מזמור ס' בתהילים נתייסד, כדברי המלבי"ם, על המלחמות שהיו לדוד עם ארם נהריים, עם ארם צובה ועם אדום - שלושתם יחד. האויבים פרצו בערי ישראל ושבו שבי בעיר שכם ובעמק סוכות. מתוך כך התעוררו גם גלעד ומנשה שבעבר הירדן, שהיו סמוכים להר אפרים ובאו לעזור לאפרים, שהרי שכם היתה בגבולם - והם ניצחו את האויבים. זו הסקירה הכללית; כעת נלך על סדר הפסוקים ונראה את הדברים באופן פרטני.
לַמְנַצֵּחַ עַל־שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד׃
רש"י מבאר ש"מכתם" הוא לשון "כתם פז", דבר חמוד ומיוחד; מכתם הוא שם של תכשיט. חז"ל דרשו, ומביא זאת רש"י, שדוד היה מנהיג עצמו כ"מך ותם" - "מך" לשון שפלות, "תם" לשון שלמות. אל תחשוב שכיוון שהגיע למלכות נהג בגאווה, אלא אף במלכותו נהג במידת "מך ותם". ורש"י מביא אגדה נוספת: שהיתה מכתו תמה. ההסבר הפשוט הוא שדוד נולד נימול - המקום שאצל כל אדם הוא מכה, אצלו היה שלם.
ומהו "על שושן עדות"? אומר רש"י: על עדותם של סנהדרין, שנמשלו לשושנה, כמו שנאמר "שררך אגן הסהר סוגה בשושנים". ומתי נצרך דוד שילמדוהו הסנהדרין מה לעשות? כשנלחם עם ארם נהריים. דוד שלח את יואב עליהם, ואמרו לו אנשי ארם: והלא מבניו של יעקב אתם? היכן היא השבועה שנשבע יעקב ללבן, "עד הגל הזה ועדה המצבה" - אם אני לא אעבור אליך ואם אתה לא תעבור אליי? הרי נשבעו ביניהם שלא יזיקו זה לזה. ולא היה יואב יודע מה להשיב; לא היתה לו תשובה, שהרי לכאורה הם צודקים, שבועה היתה.
בא יואב אצל דוד ואמר לו: כך אמרו לי בני ארם. באו ושאלו את הסנהדרין, ואמרו להם הסנהדרין: והלא הם עברו על השבועה תחילה! חוזה הוא בין שניים, וכאשר צד אחד כבר הפר את החוזה - כיצד הוא צועק את זעקת הקוזק הנגזל כשהצד השני מפר אותו? הרי זו רק תגובה למה שהוא עצמו הפר תחילה. שנאמר "מן ארם ינחני בלק מלך מואב" - הרי כבר אז עברו על השבועה: מארם הגיע בלק לקלל את ישראל. ארם, שמוזהרים שלא להזיק לנו, ומשם יוצא מלך מואב להרע לישראל? וכן "כושן רשעתיים" ארמי היה. בקיצור: אתם הפרתם תחילה, אל תבואו אלינו כעת בתלונות.
פירוש אחר: האבן עזרא אומר ש"שושן" הוא שם כלי ניגון, ו"עדות" אינו מלשון עד אלא מלשון "עֲדִי" - תכשיט, כמו "את הנזר ואת העדות", הנזר והתכשיט. ו"ללמד" - שציווה דוד שילמדו המשוררים להזכיר תמיד את חסדי השם, שאפילו כשהגיע למצב של חולשה גברה ידו במלחמה; תלמדו את המשוררים שתמיד יודו וישבחו להשם על רוב חסדיו. המצודת דוד מסביר: "עדות מכתם" - שהמזמור הזה היה אהוב לו כעדי יותר מכתם פז, מתכשיט זהב יקר; ו"ללמד" - ללמד את העם שהכל בא בהשגחה. והמצודת ציון מוסיף ש"שושן" הוא כלי ניגון שנקרא כך מפני שהיה עשוי בצורת שושנה.
