פרק נ"ח הוא המשכה של תוכחת דוד המלך כלפי אותם אנשים המקיפים את שאול ומלשינים עליו, אותם צבועים וחנפים שהופכים את לב המלך נגדו. בחלק שלפנינו עוסק דוד בשאלה מהיכן צומח אדם דובר כזב, ומדמה את בעלי הלשון לנחש הנושך בלא הנאה, ולבסוף מתפלל שהקדוש ברוך הוא ישבור את כלי משחיתם.
זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב׃
רש"י מפרש "זֹרוּ" מלשון זרים: ממעי אימם הם נעשים זרים לקדוש ברוך הוא. כיצד ייתכן דבר כזה כבר ממעי האם? אומר רש"י: כדרך שעשה עשיו, שעוד בהיותו במעי אימו היה מתרוצץ לצאת לבית עבודה זרה. מלבד זאת, "זֹרוּ" הוא גם מלשון לזרות ולפזר - כבר משם הם מפוזרים והולכים.
הגמרא מביאה את הפסוק הזה על אותה אישה שנתאוותה למאכל אסור ביום הכיפורים, ולחשו לה שיום כיפור היום - והיא לא נלחשה, לא הושפעה מן הלחש, ונאלצה לאכול. יצא ממנה שבתאי אוצר פירות, אדם רשע, ועליו נאמר "זורו רשעים מרחם". ולעומתה אישה אחרת שכן נלחשה, ותאוות האכילה שלה ירדה בעקבות הלחש - יצא ממנה רבי יוחנן, ועליו נאמר "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", שכבר מן הבטן ניכרת מעלתו.
האלשיך הקדוש מסביר שדוד המלך אומר כאן: עד כה דיברתי על השתיקה - מדוע לא אמרתם לשאול שראוי לו להחזיק לי טובה על שהצלתי את נפשו ולא הרגתיו כשהיו לי הזדמנויות, במקום שירדוף אחריי. עכשיו אני בא לדבר על דבר חמור מזה: שעוד לגלגו ואמרו, מה דוד מספר סיפורים, כנף המעיל כלל לא נכרתה בידו, בקוץ נקרעה, והוא מצא אותה ועכשיו בודה סיפורים.
ומדוע נקרא זה "דוברי כזב" - אולי באמת כך הם סבורים? אומר האלשיך: לא ייתכן, שהרי ניכר לעין ההפרש בין כריתת סכין ומספריים לבין קריעת הסירה, שהיא הקוץ (כלשון "כקול הסירים"). קריעת קוץ ניכרת שהיא דרך השחתה, ואילו קציצה במספריים או בסכין חדה ניכרת שהיא חיתוך מושכל, שאינו קורה מאליו. נמצא שכאשר טענו "בקוץ נקרע" - הם לא טעו, אלא סיפרו סיפור בכוונת תחילה כשהם יודעים שהם משקרים. אלו אנשים דוברי כזב.
ועל כך תמה דוד: מהיכן נובע השקר הזה? מהיכן זה בא שאדם ערל לבו לדבר דברי שקר? אם תאמר שיש דברים שהאדם מקבל בטבע מאביו, מתכונת הולדתו בבטן - על כך משיב דוד שאין הדבר מתקבל. שהרי בענייני זימה אכן אפשר לומר שהוולד קיבל זאת מפעולת אביו, מפני שזה ממין העניין: זיווג שנעשה בדרך של חוסר קדושה מוליד בבן פגמים של חוסר קדושה, וכפי רוח החיבור כך יצאה התולדה. וכמו שאמר הנביא הושע "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" - במה בגדו? בעצם הזיווג שנעשה בדרך זנות או בדרך שאינה ראויה, ומשום כך בנים זרים ילדו. אבל כיצד ייוולד בבן פגם בצדק וביושר, שיהיה איש דובר כזב? אין בגידת האב בחיבור מתייחסת למידה זו, ומה שעשה האב שלא כהוגן אינו יוצר ילד דובר כזב.
לפיכך, אומר האלשיך, "זורו רשעים מרחם" - את זה אני מבין, שהרי רשעות היא בדרך כלל פגם בקדושה, והם נעשו זרים במעשיהם מן הרחם. אבל "תעו מבטן דוברי כזב" - שמחמת הבטן נעשו דוברי כזב? זה דבר תמוה. מהיכן יוצא דובר כזב כזה - מן הבטן אי אפשר שיהיה.
