פתיחה
פרק נ"ז נאמר על ידי דוד המלך בברחו מפני שאול במערה. בחלק זה אנו ממשיכים מן הפסוק "רומה על השמים אלהים" ועד סוף הפרק, ורואים כיצד דוד עובר מתיאור הסכנה הנוראה - הרשת שפרסו לרגליו והשוחה שכרו לפניו - אל שירה והודאה: "נכון לבי אלהים", "עורה כבודי". הפרק מסתיים באותו פסוק שבו נפתח מהלכו, "רומה על שמים אלהים על כל הארץ כבודך", ובו טמון כל סוד ישועתו של דוד.
"רומה על השמים" - שלושה פנים בביאור
ר֣וּמָה עַל־הַשָּׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כׇּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ׃
רש"י מבאר: "רומה על השמים" - הסתלק מן התחתונים, שאינם כדאים שתשרה שכינתך ביניהם. ריבונו של עולם, תתרומם וכביכול תשרה שכינתך על השמים, שהללו שכאן למטה אינם הגונים לכך. "ועל כל הארץ כבודך" - ועל ידי כן תתכבד בכל הארץ.
הרד"ק מסביר: "רומה על השמים" - תושיע אותי מידם, ואז "על כל הארץ כבודך", שעל ידי הישועה יֵדעו הכל שיש כוח ביד ה' להציל. שהרי לא ייתכן שבן אדם יינצל מעצמו, ובפרט אני, יחיד כנגד מלך, אלא אם כן זה מכוחך ה'. ומהו לשון "רומה"? דרך משל הוא: כביכול עד עכשיו לא היה ה' רם, שהרי לא הושיעני, וכשיושיעני הרי זה כאילו עתה מתרומם ה' ופועל להציל אותי. כעין שכתוב "ויקץ ה' כישן... כגבור מתרונן מיין", שהכוונה שעתה ה' עושה פעולה, ועתה כביכול מתרומם להושיעני.
המלבי"ם מבאר על פי מה שקדם בפרק: דוד ביקש "ישלח משמים ויושיעני", כלומר שתבוא ההצלה בדרך על־טבעית. וכנגד מה שאמר "אקרא לאלהים עליון" - שהשם הוא הסיבה הראשונה, ראשית ההשתלשלות, שהכל מתחיל מלמעלה - על זה אומר "רומה על השמים אלהים". וכנגד מה שאמר "לאל גומר עלי" - שהשם הוא גם הסיבה האחרונה, המסיים ואחרית הסיבות - על זה אומר "על כל הארץ כבודך". כלומר, אין הקב"ה מוציא רק את ההחלטה למעלה, אלא הוא גם מיישם אותה עד הקיום כאן למטה. תחילת הישועה תהיה בדרך נס מלמעלה מן השמים, מה שמראה שהנהגת הטבע והמערכה כולה מלמעלה היא והקב"ה מנהיג את הטבע כרצונו, וגם סוף הישועה יהיה ממך בלבד בלי שום אמצעים, עד שיתגלה בזה כבודך בארץ - שהרי סיום כל האמצעים הפועלים הוא מה שיוצא לפועל כאן למטה. במילים פשוטות: שהכל יהיה מכוחך, מלמעלה ועד למטה.
העכביש שבמערה - תרגום יונתן
כאן יש פירוש מעניין מאוד בתרגום יונתן: "אצלי קדם אלהא עילאה תקיפא, דפקיד לעכוביתא, דגמר באספלדא, אזלא אמתולתי". ותרגומו: אתפלל לפני האלוה העליון התקיף, שציווה את העכביש שיסיים במערה לטוות בעבורי ("אזלא" הוא לשון טוויה) - שיטווה את קוריו בעבורי. וזה כידוע, שכאשר רצה שאול להיכנס למערה חשש שמא מישהו מתחבא בתוכה, אמרו לו אין לך מה לדאוג, הרי יש כאן קורי עכביש בכניסה למערה, וסימן שאיש לא נכנס לכאן. זהו פירוש התרגום על "רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך": אני מתפלל אליך ה', שכבודך על כל הארץ, שתצווה את העכביש שיסיים את מלאכתו, ועל ידי כן אינצל מידו של שאול.
