לפנינו החלק האחרון של מזמור נ"ח - תפילתו של דוד המלך על הרשעים המטים משפט ומדברים לשון הרע. בפסוקים שלפנינו הוא מבקש שכוחם יימס, שחיציהם לא יפגעו, ושהפורענות תבוא עליהם בפתאומיות - ומתוך כך יכירו הבריות שיש דין ויש דיין בארץ. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את דברי רש"י, הרד"ק, האלשיך הקדוש והמלבי"ם.
יִמָּאֲסוּ כְמוֹ מַיִם יִתְהַלְּכוּ לָמוֹ יִדְרֹךְ חִצָּו כְּמוֹ יִתְמֹלָלוּ׃ (ח)
רש"י מסביר שיש כאן שני דברים. האחד: "ימאסו" - לעצמם, שיהיו נמאסים בעיני עצמם מרוב דאגה. והשני: "כמו מים יתהלכו למו" - שיהיו כאדם ההולך בתוך המים, שאינו יכול ללכת כראוי; בקושי הוא פוסע, ואם יש שם גם בוץ - רגליו שוקעות. וכמו שכתוב ביחזקאל "כל ברכים תלכנה מים", שמרוב דמעות הברכיים הולכות בתוך המים. "ידרך חציו כמו יתמוללו" - הקדוש ברוך הוא ידרוך את חיציו כנגדם, כדי שיתמוללו ויתפרקו.
הרד"ק מסביר אחרת: "ימאסו" אינו מלשון מיאוס, אלא כמו "ימסֻסו", והאל"ף באה במקום אות הכפל (במקום שתי סמ"כין נכתבה אל"ף), כמו "וימס לב העם ויהי למים". כלומר, כל מעשיהם יתבטלו ויימסו כמים. "ידרך חציו" - כל אחד מהם כשידרוך את חיציו כדי לירות. דריכת החץ היא מתיחת המיתר בקשת, וזה כמו שאנחנו אומרים היום "דרך את נשקו" - הכין אותו לפעולה. והחיצים הללו יתמוללו.
ומהם החיצים? הדיבורים הרעים שלהם. הקשת נמשלה לפה, שממנו יוצאים החיצים, והרי הדיבור הרע נחשב כחיצים היוצאים מפי האדם. ולכן הגמרא אומרת שלשון הרע היא כחץ, משני היבטים: האחד - ירית פה ופגעת שם, אדם מדבר כאן וזה יכול לפגוע במישהו באוסטרליה. והשני - רגע אחרי ששחררת את החץ אין דרך חזרה. דיברת לשון הרע, לך עכשיו תשכנע שמה שאמרת אינו נכון - זה כבר יצא וכבר פעל את פעולתו. ולכן מבקש דוד: הרשעים הללו דורכים את חיציהם כנגדי, ואתה ה' תדאג שיהיו כעשב שמתמולל ונופל ויבש.
נמצא שלפי רש"י הקדוש ברוך הוא הוא הדורך את חיציו כנגדם ואז הם יתמוללו, ואילו לפי הרד"ק הרשע הוא הדורך את חיציו עליי - והחיצים עצמם יתמוללו.
המלבי"ם הולך בקו של הרד"ק, ש"ימאסו" הוא מלשון נמס. והוא מוסיף ביאור נפלא ב"כמו מים יתהלכו למו": המים, כשהם מרוכזים, הם מסוכנים מאוד - צונאמי גורם נזק עצום. אבל כשהם נפרדים לטיפות, הנזק שלהם מועט. אילו היה מישהו מוריד עלינו זרם אחד של גשם, מי היה מתקיים? אלא שהקדוש ברוך הוא נותן את זה בטיפות. וזו הבקשה: שיימסו כמים, אבל לא מים הבאים בבת אחת, אלא "יתהלכו למו" - מים שכל אחד מהם הולך לעצמו, כטיפות.
