פרק נ"ט נאמר על הרקע של "בשלוח שאול וישמרו את הבית להמיתו" - אנשי שאול הקיפו את ביתו של דוד בלילה, ארבו לו וחיכו לצאתו כדי למסרו למיתה. בחלק זה של הפרק דוד פונה לקדוש ברוך הוא בבקשה שיקדים ויציל אותו, ומתפלל תפילה מיוחדת במינה על אויביו: לא שימותו, אלא שירדו מגדולתם. נעבור על הפסוקים כסדרם.
אֱלֹהֵי חַסְדִּי יְקַדְּמֵנִי, אֱלֹהִים יַרְאֵנִי בְשֹׁרְרָי׃
המצודות מבאר: "אלוהי חסדי" - השם שעשה עמי חסד עד היום הזה. רש"י מפרש את "יקדמני": הוא יקדים לי את עזרתו עוד לפני שיד האויבים תשלוט בי; יקדים אותם ויצילני בטרם יגיעו אליי.
"יראני בשוררי" - רש"י מפרש שזה מה שאני תאב לראות. הרד"ק מבאר ש"שוררי" הוא מלשון עיון והבטה, כמו "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב" - אשורנו היינו אראנו; וכן "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" - החומה נקראת שור, על שם שהיו עולים עליה להביט למרחוק, וכן "שׂוּרוּ וּרְאוּ". אף בלשון הצבא "לימין שור" פירושו הבט. לפי זה "שוררי" הם המביטים בי במבט עוין, כלשון הכתוב "וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד" מאותו יום ששרו לו "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו". המביטים בי במבט רע - בהם יראני ה', במפלתם.
המלבי"ם מסביר לפי עניין הפרק: אותם אנשים שבאו לתפוס את דוד ולמסרו ביד שאול סובבים את ביתו, והם סבורים שהם מדברים ודוד אינו שומע. על כן אומר דוד: "אלוהי חסדי יקדמני" - להודיעני מראש את תוכניותיהם, שבאו כעת לתפוס אותי. אילו לא היה מודע לכך בזמן, היו מקיפים את הבית ולא היה יכול לברוח בעד החלון. "אלוהים יראני בשוררי" - כלשון המלבי"ם, ראיתי את השומרים השוררים עליי וסובבים את ביתי; הקדוש ברוך הוא הודיע לי זאת עוד קודם לכן, בטרם יספיקו להדק את השמירה, ועל ידי כן יכולתי להימלט על ידי מיכל בת שאול לפני שיבואו להורגני.
המלבי"ם עצמו אינו מפרש מאיזה לשון הוא "שוררי". בפשטות כוונתו מלשון הבטה - השומרים המביטים עליי. אפשר היה לומר גם מלשון שררה, אלא שזה פחות נראה, שכן כאן זו שי"ן ושם סמ"ך. וחשבתי שייתכן מאוד שכוונת המלבי"ם מלשון "שור" - חומה, שהם שוררים עליי, כלומר מקיפים אותי כחומה.
אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי, הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ מָגִנֵּנוּ אֲדֹנָי׃
דוד תמיד מבקש שה' יכרית את אויביו, ומה נשתנה כאן? מבאר רש"י: "אל תהרגם" - שאין זו נקמה הניכרת, "פן ישכחו עמי" - כי כל המתים משתכחים. אם תהרגם, ברגע אחד הלכו ונשכחו. לכן מבקש דוד דבר אחר: "הניעמו בחילך והורידמו" - תניע אותם מנכסיהם, שיהיו עניים ונעים ממקום למקום. זו נקמה שתיזכר לאורך ימים, שהם עומדים תמיד לנגד העיניים: הנה פלוני, כבר עשרים שנה אוסף נדבות - זה שרדף את דוד המלך.
