לַמְנַצֵּחַ אַל־תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם׃
שלושת המזמורים שאנו עוסקים בהם פותחים באותה כותרת: "למנצח אל תשחת". כפי שהסברנו, דוד מבקש שלא ישחיתוהו - כנגד אותם אנשים שהיו מעוררים את שאול ומסיתים אותו כנגד דוד, על כך הוא מתפלל שלא יבואו לידי השחתתו. "לדוד מכתם" - מכתם הוא שם של נעימת שיר, כפי שמבאר רש"י: לכל שיר הייתה מנגינה מיוחדת לו, ו"מכתם" היא סוג הנעימה שבה היו מנגנים את המזמור הזה.
המלבי"ם מבאר שהמזמור מדבר כנגד אנשי שאול שהסיתוהו לרדוף אחרי דוד. כאשר דוד היה במערה וכרת את כנף מעילו של שאול, ולאחר מכן אמר לו "הכר נא" והראה לו את כנף המעיל - ראה, הייתי במרחק סנטימטרים ממך, יכולתי להרגך ולא הרגתי, אין אני מבקש את נפשך - נתרצה שאול. אלא שהיו אנשים שהסיתו אותו: דואג ואנשיו, ומובא שם שזה היה אבנר. מה אמר לו? המעיל נקרע בקוץ. כלומר: הלכת בדרך, מעילך נקרע באחד הקוצים והברקנים, דוד מצא את הקרע, מיד זיהה שזה חלק ממעיל המלך, ועכשיו הוא בא ומספר לך שהיית בידו. כנגד אותם מסכסכים, מפיצי עלילות כזב ובעלי לשון הרע, אומר דוד את המזמור הזה.
הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם׃
רש"י מסביר ש"האמנם" הוא לשון אמונה ואמת. דוד מדבר על המעשה הנוסף, כאשר הגיע אל המעגל: הוא פרץ ועבר את כל השומרים שהיו סביב, הגיע עד המקום ששאול שוכב וישן שם, לקח את החנית ואת צפחת המים ויצא מן המחנה. לאחר מכן הוא מעיר אותם ואומר לאבנר: מעלת בתפקידך, תפקידך לשמור על המלך, איך שמרת עליו? הנה צפחתו, הנה חניתו. "הלא תענה אבנר" - שם סיפרת סיפורים שהמעיל נקרע בקוץ, מה תאמר עכשיו? גם כאן לא נגמרו הסיפורים: אבנר טען שהנערים הלכו לדלות מים מן הבאר ושכחו שם את צפחת המלך, ודוד מצאה שם. אבל דוד אומר לו: הלא תענה אבנר, מה יש לך עוד לומר? הנה תראה שאיני רוצה להרגו. ועל כך הוא אומר: האמנם - האם האמת נאלמה מפיכם? הצדק נאלם מפיכם? המישרים שהיה לכם לשפוט ולומר את האמת, שדוד אינו מבקש את נפש שאול - נהייתם אילמים.
הרד"ק הולך באותו כיוון, אלא שהוא מפרש את המילה "אלם" מלשון קיבוץ, כמו "אנחנו מאלמים אלומים", שעניינו אוספים ומקבצים אלומות. כלומר: האמת היא, שאילו הייתם מתקבצים יחד - "צדק תדברון", הייתם מוצאים את הצדק שבי, הייתם מבינים עד כמה מעשיי ודבריי נכונים, ושאיני רודף את שאול אלא הכול נמצא בדמיונותיו, ולא הייתם מסיתים את שאול נגדי. אם תתקבצו לשפוט את משפטי, ולאו דווקא אותי אלא את כל העשוקים כמוני - בוודאי וללא כל ספק תשפטו מישרים.
האלשיך הקדוש מסביר שדוד טוען כאן כלפי אבנר שתי טענות: לא רק שהוא דובר כזב, אלא גם שהוא שותק ואינו אומר למלך למה אתה משלם רעה תחת טובה - אדם שהגעת לידו ושילח אותך בשלום, יכול היה להרגך ולא הרגך, ואתה רודף אותו להמיתו? ובזה יש פירוש נפלא במילה "האמנם": כתוב בפרקי אבות "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה", השתיקה היא מעלה גדולה - אבל דוד מעיר שזה רק בענייני הגוף, ולא במילי דשמיא; במילי דשמיא אדרבה, צריך לדבר. וזהו: "האמנם" - האמת היא ש"אלם", לעשות עצמך כאילם, זה הדבר הטוב; אבל במקרה דנן "צדק תדברון", כאן אדרבה עדיף לדבר ולדבר צדק, בצדק תשפוט עמיתך, לדון בצדק ולראות את כף הזכות. אז למה לא אמרתם לשאול שבאמת דוד אינו מבקש את נפשו? אל תאמר שהשתיקה מצווה בכל מצב - במקרה הזה לדבר צדק הוא הנדרש מן האדם.