המלבי"ם מסביר שאותם צבועים וחנפים, הבאים להחניף לשאול כדי למצוא חן בעיניו ומספרים לו סיפורים, גרועים הם מן הרשעים שבפרהסיה. ומדוע? משום שהרשעים "זורו מרחם" - והמלבי"ם מפרש "מרחם" היינו מאחרי הרחם, מאחר הלידה והלאה הרשיעו. לא כפי שביארנו עד כה שהכוונה כבר מתוך הרחם, אלא לאחר הלידה. ואילו "תעו מבטן דוברי כזב" - אלו טעו כבר בבטן אמם, עוד לפני שנולדו.
כוונת הדברים: הרשעות אינה טבעית לאדם אלא נרכשת. תולדת האדם נוטה אל הצדק, וההרשעה באה לו אחר כך על ידי חברים ושכנים ומורים רעים וכדומה - וזהו עניינה של החברה הרעה, שמזיקה יותר מכל. ילד בגיל קטן יש לו אמונה, והוא מדבר עם הקדוש ברוך הוא גם אם הוא רחוק, גם אם הוא חילוני: "אלוקים שלי, רציתי שתדע, חלום שחלמתי הלילה במיטה". לאן זה הולך? כשהוא גדל מעט הוא מתחיל לרכוש דעות משובשות, לרכוש תאוות, לרכוש רשע - ואז הוא מרשיע.
אבל בעלי הכזב - הדבר הזה טבוע בהם. וזה מדהים, ואפשר לראות זאת כבר אצל ילדים: יש ילד שאתה רואה בו מגיל קטן שהוא שקרן כרוני, הכזב טבע לו. אין זה אומר שאי אפשר להתמודד עם זה ולחנך אותו, ויש דרכים לכך, אבל בעניין הכזב אין רואים "ההוא שיקר ולכן גם אני משקר". בענייני רשע וזימה אדם לומד מאחרים: כשם שההוא גוזל - גם הוא גוזל, כשם שההוא מנאף - גם הוא מנאף. אבל להיות אדם ישר או אדם שקרן, זה בדרך כלל נוטה מטבע האדם. אפשר לראות משפחה אחת שכולם חונכו באותה דרך, ואחד מהם יש לו נטייה לשקר: כל דבר, בצורך ושלא בצורך, בסיבה ובלא סיבה, תמיד יאמר דברים שאינם נכונים. שניים היו באותו מקום וראו את אותו סיפור, ופתאום הוא מוסיף דברים שלא היו. מדוע? זה בטבע. ומאין הטבע הזה? "מבטן" - עוד כשהוולד בבטן אמו כבר נעשה לו הדבר בחינת טבע, ומשם הוא נולד עם זה.
חֲמַת לָמוֹ כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ׃ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים חוֹבֵר חֲבָרִים מְחֻכָּם׃
"חמת" מלשון דבר השורף, חימה השורפת. ומהי חמת הנחש? זה הארס שלו. אף להם יש ארס, והם הורגים את הבריות בארסם כשם שהנחש הורג ומזיק בארסו. "כמו פתן חרש" - הם כפתן, שהוא סוג נחש, שהוא חרש.
ומהו החירשות הזאת? אומר רש"י: הנחש כשהוא מזקין נעשה חרש באוזנו האחת, וכשאינו רוצה לשמוע הוא אוטם את השנייה בעפר, מצמיד אותה לעפר. ומה הוא אינו רוצה לשמוע? "אשר לא ישמע לקול מלחשים". בזמנם היה דרכם, כשרצו להשבית נחש, להביא אדם הלוחש לחשים, שידע ללחוש לנחש לחש מסוים ועל ידי כך הנחש מושבת ואינו מזיק. וכשרוצים לתאר נחש מסוכן שאי אפשר לפעול נגדו, אומרים "אשר לא ישמע לקול מלחשים" - אף אם תביא לוחש נחשים, הוא אינו שומע: אוזן אחת כבר אינה שומעת, והשנייה אטומה בעפר. במצב כזה הנחש מסוכן מאוד, שכן אין מי שישבית אותו.
"חובר חברים מחוכם" - האדם הלוחש היה נקרא "חבר", ולכן נקרא "חובר חברים". וכמה שיהיה מחוכם ומומחה בתפקידו ובלחשים שלו - הנחש לא ישמע.