רשת ושוחה - דרך הציידים
רֶ֤שֶׁת הֵכִ֣ינוּ לִפְעָמַי֮ כָּפַ֢ף נַ֫פְשִׁ֥י כָּר֣וּ לְפָנַ֣י שִׁיחָ֑ה נָפְל֖וּ בְתוֹכָ֣הּ סֶֽלָה׃
"פעמי" פירושו צעדי, כמו שאמר שאול לזיפים "וראו את מקומו אשר תהיה רגלו" - שם הכינו את הרשת לרגלי. "כפף נפשי" - שאול כפף והכניע את נפשי; ולפי הסבר נוסף של הרד"ק: הכינו רשת עד שהיא עצמה כפפה את נפשי. "שיחה" מבאר הרד"ק כמו "שוחה", חפירה עמוקה באדמה, כעין "שוחה עמוקה פי זרות".
ומה שנאמר "נפלו בתוכה" בלשון עבר, אף שעדיין לא נפלו - מבאר הרד"ק שאל תתפלא, דרך הלשון לדבר עבר במקום עתיד, וברוב דברי הנבואה כן הוא. הנביא מתייחס לדברים העתידים לקרות כאילו כבר היו, מפני שהוא רואה אותם כאילו כבר יצאו אל הפועל; ובוודאי משעה שזו נבואה - אין ספק שיתקיים.
המלבי"ם מסביר: הקב"ה שמע את תפילתי, שהרי לאחר שהכינו כל מה שנצרך כדי להשחית את דוד, והגיעו כבר אל המערה ונכנסו לתוכה, היה דוד בסכנה הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ודרך הציידים היא בשניים: תחילה פורסים רשת, ואחר כך חופרים בור למטה; החיה נתפסת ברשת ונופלת אל הבור, ושוב אינה יכולה לברוח. כך גם כאן: תחילה "רשת הכינו לפעמי", למקום צעדיי, וכבר "כפף נפשי" להיכנס בתוך הרשת. ולא זו בלבד, אלא "כרו לפני שיחה", כדרך הציידים העושים שוחה שתיפול בה החיה, וכבר הייתי מוכן ליפול לתוכה - אבל אני לא נפלתי, אלא "נפלו בתוכה", הם נפלו. ובזה סיים את העניין, וזהו "סלה".
מהי הרשת? מידת העצבות
בעל "תהילות" מהרי"ץ דושינסקי שואל: מהי הרשת שטמנו אויבי דוד כדי ללכדו? ומבאר שהרשת שביקשו להפיל בה את דוד היא מידת העצבות. זו המידה שבה האדם נופל למשבר, מדוכא, מאבד טעם לחייו - ובמציאות כזו "נוכל לו, הוא בידינו". אבל כל זמן שדוד המלך בשמחה, שר ומשבח ומזמר לה', אין הם יכולים להתמודד עמו, שהרי כשדוד מזמר לה' נחה עליו רוח הקודש - ודוד המלך היה ראשון לרוח הקודש, ואיש לא יוכל לו. מה עושים? מדכאים אותו. שהרי כשאדם שרוי בדיכאון אין רוח ה' שורה עליו, ורק מתוך שמחה - "והיה כנגן המנגן". לכן חיפשו כל מיני עצות ותחבולות להוציאו משלוותו ולהביאו לידי עצבות ודיכאון, שאז אין השכינה שורה ולא יוכל להתגבר כנגד רודפיו. זהו "רשת הכינו לפעמי", ומהי הרשת? "כפף נפשי" - כפיפות הנפש, שפלות הנפש, דיכאון. אך אומר דוד: לשווא היה כל עמלם. בסופו של דבר מהם נתרחקה השכינה, ואילו אני - "נכון לבי אלהים... אשירה ואזמרה". לא הצליחה תוכניתם, הם נפלו בדיכאון ואני עוד שרתי ושיבחתי. וכך אכן רואים: דוד המלך היה תמיד בשמחה, שר ומזמר, ומי שנפל במרה שחורה ובעצבות היה שאול.
"נכון לבי" - במידת הדין ובמידת הרחמים
נָכ֤וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִים נָכ֣וֹן לִבִּ֑י אָ֝שִׁ֗ירָה וַאֲזַמֵּֽרָה׃
רש"י מבאר את הכפילות: נאמן עמך במידת הדין, נאמן עמך במידת הרחמים. הרבה פעמים אדם נאמן עם הקב"ה במידת הרחמים - כשה' עמו ברחמים, כמה הוא אוהב את ה' ודבוק בו. אבל "אולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו", כדברי השטן על איוב, "אם לא על פניך יברכך". במילים פשוטות: דווקא כשקשה לאדם, שם נמדדת אהבת ה' והחיבור שלו לריבונו של עולם. לכן אומר דוד פעמיים "נכון לבי": במידת הרחמים אין זו חוכמה, אלא אני נכון לבי גם במידת הדין, גם כשלא קל לי - ליבי נכון וישר עמך ודבוק בך.