הרד"ק מפרש: הורידם מעושרם והניעם לבקש לחם "בחילך" - חילו של הקדוש ברוך הוא היינו עם ישראל, כמו "אַנְשֵׁי חַיִל". ומדוע ההדגשה "בחילך"? אפשר לומר, שאם יחזרו על הפתחים אצל הגויים אין בזה די ביזיון; אבל כשיעשו זאת אצל ישראל, אצל אלה שהכירום בגדולתם ופתאום רואים אותם בשפלותם - זו המנה ההגונה הראויה להם. "מגיננו ה'" - מבאר הרד"ק: אתה ה' מגן עליי ועל הנרדפים עמי, הראנו נקמה זו מהם. ובזה מיישב הרד"ק מדוע נאמר בלשון רבים "מגיננו" - אני והנרדפים עמי יחד.
המלבי"ם ממשיך בקו שלו, ששורריו הם השומרים שהמתינו לראותו יוצא מביתו כדי להביאו לפני שאול. מעתה הבקשה "אל תהרגם" מובנת: ההצלה יכולה לבוא בשתי דרכים. האחת - שדוד ייצא בעד החלון, הם יקלטו אותו וינסו לתופסו, ודוד אינו הולך להתאבד, והבא להורגך השכם להורגו, ונמצא שדוד ייאלץ להורגם. מזה חושש דוד, שהרי מדובר ביהודים, אנשי שאול אך יהודים. לכן הוא מבקש: ריבונו של עולם, כשאברח בעד החלון, הצילני באופן שלא אצטרך להורגם. "אל תהרגם" - אל תביאני לידי הצלה שתגרור שאהרגם, "פן ישכחו עמי" את אשר עשו כנגדי. "הניעמו בחילך" - בכוחך הזז אותם ממקומם עד שלא יראו בבריחתי, כדי שלא אצטרך להיפגש עמהם ולהורגם; ואחר כך הורידם מגדלותם. נמצא שהבקשה כפולה: שיירדו מגדולתם, ושלא ייאלץ להורגם. ואם תאמר, וכי ירידה מגדולה אינה עונש מספיק? אומר דוד: עונש זה די והותר, שכן על ידו לא ישכחו עמי את מעשיהם, ויראו כמה נפרע ה' מרודפי דוד.
אפשר להוסיף הסבר הבנוי על דרכו של המלבי"ם. יש מציאות שאדם נרדף, וכל עוד הוא נרדף מתעוררת כלפיו חמלה. אלא שהוא מנסה להתגונן מפני רודפיו, וכשהוא מכה בהם - מקבלים הרודפים לגיטימציה להמשיך ולרדוף אותו: "ראית איזה דברים הוא עושה?". כך הוא בדיוק מה שמתרחש בינינו לבין הפלסטינים: הם רודפים אותנו ומציקים לנו בלי גבול, אנו נאלצים בלית ברירה להשיב, ואז מיד: "תראה איך הם מפגיזים בעזה, תראה מה הם עושים" - וכאילו עכשיו נולדה להם הלגיטימציה לרדוף אותנו. לכן מבקש דוד: אל תהרגם, שאם אהרגם ישכחו עמי שאני הנרדף והם הרודפים, ויאמרו "ראית? דוד הרג את אנשי שאול, באו אליו אנשים הביתה והוא רצחם" - וכבר מגיע לו שירדפוהו. לכן: אל תהרגם, פן ישכחו עמי מי הנרדף ומי הרודף.
חַטַּאת פִּימוֹ דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ, וְיִלָּכְדוּ בִגְאוֹנָם, וּמֵאָלָה וּמִכַּחַשׁ יְסַפֵּרוּ׃
רש"י מפרש: חטאת פיהם היא דבר שפתותיהם - מה שהם מדברים בפיהם, זהו חטאם. "ונלכדים בגאונם" - העניים הנרדפים על ידיהם נלכדים בדרך גאוותם של אותם עשירים ובעלי שררה. וכיצד? "מאלה וכחש יספרו" - הם בודים סיפורים של אלה וכחש שיש בהם שקר, ועל ידי כן גוזלים את העניים ואת הנרדפים.
