יין תרעלה" - ואף שברור לנו שהכול לטובתנו, שכן גם בעת הצרה השלם יודע שסופו של דבר לטובתו, ו"נתתה ליראיך נס להתנוסס", שהצרות אינן אלא ניסיונות לראות אם אנו דבקים באמונתך, "מפני קושט סלה", לקשט מידותיו של הקדוש ברוך הוא בעולם, שכשייטיב לנו יבינו הכול שזה בעקבות הניסיונות שעברנו - עם כל זה, בשעה שאנו בגלות ובצער איננו יכולים לרקוד ולשמוח, לקלס את שמו ולהודיע טובו בעולם, שהרי ייראה כאילו איננו קולטים את המצב. ובכל זאת בלב אנו שמחים, כי יודעים אנו שהכול נעשה לטובה.
ולכן הוא אומר "למען יחלצון ידידיך" - "יחלצון" מלשון גילוי ופרסום, כדבר הנחלץ ממקום שהיה נסתר בו: כדי שידידיך והעם יוכלו לפרסם את הגבורות ולגלות את צדקות השם מתחת השמיים. ומה אני מבקש? "הושיעה ימינך וענני" - שלח כבר את הישועה השלמה, שכשיש ישועה שלמה אפשר כבר לרקוד ולשיר. עתה אנו שמחים אך השמחה בלב, כיוון שעדיין אנו כביכול בתוך הצרה; שלח את הישועה השלמה, ואז יבינו הכול שכל מה שהיה כאן לא היה אלא לטובה, ונוכל לשיר ולהלל בקול רם.
"אלוקים דיבר בקודשו" - הבטחת המלוכה
אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקׇדְשׁוֹ אֶעְלֹזָה אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד׃
רש"י מפרש שהשם דיבר שהוא יקבץ את הגלויות ושזרעו של דוד ימשול בהם. ובהסבר נוסף: "אלוקים דיבר בקודשו" שאני אהיה מלך עליהם - כלומר הדבר נאמר מפי השם. "אעלוזה" - אשמח בישועה שהקדוש ברוך הוא יושיע אותנו. ובפירוש אחר מביא רש"י ש"אלוקים דיבר בקודשו" לעוזרני, שהשם הבטיח לעוזרו, כמו שכתוב בשמואל ב': "כי ביד דוד עבדי הושיע את עמי ישראל" - הישועה תהיה דרך דוד. "אחלקה שכם" - לשון חלק, כמו "נתתי לך שכם אחד על אחיך", שאחלק להם חלק בנחלתם.
ומהו "ועמק סוכות אמדד"? כאן אומר רש"י בעצמו: איני יודע סוכות מאיזו אומה היא, ואף סוכות שבאו אליה ישראל כשנסעו מרעמסס - "ויחנו בסוכות" - היכן היא. והוא מביא פירושים אחרים ש"אחלקה שכם" הכוונה שאחזיר להם את נחלת יעקב אביהם, ו"עמק סוכות אמדד" - שאחלק לישראל את שכם ואת סוכות, שהם המקומות שיכבשו. ומביא רש"י שראה בפירוש שמקומות אלו בקצה ארץ כנען, כמו שמצאנו שיעקב בא "עיר שכם" כשנכנס לארץ דרך סוכות ושכם. אם כן שכם וסוכות הם המקומות שאליהם הגיע יעקב אבינו, ועתה נכבשו, ואומר הקדוש ברוך הוא: אחלקם ואחזירם להם.