בְּהַצּוֹתוֹ אֶת־אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת־אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת־אֱדוֹם בְּגֵיא־מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף׃
"בהצותו" - אומר רש"י, כמו "בהצותם על השם", לשון מריבה ומלחמה. דוד נלחם בהם על שעזרו לבני עמון; ארם נהריים וארם צובה הלכו לעזור לבני עמון, וכעת הוא בא להילחם כנגדם. הרד"ק מסביר "בהצותו" - בהילחמו, כמו "בהצותם על השם" שנלחמו כנגד השם, "אשר הִצּוּ על משה ועל אהרן". והמדרש דורש: "בהצותם" - ששרף אותם, הצית בהם את האור.
עוד דרשו חז"ל: "בהצותו" כמו "בחצותו", שכידוע הה"א והחי"ת מתחלפים במקומות רבים. וכוונת הדברים: שנתן את ארם נהריים בארם צובה ואת ארם צובה בארם נהריים - נדידת אוכלוסין. חצה אותם, אלה שלח לכאן ואלה לשם. כך היה מקובל בזמנם, כדי להבטיח שהממלכה הנכבשת לא תמרוד. וכן עשה נבוכדנצר לשומרון: לקח אותם ופיזרם בחלח ובחבור ונהר גוזן, ומכותה ועווא וספרווים הביא והושיב אנשים בארץ ישראל.
וכאן יש סתירה גדולה בין הפסוקים, וכבר עסק בה המלבי"ם, וכן רש"י והרד"ק. אצלנו נאמר שנים עשר אלף, ובשמואל ובדברי הימים נאמר שמונה עשר אלף. רש"י מיישב: אבישי הרג בפעם הראשונה ששת אלפים, ויואב הרג שנים עשר אלף כששב מהכות את ארם. ממילא "שמונה עשר אלף" הוא הסיכום הכולל, ומה שנאמר אצלנו שנים עשר אלף - זה מה שיואב עצמו עשה, ואילו ששת האלפים הם של אבישי.
הרד"ק עומד על קשיים נוספים: בשמואל נאמר "בשובו מהכותו את ארם בגיא מלח שמונה עשר אלף", ובדברי הימים נאמר "ואבישי בן צרויה הכה את אדום בגיא המלח שמונה עשר אלף". אם כן: ארם או אדום? יואב או אבישי? שמונה עשר אלף או שנים עשר אלף? הרד"ק מביא תשובה אחת, ואנחנו נקרא את תשובתו ממדרש תנחומא: שתי מלחמות היו בגיא מלח. במלחמה אחת הכה אבישי שמונה עשר אלף, ובמלחמה אחרת הכה יואב שנים עשר אלף. לא כרש"י שאבישי הכה ששת אלפים המצטרפים לשנים עשר, אלא שתי מלחמות נפרדות.
ומה היה שם? כיוון שהלך יואב להילחם בארם, עבר דרך בני אדום, ועמדו עליו בני אדום ואמרו לו: לא כך אמר הכתוב "אל תתגרו בם"? התרחקו, למה אתם באים להתגרות בנו? השיבם יואב: והלא כך אמר הכתוב, "אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו" - הרי יש לנו רשות לעבור בסמוך לכם; הניחו אותנו לעבור, אין אנו מבקשים יותר, ואין אנו באים להתגרות בכם מלחמה. ולא רצו. אמר יואב: אם נחריב את אדום עכשיו, לא נמצא בחזרתנו לא אכילה ולא שתייה; אלא נניח אותם עד שנכה את ארם ונחזור עליהם. לכך נאמר "וישב יואב ויך את אדום" - הסכסוך עם אדום היה כבר בהתחלה, אבל את ההכאה עשה בחזרתו משדה ארם.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: מה אתם מועילים שתכו את אדום קימעא קימעא? אבישי הרג שמונה עשר אלף, ואתה שנים עשר אלף. כשיגיע זמנה - אני אכלה אותה ואחריבנה. שכן "מכה" משמעה חיסור, כלשון "אולי אוכל נכה בו", שרש"י מפרש: אחסר אותו, לשון ניכוי וחיסור. אתם רק מנכים מהם מעט, ובסופו של דבר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" - אני הוא שאכלה אותה ואחריבנה.