וכן ב"כמו יתמוללו": מולל פירושו שקטפו את ראש הדבר ומוללו אותו. כך ראש החץ ייקטף מהם ויתייבש, ועל ידי כן לא יוכלו לפגוע בי. אלא שהמלבי"ם מוסיף דיוק: למה נקט דווקא לשון "יתמוללו", ולא "ייכרתו" וכדומה? אלא שהלשון היא גם מלשון "ממלל" - דיבור. כאשר ידרוך את חיציו, יהיה הדבר דומה כאילו החיצים ממללים ומדברים, ומה הם אומרים? "כמו שבלול תמס יהלוך" - על ידי שדרך את חיציו הוא עצמו ייכרת. וכך מתחבר הפסוק לפסוק הבא: החיצים כביכול ממללים ואומרים שלא יישאר ממנו מאומה.
כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ׃ (ט)
"שבלול" - רש"י מביא שיש פותרים "לימצא" בלעז, שהוא חילזון, מה שהילדים קוראים שבלולים. ויש פותרים שהוא כמו שיבולת מים, מלשון גל, והוא מלשון "יימל ויתמולל". בין כך ובין כך: כמו שהגל עובר או כמו שהחילזון מתבטל מן העולם, כך יהיה בהם. "תמס" - רש"י אומר שהוא מלשון נמס. ובאמת יש שבלולים בלי בית, הנקראים חשופיות, וכששמים עליהם מלח הם נמסים; וכשרוצים להרחיקם מארון כלשהו שמים שם מלח והם נמסים. כך גם הרשעים לא יישאר להם קיום.
"נפל אשת" - רש"י אומר שהכוונה "טלפה" בלעז, והמפרשים מבארים שהוא כמו חפרפרת או חולד, ששניהם עיוורים. וזהו "בל חזו שמש" - שאינם רואים את השמש מפני שהם עיוורים, וכך מתרגמים חז"ל "אשותא". ומאידך מביא רש"י פירוש נוסף: "נפל אשת" כמו נפל עובר מאישה. ואומר הרד"ק שלפי זה "בל חזו שמש" חוזר על שניהם: גם החפרפרת או החולד לא ראו אור שמש מחמת עיוורונם, וגם הוולד שנפל בטרם זמנו לא ראה אור שמש, שהרי מת עוד בטרם נולד. וכמו הביטוי הדומה באיוב: "כעוללים לא ראו אור" - עוללים שמתו בעת לידתם ולא ראו אור.
המלבי"ם מפרש את השבלול כחילזון, בכיוון של רש"י, ומוסיף: כשנוגעים בו יוצאת ממנו ליחה, והדרך שהוא הולך בה היא על ידי ריבוי הליחה, שבה הוא מורח את המשטח ומחליק ומתקדם. וזהו "תמס יהלוך" - שעל ידי הליחה הנמסה ממנו הוא מתהלך; מכוח מה שהוא ממיס מעצמו הוא הולך. ואחר כך יהיו דומים ל"נפל אשת", שהוא שרץ שתום עין, שייפלו כמותו שאינו רואה את אור השמש.
בְּטֶרֶם יָבִינוּ סִּירֹתֵכֶם אָטָד כְּמוֹ חַי כְּמוֹ חָרוֹן יִשְׂעָרֶנּוּ׃ (י)
רש"י מפרש ש"סירה" היא קוץ. "בטרם יבינו סירותיכם אטד" - עוד לפני שהקוצים שלכם יבינו ויהיו אטדים. וודאי שאין הקוץ מבין כלום, אלא זה לשון מושאל: בטרם יתבגרו, שמן הסירות שהן קוצים רכים יהיו אטדים שהם קוצים גדולים. כלומר, עוד לפני שהרשעים הללו יהפכו מקוצים קטנים לקוצים גדולים - "כמו חי כמו חרון ישערנו": "חי" בחיות ובחוזק, "חרון" בכעס, שישערם הקדוש ברוך הוא ויפיצם ברוח סערה.
הרד"ק מפרש "סירותיכם" לא במובן קוצים אלא במובן כלים, כמו שכתוב בשמות כ"ז "ועשית סירותיו", וכמו שכתוב בנביא שהסירות שבירושלים יהיו קודש לה' - שהכוונה לדודים ולכלים. ואגב, מעניין שאף מפרש אינו מסביר "סירות" במובן שאנחנו קוראים היום סירה, סירות ואוניות.
