לַמְנַצֵּחַ אַל־תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בִּשְׁלֹחַ שָׁאוּל וַיִּשְׁמְרוּ אֶת־הַבַּיִת לַהֲמִיתוֹ׃
רש"י מפרש ש"אל תשחת" הוא שמו של המזמור, על שם שדוד היה קרוב למות ולהיות נשחת - נשחת מלשון השחתה ולא מלשון שחיטה - והוא מבקש רחמים על הדבר. ו"וישמרו את הבית" - זה היה באותו מעמד שבו אמרה מיכל לשלוחי שאול "חולה הוא", והבריחה את דוד בלילה.
כדי לקבל רקע למאורעות, נעיין בשמואל א' פרק י"ט: "וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו בבקר, ותגד לדוד מיכל אשתו לאמר: אם אינך ממלט את נפשך הלילה, מחר אתה מומת. ותורד מיכל את דוד בעד החלון, וילך ויברח וימלט. ותקח מיכל את התרפים ותשם אל המטה, ואת כביר העזים שמה מראשתיו ותכס בבגד" - היא שמה במיטה דמויות שייראו כאדם השוכב שם. "וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד ותאמר חלה הוא. וישלח שאול את המלאכים לראות את דוד לאמר: העלו אתו במטה אלי להמתו" - אין הוא מסתפק בכך שהוא חולה, אלא תביאו אותו חולה. "ויבאו המלאכים והנה התרפים אל המטה וכביר העזים מראשתיו" - אותם מלאכים שראו קודם חולה שוכב במיטה, כשבאו להקים אותו התברר להם שאין זה דוד ואין אלו שערות אדמוני, אלא כביר עיזים ותרפים.
וממשיך הכתוב: "ויאמר שאול אל מיכל: למה ככה רמיתני ותשלחי את איבי וימלט? ותאמר מיכל אל שאול: הוא אמר אלי שלחיני למה אמיתך" - כלומר, הוא איים על חיי, אבא, ולא הייתה לי ברירה. "ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל הרמתה ויגד לו את כל אשר עשה לו שאול, וילך הוא ושמואל וישבו בניות". שאול שלח שליחים לתפוס את דוד, והשליחים נתחברו אל להקת הנביאים והתנבאו; וכך כמה פעמים, עד שהלך שאול בעצמו וגם הוא קיבל נבואה, "ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא ויפל ערם כל היום ההוא וכל הלילה, על כן יאמרו הגם שאול בנביאים".
נמצא שכותרת המזמור היא בקשת רחמים: ריבונו של עולם, אל תשחית אותי. ומתי? "בשלוח שאול וישמרו את הבית להמיתו" - כשנשלחו השליחים להמית את דוד.
האלשיך הקדוש שואל: מהו "אל תשחת"? הרי שאול היה בעל בחירה, והקדוש ברוך הוא לא מנע ממנו את בחירתו. וכבר הסברנו בעבר שיש בזה מחלוקת גדולה: האם יש כוח ביד בעל בחירה לעשות היפך רצון השם, כלומר האם הקדוש ברוך הוא מתערב בבחירה החופשית או לא. יש דעות בראשונים - כגון הרד"ק והאור החיים הקדוש - שבעל בחירה יכול לעשות לאדם דבר שלא נגזר עליו, וזה מעצם הבחירה החופשית. ויש אומרים שגם בעל בחירה אינו יכול להזיק לאדם אם לא נגזר עליו, וזו הדעה המקובלת לנו מהגר"א.
וכאן אנו רואים דבר נפלא: שאול ביקש לשמור את הבית כדי להמיתו בבוקר. אילו היה מבקש להמיתו מיד - היה דוד מומת. אבל משום שביקש לשמור את הבית, הרגישה מיכל, ומכוח זה מילטה את דוד דרך החלון. התבונן וראה השגחה פרטית: מצד אחד בחירת שאול לא נמנעה, ומצד שני מיתתו של דוד כן נמנעה. על כך דוד מודה להשם, שהקדוש ברוך הוא הצליח לשבור את החנית ולשמור את החבית ואת יינה - לא התערב בבחירתו החופשית של שאול, ובכל זאת דאג שדוד יימלט.