הרד"ק מבאר: "חטאת פימו" - על ידי העונש יכירו הכול שהוא בא על הדברים הרעים שדיברו עליי, על הדיבורים הרעים שהיו מדברים על דוד. כפי שראינו, היו באים ואומרים "דוד מתחבא כאן, דוד מתחבא שם", הכול כדי למצוא חן בעיני שאול; וכמו שאמר דואג שדוד בא אל אחימלך בן אחיטוב בנוב עיר הכהנים ונתן לו חרב. זו חטאת פימו, ובה ילכדו. "וילכדו בגאונם" - בגאון שהם מתגאים עליי בו ילכדו, שתורידם מגאוותם ומגדולתם. "ומאלה ומכחש יספרו" - מרוב קללה ומרוב כחש; כחש מלשון רזון, כמו "בְּשָׂרִי כָּחַשׁ", ויספרו עליהם: ראית את פלוני, באיזו גאווה וגדולה היה, והנה עכשיו כמה הוא כחוש ורזה וכמה קללה רודפת אותו. זו בקשת דוד: משתורידם ממקומם, יבינו הכול שחטאת פימו ודבר שפתימו הם שהכשילום, ואותו גאון עצמו הביאם לנפילה גדולה, ואז יספרו הכול על הקללה והכחש שבאו על בעלי השררה הללו. ויש מפרשים, מביא הרד"ק, ש"אלה" היא שבועה ו"כחש" הוא שקר: חטאת פיהם - שנשבעים שבועת שקר ומכחשים - היא שתלכוד אותם.
המלבי"ם מפרש אחרת: "חטאת פימו דבר שפתימו" - הם עצמם יתוודו בשפתיהם על חטאת פיהם, ויאמרו שכל מה שבא עלינו הוא משום שרדפנו את דוד והצקנו לו; יודו על החטא שחטאו בפיהם, על לשון הרע שדיברו עליו, ויכירו שבגללו נענשו. "וילכדו בגאונם" - יודו שבגאונם נלכדו באותה רשת. "ומאלה ומכחש יספרו" - הם עצמם יספרו ויתוודו: מהיכן בא עלינו כל זה? מאלה, מכחש, מן הדברים הרעים שעשינו. לפי המלבי"ם המספרים הם הלוקים עצמם, ולא כפירוש הרד"ק שהסובבים יספרו; הרודפים עצמם, כשייפלו וינועו ממקום למקום כנזקקים, יספרו שהכול בא עליהם משבועת שקר ומכחש.
בספר תהילות מהרי"ץ מבאר את שני הפסוקים יחד בדרך צחות. כל זמן שיש לאדם שררה - מנהל, שר, ראש עיר - הוא יכול לעשות שטויות ועוולות ואיש לא ידבר כנגדו, שכל אחד חושב לעצמו: מתי אזדקק לו. "תעלא בעידניה סגיד ליה" - לשועל שנמצא כעת למעלה משתחווים. ומתי יוצאים כל הסיפורים? כשאותו אדם יורד מגדולתו, ואין עוד לאיש עניין להסתיר עליו דבר. ואז: "אתה יודע אילו בעיות הוא עשה? כאן הטה מכרז, כאן רימה, כאן גנב". פתאום אנשים אינם חוששים לדבר, ומפרסמים את מעשיו המקולקלים לעין כול. לכן מבקש דוד: ריבונו של עולם, שונאיי אנשים גדולים ונכבדים - "הניעמו בחילך", בכוחך הרב טלטלם ממקומם, "והורידמו" מנכסיהם שיהיו עניים, "וילכדו בגאונם" שייכשלו וייפלו מגדולתם, "ומאלה ומכחש יספרו" - ואז תראה כמה סיפורים של אלה וכחש ושקר ורמאות יתחילו לצוץ עליהם, וכולם ידברו על כל העוולות שעשו.