ולפי זה מסביר הרד"ק שהפסוק נאמר בדרך משל, שאובדנם מן העולם יהיה מהיר מאוד: עוד לפני שהסירות, הם הדודים והכלים, ירגישו את האטד - שהקוצים הם שמבעירים תחת הדוד ומבשלים את הבשר שבתוכו - כבר "כמו חי כמו חרון ישערנו". כמו שהבשר עדיין חי ולא התבשל, ועדיין לא הספיק הסיר לחוש בקוצים הבוערים תחתיו, כך יבוא חרון ה' עליהם באופן פתאומי כשהם עדיין בשלווה ובמנוחה, ורוח סערה תפיץ אותם ברגע אחד.
ביאור שני מביא הרד"ק בקו של רש"י, ואין צורך לחזור עליו; רק נזכיר שלפי הרד"ק "יבינו" אינו מלשון תבונה אלא מלשון "יפריחו", ומקורו בתוספתא: "השאה והאזוב משיבינו" - כלומר משיפרחו. ואם כן: בטרם יפריחו הקוצים שלכם להיות אטדים גדולים.
האלשיך הקדוש תמה אף הוא: "הלא כמו זר נחשב לייחס אל הסיר תבונה" - מה יש לסיר להבין, בין אם תפרשנו כקדרה ובין אם תפרשנו כקוץ? ומבאר ביאור נפלא ומתוק. דוד המלך כועס כאן על האנשים ששמעו מאבנר את התירוץ הדל שלו. דוד הראה "הנה כנף מעיל שאול בידי", ואבנר השיב: לא, זה נקרע לו מן הסירה, מן הקוץ, ודוד אסף את זה בדרך ועכשיו הוא מספר סיפורים. על השומעים הקונים את הסיפור הזה זועק דוד: תבינו עד כמה הדיבור הזה גרוע וחסר היגיון.
וכך הוא אומר להם: "בטרם יבינו" - האם אתם השומעים עדיין לא התבגרתם ואינכם מבינים עד כמה דבריו של אבנר חסרי פשר? "סירותיכם אטד כמו חי" - האם סירה ואטד, שהם קוץ, קורעים דבר כמו איש חי? כשאדם חי לוקח וקורע בחרב וכדומה, החיתוך ישר; ואילו הקוץ קורע בצורה של השחתה, שניכר בה בבירור שנקרעה על ידי קוץ. ואני הראיתי לכם את כנף המעיל כשהוא גזור וחתוך ישר.
ואם תאמרו שיכול היה אבנר לטעון שדוד לקח את הקרע וגזר אותו יפה מהצדדים ועכשיו מראה לנו - התירוץ הזה קלוש עד מאוד, שהרי אם נחתך, יבדקו בכנף מעילו של שאול ויראו אם הוא חתוך שם או קרוע. ומתוך כך תוכלו לדעת שמה שאמרתי נכון. "כמו חרון" - כך היה צריך להיות קרוע מעילו של שאול, כמו אדם הקורע בחרון קריעה שאינה ישרה, ולא כפי שהוא חתוך עכשיו. נפלא מאוד.
המלבי"ם אף הוא הולך בקו הרד"ק: האטד הוא קוץ והסירות הן הדודים וכלי הבישול. ואל תתפלא שבפסוק אחד מופיעות שתי משמעויות, שהרי אנו מוצאים לשון נופל על לשון: "ככל הסירים תחת הסיר" - ככל הקוצים תחת הסיר שבו מתבשל הבשר. פעם אחת "סיר" במובן כלי בישול, ופעם במובן קוץ.
וכך הוא מפרש: כאשר הבשר מתחיל להתבשל, הסיר מרגיש שיש תחתיו אטד בוער המלהט ומחמם אותו, וזהו "יבין" - ירגיש ויחוש. אבל עוד בטרם יבין הסיר את האטד, כלומר עוד לפני שהספיק להתחמם כראוי והבשר עדיין חי ולא התבשל, אף על פי כן "כמו חרון ישערנו": הסיר כמו יסער ויפיץ את הבשר וישליך אותו מתוכו כאילו נחרך ונשרף. "חרון" הוא לשון אש ושריפה, כמו "חרבו הנהרים" ועוד מקורות שמשמעותם שריפה.