המלבי"ם מחלק את המזמור לשלושה חלקים. בתחילה דוד מתאר את המציאות שהייתה קודם לכן, כשישב לפני שאול כמנגן המנגן, ושאול לקח את החנית פעם ופעמיים והשליך עליו, וכפסע היה בינו לבין המוות והקדוש ברוך הוא הצילו - וזה עד פסוק ז'. לאחר מכן הוא מתאר את ההצלה שהייתה על ידי מיכל בת שאול, כשנמלט מן הבית. והחלק האחרון, מפסוק ט"ו, שבו הוא מקלל את אויביו.
הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי אֱלֹהָי מִמִּתְקוֹמְמַי תְּשַׂגְּבֵנִי׃
"תשגבני" - תשים אותי במקום רם ונשגב, שלא יוכלו להגיע אליי. ומה ההבדל בין "אויבי" ל"מתקוממי"? מסביר המלבי"ם: אויבי הם אלה שדורשים את רעתי בלב, השנאה טמונה בליבם. מתקוממי הם אלה שאינם מסתפקים בכך אלא קמים עליי בפועל. ועל שניהם אני מבקש שתעזור לי להתגבר.
הַצִּילֵנִי מִפֹּעֲלֵי אָוֶן וּמֵאַנְשֵׁי דָמִים הוֹשִׁיעֵנִי׃
מסביר הרד"ק: פועלי אוון הם האורבים, אלה שחיפשו והמתינו שדוד יצא מן הבית. ו"אנשי דמים" הם נקראים על שם שביקשו להמיתו ולשפוך דמו. ולמה "דמים" בלשון רבים? מבאר האלשיך הקדוש: דמו ודם זרעיותיו, שהרי ברגע שיהרוג את דוד גם הצאצאים שהיה עתיד להוליד לא ייוולדו ולא יבואו לעולם. וזה כעין מה שנאמר אצל קין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" - ולא "דם אחיך" - דמו ודם זרעיותיו.
המלבי"ם מבאר: "הצילני מפועלי אוון" הוא כנגד האויבים המצירים לדוד בצנעה, אותם שאמרנו שהאיבה בליבם, והם המדברים עליו לשון הרע ואינם רודפים אותו בפועל. "ומאנשי דמים הושיעני" - אלו המתקוממים שהזכיר, הרוצים לרוצחו. ומדייק המלבי"ם בלשונות: ישועה שייכת בזמן מלחמה, בעת הקרב, שאז האדם זקוק לישועה; ואילו הצלה נאמרת על מי שחורש רעה בצנעה, שמבקש אדם שלא יצליח להוציא זממו אל הפועל.
כִּי הִנֵּה אָרְבוּ לְנַפְשִׁי יָגוּרוּ עָלַי עַזִּים לֹא־פִשְׁעִי וְלֹא־חַטָּאתִי יְהֹוָה׃
"ארבו לנפשי" מובן, אך מהו "יגורו עלי"? רש"י מפרש "יגורו עלי - לנוס בביתי לשומרני", ולכאורה אין הלשון מובנת. וכשמעיינים בנוסחאות המדויקות (וכך דרכי, שכאשר אני רואה לשון תמוה ברש"י אני פותח במהדורת "הכתר", שהוציאו שם את מקורות רש"י והרד"ק בדיוק רב, ולא פעם מתיישב הכל), מתברר שאין זה "לנוס" אלא "לנים" - האותיות דומות מאוד, הי' התארכה ונעשתה ו', והמ' ברש"י דומה לס' בהבדל של צ'ופצ'יק. והכוונה: הם לנים בביתי לשומרני - ישנים אצלי בבית על הפתח כדי לשמור אותי ולהמתין שאצא.
דרך אגב, אף שבאמת רש"י עצמו לא כתב ב"כתב רש"י": כתב זה הוא הכתיבה הספרדית, והמדפיסים ומסדרי החומשים בחרו בו כדי ליצור בידול בין כתב החומש לכתב הפירוש, ומכאן נקרא שמו "כתב רש"י". מי שראה את כתיבתו של הרב כדורי למשל, זו הכתיבה הספרדית, זה כתב רש"י.
ומהו "יגורו"? יש מפרשים מלשון אסיפה והתקבצות, כמו הזרע במגורה - מקום שבו הוא נקבץ; וכמו "לא תגורו מפני איש", שדרשו חז"ל שלא תאסוף דבריך מפני איש, שאתה רוצה לומר דבר ומתוך פחד אתה אוגר את דבריך, כלשון "אוגר בקיץ בן משכיל" - אוסף. ולפי זה "יגורו עלי עזים" - יתאספו ויתקבצו. ויש מפרשים מלשון מגורים, וזה נראה כיוונו של רש"י: הם לנים בביתי, גרים שם וישכנו סביב הבית כדי לשומרני.