בספר שערי חיים, שהביאו העם לועז, מבאר שדוד מבקש שהקדוש ברוך הוא יעניש את אותם אנשים העושים עצמם פני צדיקים - טיפוסים שכל פעם יוצאת עליהם שמועה אחרת וחילול השם נורא אחר. אלא שיש כאן בעיה: אם ה' יענישם, יצא מזה חילול השם, שהרי הציבור שומע "הרב פלוני נתפס ב...", ואין הם יודעים להבחין בין תכלת לקלא אילן ולהבין שאין זה רב כלל. לכן אומר דוד: ריבונו של עולם, "יילכדו בחטאת פימו" - שתחילה יתברר לכול מתוך פיהם ודיבורם שאין אלה גדולים ולא חכמים אלא אנשים שפלים, ורק לאחר מכן תעניש אותם. שאז כבר לא יהיה חילול השם, כי מראש הוברר לבריות שאין באנשים הללו ממש, ואיש לא יאמר "תראה איזה אדם גדול ואיזה עונש קיבל". וכשיכלה אותם ה', ידעו כי אלוקים מושל ביעקב לאפסי הארץ - כפסוק הבא.
כַּלֵּה בְחֵמָה כַּלֵּה וְאֵינֵמוֹ, וְיֵדְעוּ כִּי אֱלֹהִים מֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב לְאַפְסֵי הָאָרֶץ סֶלָה׃
רש"י מפרש: כלה אותם בחמתך, אתה המלך השופט, ואז ידעו כי אתה מושל ביעקב. שהרי כשאדם עושה רע אין הוא מרגיש שיש מנהיג לבירה ובורא לעולם; נדמה לו שהשמיים ריקים, והוא עושה כרצונו בלא לחשוש שייתן דין וחשבון. לכן מבקש דוד: כלה בחמה כלה, ואז ידעו כי אלוקים מושל, והוא המשגיח והשופט.
הרד"ק מפרש: כלה אותם מעט מעט בחמתך, ולבסוף "ואינמו" - שלא יישאר בהם שריד. וכן פירש האבן עזרא. והטעם שנדחקו לכך, משום שהוקשה להם: הרי דוד אמר "אל תהרגם", וכי עתה חזר בו ומבקש שיכלם? לכן ביארו שהכליה תהיה מעט מעט, לא ברגע אחד. ועוד הוקשה להם הכפילות "כלה בחמה כלה ואינמו" - אם ה' יכלה אותם, בוודאי שאינמו, ולמה צריך להוסיף? אלא שהכליה הדרגתית: כלה וכלה וכלה, פעם אחר פעם, עד שלבסוף לא יישאר מהם מאומה. וכשיראו הבריות את הנקמה, ידעו שאלוקים מושל ביעקב ושופט את הרשעים על מעשיהם הרעים.
ודקדקו: "מושל ביעקב" ואילו לאפסי ארץ בלשון אחרת - עניינו השגחה אישית ופרטית. מעלתם של ישראל שיש להם השגחה פרטית יותר משאר האומות, שאצל האומות ההשגחה כללית. אין כאן המקום להאריך בהבדל שבין השגחה פרטית לכללית - הרב פרידלנדר האריך בזה, וחלק מן הדברים יצא בשיעורים שמסרנו על ספריו - אך על כל פנים אצלנו זו ממשלה צמודה הרבה יותר, בבחינת "עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". וכעניין שנאמר בעמוס ג' ב': "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֺנֹתֵיכֶם". "ידעתי" מלשון חיבור, כמו "וַיֵּדַע אָדָם אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" - רק אליכם אני מתחבר. וכשה' מתחבר אלינו, הדבר גם תובעני יותר: "על כן אפקוד עליכם". כשילד השכן עושה בעיות - מה אכפת לי, שאביו ישבור את הראש; אבל כשזה הילד שלך, אתה גם מעניש אותו. וכי הוא גרוע מבנו של השכן? לא, אלא שהוא בני, ואני אוהבו והוא יקר לי, ועל כן אפקוד עליכם.