ומה בא המשל ללמד? אומר המלבי"ם: כשהפורענות מגיעה בזמנה, זה כמו בישול איטי - לאט לאט הולך ומתבשל עד שמגיעה הפורענות. אבל כאן הפורענות באה לפני זמנה: "כמו חי", הבשר עדיין חי, התהליך עדיין לא הושלם, ועם כל זה ברגע אחד זורקים אותו כאילו הוא שרוף. זו המליצה - שהפורענות תבוא עליהם ברגע אחד. עוד לא התחיל להתחמם, וכבר נשרף וכבר משליכים אותו מן הסיר.
יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע׃ (יא)
האבן עזרא אומר שפסוק זה מכוון כנגד מה שפתח בו המזמור: "אֻמנם אלם צדק תדברון" - הצדיק נאלם ונשתתק, וכאן "ישמח צדיק", שעכשיו הוא רואה נקם. ומתי? אומר הרד"ק: כאשר יבוא חרון ה' על הרשעים - אז ישמח הצדיק.
האלשיך הקדוש מסביר שיש כאן פנייה של הקדוש ברוך הוא לדוד המלך: הרי אתה, דוד, חסת עליהם ולא ביקשת שה' ימיתם. מה ביקשת? "אלהים הרס שנימו בפימו" - שיעקור להם את השיניים, במילים פשוטות: הם מדברים לשון הרע, הרוס את שיניהם. אבל מיתתם לא ביקשת. ורוח הקודש כביכול קובלת כנגדו ואומרת: היה נכון יותר שתבקש נקם ממש, שמי שעושה רע ימות. ואז "פעמיו ירחץ בדם הרשע" - "פעמיו" הן הפסיעות, אותן פסיעות שאינן טובות, שאותן ירחץ הצדיק בדם הרשע. כלומר מיתתו של הרשע תביא את הצדיק להתקדש יותר ולהתקרב לריבונו של עולם, בראותו שעושי הרשע מתו.
ולפי זה: נכון יותר היה לך, דוד, לבקש שה' יראה נקם ויהרוג את הרשעים, ועל ידי כך יוכל הצדיק לרחוץ פעמיו - לרחוץ את רגליו, כלומר לקדש את עצמו ולהתעלות מכוח דם הרשע. כשהוא רואה דם הרשע נשפך, הדבר מביאו להכיר ביד ה' ובנקמת ה', וכמו שחז"ל אומרים על "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע", שכאשר ה' עושה נקמה ברשעים מתגדל ומתקדש שמו בעולם. וכן "והתגדלתי והתקדשתי לעיני גוים רבים" - מתי? כשיעשה ה' את הפורענות בגוג. נמצא שהנקמה היא גם רחיצה לצדיק על פעמיו, על מה שעשה שלא כהוגן, שעל ידה יתקרב יותר לה' יתברך.
המלבי"ם מפרש כדרכו במקומות רבים, שהנקם מתואר כאן כמין דמות וישות חיה: הצדיק שמח כשהוא רואה את הנקם יוצא לפעול כנגד הרשע. ואחר שהנקם ייפרע מן הרשע, "פעמיו ירחץ בדם הרשע" - וזה חוזר על הנקם עצמו: לא די שייפרע ממנו, אלא גם ירחץ את רגליו בדמו, כמי שהכניע את יריבו והלה מתבוסס בדמו ורגליו רוחצות בתוכו. כלומר ההכרעה תהיה מוחלטת - אובדן טוטאלי.
ומוסיף המלבי"ם דיוק: למה נאמר "חזה נקם" ולא "ראה נקם"? לפי ההבדל שביאר במקומות אחרים: "ראה" הוא תמיד ראיית העין, ואילו "חזה" הוא חזון הלב. "אשר חזה ישעיהו בן אמוץ" - וכי ראה בעיניו? זה חזון, חזון הלב. וכן "במחזה", שה' נגלה לאברהם במחזה - ראייה רוחנית ולא דבר מגושם. תמיד לשון חזייה היא במובן הרוחני. וכאן, כיוון שהנקם אינו דמות פיזית אלא ישות מופשטת ורוחנית ההולכת ונפרעת, נאמר בו "חזה" ולא "ראה".
וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ׃ (יב)
רש"י מפרש שאז יאמרו הבריות: ודאי שיש פרי, יש תשלום שכר לצדיקים - הנה ה' נקם מן הרשעים. וכפי שהסברנו, כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשעים מתגדל שמו; שהרי כל עוד הרשע עושה ככל העולה על רוחו ואין מי שעוצר אותו, אנשים שואלים שאלות: איפה ריבונו של עולם? למה אינו נפרע ממנו? אבל כשייפרעו מן הרשע, יאמרו הכול "אך פרי לצדיק" - הנה ה' משלם שכרם של צדיקים. ולכן נאמר "יש אלהים שֹׁפטים בארץ": "אלהים" כאן במובן דיין ושופט, כמו "עד האלהים יבא דבר שניהם". ו"שופטים בארץ" - שאין הוא עושה משפט רק לאחר מאה ועשרים, אלא גם בארץ הקדוש ברוך הוא עושה משפט.
האלשיך הקדוש ממשיך בקו שפתח בו בפסוק הקודם, שהפסוק נאמר כקובלנת רוח הקודש כלפי דוד: ראוי היה לך לבקש שתחזה נקם ושימות עושה הרע, ולא רק שיפרק ה' את שיניהם. ולפי זה "ויאמר" חוזר על הנקם - אותה ישות שהתייחסו אליה כדמות: הנקם יאמר לצדיק ולאנשים העומדים שם. "אדם" - כדברי המלבי"ם, זה כשם קריאה, שהנקם פונה ואומר: אתה, אדם, ראה "אך פרי לצדיק", ראה שיש שכר טוב לצדיק. כך יאמר הנקם לאחר שייפרע מן הרשע: התבונן וראה, "יש אלהים שופטים בארץ", שהנה אלו שעשו רע - אני נשלחתי לחסלם. ומתוך שתראה את עונשו של הרשע, תבין כיצד הקדוש ברוך הוא רב את ריבו של הצדיק ונפרע מן הרשע על מעשיו הרעים, ומתוך כך יבינו שיש מי שמשגיח כאן בעולם הזה להיפרע מן הרשע.
לסיום נזכיר פרפרת קטנה מהרב מזוז. "אך פרי לצדיק" - ראשי תיבות אפ"ל, תפוח. והוא רומז למה שכתב הבן איש חי, שכל הפירות שורשם במלכות, כלומר מקור יניקתם וחיותם הוא מן המלכות, מן הנוקבא; ורק התפוח מקורו מן הדכורא, שהיא בחינת התפארת, זעיר אנפין. ו"צדיק" הוא בחינת יסוד, שהיא בחינת דכורא. וזהו "אך פרי לצדיק" - לצדיק, בחינת יסוד ודכורא, יש רק פרי אחד, ומהו? אפ"ל, התפוח, הפרי היחיד שהוא מבחינת הדכורא, וכל שאר הפירות מבחינת הנוקבא.
ועוד הוא מוסיף בהמשך הפסוק: "אך יש אלהים שופטים בארץ" - רמז למתי אוכלים את האפל הזה. אוכלים אותו בראש השנה, שהוא היום שבו יוצא ה' לשפוט את הארץ, "יש אלהים שופטים בארץ". וכך הוא כותב שנתחדש לו בליל ראש השנה תשנ"ח.
בחלק זה של המזמור מתפלל דוד שכוח הרשעים יימס כמים הנפרדים לטיפות ושחיציהם יתמוללו ולא יפגעו, עד שייכרתו כשבלול הנמס בהילוכו וכנפל שלא חזה שמש. הפורענות תבוא עליהם בפתאומיות גמורה - כסיר המשליך מתוכו את הבשר עוד בטרם חש באטד הבוער תחתיו. ואז ישמח הצדיק בראותו את הנקם יוצא לפעול הכרעה מוחלטת, והבריות יכריזו: "אך פרי לצדיק, אך יש אלהים שופטים בארץ" - יש שכר לצדיקים ויש מי שמשגיח ונפרע מן הרשעים כבר כאן בעולם הזה.