הרד"ק מסביר שהכפל הוא לחיזוק העניין, ו"אלהים" הוא לשון קריאה: נכון לבי, אלהים! ליבי נכון וישר, ואף שאני נרדף - עם כל זה נכון לבי ובטוח בך שתושיעני, ועוד אשיר ואזמר לך.
המלבי"ם מבאר שכאן דוד מתאר את השעה שהיה שאול בידו במערה, שברגע אחד יכול היה לתופסו, ואנשי דוד לחצו עליו: נצל את ההזדמנות, הרגהו, הרי אין איש עמו, הוא נכנס לבדו למערה להתפנות. ודוד נזקק להתגברות גדולה מאוד כדי לעמוד בניסיון הזה. והלב, כמו שהמלבי"ם מבאר תמיד, הוא כוח הממשלה שבאדם - המושל ביצריו וברצונותיו. אומר דוד: "נכון לבי" - ליבי נכון להתגבר על יצרי, לא אשלח בו ידי. ועל זה "אשירה ואזמרה" - אני מודה לך ה' על שמנעת אותי מבוא בדמים, מנעת אותי מלשלוח ידי במשיח ה'.
"עורה כבודי" - מי מעיר את מי
ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר׃
רש"י מבאר: "עורה כבודי" - איני ישן עד שלוש שעות בכבודי כשאר מלכים, שהם קמים מאוחר ואני לא. "עורה הנבל וכנור" - הנבל התלוי מעל מיטתי הוא המעיר אותי. וחז"ל אמרו: כיוון שהגיע חצות לילה, רוח צפונית מנשבת בו, בנבל, ודוד עומד ועוסק בתורה - "חצות לילה אקום להודות לך". היה קם בחצות, מודה לה' ועוסק בתורה. "אעירה שחר" - יש כאלה שלא רק השחר אינו מעורר אותם, אלא אולי רק הצהריים; ואילו דוד אומר: אני הייתי מעיר את השחר, קם כל כך מוקדם עד שאני אומר לשחר "קום כבר, הגיע היום" - אני מעורר את הבוקר, ולא הבוקר מעורר אותי.
התעוררות מכוח הילדים - או מכוח עצמו
ה"תהילות" מהרי"ץ דושינסקי מבאר כאן בדרך רמז בצורה נפלאה. יש אנשים שאינם מתעוררים לעבודת ה'; אתה רואה אדם קל דעת, מתנהג בחוסר רצינות, אולי הולך עם כיפה, אבל באמת רחוק מלעשות את הנדרש ממנו. ובמה פעמים רבות כן מצליחים להשפיע עליו? בילדים. לא במעט מקרים מי שמביא את האדם לבית הכנסת אלו ילדיו: עד היום קמת בעשר, והיום הילד בן השש מעיר אותך "אבא, מאוחר, צריך ללכת לבית הכנסת" - ומיד אתה קם ורץ. אשתך צועקת לך חמש שנים שתקום ואינך קם, והילד העיר אותך. מה קרה? "אני כבר דוגמה חינוכית, יש לי ילד". הרבה פעמים מה שלא עושה השכל עושים הילדים: הבנים הם שמאלצים אותו ללמוד קצת, להגיע לבית הכנסת, שלא יהיה דוגמה שלילית - שהרי אם הוא מבקש מהם להיות רציניים ומחונכים כראוי, אינו יכול להיות ליצן בעצמו. נמצא שהוא עושה בשביל הילדים, לא בשביל עצמו.
אצל דוד המלך, אומר מהרי"ץ דושינסקי, לא כך היה. במה הייתה התעוררותו? בכינור שהיה למעלה ממיטתו. ומהו "למעלה ממיטתו"? "מיטה" באה לרמוז על בניו, שהרי המיטה מקום פריה ורביה; כמו שמצאנו אצל יעקב "מיטתו שלמה" - וכי מיטתו הייתה שלמה בלא רגל שבורה? אלא בניו כולם יראים. ואם כן, כשהכינור היה למעלה ממיטתו והוא שעורר את דוד, בא הכתוב לומר שהתעוררותו של דוד לא הייתה ממיטתו - מן הבנים; לא הם הביאוהו לעבוד את ה', אלא "למעלה ממיטתו", למעלה ועוד קודם למיטתו: "אעירה שחר" - הייתי מעורר את עצמי לעבודת ה' עוד בשחר עלומיי, עוד בהיותי צעיר, ולא מכוח בניי.