ומהו "ארם נהריים"? אומר רבנו בחיי: זו דמשק, ונקראה נהריים מפני שהיתה בין שני נהרות, אמנה ופרפר.
היערות דבש מבאר: "וישב יואב ויך את אדום" - עשו נתברך "על חרבך תחיה", וכנגד זה ניתנה לישראל מעלת המילה, שנקראת "חרב נוקמת נקם ברית". מעלת המילה היא החרב שכנגד חרבו של עשו. דא עקא, שדוד - כמו שאמרנו, "מכתם לדוד", שהיתה מכתו תמה - נולד מהול, ואין לו אותה זכות של "נקם ברית", ולכן לא היה יכול להילחם באדום בעצמו: לאדום יש חרב, ולדוד אין. מה עשה? שלח את יואב. וכן, מוסיף היערות דבש, משה רבנו נולד מהול ולא היה יכול להילחם בעמלק הבא מאדום, ולכן שלח את יהושע, שהוא נימול ויש לו זכות הברית - "חרב נוקמת נקם ברית" כנגד "על חרבך תחיה".
אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ׃
רש"י מבאר: כשנפלה אדום בידו של יואב, צפה דוד ברוח הקודש שעתידים האדומיים למשול בישראל ולגזור עליהם גזרות רעות. עמד דוד וביקש רחמים על שעבוד הגלויות, ואמר: ריבונו של עולם, הרבה צרות סבלנו בימי השופטים מהאויבים שמסביב. "אנפת" - קצפת עלינו, ועתה "תשובב לנו" - תשוב אלינו ותחזיר לנו את רצונך. לפי רש"י, אין זה מדבר על אותה תקופה בלבד, אלא דוד רואה ברוח הקודש את הצרות שיעשו לנו אדום, ועליהן הוא מבקש כעת.
הרד"ק מסביר שהדברים נאמרים על מה שהלך הדדעזר מלך צובה להציב לו יד בנהר פרת ולקח חלק מארץ ישראל הסמוך לנהר. על זה אומר דוד: זנחתנו, פרצתנו - מלך ארם פרץ לנו פרצות בארצנו. וכי כיצד ייתכן שגוי נכנס לכאן ומצליח לקחת חלק מארץ ישראל? אין זאת אלא שאתה זנחתנו. זה לא מפני שהביצורים לא עמדו בהתקפות - וכי על פי ביצורים אנו חיים? אנו חיים על פי הגנה אלוקית. כשהקדוש ברוך הוא שומר עלינו, אין אף אחד יכול לנו. ואם רואים שהדדעזר מצליח ליטול חלק מהארץ, אות היא כי אלוקים זנחנו ועל ידי כן נפרצו אצלנו פרצות. ולכן "תשובב לנו" - תשוב אלינו ברוב רחמיך.
המלבי"ם מסביר: מה שזנחתנו בעבר ושבנו אחור מפני הצר, ומה שפרצתנו - שהאויב פרץ בנו פרצות - בזה כבר "אנפת", כבר כילית זעמך, כבר נסגר החשבון. כל מה שעשינו רע, כבר כילית בנו את חרון האף. ואם כן, זו הבקשה: "תשובב לנו". היות והחשבון כבר נסגר במה שנפרעת מאיתנו, כעת תשוב אלינו ותעזור לנו לעשות חיל. ו"תשובב" הוא גם מלשון מנוחה והשקט, כמו "בשובה ונחת תיוושעון" - שתניח לנו מחרון האף ומן הגויים המציקים לנו.
ומדרש שוחר טוב מביא כאן תגובה כביכול של הקדוש ברוך הוא: "אלוקים זנחתנו פרצתנו" - אמר הקדוש ברוך הוא: אני זנחתי אתכם ואתם זנחתם אותי. במילים פשוטות: הקדוש ברוך הוא מתנהג עם האדם בבחינת "צילך על יד ימינך". כשהאדם מרים ידו, גם צילו מרים ידו; וכשהצל מתרחק, סימן שהאדם התרחק. ואם אנחנו מפנים להשם עורף, אז כמו הכרובים - גם הכרוב שכנגדנו, שהוא כנגד השכינה, מפנה לנו עורף. אבל כשאנו מאירים פנים להשם, אז "יאר השם פניו אליך".
הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי־מָטָה׃
רש"י מבאר "הרעשתה ארץ" - הרעשת את ארצותינו ואת ערינו בגייסות. ו"פצמתה" היא מילה שאין לה חבר במקרא. וכבר אמרנו שהקושי הגדול הוא לבאר מילים שאין להן חבר. כשאיני יודע מהו "תשובב", מראים לי פסוק "בשובה ונחת", ומכיוון שחיבר הכתוב "שובה" עם "נחת" - ואי אפשר לומר "בכעס ונחת" - אני למד ששניהם ביטויי רגיעה ומנוחה, ומכאן משמעות "תשובב". אבל במילה כמו "פצמתה", שאינה מופיעה בשום מקום אחר, נותרות שתי דרכי פענוח: האחת, לראות לאיזו מילה היא דומה; והשנייה, ללמוד מתוך העניין - אם ההקשר מדבר בהרס ושבירה, אני מבין ש"פצמתה" לשון הרס ושבירה. ובמילים מסוג זה תמיד רבו הפירושים, מפני שאין מקור ברור ללמוד ממנו.
רש"י מפרש "פצמתה" - שברת אותה. וראה בדברי דונש בן לברט, אחד מן המדקדקים, שהמילה מקורה בלשון ערבי. וביסודו של רבי משה הדרשן פירשו לשון קריעה, וראייתם מהכתוב בירמיה "וקרע לו חלוני" שתרגומו "ופצים" - הרי ש"פצים" לשון קריעה, ו"פצמתה" - קרעת אותה. אבל רש"י אינו מקבל זאת, שכן "פצים" הוא החלון עצמו, שהפתחים יש להם פצימין, ואין זה עניין ל"פצמתה".
הרד"ק כן מקבל את הראיה הזו ומפרש "פצמתה" לשון פתיחה ובקיעה: כמו שבעת הרעש נפתחת הארץ ונבקעת, כך "הרעשתה ארץ פצמתה" - נוצרים בקעים כשהארץ רועשת. והוא מדמה את האויב הבא וכובש ערים מארץ ישראל, כאילו הארץ נרעשה לכל רגליו ונבקעה, כלשון "ותיבקע הארץ לקולם", שכשרוצים לתאר רעש גדול אומרים שהארץ נבקעה. ואתה שפצמת אותה - אתה תרפא את שבריה, שהרי "כי מטה", היא עומדת ליפול, ואם לא תרפא את שבריה תיפול. ואף שכתוב "רפה" בה"א ולא "רפא" באל"ף, אומר הרד"ק שאין להתפלא, שהרי מצאנו "ארפה משובותיכם" בה"א.
המלבי"ם מסביר: מה שהרעשת את הארץ ובקעת אותה - זו היתה הסיבה לרפא את שבריה בזמן שמטה מאוד. ודיברנו על כך לא פעם: תכלית הירידה היא לצורך עלייה. המציאות שבה מגיעים למקום נמוך מאוד היא כדי שמשם האדם יתרומם ויתעלה. לפעמים דווקא אחרי עלייה גדולה באה נפילה, ולפעמים דווקא אחרי נפילה באה עלייה גדולה.
וכמו שמביאים בשם רבנו נחמן מברסלב: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, שוודאי עשה תשובה. כלומר, ודאי עשה תשובה בלילה הקודם והתעלה מאוד, ולכן התגרה בו היצר הרע ביותר - שכן כשאדם רוצה להתעלות, בא היצר הרע ונלחם בו ומפילו. אדרבה, עצם זה שהיצר הרע נלחם בו כל כך, אות היא שוודאי עשה תשובה והתעלה, ואז לקח אותו היצר כ"פרויקט" והכשילו ביום כדי לשבור את רוחו. ואם כן, עלייה גדולה עלולה להיות גורם לנפילה, ולעומת זאת ירידה גדולה היא הגורם לעלייה הגדולה. ומה ש"הרעשתה ארץ ופצמתה" והיא מטה מאוד והתמוטטה - תכלית הירידה היא תחילת ההצלחה וההתרוממות.