"לא פשעי ולא חטאתי ה'" - מבאר הרד"ק: אין הם אורבים עליי בגלל פשע או חטא שעשיתי, שהרי לא פשעתי ולא חטאתי כנגדם מאומה. ומהו "ה'" בסוף הפסוק? זו לשון קריאה, כביכול הוא צועק: ריבונו של עולם! לא פשעתי ולא חטאתי.
והמלבי"ם מסביר: מה שארבו לנפשי ומה שיתקבצו עליי - הגורם הוא שהם "עזים", זה נובע מעזותם. לא פשעי ולא חטאתי הם הרודפים אותי, כמו שנאמר "תייסרך רעתך", שמה שרודף את האדם הם פשעיו וחטאיו; אלא מה שאורב ומייסר אותי היא עזותם, ונמצא שהם אורבים כנגדי שלא כדין ולא משום שמגיע לי. ומדייק המלבי"ם שהחטא קל מן הפשע, ולכן אמר תחילה "לא פשעי" - אין בי פשע, ואף לא חטא קל - "ולא חטאתי".
המעם לועז מביא בשם הרב מקרדו ביאור נוסף: דוד המלך בא להתנצל - מהיכן התחילה כל השנאה הזאת? מ"הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" שאמרו הנשים המשחקות. אומר דוד: לא פשעי ולא חטאתי - לא אני פשעתי וחטאתי בדבר שבגללו התעוררה קנאת שאול; הנשים המשחקות גרמו לכך, ואני לא עשיתי כאן מאומה. הפשע והחטא הזה אינם תלויים בי.
בְּלִי־עָוֺן יְרֻצוּן וְיִכּוֹנָנוּ עוּרָה לִקְרָאתִי וּרְאֵה׃
מסביר הרד"ק: לא פשעתי ולא חטאתי להם, והם רצים ורודפים אחריי ומכינים את עצמם כדי לתפסני - זהו "ירוצון ויכוננו", כמו ויתכוננו; וכלשון רש"י: מזמנים את עצמם להרוג. ועל כן "עורה לקראתי וראה" - תתעורר לקראתי להצילני מידם, ותראה ריבונו של עולם את מעשיהם הרעים ואת צדקתי, ותציל אותי מהם.
והמלבי"ם מוסיף: אף שאין כאן פשע וחטא, נדמה להם שהם רצים ומתכוננים "בלי עוון" - הם רודפים אותי וסבורים שאין בזה שום עוון. ומי סבור כך? מי שבטוח שמעשיו נכונים: מצווה להרוג את דוד, ויש כאן שליחות מאת המלך ומצווה לשמוע בקולו. לכן אין להם שום ייסורי מצפון, ובלי עוון הם רודפים אחריי להורגני.
ולכן "עורה לקראתי". ומהו "לקראתי"? מבאר המלבי"ם ש"לקראת" פירושו ממול. ומי היה ממול דוד? כשדוד ניגן, שאול ישב מולו. אומר דוד: ריבונו של עולם, שב שם לקראתי, ממולי, ועצור את שאול שלא ישליך עליי את החנית ולא יפגע בי. וזה כפי שאמרנו, שלדעת המלבי"ם החלק הראשון של המזמור עוסק בשלב שבו דוד עמד מול שאול בשעת הניגון, ושאול השליך עליו את החנית להמיתו.
וְאַתָּה יְהֹוָה־אֱלֹהִים צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָקִיצָה לִפְקֹד כָּל־הַגּוֹיִם אַל־תָּחֹן כָּל־בֹּגְדֵי אָוֶן סֶלָה׃
אומר הרד"ק: פסוק זה אינו נקשר לא לפניו ולא לאחריו, אלא אם כן נפרשנו לעתיד. ובאמת זה דבר פלא: דוד מתאר את רדיפת שאול, ששולח לשמור את ביתו ומשליך עליו חנית - ומה פתאום נכנסו כאן הגויים? וכי שאול גוי הוא? לכן מפרש הרד"ק שהדברים אמורים לעתיד לבוא. דוד רואה שרודפים אותו בלא חטא ובלא עוון, ואין שופט שיעצור בעד שאול, ואין מי שיוכיחו ויאמר לו שאין זה כהוגן - חוץ מיונתן רעהו. וכי מי ירצה להסתבך עם המלך? כולם מחניפים לשאול, מבקשים למצוא חן בעיניו ומאשרים את מעשיו.