ודבר מעניין: רוב הנחשים חרשים, ואולי כולם. לפעמים אנשים משמיעים קולות וצועקים כדי להפחיד את הנחש, והנחש אינו שומע כלל - "כמו פתן חרש יאטם אזנו". ואם תשאלו, כיצד אם כן ההודי מחלל בחליל לנחש שבסל והנחש מתרומם ורוקד? התשובה היא שאין זה מחמת קול החליל אלא מחמת תנועתו: הנחש רואה את החליל מתנודד, ועל ידי כך הוא מתרומם. ראייתו של הנחש מצוינת. ואגב, כשהנחש מזיק זה בעיקר כשהוא רואה תנועה, ולא רק רואה אלא אף חש בתנועה על ידי לשונו - בלשון הוא מריח ובה הוא חש בתנודות, והיא כעין המצפן שלו. כשאדם זז הנחש מרגיש בו, אבל אם אדם עומד במקומו הנחש כלל אינו מרגיש בו ומתייחס אליו כאל קיר או סלע. לכן כשיש נחש, הדבר החשוב ביותר הוא לעמוד במקום בלי שום תנועה; ברגע שאתה עושה תנועה, הנחש מפרש אותה כניסיון תקיפה, וזה עלול להיות מסוכן מאוד.
הרד"ק מדייק בלשון "כדמות": רשעותם ניכרת בפניהם. פעמים שאתה רואה אדם כועס ורואה כאילו אש יוצאת ממנו, "כי אש קדחה באפו" - כולו מתלהט ונעשה אדום ואדים יוצאים ממנו. זהו "כדמות": תסתכל בדמותם ותראה שהם מטילים ארס מפיהם ומפניהם בהתרגזם, כנחש המטיל ארס.
ואגב, כתוב בספרים הקדושים שאסור להסתכל באדם כועס, שהרי זו שעה ששולטת בו הסטרא אחרא, והמסתכל ניזוק. וזה היפך הרגלם של בני אדם: כשמישהו משתולל ומאבד שליטה, כולם מסתכלים ומחכים לראות מה יעשה. וצריך לעשות בדיוק להיפך - כאן צריך שמירת עיניים: תפנה את הגב ואל תסתכל עליו, ותחשוב שההסתכלות הזאת רעילה ומזיקה לנפש.
וממשיך הרד"ק: כיוון שדימה אותם לנחש, דימה אותם לנחש הקשה שבמין, המסוכן שבסוגי הנחשים, שהוא הפתן החרש. ומדוע הוא מסוכן כל כך? שכן בכל נחש אחר אפשר לשלוט על ידי הלחשים, וכאן לא יועיל הלחש, מפני שהוא אוטם את אוזנו.
האלשיך הקדוש מחבר את הדברים למה שדרשו חז"ל על הפסוק בקהלת "אם ישוך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" (וכבר הארכנו בזה כשלמדנו ספר קהלת). אומרים לו לנחש: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה - מה הנאה יש לך? כל חיה הטורפת עושה זאת כדי לאכול. אדם או איילה יכולים לעבור ליד אריה והוא לא יפגע בהם כלל, מפני שהוא שבע. רק כשהוא רעב הוא דורס ואוכל, ואין אצלו "נשנוש" - אם אינו רעב אינו תוקף. ואילו הנחש פעמים שהוא מקיש והולך; יש שהוא מקיש כדי לאכול, אבל יש שאינו כן - מקיש והולך, ולא לשם אכילה. מה הנאה יש לך?
ומה עונה הנחש? עד שאתה מקשה עליי קושיות, לך ושאל את בעל הלשון - "ואין יתרון לבעל הלשון". הרי זה אותו דבר: מדבר לשון הרע, ומה הנאה יש לו, מה הרווחת?
והרעיון שמאחורי הדברים, כמו שאומרים בעלי המוסר: כל מציאות שבה אתה רוצה להיות גבוה מעל חברך אפשר להשיגה בשתי צורות. האחת - לעלות על שולחן, ואז אתה גבוה והוא נשאר נמוך. השנייה - להניח את ידך על ראשו ולמעוך אותו כלפי מטה, ושוב אתה גבוה. ומה ההבדל? בצורה הראשונה נעשיתי גבוה בעצם, קניתי מעלה; בשנייה נשארתי באותה קומה, רק אותו השפלתי. כך אדם יכול לקנות מעלה על חברו בשתי דרכים: לרכוש מעלה - להיות איש האמת, לעשות מצוות, להתקרב להשם יתברך, ללמוד תורה, ואז קנה קניין בעצם וממילא הוא גבוה מעל כולם. ויש דרך אחרת, קלה יותר, שהרי הראשונה קשה, ארוכה ותובענית: "מי הוא זה? אינו שווה כלום", "מי זה? שלא אגיד לך מה שאני יודע עליו", וכן השלישי - וממילא השפלתי את כולם, ותבין לבדך מי כאן באמת האיש. שימו לב: איני צריך להשקיע כלום בעצמי, ההשקעה היחידה היא "להשקיע" את הזולת. וזהו בדיוק הנחש: "אין יתרון לבעל הלשון" - הוא לא קנה מעלה יתרה, הוא רק השפיל את האחרים.