גם המלבי"ם מפרש "אלם" מלשון אלומות, אך לא במובן של התאספות בית דין. לדבריו יש כאן תמיהה של דוד: איך אפשר שיתקבצו באלומה אחת שני דברים הסותרים זה את זה? ומה הם הדברים המנוגדים? כאן מלמדנו המלבי"ם שדלתות הכתוב מקבילות. כפי שהסברנו כמה פעמים, כשיש ארבעה משפטים, המשך הראשון הוא השלישי, והמשך השני הוא הרביעי. כאן: "האמנם אלם צדק תדברון" - המשכו "אף בלב עולות תפעלון"; ו"מישרים תשפטו בני אדם" - המשכו "בארץ חמס ידיכם תפלסון".
וכך הביאור: בפיכם אתם מדברים צדק, כל הזמן מפזמים ענייני צדק ומוכיחים את הבריות לעשות צדק - מדובר באנשי המלוכה, אנשי המעלה, שהמלך מעמיד בצדק את מלכותו ומשפטו. אבל מה בלב? "אף בלב עולות תפעלון" - עולות כמו עוולות. הלב סותר את הדיבור: בפה אתה מטיף לצדק, ובלב אתה מהרהר הרהורי אוון ופועל עוולה. ולא זו בלבד: "מישרים תשפטו בני אדם" - אתם שופטים את הגזלנים כדי להציל גזול מיד גוזלו, ומאידך "בארץ חמס ידיכם תפלסון", אתם בעצמכם מפלסים בארץ את החמס, בגלוי ובמפורסם. לא ראיתי, אומר דוד, סתירה גדולה כזאת בין הדיבורים למעשים: כלפי אחרים אתם שופטי צדק, וכשזה מגיע אליי אתם מרבים חמס בארץ.
המלבי"ם מעמיק: "צדק" נאמר תמיד לפי חוקות המשפט, הקשרו הוא בית הדין - לשפוט צדק. "מישרים" לעומת זאת הוא כעין לפנים משורת הדין, לפי היושר, גם במקום שאין הדין מחייב, והיא דרגה גבוהה מן הצדק; ובדרך כלל נאמר על דיבור ותוכחה, כמו "ושפט בצדק דלים" - זה המשפט, ובהמשך "והוכיח במישור". והנה הם הגדילו לעשות: גם בדיבורם הם מוכיחים על הצדק, וגם במשפטם הם שופטים על פי היושר שהוא יותר מן הצדק - כמה מהדרים ומדקדקים הם נראים; אך כשהדבר מגיע לדוד, את הכול הם עושים להיפך.
אַף־בְּלֵב עוֹלֹת תִּפְעָלוּן בָּאָרֶץ חֲמַס יְדֵיכֶם תְּפַלֵּסוּן׃
"בלב עולות תפעלון" - עוולות, כאמור. "ובארץ חמס ידיכם תפלסון" - אתם מכבידים ומכריעים בחמס ידיכם, כאילו החמס שוקל משקל רב, ואתם שוקלים אותו ומכריעים בו. ומהו "תפלסון"? מסביר האבן עזרא: שאתם עושים את החמס בהסתר, כאדם המעמיד את מעשהו בצורה של פלס ישר, כאילו כך בדיוק נותן הדין.
ניתן דוגמה מציאותית שתקל עלינו להבין: זה כמו הבג"ץ, שאת כל עוולותיו הוא עושה בהסתתרות מאחורי טיעונים משפטיים מלומדים. רק שבמקרה הטיעונים תמיד הם נגד הספרדים, נגד שומרי התורה והמצוות, נגד המתנחלים, תמיד נגד כל אלה שהאג'נדה שלהם אינה אג'נדת הבג"ץ, נגד היהדות המסורה לנו, ותמיד בעד הרפורמים ובעד כל הגופים הליברליים. וכשאתה בא לטעון כנגדם, אומרים לך שהכול טיעונים משפטיים: זכויות, זכות האדם על גופו, זכות האישה, אין קץ לזכויות ולטיעונים משפטיים רעועים - אבל הוא תמיד מסתתר מאחורי הצדק, מאחורי היושר, מאחורי המשפט. אומרים לך שהריסת בתי מחבלים פוגעת במישהו שגר שם, בעוד שמדובר במי שגדע באיבם חיים והריסת הבית מרתיעה. כאן אנשים מתים, ושם מטריד את מישהו הקיר שלו - והכול בטיעונים משפטיים מנומקים, מן הצדק ומן היושר. זהו "חמס ידיכם תפלסון": עושים עוולות, ואת הכול מציגים כפלס ישר על פי הצדק והמשפט.