על כן אומר דוד: אני רואה שדור זה לא יהיה זכאי, והדבר יהיה רק לעתיד לבוא, כשיצרוף השם את הכסף ויזקק את רשעי ישראל. היום הקדוש ברוך הוא מאריך אף לרשעים, כביכול ישן ואינו רואה את מעשיהם הרעים, ולכן מבקש "הקיצה לפקוד כל הגוים" - תתעורר לפקוד את כל הגויים לעתיד לבוא, כשיהיה "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", והקדוש ברוך הוא ייפרע מכל האומות על כל מה שעשו לנו. ואגב כך יכלו גם רשעי ישראל, ולא יישארו אלא אחד מעיר ושניים ממשפחה, אותם שהיו בגדר עובדי השם, "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו". רק אז לא יהיו עוד בוגדי אוון ויתוקן עולם במלכות שדי; ועל כן "אל תחון כל בוגדי אוון סלה" - אל תיתן חנינה לבוגדים ולעושי האוון, שאוון הוא רשע, אלא תדון אותם כמעשיהם.
והמלבי"ם מבאר באופן אחר: דוד כבר החליט בליבו לברוח. עד עתה היה שר צבאות ישראל, אך כעת הבין שהחיבור עם שאול מסוכן מאוד - אתה יושב ומנגן לפניו, ולפתע אתה עלול למצוא את עצמך, ליתר דיוק לא למצוא את עצמך עוד. ואדרבה, עצם היותו שר הצבא שימש זרז לשאול להפילו בכל מיני מהמורות ובורות: פעם מאה עורלות פלשתים, ופעם דבר אחר, ובלבד שדוד ייפול בסופו של דבר. מבין דוד שאין לו ברירה אלא לברוח, ואם כן לא יהיה עוד שר צבא שיילחם בפלשתים.
לכן הוא מוסר כביכול את הצבאות לידי הקדוש ברוך הוא: "ואתה ה' אלהים צבאות אלהי ישראל" - את הצבאות אני מוסר לך, אתה תהיה שר צבא ישראל ואתה תילחם את מלחמותיהם, כי אני נוטש ואיני יכול להישאר ליד שאול. "אלהי ישראל" - מצד שאתה המשגיח עליהם, שכן כל מקום שנאמר "אלוהי" בלשון סמיכות משמעו המיוחד להם: "אלוקים" סתם הוא לכלל העולם, ו"אלוהי ישראל" הוא ההשגחה המיוחדת על עם ישראל.
ולפי זה מתיישבת היטב שאלת הרד"ק מהו "כל הגוים": שהרי אם אני נוטש ואיני שר צבא, מי יילחם בפלשתים הבאים כל פעם, ומי יציל מפני הגויים? לכן אני מבקש: אתה ה' אלוהים צבאות, אלוהי ישראל בהשגחה, הקיצה לפקוד כל הגוים - התעורר להגן על עם ישראל מפני הבאים עליהם, ותפקוד אותם כאדם הפוקד ומונה את החיל. אני בורח מן הארץ, ואם כן אתה תדון את הגויים הבאים על עם ישראל.
ועם זה מוסיף ומבקש: "אל תחון כל בוגדי אוון סלה" - גם את אנשי שאול הרודפים אותי להורגני אל תחון. כלומר, תציל את ישראל מן האויבים, אבל אלו שאויבים אותי - שייפלו בקרב. אף שאתה יוצא בצבאות וכביכול אתה המצביא, את אנשי שאול הרודפים אותי אל תציל במלחמה. וכך אכן ביקש דוד בפירוש: "ה' יגפנו, או במלחמה ירד ונספה" - ואמנם נתבע על כך, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: כך אתה אומר, "ה' יגפנו" על משיח ה'? אבל כנגד אנשיו ודאי לגיטימי לבקש "או במלחמה ירד ונספה". וזהו "סלה" - כאן נסתיים העניין, שעד כאן דיבר על המציאות של רדיפת שאול ובריחת דוד, ומכאן ואילך, לדעת המלבי"ם, הוא עובר לעסוק באנשים שבאו לשמור את הבית ובהצלת מיכל בת שאול. ולפי שאר המפרשים עניין זה מתחיל כבר מתחילת הפרק, אך לפי המלבי"ם הוא נכנס רק כעת.
