פרק נ"ז נאמר על ידי דוד המלך בשעה שברח מפני שאול ונמצא עמו במערה. שלושת המזמורים הסמוכים פותחים כולם בלשון "אל תשחת", וכולם עוסקים ברדיפת שאול אחרי דוד. רש"י מבאר שדוד כינה כך את המזמור משום שהיה קרוב למות, ו"אל תשחת" (בתי"ו, מלשון השחתה ולא מלשון שחיטה) הוא בקשה: אל תשחית אותי, ה'. ומצאנו לשון זו במפורש אצל דוד עצמו, כשאמר לאבישי שביקש להכות את שאול: "אל תשחיתהו, כי מי שלח ידו במשיח ה' וניקה" - הרי שהשחתה עניינה המתה. כאן דוד מבקש: אל תביא אותי לידי מיתה ברדיפת שאול אחריי.
הרד"ק כותב שכבר בתחילת הספר העיר כי אין בידינו בירור על משמעות המילים שבראשי המזמורים ועל ההבדלים שביניהם - מהו "למנצח על הגיתית", מהו "מכתם" וכיוצא בזה. רוב המפרשים מסבירים שאלו מיני כלי זמר או סוגי נגינה, כדרך שאומרים היום "מקאם פלוני", ובאותה נעימה היו מנגנים את המזמור.
לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה׃
המלבי"ם מעיר שיש מזמור נוסף על אותו מאורע עצמו - מזמור קמ"ב - ויש הבדל ביניהם. שם דוד מדבר רק על הצרה האישית שלו, ואילו כאן הוא מדבר גם על ההתמודדות שלא להרוג את שאול. שכן היו לדוד שני פחדים, כדרך שמצאנו ביעקב אבינו "ויירא וייצר לו": שמא ייהרג ושמא יהרוג. שמא ייהרג - הוא בורח ואינו רוצה למות; ושמא יהרוג - שמא חלילה יגיע למצב שיהרוג את שאול, מלך ישראל, "ומי שלח ידו במשיח ה' וניקה".
לפיכך המזמור מחולק לשניים: עד פסוק ח' דוד מתפלל שלא ייהרג ושה' יצילנו; ומכאן ואילך הוא מבקש שה' יצילנו שלא יפגע בשאול ולא יביא לידי מיתתו. בהמשך המזמור מדובר גם בכך שדוד לא הרג את שאול וכבש את יצרו, ודבר זה היה לו לכבוד ולתפארת, ובו ניכרה צדקותו - עד ששאול עצמו ראה בכך את צדקתו של דוד: הנה יכול היה להורגך ברגע אחד, וזו הוכחה שדוד דובר אמת ואינו מבקש את נפשך. וזהו החלק השני של המזמור.
חָנֵּנִי אֱלֹהִים חָנֵּנִי כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה עַד יַעֲבֹר הַוּוֹת׃
הרד"ק מבאר שהכפילות באה לחזק את הדבר: הוא מבקש פעמיים, ואפילו לא שינה את מילתו, כדרך הצועק שכופל את דבריו. "עד יעבור הוות" - עד שיעבור דבר ההוות ששאול חושב עליי, כלומר עד שתבוא לי הצלה מן הצרות; שהרי אין לי מחסה ואין לי עוזר אלא אתה. "הוות" פירושו שבר ועניין רע: עד שיעבור השבר הזה מעליי - שבך חסיה נפשי ובך אני בוטח, ולכן תחונני ותצילני, מלשון חנינה.
המצודת דוד מוסיף דקות: דוד יודע שגם אם תעבור הצרה כעת היא לא תתבטל, שכל עוד שאול חי הוא עדיין יהיה מטרה למרדף. לכן הוא מבקש "עד יעבור הוות" - עד שיעבור לגמרי ויתבטל. לא מצב שבו הוא ניצל כעת וממתין למערכה הבאה, כפי שראינו מערכה אחר מערכה, בכל פעם רדיפה אחרת, במקום אחר ובהלשנה אחרת - אלא שיעבור ההוות לחלוטין.