הִרְאִיתָ עַמְּךָ קָשָׁה הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה׃
הרד"ק מסביר: כשהאויבים ניצחו אותנו, כביכול השקית אותנו יין תרעלה. ואף שעל פי הדקדוק היה ראוי לומר "יֵין תרעלה" בסמיכות, מביא הרד"ק מקומות נוספים שמצאנו בהם ביטוי כזה, כגון "היין החמה", שהיה ראוי לבוא בסמיכות ולא בא. וזה כמו שאנחנו אומרים "יֵין קפריסין למה הוא בא" - ויש טועים ואומרים "יַיִן קפריסין", וטעות היא, שכן זה בא בסמיכות; וכמו שאין אומרים "בַּיִת ספר" אלא "בֵּית ספר".
ומהו "יין תרעלה"? רש"י מסביר שתרעלה לשון עטיפה. יש פסוק "והברושים הורעלו", אך הביטוי שמבאר זאת היטב הוא "המדיות יוצאות רעולות" - שיש להן רעלה על ראשן, כלומר עטופות. אף כאן "השקיתנו יין תרעלה" - יין שאוטם את הלב ועוטף אותו, זו התרעלה.
ספר שערי שמחה מביא על "הראית עמך קשה": אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה. הקדוש ברוך הוא מביא על האדם תחילה נזקים כלכליים, נזקים קלים, ולאט לאט. וחז"ל לומדים זאת מעניין הנגעים, שמגיעים אל גוף האדם רק בסוף: בתחילה נגעי בתים ונגעי כלים, ורק לאחר מכן מגיע הדבר אל נפשו של אדם. הקדוש ברוך הוא מעורר את האדם בגזרות קשות, ורק אם לא התעורר - חס ושלום באה המכה הגדולה.
ואנחנו מדברים על אדם שתמיד מודד ובוחן את דרכיו, החי בדקדוק המעשים, מפני שהוא יודע שהמציאות כפי שאתה רואה אותה היום אינה בהכרח נמשכת כך, וצריך אדם להכין את עצמו ולהכין לו צידה לדרך. וזהו "אשרי אדם מפחד תמיד". ואין הכוונה שילך אדם ברעדה - "פחדו בציון חטאים", אומרים חז"ל: מי שחוטא הוא הנמצא ברעדה. ואילו האדם הירא והשלם, יש לו תמיד שמחה בחיים, והוא תמיד שמח. אך אין זאת אומרת שהוא חי בלי חשבון; אדרבה, כיוון שהוא יודע שמציאות העולם הזה הפכפכה וברגע אחד הכל יכול להשתנות, הוא תמיד מכין את עצמו, כל הזמן עם המזוודות, מוכן לנסיעה.
מזמור ס' הוא "מכתם לדוד ללמד" - דוד, שנהג במידת "מך ותם" אף במלכותו, מלמד את המשוררים ואת העם שכל מה שעובר על ישראל בא בהשגחה. הסנהדרין, הנמשלים לשושנה, הורו ליואב את הדין במלחמת ארם; המלחמות בארם ובאדום מתבארות בין הסתירות שבמספרים, ובסופן הבטחת הקדוש ברוך הוא: "ועלו מושיעים בהר ציון" - אני אכלה אותה ואחריבנה. "זנחתנו פרצתנו" - אות שהיד האלוקית נסתלקה, ומשם הבקשה "תשובב לנו", שכן לפי המלבי"ם כבר כילה הקדוש ברוך הוא את זעמו. ו"הרעשתה ארץ פצמתה" - עצם הריסוק הוא תחילת הרפואה, שתכלית הירידה היא לצורך עלייה. ולבסוף "הראית עמך קשה": אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, והמכות הקלות הן קריאה להתעוררות - שיחיה אדם בשמחה, אך עם חשבון, תמיד מוכן ומכין לו צידה לדרך.