ובדרך רמז מביא הרב מזוז: "הקיצה לפקוד כל הגוים" - ראשי תיבות הלכה. ומה הקשר בין גויים להלכה? יש קשר: "הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב" - זו הלכה שכל הגויים מקפידים עליה ומדקדקים בה. לכן ריבונו של עולם, הקיצה לפקוד את כל הגויים המדקדקים בהלכה זו, אותם אתה תפקוד.
יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר׃
הִנֵּה יַבִּיעוּן בְּפִיהֶם חֲרָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם כִּי־מִי שֹׁמֵעַ׃
רש"י מחבר בין שני הפסוקים: "ישובו לערב" - לא די להם במה שהם עושים ביום, אלא גם בערב הם חוזרים לשמור שלא אברח מן הבית. ומה עשו ביום? "יביעון בפיהם" - כל היום מרגלים עליי ומדברים כנגדי, "חרבות בשפתותיהם", לשון הרע כל הזמן; ובערב "יהמו ככלב" לסובב את ביתי ולשמור שלא אימלט.
האבן עזרא מוסיף שהוא מדמה אותם לכלבים, שהכלבים נובחים בלילה כדי לשמור את העיר, וכך אלו ששולחו לשמור את הבית הומים כדי לשמור שלא אברח. ומהו "ויסובבו עיר"? הרד"ק מפרש שהיו מסבבים את הבית בגללו. ואפשרות נוספת: ששאול שלח אנשים נוספים לסבב את העיר, שכן לקח בחשבון שדוד מתוחכם, ואם ירגיש שבאו לשומרו יצליח לברוח; לכן יצר מעטפת נוספת של אנשים מסביב לעיר, שאם יימלט מן הבית ויבקש לצאת מן העיר - ייתפס בידיהם.
המלבי"ם מבאר שכאן מתחיל התיאור כיצד שאול שולח בערב שומרים לשמור את ביתו: בערב הם חוזרים כדי לרצחו, הומים ככלב, שומרים את הבית וסובבים את העיר כדי לבוא ולהרגו. ובפסוק הבא הוא מראה שהם גרועים מן הכלבים בשתי נקודות: האחת, כלב נובח אינו נושך, ואילו אלו "יביעון בפיהם" - כשהם נובחים הם מביעים בפיהם דברי היזק, לשון הרע, בודים עליי סיפורים. והשנייה, גם כלב נושך אינו ממית על פי רוב, ואילו אלו "חרבות בשפתותיהם" - לשונם חותכת וממיתה. ולא עוד, אלא שבשפתותיהם הם מספרים ששאול יהרגנו בבוקר, כאילו כבר נגמר סיפורו של דוד. "כי מי שומע" - בטוחים הם שאיש אינו שומע, ואינם יודעים שאני בתוך הבית ושומע את לחישותיהם מבחוץ, ומבין שהם מתכננים להרגני.
האבן עזרא מסביר ש"מי שומע" חוזר על הקדוש ברוך הוא: הם אינם מבינים שהשם שומע ועוקב אחר דבריהם, והוא יצילני מהם. ואפשר להוסיף בדרך רמז: "מי" הוא בחינת הבינה, חמישים שערי בינה, והבינה היא בחינת אימא - המסוככת והמגינה. ודוד ניצול מכוח "מי" ששומע. וכיוצא בזה הסברנו פעם את לשון המשנה "לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים": שאם הגיע אדם לחמישים שערי טומאה, שוב אינו יכול להיטהר בדרך הטבע ורק הקדוש ברוך הוא מוציאו בדרך נס. "לפני מי" - כל עוד לא הגעת לשער החמישים, אתם מטהרין עצמכם; אבל אם כבר הגעת לשער החמישים של הטומאה, "מי מטהר אתכם" - רק בחינת מ"י, הבינה, חמישים שערי קדושה, אביכם שבשמים בכבודו ובעצמו יכול להוציאך משם.