על פי זה אומר דוד המלך: "חמת למו כדמות חמת נחש" - איזו הנאה יש להם? כשאבנר מספר לשאול שהמעיל נקרע בקוץ, מה קנית בזה? הרי גרמת נזק עצום לדוד, הבערת להבה - שאול כבר נרגע ואתה הוספת דלק. ואם תאמר שהדלק הזה טוב הוא ומביא לך תועלת, איזו תועלת קיבלת? האם נעשית מלך? האם מינו אותך לתפקיד בכיר יותר ממה שאתה, שר צבאו של שאול? האם בעקבות זה תמלוך אחרי שאול? מה יצא לך מזה? זו בדיוק טענת דוד: כשם שהנחש מקיש ומשפיל את הזולת וממית בלא תועלת, כך גם אתה - נשכת בלא הנאה, לא קנית מניות אצל שאול ולא נעשית ממשיך דרכו.
ומוסיף דוד: הלוואי שהיו כנחש, שעם נחשים עוד אפשר להסתדר, שהרי הנחש מקבל לחש. אבל הם גרועים מן הנחש, שהם "כמו פתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים" - עליהם אי אפשר להשפיע, אין ביכולתי ליצור מציאות שבה אבנר יקבל ממני, ואין שום לחש שישקיט את הבערה שהוא יוצר.
המלבי"ם מסביר שהנחש נושך את האדם שלא להנאתו, ומהיכן זה נובע? מן האיבה הקדומה: "ואיבה אשית בינך ובין האדם", "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב". הנחש מפחד, ורגע לפני שאתה תשוף את ראשו הוא מקדים לשוף את עקבך. כך מדמה דוד המלך את ארסם של בעלי לשון הרע: הם מתייראים שמא אעשה להם רע, ולכן מקדימים תרופה למכה - ארס למכה - וממהרים לנשוך ולדבר עליי לשון הרע, וזו הנשיכה שלהם.
אבל, אומר דוד, הנחש שומע לחש ואינו מזיק. מהי משמעות הלחש? המלבי"ם מבאר בדרך מליצה: כביכול אומרים לנחש אל תפחד מן האדם, אין האדם בא לרדוף אחריך; אם אינך מחפש את האדם, אין האדם מחפש אותך - שהרי אין בני אדם הולכים לשדות לחפש נחשים כדי לדרוך עליהם. נמצא שאפשר לשכנע את הנחש בדרך הגיונית שלא יפחד מן האדם, וממילא לא ימהר להקישו.
ולפי זה, אומר דוד המלך, היה ראוי שגם הם יקבלו לחש: הרי הראיתי להם בכריתת כנף המעיל, והראיתי להם בצפחת המים ובחנית - כל אלה הם מעין לחש, לומר להם ראו שדוד אינו מבקש רעתכם, כשם שאומרים לנחש שאין האדם מבקש רעתך. הנה מסבירים לכם ומראים לכם - ואף על פי כן "כמו פתן חרש יאטם אזנו ולא ישמע לקול מלחשים", ואפילו "חובר חברים מחוכם" לוחש להם. ומהו "חובר חברים מחוכם"? לא סתם אדם, אלא המומחה שבתחומו, זה שבא ללחוש לנחש - ועל פתן אין זה עובד. אומר דוד: הבאתי את הראיות הטובות ביותר; יש ראיה חזקה מכריתת כנף המעיל, שמוכח מתוכה שהיא קרועה בחיתוך מכוון, ומעניין צפחת המים והחנית שמוכיחים מעצמם? הרי יש כאן חובר חברים מחוכם, הטענות החזקות ביותר - והם אוטמים את אוזנם מלקבל את הלחש.