המלבי"ם מבאר שדוד מבקש שה' יחון אותו עד שיעבור השבר מנגד פניו, עד ששאול ואנשיו יעברו מכאן. והכפילות "חנני... חנני" היא כנגד שני החששות שהזכרנו, וכך גם דרשת חז"ל וכך מפרש רש"י: חנני שלא אפגע משאול, וחנני שלא אפגע אני בו, שאיני רוצה לשלוח ידי במשיח ה'. על הבקשה הראשונה - שלא ייכשל בפגיעה בשאול - הוא אומר "כי בך חסיה נפשי", שהרי "נפשי" מורה בדרך כלל על הנפש הרוחנית: ריבונו של עולם, נפשי חוסה בך שלא תביא אותה לידי כישלון לפגוע במשיח ה'. ועל הבקשה השנייה, שלא ייפגע הוא עצמו, אומר "ובצל כנפיך אחסה" - כנפיך יסוככו עליי ששאול לא יפגע בי. זו ההצלה הגופנית, כעוף הפורש כנפיו על אפרוחיו ומסתירם, וכך אני חוסה בצל כנפיו של הקדוש ברוך הוא.
אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי׃
אף שדוד נרדף כעת, הוא אומר: עם כל זה אקרא לאלוהים עליון. מיהו ה"עליון" שכנגדו? המלך. והמלך רודף אחריך - וכשהמלך רודף, מה הסיכוי להינצל? כוחותיו אינסופיים, עוצמתו אינסופית, וכל הצבא עמו. על כך אומר דוד: יש לי מישהו גבוה יותר - אלוהים, שהוא עליון, עליון יותר משאול המלך. וכיוון שכך, "לאל גומר עלי" - הקדוש ברוך הוא ישלים את חסדו עמי. שעד היום עשה עמי חסדים, וישלים חסדו עד שיביאני אל המלוכה, שהרי הובטח שדוד ימלוך, וה' ישלים חסדו בהשלמה המלאה שאהיה למלך.
המלבי"ם מבאר: אקרא לאלוהים כדי להינצל משני העניינים שדיברנו - הצלה נפשית שלא אהרוג את שאול ואינצל מן החטא, והצלה גופנית ששאול לא יהרגני. ומהו "עליון"? ראשית כל הסיבות, הסיבה הראשונה לכל דבר, הגבוה מן הכול. וכשיש דבר למעלה, כל מה שיורד משתלשל ממנו: כשמדברים בספירות, מהיכן הכול מתחיל? מהשם י-ה-ו-ה; וכשמדברים בקו אור דק שירד ועליו נתלבשו הספירות, שוב מדובר בשם י-ה-ו-ה. הכול מתחיל מאלוהים שהוא העליון, הסיבה והראשית לכל מה שיש.
אלא שיש להוסיף: האם הוא רק הראשית, ומכאן ואילך כבר אין הדבר תלוי בו? על כך אומר המלבי"ם דבר נפלא: "לאל גומר עלי" - הוא גם הסיבה האחרונה. משל לנשיא ארצות הברית שנתן הוראה; האם הוא גם השוטר האחרון שמוציא אותה אל הפועל? מרגע שנתן את ההוראה עברה זו השתלשלויות רבות, החוק עבר, עבר במשרדים ובמשרדים, עד שהגיע לשוטר המבצע. הסיבה הראשונה אינה הסיבה האחרונה. אבל אצל הקדוש ברוך הוא כן: הוא עליון, המתחיל של הכול, והוא גם "גומר עלי", המסיים את הכול. אין זה מישהו אחר, ואין זה כטענת איוב שה' מסר הכול ביד המערכה, כאילו החליט החלטה ראשונית והמערכה מנהלת את העניינים. לא - הוא גם הסיבה האחרונה לכל מה שיש כאן בעולם.
הילקוט שמעוני (רמז תשע"ה, ומקורו בירושלמי) מביא: אמר רבי אבין, "אקרא לאלוהים עליון לאל גומר עלי" - בת שלוש שנים ויום אחד, נמלכו בית דין לעבר, בתוליה חוזרין; ואם לאו, אינן חוזרין. וזה פלא פלאים: קביעת בית הדין יוצרת מציאות ממש בעולם. שכן יש הלכה שתינוקת שנשרו בתוליה מכל סיבה שהיא עד גיל שלוש - בתוליה חוזרים ומתאחים (כמציאות שבזמן חז"ל); ואם אירע לה כן לאחר גיל שלוש, שוב אין בתוליה חוזרים. ומה הדין כשהגיעה לגיל שלוש ונשרו בתוליה, ובית דין החליטו לעבר את השנה, ונמצא שעדיין לא עברו שלוש שנים, שהרי בשנה זו שלושה עשר חודשים ולא שנים עשר? אומר הירושלמי: בתוליה חוזרים. מדוע? כי הקדוש ברוך הוא מקיים את העולם על פי הכרעות בית הדין שלמטה, ואם קבעו שלא נגמרה השנה - לא נגמרה השנה. וזהו "לאל גומר עלי": מה שבית הדין קובעים כאן, ה' גומר ומשלים ומאשרר, ומוציא את דבריהם אל הפועל על פי קביעתם.
יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם וְיוֹשִׁיעֵנִי חֵרֵף שֹׁאֲפִי סֶלָה יִשְׁלַח אֱלֹהִים חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ׃
הרד"ק מבאר: אף שהם רבים ואני יחיד כנגדם, ישלח משמים ויושיעני - שלה' צבאות ומלאכים בלי קץ, וישלח את שליחו ומלאכו להצילני מיד שאול. "חרף שואפי" - אותו השואף לבלוע אותי, הוא שאול, חירף את אלוהים. ומדוע להגדירו כמחרף אלוהים? מסביר הרד"ק: שאילמלא היה שאול מבזה את דבר האל, לא היה רודף אחריו, שהרי כבר ידע כי על פי ה' משחו שמואל הנביא למלך; ואם אתה יודע שכך נמשח ואתה בכל זאת רודף אחריו - הרי אתה מבקש לבטל את דבר האלוהים. "ישלח אלוהים חסדו ואמיתו" - את החסד שעשה עמי מתחילה כשבחר בי למלך, אותו יוציא עתה אל הפועל; ו"אמיתו" - שיתאמת דבר ה', שכשאגיע למלוכה יתקיים מה שאמר, אמר ויהי.
רש"י מפרש ש"חרף שואפי" אינו לשון קללה אלא לשון חרפה: ה' יושיעני מחרפתו של שואפי. "שואף" הוא לשון שאיפה ובליעה, מי ששואף ורוצה לבלוע ולהמית את דוד - ומחרפתו יושיעני ה'.
המלבי"ם מבאר שהפסוק כולו הוא מאמר מוסגר, על פי הכלל שכבר למדנו ממנו כמה פעמים בתהילים, שכל מקום שנאמר בו "סלה" הוא סיום עניין או עניין בפני עצמו. וזהו ביאור מקורי ונפלא: יש לקרוא "שואפי חירף - ישלח משמים ויושיעני". כלומר, זה המבקש לבלוע אותי מחרף ומגדף אותי, ובמה? באומרו בלעג: "ישלח משמים ויושיעני" - דוד אין לו שום סיכוי להינצל, הוא זקוק לכוח משמים. ומי שאומר על אדם שרק כוח עליון יכול להצילו, למעשה אומר שאין לו שום סיכוי; יבוא נס מן השמים? אלו דברי הלצה ולעג.
על כך בא דוד ומבקש: ריבונו של עולם, הם אומרים זאת כדי להלעיג עליי, שרק כוח עליון יכול להצילו - ואני מבקש שאתה תעשה זאת בפועל. מה שהם מתלוצצים עליי, אתה תראה להם שהוא נכון: כוח משמים יושיע אותו, ואתה תצילני מידם. ולכן "אקרא לאלוהים עליון", שישלח באמת את חסדו ואמיתו. איני מייחל לישועה טבעית; מה שחרפו אותי בו - בו אני חפץ. חרפו שזה זקוק לעזרה משמים? כן, ריבונו של עולם, עזרה משמים אני רוצה. איני פונה לאף אחד אלא אליך, לא תשועה טבעית אלא תשועה משמים - בין מצד חסדו ובין מצד אמיתו, היינו הבטחתו שאמלוך.
נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה׃
הרד"ק מפרש "בתוך לבאים" - בתוך ישראל הרודפים אחריי. ומהו "בתוך"? שאף שהיה בורח מהם, כאילו הוא בתוכם, שכן אין לו לאן. וכפי שדוד עצמו אומר: לאן אברח, לחוץ לארץ? וכבר ראינו מה קרה כשניסה לברוח אל אכיש מלך גת. גם כשאני מנסה לברוח - נפשי בתוכם. ו"אשכבה לוהטים" - מילת "בתוך" עומדת במקום שניים ומושכת אחרת עמה: נפשי בתוך לבאים, אשכבה בתוך לוהטים. כדרך שהסברנו כמה פעמים בלשון "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", שה"לא" הראשון חוזר גם על החלק השני. ומהו "לוהטים"? שהם שורפים אותי בהבל פיהם, מדברים עליי רע ומספרים לשאול בגנותי, וזהו "שיניהם חנית וחיצים ולשונם חרב חדה". ולמה הזכיר דווקא שיניים ולשון? מפני שבהן נחתכות האותיות: יש אותיות הנחתכות בלשון - דטלנ"ת, ויש בשיניים - זסשר"ץ.