ורמז מפורש למהלך הזה יש בתורה: "ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלוש מאות שנה". מתי התהלך את האלהים? אחרי הולידו את מתושלח. חלילה לומר כן על חנוך עצמו, שהיה צדיק מאז ומעולם, אבל הכתוב מרמז שיש מציאות כזו שאדם מתהלך את האלהים רק לאחר שנולדו לו ילדים, רק אז הוא כבר דוגמה ואינו יכול לעשות שטויות. ואף שמו של חנוך רומז לכך: צריך לחנך את הילד, ולכן איני יכול להיות דוגמה שלילית. אצל דוד לא כך היה, התעוררותו הייתה מצד עצמו ולא מצד חינוך ילדיו.
עורה כבודי - הנפש והזמרה
הרד"ק מסביר: כשתושיע אותי מידם אשיר לך גם בפי וגם בכלי. "כבודי" הוא נפשי, ואני אומר לנפשי: עורי, התעוררי לחבר שירים ולהודות לה'. וכן אני אומר לנבל ולכינור בעת שאעיר את השחר, כשאני קם מוקדם ומעורר את השחר - "עורה", שיתעוררו מעצמם לנגן לה' יתברך.
המלבי"ם מבאר: "עורה" - אז התעוררו כל רגשות נפשי; "כבודי" היא נפשו, שעד עתה הייתה שוכנת לעפר ועכשיו התעוררה. "הנבל וכנור" - עניין נעים הזמירות, שעד עכשיו דמם, וכעת פתאום מתעורר לשיר ולזמר. וזה מתאים מאוד למה שהסברנו לעיל בשם מהרי"ץ דושינסקי, שהיה להם עניין לדכאו; אומר דוד: לא! כבודי מתעורר ומתרונן.
ואגב, הרש"ר הירש מסביר בצורה נפלאה: למי מותר לעורר את כבודו? למי שהוא נרדף ונרמס עד דק. "כבודי" הוא הכבוד העצמי; אם אדם נרמס עד דק והוא זורם עם זה, אוי ואבוי - הוא יאבד לגמרי את אישיותו. לאדם כזה אומרים אדרבה, עורר את כבודך: אף שאתה עובר השפלות נוראיות, זכור שאני בן מלך, זכור שיש לך מעלות, זכור שזכית לרוח הקודש מאת ה', זכור את הדברים הטובים שבך. למי מותר? למי שעובר השפלה נוראה כדוד המלך, שרודפים אחריו "כאשר ירדוף הקורא בהרים", כרודפים אחר צרצר או יתוש. מי שמושפל בצורה כה נוראה - מותר לו לעורר את כבודו ולזכור ממעלותיו, כדי שתהיה לו התעוררות.
"אעירה שחר" - מבאר המלבי"ם שהשחר הוא שמש ההצלחה, שעד עתה הייתה חשוכה, וכעת תתעורר ויזרח כאור בוקר; ועל ידי זה גם שאול יכיר במעלתו, כמו שאמר לו "צדיק אתה ממני", "ידעתי כי מלוך תמלוך". הרי שאפילו אויבו הכיר במעלתו. ואין זה אומר שלא המשיך לרדוף אחריו, שהרי רוח רעה בעתתו וגם היו אנשים שהסיתו וחיממו אותו כנגדו.
עמים ולאומים, הודאה וזמרה
אוֹדְךָ֖ בָעַמִּ֥ים אֲדֹנָ֑י אֲ֝זַמֶּרְךָ֗ בַּלְאֻמִּֽים׃
האבן עזרא מבאר: "אודך בעמים" - ברבים מישראל. אין הכוונה לגויים, אלא "עמים" הוא עם ישראל, כמו שכתוב "משפחות ישראל... עמים הר יקראו", וכמו "אחריך בנימין בעממיך" - שהכוונה לשבטי ישראל. "אזמרך בלאומים" - הלאומים הם שאר אומות העולם.
המלבי"ם מבאר את ההבדל בין הודאה לזמר: ההודאה היא על הטובה שקיבל, כמו שאנו אומרים בסיום התפילה "מודים אנחנו לך... הטוב שמך ולך נאה להודות"; והזמר הוא שבח תהילותיו מצד עצמו, כמו הפתיחה: "מגן אברהם", "אתה גיבור... מחיה מתים", "האל הקדוש" - שבחו ותהילותיו של הבורא יתברך.