הרד"ק מפרש "כי מי שומע" באופן אחר: אילו ידעו שאני שומע אותם, לא היו מעיזים לדבר כך. שהרי היה להם לחשוש - יש מלחמה בין שאול לדוד, והרושם הוא ששאול כבר בישורת האחרונה וסיפורו גמור; הכל ידעו ממעשה מלחמת עמלק ומכך שהקריב את העולה בטרם זמן, והיה ברור שיש כאן כוח עולה וכוח יורד. אם כן היה להם לחשוש שמא מחר יהיה דוד מלך, ולמה להם לדבר דברים שיביאו עליהם מחר את דין הבוגדים ואת נקמת דוד? אלא שהם היו בטוחים ש"מי שומע" - שאיש אינו שומע; ואילו חששו שמישהו שומע, ודאי לא היו מדברים בפניי כדברים האלה.
המעם לועז מביא בשם מדרש חכמים את דברי הגמרא בסימני הכלב השוטה: מהלך בצידי דרכים, פיו פתוח ורירו נוטף, זנבו בין ירכותיו, ומנבח ואין קולו נשמע. ולפי זה: "ישובו לערב יהמו ככלב" - ככלב השוטה; "ויסובבו עיר" - הולכים ומסובבים בצידי הדרכים כמותו, כדי לדבר לשון הרע; "יביעון בפיהם" - פיהם נובע כמבוע, הריר נוטף כרירו של הכלב השוטה; "חרבות בשפתותיהם כי מי שומע" - הוא חורץ לשונו, אבל מי שומע, שהרי הכלב השוטה נובח בקול צרוד ואין קולו נשמע. הרי התאמה מלאה לכלב השוטה.
וְאַתָּה יְהֹוָה תִּשְׂחַק־לָמוֹ תִּלְעַג לְכָל־גּוֹיִם׃
רש"י מפרש: אתה ה' אשר תלעג לכל גויים - תשחק גם להם, לרשעים הללו, כדרך שאתה לועג לכל הגויים. והרד"ק מוסיף: אתה ה' השומע את דבריהם - שהרי הם סבורים שאינך שומע, ובאמת אתה שומע - תשחק להם. ומהו "תשחק"? כאדם השומע את חברו מתכנן תוכניות ואומר לו: תתכנן, תתכנן - המשך לטוות מחשבות ודמיונות, לא תוציא מהם מאומה. כך תשחק להם ולא יהיה בכוחם לעשות לי כמחשבתם, ותשים את דבריהם לשחוק וללעג, כאדם הצוחק ולועג לדברי שונאו שאין לו ממנו פחד: איים, אמר - יאיים ויאמר, אין בו ממש. ו"תלעג לכל גויים" - כשם שאתה לועג לכל הגויים הכופרים בך ומבטל את דבריהם ומחשבותיהם, כך תלעג ותשחק לאנשים הללו. וזהו כקו פירושו של רש"י.
והמלבי"ם מגלה כאן מקוריות: "ואתה ה' תשחק למו" - כי אתה תפר את עצתם. "וכן תלעג לכל גוים" - לאותם גויים השמחים על כך שמי שלחם את מלחמות השם כנגדם עומד למות, וסבורים שנגמר הסיפור ואפשר להיות רגועים. עליהם אומר דוד: אין זה נגמר כלל, ותלעג לכל גויים המצפים למותי.
עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה כִּי־אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי׃
האבן עזרא מפרש "עוזו" - אתה האל שהעוז לו בעצמותו. כל מי שיש לו עוז, הרי זה מכוח "תנו עוז לאלהים", מעוז השם; אם יש לך כוח כלשהו, קיבלת אותו מאת השם. ואילו אצל הקדוש ברוך הוא העוז הוא בעצמותו, ואינו מקבלו מאיש. "אליך אשמורה" - לשון ציפייה והמתנה, כמו "ליל שמורים" וכמו "ואביו שמר את הדבר", שציפה והמתין שיתקיים; כלומר אני מצפה אל העוז הזה שאצל השם, שתציל אותי מיד רודפיי.
הרד"ק מפרש בשונה מזה: "עוזו" חוזר על שאול - מפני עוזו של שאול אליך אשמורה. יש כאן עוז גדול של מלך, ודוד כבר הלין כמה פעמים: הוא מלך, היכן אתבע אותו? היכן אותו בית דין שיוכל לשפוט מלך וממשלה? על כן, ריבונו של עולם, מאחר שהמלוכה בידו והוא עז וחזק ממני - רק לך אני מצפה, רק אליך אשמורה, שאתה תושיעני. "כי אלהים משגבי" - להישגב היינו להסתתר כבמבצר, ואין לי היכן להישגב אלא אצלך.