הרד"ק: אבנר, איש בושת ונחלת אפרים
הרד"ק מפרש: "אלוקים דיבר בקודשו" - דיבר על כך שהממלכה תהיה לי, כמו שהבטיח לדוד. "ואעלוזה" - אשמח בממלכה, ואז "אחלקה שכם ועמק סוכות אמדד". חלקים אלו היו בנחלת אפרים, ומדוע הזכירם דווקא? משום שאבנר המליך את איש בושת בן שאול. שהרי דוד קם למלוך, ואבנר טען: מה פתאום שדוד יקבל את המלוכה, הרי לשאול יש ממשיך, אף שהוא עצמו נהרג. ומה היה עניינו של אבנר? הוא ידע שלא יהיה מקובל אצל דוד, שהיה מאנשי שאול; ולא זו בלבד, אלא כשכרת דוד את כנף המעיל והראה לו, וכשהראה את צפחת המים, טען אבנר שאין בדברים ממש: כנף המעיל נקרעה בקוצים ובסירה ודוד לקחה, וצפחת המים - הנערים שכחוה כשהלכו לדלות מים. בקיצור, תירץ תירוצים כנגד דוד כדי שלא להוכיח את צדקתו, ומתוך כך הבין שנבאש בעיני דוד. לכן החליט לתמוך בבנו של שאול שיקבל את המלוכה, ובפרט שאיש בושת היה נכה רגליים, וכתמיכתו בו יהיה איש בושת מעין בובה - הוא בן המלך, ומי שינהל בפועל יהיה אבנר. זו הייתה הסיבה שאבנר המליכו.
אבנר המליך את איש בושת על הגלעד ועל אפרים, ולכן אומר דוד המלך: "אלוקים דיבר בקודשו" שאני אמלוך גם על אפרים, וכל ממלכת ישראל תהיה שלי. שכם ועמק סוכות - כל המקומות הללו בהר אפרים, והם יהיו לי. "אחלקה" ו"אמדד" - שהיו מודדים את הקרקע כשקונים אותה; את הכול אקח לחלקי ואמדוד, שהכול יהיה ברשותי.
המלבי"ם: תשובת השם לבקשת "וענני"
המלבי"ם מדייק: הרי דוד ביקש "וענני", שהקדוש ברוך הוא יענה לו - וכאן השם עונה לו. ומהי תשובת השם? "אלוקים דיבר בקודשו": אמר לי הקדוש ברוך הוא - בזמן שיחלקו את עיר שכם וימדדו את עמק סוכות, דהיינו מה שהאויבים כבשו את שכם וחלקו את השלל, ומדדו את עמק סוכות כדי לרשת אותה - בזה תשמח, "אעלוזה". כלומר: מה שכבשו ממני ומה שלקחו לי - זו סיבה לשמוח. ומדוע?
"לי גלעד ולי מנשה" - האויב שאיחד את השבטים
לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי׃
עד עתה הרגישו גלעד ומנשה ואפרים רחוקים, שהרי היו מאנשיו של שאול, ולא הרגישו מחוברים לדוד ולא ראו צורך לסייע במלחמותיו כנגד אדום וארם. ברגע שכבשו האויבים את מקומם, לא הייתה להם ברירה אלא לצאת לנשק ולהתאזר עוז ולהילחם. זהו שאומר: בעקבות שבאו האויבים ולקחו את עמק סוכות ואת שכם, שהם מקומות אפרים ומנשה וגלעד, עתה הם יוצאים לעזור ולסייע לי. ממילא "לי גלעד ולי מנשה", ו"אפרים מעוז ראשי" - יהיה המעוז והכוח העומד לראשי לסייע בידי להילחם באויבים. "יהודה מחוקקי" - שרים הקובעים את החוקים והמשפטים, כמו "ומחוקק מבין רגליו". כולם מתחברים לדוד, באים ועוזרים ומסייעים לו.
קיבוץ גלויות בזכות חסד אנשי יבש גלעד
הרד"ק מביא מפרקי דרבי אליעזר (פרק י"ז): כשעתיד הקדוש ברוך הוא לקבץ גלויות, ראשון הוא מקבץ את גלעד, לפי שגמלו חסד אנשי יבש גלעד עם שאול ובניו. אמר הקדוש ברוך הוא: אני נותן שכרם לעתיד, ראשון אני מקבץ גלעד, שנאמר "לי גלעד". המדרש דורש את "לי גלעד ולי מנשה" גם לעתיד לבוא, בדרך נבואה, שהראשונים להיגאל יהיו אנשי גלעד, בזכות החסד שגמלו עם שאול ובניו כשהצילו את גופתו שהייתה תקועה בחומת בית שן בעקבות המלחמה עם פלשתים.