המלבי"ם מפרש: כלה אותם בחמתך, ותכלה אותם פעם אחר פעם עד "ואינמו" - שכלל לא יהיו בעולם, ואז יידעו כל אפסי ארץ כי אלוקים מושל ביעקב, והידיעה הזאת תתפשט עד אפסי ארץ. ואפשר להסביר מדוע דווקא "בחמה": כאשר הכליה באה בהדרגה, אין ניכר בה שהיא מאת ה'. כל דבר הבא בהדרגה אינו ניכר כמעשה שמיים, וכל מהלכי העולם הם הדרגתיים - עשב צומח בהדרגה, וכן האדם, וכן עונות השנה: אין היום חורף ומחר קיץ, יש אביב וסתיו באמצע. אבל כשקורה דבר שאינו הדרגתי, שבשנייה אחת מתהפך הכול - מיד ניכרת יד אלוקים, שיש כאן התערבות של כוח רוחני עליון שהוריד ברגע זה אבני אלגביש מן השמיים, או הוריד מן. והנה כאן הכליה הדרגתית, כליה אחר כליה, ויש חשש שלא ילמדו ממנה את המוסר המתבקש שמי שמרשיע ה' מענישו, כי ייראה כדרך הטבע. לכן מבקש דוד "בחמה" - שתבוא בחמה, שאז ניכר שזו יד ה' ולא מקרה הדרגתי, ואז יידעו כי אלוקים מושל ביעקב, והדבר ייוודע לאפסי הארץ. "סלה" - כדרך שמבאר המלבי"ם תמיד, סיום העניין.
וְיָשֻׁבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר׃
רש"י מחבר פסוק זה לקודמו: "חטאת פימו" - ביום הם מדברים, וזה חטאם, ולעת ערב הם משכימים לארוב. אותם מלשינים - ביום מדברים עליי, ובערב אורבים סביב ביתי כדי לתופסני.
האבן עזרא מפרש: "וישובו" - הנשארים מהם יהיו ככלבים המחזרים לבקש לחם. ותמוה קצת, שהרי נאמר "כלה בחמה כלה ואינמו" - תכלה אותם לאט לאט עד שלא יהיו כלל, ואם כן אין נשארים.
הרד"ק מסביר שהפסוק חוזר על מה שנאמר למעלה בפסוק ז': "יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר", אלא שכאן בתוספת וי"ו. כנגד מה שאמר למעלה, אומר עתה: הם שבים לעת ערב בשבילי ומסובבים את העיר כדי ללכדני - ואתה, ריבונו של עולם, עשה להם שישובו לעת ערב אל הבתים לבקש לחם, ויסובבו עיר כדי לבקש מזונות. שלא ישובו לבקש אותי אלא יחזרו על הפתחים; הביאם לידי עניות שיחזרו על הפתחים לבקש מזון, וכשיהיו טרודים בזה לא יהיו טרודים במרדף אחריי. וזה המשך הפסוק הבא, שיתנועעו ממקומם לחפש לחם כעני וכדל השואל על הפתח.
המלבי"ם מפרש: כנגד מה שאמר בתחילה "ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר" לשמור על הבית להמית את דוד, מקללם עתה שגם לאחר מפלתם ישובו לערב ויהמו ככלב ויסובבו עיר - אלא שלא כבתחילה, שסבבו ככלב להמית נפש איש צדיק, אלא כדלהלן: "המה יניעון לאכול".
הֵמָּה יְנִיעוּן לֶאֱכֹל, אִם לֹא יִשְׂבְּעוּ וַיָּלִינוּ׃
הרד"ק מבאר: אף שיחזרו על הבתים ועל הפתחים לבקש לחם, לא ישבעו כשילינו - ילינו רעבים. לא יזכה אדם מהם להשיג די מחסורו בשאלתו על הפתחים ולישון מתוך שובע, אלא ילין כשהוא רעב. והוי"ו של "וילינו" פירושה "כאשר": לא ישבעו כאשר ילינו.