והמלבי"ם קושר זאת לשחוק שבפסוק הקודם: כביכול הקדוש ברוך הוא אומר בשחוק לדוד: "עוזו אליך אשמורה" - את עוזו של שאול אני שומר לך, אתה תחליף אותו ותהיה במקומו. ומכאן משתמע שמה שאמר "תלעג לכל גויים" שישמחו במות הלוחם את מלחמות השם עימהם - הכוונה למיתת שאול, שעד עתה היה מציל את ישראל מיד אויביהם, וכשימות יסברו הגויים שלא יהיה מי שיילחם את מלחמות השם. על כך אומר לו הקדוש ברוך הוא: את אותו עוז אני שומר לך, דוד - אתה תמלוך תחתיו ואתה תעוז כנגד הגויים במלחמה. ומוסיף המלבי"ם: "כי אלהים משגבי" - אין אתה אומר לי זאת בפירוש, אלא בכך שאתה משגבי ומחזק אותי כנגד שאול וגם כנגד פלשתים, כמו שהיה במלחמת קעילה, בזה מוכח ש"עוזו אליך אשמורה", שאתה מכין אותי לקבל את עוזו ומוכן אני למלוך תחתיו.
והמעם לועז מביא בשם ה"שערי חיים" פירוש בדרך צחות: "עוזו אליך אשמורה" - מן העוז שלו אני לומד דוגמה כיצד לעבוד אותך. כשאני רואה את עזותם של רודפיי הרשעים המחפשים את נפשי, אני לומד מהם - מן העזות שלהם - כיצד צריך לעבוד את הבורא. "הוי עז כנמר" - אדם גדול נברר בעזות.
וכך אומר הבעל שם טוב, שמכל דבר שבעולם צריך אדם ללמוד דבר ולהסיק מסקנה. וזהו "לך מנגד לאיש כסיל": מה שעושה הכסיל - עשה ההפך; או באותה התלהבות שהכסיל עושה בה את הבלו, באותה התלהבות תעבוד את הקדוש ברוך הוא. וזהו "מאויבי תחכמני" - כדרך שהאויב מתנהג בדברים הרעים שלו, מזה אחכים כיצד להתנהג בדברים הטובים, בעבודת השם.
ובזה הבאנו פעם ביאור מה שאמר יעקב אבינו "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים". והכל שואלים: וכי זה מעניין את עשיו לשמוע כמה צדיק היית וכמה מצוות שמרת? יש מפרשים שבא לומר לו: אם כן הברכות מגיעות לי, שהרי עדיין לא הגיע "והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך" - אתה עולה רק כשאני יורד, ואני לא ירדתי, שהרי תרי"ג מצוות שמרתי. ויש אומרים ההפך: יעקב אבינו מלין על עצמו - עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ועם כל זה "לא למדתי ממעשיו הרעים"; באיזו דבקות ובאיזו אהבה ושמחה עבד לבן את עבודה זרה שלו, ואני לא למדתי לעבוד את קוני בדבקות, באהבה ובשמחה כאלה.
ובאמת זה מה שאדם צריך ללמוד, וכמו שאומר החפץ חיים שהעצה בעבודת השם היא מן העסק של האדם. מי שיש לו עסק - הוא נושם את העסק, חי את העסק, אוכל וישן את העסק, ואם אינו ישן בלילה זה בגלל העסק; כל הזמן עושה חשבונות ובודק כמה הרוויח וכמה הפסיד ולאן הדברים מתקדמים. אמרו על כאלה שכל כך דבוקים בעסקם, שהלווייתם יוצאת מבית העסק. הוא נשאר עוד חצי שעה כי נכנס עוד לקוח, כבר עשר בלילה ואומרים לו לך הביתה והוא ממאן - "נראה לי שהוא עומד לעשות קנייה". וכשאתה יושב בשיעור והשיעור נגמר בשמונה, האם אתה אומר: אשב עוד קצת, אולי אשיג עוד משהו? הלוואי ותהיה לנו אהבת תורה כאהבתו את עסקו. אדם צריך ללמוד מן הדרך שבה נוהגים האנשים בתענוגות ובהבלי העולם הזה, כמה הם דבוקים בהם - ומזה ללמוד אל עבודת השם.