מצודת דוד: אצלי אין פילוג
מצודת דוד מפרש שיש כאן נבואה לעתיד: דוד המלך רואה ברוח הקודש שבימי רחבעם תתחלק המלכות בין רחבעם לירבעם. אומר דוד: זה רק בעתיד, אבל אצלי אין חלוקה כזאת - "לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי", אצלי הכול, הקדוש ברוך הוא נתן לי את הכול. אצל בני כבר לא יהיה אפרים, רחבעם לא יקבל את אפרים; עשרה שבטים עברו לירבעם בן נבט, ולרחבעם נשארו רק שבט יהודה ושבט בנימין. אומר דוד: אני עוד לא הגעתי לשם, אצלי ברוך השם "לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי" - כולם מסורים בידי, אני מולך על כולם, את כולם מסר לי השם.
דרשת הגמרא בסנהדרין: כולם באים לעולם הבא
מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל־אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי׃
הגמרא בסנהדרין ק"ד, שלמדנו בשיעורינו על עין יעקב, מביאה בעניין המלכים וההדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא, שדורשי רשומות היו אומרים: כולם באים לעולם הבא. בסופו של דבר כולם יבואו לעולם הבא - כמה תנורים יצטרכו לעבור וכמה זיקוקים וזיכוכים, את זה השם יודע, אבל בסוף יזכו כולם. ומניין דורשת זאת הגמרא? מהפסוקים שלנו.
"לי גלעד" - זה אחאב, שנפל ברמות גלעד. "ולי מנשה" - כמשמעו, מנשה המלך שהיה רשע, ואף שעשה תשובה כבר הסברנו שלא הייתה זו תשובה מלאה. "ואפרים מעוז ראשי" - זה ירבעם שבא מאפרים. "יהודה מחוקקי" - זה אחיתופל שבא משבט יהודה. "מואב סיר רחצי" - זה גיחזי שלקה על עסקי רחיצה: שאמר אלישע לנעמן לטבול בירדן, וגיחזי הלך וביקש את הכסף, אף שאלישע לא רצה לקבל ממנו מאומה, ואמר לו שאלישע שלחו לקחת את הכסף שרצה לתת, ובעקבות זה קבע לו אלישע שצרעת נעמן תדבק בו עד יום מותו. "על אדום אשליך נעלי" - זה דואג האדומי שבא מארץ אדום. "עלי פלשת התרועעי" - אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אם יבוא דוד שהרג את הפלשתי והוריש את בניך גת, מה אתה עושה לו? כלומר: אתה נותן כאן חלק לעולם הבא גם לאחיתופל, ותהיה לדוד קובלנה על כך - הרשע הזה שרדף אותי מגיע לעולם הבא? "עלי פלשת" - זה דוד שהוריש את גוליית הפלשתי, "התרועעי" - אומר השם: עלי לעשותן רעים זה לזה, להטיל שלום ביניהם. אומר הקדוש ברוך הוא: אני אטיל שלום ביניהם.
לסיכום:
בפסוקים אלו מלמדנו דוד המלך את פשר הצרות ואת תכליתן: "נתתה ליראיך נס להתנוסס" - הניסיונות הם שמבררים את דבקות ישראל בהשם, ומקשטים את מידותיו של הבורא בעיני האומות, שלא יאמרו במה זכה עם ישראל. והנס הוא גם דגל: הן להרים ניסנו בניצחון מכוח הבטחת השם, והן לקבץ את ישראל למלחמה כחלוצי צבא. מכאן הבקשה "הושיעה ימינך" - הבא את ימין ההנהגה שמעל הטבע, ועשה למען שמך המחולל בגויים, כדי שתתגלה הישועה לעין כל ונוכל לשיר בקול רם את מה שעד כה שמחנו בו רק בלב. ותשובת השם היא שדווקא מתוך מה שכבשו האויבים את שכם ואת עמק סוכות יתלכדו גלעד ומנשה ואפרים ויהודה סביב דוד, וכל מלכות ישראל תהיה שלמה בידו - ובסופו של דבר, כדרשת חז"ל בסנהדרין, הקדוש ברוך הוא מטיל שלום בין כולם ומביא את כולם לעולם הבא.