המצודת דוד מפרש: "המה יניעון לאכול" - ינועו ממקום למקום לבקש אוכל, וכאשר לא ישבעו, שלא ימצאו די אוכלם, "וילינו" - יתלוננו, יהיה להם כאב לב ויהיו בתלונה ובצער. והדבר מפליא, שהרי "וְיָלִינוּ" בלמ"ד רפויה הוא לשון שינה, ואילו "וְיַלִּינוּ" בלמ"ד דגושה הוא לשון תלונה, כמו "וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו" - ואיך הפך את הלשון האחד למשנהו? אמנם פעם ביארתי בדרך צחות, לא בדרך הפשט, את הפסוק "לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ": הרי המן טען לפני אחשורוש שהקדוש ברוך הוא לא יצילם, ומדוע? "ישנו עם אחד" - ישנו מן המצוות, נרדמו מלקיימן ואין לך מה לדאוג. ועל כך אומרים ישראל: לא ישנו! "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד" - תן כבוד לשמך והוכח להם שעדיין אנו דבוקים במצוותיך. מכל מקום, כל שאר המפרשים פירשו "ילינו" לשון לינה ולא לשון תלונה.
המלבי"ם מפרש: "המה יניעון לאכול" - מה שהם מסובבים עתה ככלב, הוא ככלב המסתובב בלילה בעיר לבקש אוכל, והומה ומנבח מחמת רעבונו. "אם לא ישבעו וילינו" - מרוב שתחסר בטנם מחמת הרעב לא יוכלו לישון, ולכן יסובבו בעיר לבקש אוכל. אדם שבטנו מקרקרת קשה לו להירדם (ולפעמים גם השובע היתר על המידה אינו מניח לו לישון, אף הוא גרוע). כאן מדובר במי שלא יגיע לשובע שיאפשר לו ללכת לישון, וכשילך לישון לא יירדם ויצא שוב לחפש מה לאכול.
ובספר תהילות ה', שהביאו העם לועז, מבאר בדרך צחות על פי הגמרא בפסחים קי"ג: "מאן דאכיל אליתא - טשא בעליתא, מאן דאכיל קקולי - אקיקלי דמתא שכיב". משפט שיש בו חוכמת חיים רבה. מי שאוכל אליה, שהיא הדבר המשובח והיקר שבכבש - מתחבא בעלייה. מדוע? כי מהיכן באה לו האליה? מן החריגות, מן המינוס בבנק, מהלוואות שנטל מאנשים. דופקים בדלת בעלי החוב, והוא נאלץ להתחבא בעלייה. אתה חי על סטייל - אכל אליתא, טשא בעליתא. לעומתו, מי שאוכל קקולי, מיני ירקות זולים, שלא נטל בשבילם הלוואות ולא שבר תוכניות חיסכון - יכול לישון על אשפות העיר, אינו מוטרד, איש לא יבוא להעירו ולתבוע ממנו; אינו צריך להסתגר בביתו ולנעול את הדלת, אלא יכול לישון גם בחוץ, גם בגינה, ואיש לא יטריד מנוחתו.
וזהו שאומר בדרך צחות: "המה יניעון לאכול" - כשאדם מחפש כל העת לשדרג את אכילתו, הוא כל הזמן בתנועה. יש אנשים שכל תקופה עוברים דירה, מפני הנושים ומפני הרודפים; וכל זה - "לאכול". אבל "אם לא ישבעו" - אם אינך מחפש רק להשביע עצמך ולרדוף אחר התאוות, "וילינו" - תוכל ללכת לישון בשלווה ובשקט, בלי הטרדות ובלי הפרעות, ואינך צריך לנוע ממקום למקום.
וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי׃
רש"י מפרש: כשאימלט מהם, לבוקר אשיר עוזך - אשיר ואזמר על העוז והכוח שהצלת אותי בו. הרד"ק מבאר: כשתראה לי את עוזך, ובמה יבוא לידי ביטוי? שתנקום מן האויבים הרודפים אותי - אז אשיר עוזך; "וארנן לבוקר חסדך" - בכל בוקר ובוקר ארנן על החסד שעשית עמדי, באופן תמידי. והשירה היא על שהיית משגב לי ומנוס ביום צר לי, שהצלתני והיית לי מנוס - דרך שאליה אני נס, אל ריבונו של עולם, ביום שהיה צר לי.
המלבי"ם מפרש: "ואני אשיר עוזך" - אקום בלילה ואשיר עוזך כל הלילה, "וארנן לבוקר חסדך" - ובבוקר אמשיך וארנן על חסדך, על שהיית משגב לי ומנוס ביום צרה, שעזרת לי לנוס ולברוח.
עֻזִּי אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה, כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי אֱלֹהֵי חַסְדִּי׃
רש"י מפרש: אליך, שאתה עוזי, אזמרה - לך אני מודה ושר ומשבח. הרד"ק מבאר שהפסוק מכוון כנגד מה שאמר בפסוק י': "עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה" - עוזו של שאול, ולכן אני שומר ומייחל אליך. ועתה במקום "עוזו" אומר "עוזי", ובמקום "אשמורה" אומר "אזמרה". בזמן הצרה היה "אשמורה" - אני מצפה וממתין לישועה; ועתה, בעת המרחב והתשועה, זה הזמן שאזמר ואשיר לך, שאתה אלוהיי משגבי, אלוהי חסדי, שופט ויכול, שלקחת משפטי מהם. נמצא שמה שהיה אז בגדר תפילה - ריבונו של עולם, אני מייחל שתצילני מעוזו של שאול - נעשה עתה, לאחר ההצלה, "עוזי", העוז שלי, וממילא כבר אין "אשמורה" וממתין אלא "אליך אזמרה", כי אלוהים משגבי אלוהי חסדי.
המלבי"ם הולך באותו קו, אלא שלשיטתו שם פירש "עוזו אליך אשמורה" באופן אחר: הקדוש ברוך הוא הבטיח לדוד את עוזו של שאול - המלכות, השררה והכוח להילחם מלחמות ישראל - ואמר לו: אליך אשמורה, שמור הוא לך, אתה תהיה המלך ואת העוז הזה תקבל. ועל כך אומר דוד כאן: כשאותו עוז יהיה "עוזי", כשאגיע למלוכה - "אליך אזמרה", אשיר ואזמר לך ריבונו של עולם, כי אלוהים משגבי, מצד שהוא אלוהי חסדי; שהמלוכה ניתנה לו מצד החסד, כמו שביאר המלבי"ם בכמה מקומות, ועל כן על זה אשיר ואשבח ואזמר.
בחלק זה של הפרק מתגלה תפילתו המיוחדת של דוד: לא שיאבדו רודפיו ברגע אחד, אלא שה' יקדים ויצילנו בלא שייאלץ להרוג אותם, ושהם יורדו מגדולתם ומנכסיהם - עונש שאינו נשכח, שעל ידו יזכרו הכול מי היה הנרדף ומי היו הרודפים, ושמתוך פיהם ומתוך גאוותם הם נלכדו. הכליה ההדרגתית "בחמה" נועדה שתיכר בה יד ה' ולא תיראה כדרך הטבע, ומתוכה יידעו לאפסי ארץ כי אלוקים מושל ביעקב בהשגחה פרטית וצמודה, ש"רק אתכם ידעתי" - ומתוך אותה קרבה גם "על כן אפקוד עליכם". ומכאן מוסר לדורות: מי שרודף אחר האכילה והתאוות נע ואינו מוצא מנוח, ומי שמסתפק במועט לן בשלווה. ודוד חותם: מה שהיה בעת הצרה "עוזו אליך אשמורה" - ציפייה וייחול - נעשה בעת התשועה "עוזי אליך אזמרה", כי אלוהים משגבי אלוהי חסדי.