ובביאור המילות מוסיף המלבי"ם שיש הבדל בין "עמים" ל"לאומים", וכבר ביאר זאת לעיל: הלאומים הם האומות המתוקנות יותר, שיש להם דת - לאו דווקא דת במובן אמונה, אלא במובן של חוק מסודר. כהבדל שבין עמי אפריקה לעמי אירופה: באירופה יש חוק ובתי משפט מסודרים, ואילו בג'ונגלים אין חוק אלא פלגות וכל דאלים גבר - ברבים מן המקומות, אף שלא בכולם. ולפיכך: העמים אינם מכירים את תהילות ה'; רק כשמקבלים טובה הם מכירים בה - "עשו לי, נתנו לי" - את זה הם קולטים, אבל שבחו של הבורא מצד עצמו אינם מכירים. לכן "אודך", שהיא הודאה על טובה, נאמרה "בעמים". ואילו הלאומים, המשכילים יותר, יכירו את תהילותיו, ולכן "אזמרך בלאומים" - מכוחם אוכל לזמר, כי הם יבינו את הזמר ואת תהילות הבורא.
חסדך עד שמים - וסיום הפרק
כִּי־גָדֹ֣ל עַד־שָׁמַ֣יִם חַסְדֶּ֑ךָ וְעַד־שְׁחָקִ֥ים אֲמִתֶּֽךָ׃
הרד"ק מבאר: אני מודה לך על החסד שעשית עמי, שהוא חסד אינסופי - "גדול עד שמים", כמו "כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו". והמלבי"ם מבאר ששתי ההנהגות, חסד ואמת, נמצאות גם בשמים וגם בשחקים, ובהן ה' מתנהג עמהם.
ר֣וּמָה עַל־שָׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כׇּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ׃
המלבי"ם מבאר שפסוק זה מקביל למה שנאמר קודם: "רומה על שמים אלהים" כנגד "אקרא לאלהים עליון", שה' הוא התחלת הכל, ראשית כל הסיבות, והכל בהשגחה משמים. "על כל הארץ כבודך" כנגד "לאל גומר עלי", שה' גם מסיים, ועושה את הכל מתחילה ועד סוף לפי כל השתלשלות הסיבות הנמשכת. שהרי אם מסתכלים על השתלשלות הסיבות כאן בארץ, יש התנגדויות - שאול המלך רודף אותי, ויש דברים המונעים כביכול את הרצון האלוקי; על זה הוא אומר: אתה ה' "גומר עלי" ותגרום שהכל יסתיים לטובה, מכוח השחקים, מכוח עליון. ואם כן "רומה על שמים אלהים על כל הארץ כבודך" - שיתחיל מן השמים ויסתיים כאן בארץ.
ושימו לב, פסוק זה כבר הוזכר לעיל בפסוק ו', רק בשינוי קל: שם "על השמים" וכאן "על שמים". ונסיים בדברי ה"תהילות" מהרי"ץ דושינסקי: "רומה על שמים אלהים" בא לרמוז על בעלי הגאווה, המגביהים עצמם עד השמים; "ועל כל הארץ כבודך" מדבר על הענווים, השפלים המשפילים עצמם עד הארץ. ודוד המלך מבקש: בגסי הרוח ובעלי הגאווה - "רומה על שמים", תתרומם מעליהם ואל תשרה עליהם שכינתך. ועל מי כן? "על כל הארץ כבודך" - את כבודך ושכינתך תשרה על האנשים המתנהגים כארץ, המנמיכים ומשפילים עצמם, "ונפשי כעפר לכל תהיה"; עליהם תשכון כבוד שכינתך לעד.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מבקש דוד שהישועה תבוא כולה מאת ה' - מראשית ההשתלשלות בשמים ועד הקיום בארץ, "רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך", ואפילו עכביש במערה נעשה שליח לכך. אויביו פרסו לו רשת וכרו לו שוחה כדרך הציידים, ואף ביקשו להפילו ברשת העצבות והדיכאון שתסלק ממנו את רוח הקודש - אך לשווא: הם נפלו בתוכה, ודוד אומר "נכון לבי אלהים", נאמן עמך במידת הדין כבמידת הרחמים, וליבי מושל ביצרי שלא לשלוח יד במשיח ה'. "עורה כבודי" - דוד מעיר את השחר מכוח עצמו ולא מכוח בניו, ומעורר את נפשו להודות ולזמר: בעמים הודאה על הטובה, ובלאומים תהילת הבורא מצד עצמו. וחותם הפרק במה שפתח בו: תתרומם ה' מעל בעלי הגאווה, והשרה כבודך על הענווים המשפילים עצמם כארץ.