אֱלֹהִים הֲרָס שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים נְתֹץ ה'׃
הרד"ק מסביר שכיוון שדוד המלך הזכיר קודם לכן "שיניהם חנית וחצים" (פרק נ"ז פסוק ה'), והמשיל את שיני האויבים לחנית וחצים, עתה הוא מבקש מהקדוש ברוך הוא שיעקור אותן: "הרס שנימו בפימו" - אותן שיניים שהן כחנית וכחצים, הרוס אותן בפיהם, שעל ידי דיבוריהם הרעים לא יפגעו בי ולא יוכלו לי.
"מלתעות" הן השיניים הגסות, השיניים הטוחנות. "מלתעות כפירים נתוץ ה'" - אף אותן, שהן כמלתעות הכפירים, שכן הם טורפים כמו הכפירים, תשבור, והקדוש ברוך הוא ינתוץ את מלתעות הכפירים.
המלבי"ם מסביר שדוד מדמה את לשון הרע שלהם לשיניים: כשם שבשיניים החיה תופסת את הטרף, ובמלתעות הכפירים היא "מעיקה" את הטרף, היינו טוחנת אותו - שהרי השיניים הקדמיות תופסות והטוחנות טוחנות - כך מבקש דוד שהשם יהרוס את שיניהם כדי שלא יוכלו לאחוז בטרף ולא יתפסוני, ואחרי שאני כבר בפיהם - ינתוץ את מלתעותיהם שלא יטחנו אותי ולא ישחיתוני. ומוסיף המלבי"ם שבלשון הקודש "הריסה" היא הריסת דבר שלם ופירוקו מחיבורו, ואילו "נתיצה" היא לנתץ את ההרוס ולפוררו לחתיכות ולפירורים.
המהרי"ץ דושינסקי מביא על "הרס שנימו בפימו" את דברי הגמרא בערכין דף ט"ו, שללשון שם הקדוש ברוך הוא שתי חומות - חומה של שיניים וחומה של שפתיים - כדי שלא תצא הלשון ותדבר לשון הרע. אומר דוד המלך: ריבונו של עולם, כאן אני רואה שהמחסום כשל, השיניים לא עצרו אותם, והרי הם מדברים לשון הרע כנגדי. אם כן אין זה מחסום טוב, ולכן "הרס שנימו בפימו" - אצלם השיניים מיותרות, שכבר אינן משמשות מחסום.
נשים לב שהפסוק פותח "אלוהים הרס שנימו" ומסיים "נתוץ ה'". מדוע מזכיר שהדבר ייעשה גם על ידי שם אלוקים וגם על ידי שם הוי"ה? שם אלוקים מורה תמיד על דין, ושם הוי"ה הוא בחינת רחמים. ויש מציאות שבה אנו רואים שגם ממידת הרחמים משפיע הקדוש ברוך הוא דבר הנראה כרעה, כמו "וה' המטיר על סדום" - לא נאמר "ואלוקים המטיר" אלא "וה'".
והטעם: כאשר מידת הרחמים מסכימה עם מידת הדין לתת פורענות, סימן שהפורענות מגיעה בלא שום ספק. לפעמים מצד מידת הרחמים ראוי לרחם, אלא שגברה יד מידת הדין ומחמת כן באה הפורענות; אבל כאשר מוזכרים גם שם אלוקים וגם שם הוי"ה, פירושו שפורענותם ברורה כל כך עד שאף מידת הרחמים תובעת לעשות בהם דין. והרבה פעמים הדין עצמו נובע ממידת הרחמים: מתוך רחמים מנתחים אדם, ואם תאמר שייסרוהו - לא, זהו רחמים, שמתוך רחמים ניתחו אותו כדי לתת לו חיים. אם כן גם מידת הרחמים תובעת להיפרע מהם ולעשות בהם עתה את מה שדוד המלך מבקש, ולכן "אלוהים הרס שנימו" ואחר כך "נתוץ ה'".
בפסוקים אלו חושף דוד המלך את שורשם של המלשינים שסביב שאול: הרשעות נרכשת מחברה ומחינוך רע ובאה לאדם לאחר לידתו, אך הכזב טבוע באדם כבר מן הבטן, ולכן דוברי הכזב חמורים מן הרשעים. הם כנחש המטיל ארס בלא הנאה - שהרי אין יתרון לבעל הלשון, שאינו קונה מעלה לעצמו אלא רק משפיל את זולתו - וגרועים מן הנחש, שכן הנחש מקבל לחש והם אוטמים אוזנם אף מן הראיות הברורות ביותר שהראה להם דוד. ועל כן מתפלל דוד שיהרוס הקדוש ברוך הוא את שיניהם ומלתעותיהם, ושגם מידת הדין וגם מידת הרחמים יסכימו לכך.