המלבי"ם, וכן רוב המפרשים, מבארים "לבאים" מלשון לביא - אריות; ו"לוהטים" הם נחשים, שהנחש נקרא לוהט מפני שארסו שורף, "נחש שרף ועקרב". אלא שדוד טוען שמוטב היה לו לשכב בין לביאים ונחשים ממש מאשר בין אלו שעליהם הוא מדבר. מדוע? שהלביאים והלוהטים שלי אינם בעלי חיים אלא בני אדם: ללביא אין אלא שיניים של עצם, ואילו אלו שיניהם חנית וחיצים של ברזל - מסוכן הרבה יותר; ולנחש אין אלא ארס, ואילו אלו לשונם חרב חדה - גרוע מנחשים שרפים. ודוד, שהכה את הארי ואת הדוב, אינו נבהל מלביאים ואריות; עמם היה מסתדר, אבל אלו מסוכנים הרבה יותר.
ומכאן הביטוי המוכר בסליחות: "הביאני בבור לבאים והנחילני קצפו, ונשכחתי בבית כלאים וטבעתי בים זעפו, בכל יום ירדתי פלאים אחרי האריך לי אפו, השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו" - "חנות אל" היינו חנינת האל, ו"קפץ באף" היינו שאינו מרחם עלינו. זהו הפיוט "למתוודה על חטאתיו", שרובם אינם אומרים אותו ואומרים במקומו "בזוכרי על משכבי", ושני המזמורים סמוכים זה לזה. ו"הביאני בבור לבאים" מבוסס על פסוקנו: בבור שיש בו לביאים.
הרב מזוז בספר "אמת קנה" מבאר ביאור מחודש ומתוק ב"אשכבה לוהטים": חלק את המילה לשתיים - "אש כבה". שהרי כך הייתה המציאות עם שאול: גם כשנתרצה מעט וריחם על דוד, תמיד היו מסביבו כאלה שמחממים אותו מחדש. המעיל נקרע? יאמרו לו שנקרע מקוץ ודוד מצאו וסיפר לך סיפורים שיכול היה להורגך. וכשהראה דוד את צפחת המים ואמר: הנה הגעתי עד שאול ולקחתי את צפחתו - יאמרו לו שהצפחת נשכחה בבאר כשהלכו לדלות לך מים, ושם מצא אותה. תמיד היו כאלה שמחממים, ומרגיעים אותו מן ההתרצות והחמלה על דוד. זהו "אש כבה - לוהטים": כשכבר כבתה האש ודעכה מעט, מיד באו אבנר ושאר האנשים שעם שאול והלהיטו אותה מחדש נגדי.
התרגום יונתן, וכן המאירי, מפרשים "לבאים" כמו "להבים", בחילוף האותיות, כדרך "כבש - כשב" ו"שמלה - שלמה". ולפי זה הפסוק מתאים להפליא: נפשי בתוך להבים, אשכבה לוהטים - יש כאן להב, והלהב הזה גם לוהט.
וחז"ל בירושלמי פאה (א', ט"ז) דורשים: "נפשי בתוך לבאים" - אלו אבנר ועמשא, שהיו לביאים בתורה; "אשכבה לוהטים" - אלו דואג ואחיתופל, שהיו להוטים אחר לשון הרע. ורש"י מפרש שהלוהטים הם הזיפים, שהיו להוטים אחר לשון הרע. "בני אדם שיניהם חנית וחיצים" - דורש הירושלמי: אלו בעלי קעילה, שנאמר "היסגירוני בעלי קעילה בידו... ויאמר ה' יסגירו"; "ולשונם חרב חדה" - אלו הזיפים, שנאמר "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו". נמצא שכל הרודפים כולם נרמזים כאן בפסוק אחד.
מזמור נ"ז נאמר במערה, בשיא הרדיפה, ומבטא שני פחדים כאחד: שמא ייהרג דוד ושמא יהרוג הוא את משיח ה'. מכאן הכפילות "חנני אלוהים חנני" - הצלה רוחנית שלא ייכשל בשאול, והצלה גופנית שלא ייפול בידו. דוד פונה לאל "עליון", הגבוה ממלך בשר ודם, שהוא ראשית כל הסיבות וגם "גומר עלי" - הסיבה האחרונה המוציאה הכול אל הפועל, עד שאף קביעת בית דין שלמטה נגמרת ומתאשרת על ידו. את לעג אויביו שרק כוח משמים יכול להצילו הופך דוד לתפילה: אכן, רק ישועה משמים אני מבקש, מצד חסדך ומצד אמיתך. ואת רודפיו הוא מתאר כלביאים ונחשים לוהטים, וגרועים מהם - שכן שיניהם חנית וחיצים ולשונם חרב חדה, ואין כמכת הלשון.