הרד"ק מביא ממדרש שוחר טוב: מהו "אף בלב עולות תפעלון", מהו "אף"? הלב נברא רק בשביל האמת, "ודובר אמת בלבבו" - ואתם אף בלב עולות תפעלון. ונסביר את פנימיות הדברים: גם אדם שמשקר, בדרך כלל הוא משקר בפה, כלפי חוץ, אבל בתוך תוכו הוא יודע שדבריו שקר. מדובר באדם הגון, אדם מן השורה, ולא במי שהתעוות עד כדי שהוא בונה לעצמו תאוריות ואחר כך אף מאמין בהן. האלוקים עשה את האדם ישר, וברא את לבו ישר. וזו הטענה כלפיהם: המקום שאמור להיות המצפן של האדם, הפלס שלו, זה שמוכיח לו שהוא משקר גם כשכלפי חוץ הוא מספר סיפורים - אתם עיוותתם ועיקמתם אותו כל כך, עד שאפילו בלב אתם פועלים עוולות. השקר ישר בעיניכם, אין לכם אפילו בושה; סיפרת את השקר כל כך הרבה פעמים עד שהתחלת להאמין בו, והשקר קנה שביתה בלבכם.
וכן "בארץ חמס ידיכם תפלסון" - בקו דומה לאבן עזרא: אתם משמיעים אותו בארץ ומטעימים אותו לבני אדם בטענות חזקות. תמיד יימצא איזה דמגוג שיצדיק את כל העוולות; היום לכל אחד יש דובר, והדובר כבר ימצא דרכים לומר שכל העוולות נצרכות, שאין ברירה אחרת, וכך הדבר נראה כנעשה בפלס וביושר. מה הייתה מכונת התעמולה המשומנת של גבלס וחבריו ו"דר שטירמר"? איך הגיעו למצב שהם מסוגלים להכניס אנשים לתאי גזים וגרמניה שותקת, ולא רק שותקת אלא משתתפת השתתפות אקטיבית? התשובה: על ידי שהצליחו להטעים לאנשים שבג'וקים מטפלים בחומר הדברה אחד וביהודים בחומר אחר. לטפטף שוב ושוב שאין מדובר כלל באנשים אלא בסוג של בהמות, שקצים ורמשים, שאין ברירה ואין דרך אחרת - עד שכולם מגיעים למסקנה שכך צריך לפעול. זהו שנאמר: את העוולות הם היו מטעימים בהסברים מנומקים ומלומדים, ועל ידי כך אנשים קנו את דבריהם והאמינו באותם שקרים.
בתהילות מהרי"ץ דושינסקי מביא ביאור נוסף: "אף בלב עולות תפעלון" - יש לי ראיה ברורה שמעשי הרשע שלכם אינם בלי כוונה. לפעמים אדם מזיק לחברו שלא במתכוון, בלא מגמה להזיק; אבל אצלכם העוולות הן בכוונת תחילה, לפי תוכנית מסודרת. ומניין ההוכחה? "בארץ חמס ידיכם תפלסון". כלל בידינו: דבר הנעשה בצורה מדוקדקת ובמידה - הוא מתוכנן.
אחת הראיות שאי אפשר להתווכח עמה לכך שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם היא הצורה המדויקת שבה הוא עשוי: העיניים למעלה, הפה נמוך יותר, הכול מרוכז בראש, הידיים נעות בדיוק, וכל הסינכרוניזציה של מערכת העיכול. כשאתה רואה דבר נעשה במדוקדק - הוא לא קרה מעצמו. אילו היו מוצאים שבר של בקבוק קולה על הירח, איש לא היה אומר שהיה שם פיצוץ שהמיס את העפר ובמקרה נוצרה הצורה הזו; היו אומרים מיד שמישהו היה שם. תכנון מורה על מתכנן, נקודה.
וזהו שאומר דוד: אני מסתכל ורואה שהחמס שלכם "תפלסון", מדוד ומדוקדק כפלס. יש לכם משנה סדורה, יש לכם תוכנית, הכול ללא חסר ויתר. דבר כזה נעשה רק בצורה מתוכננת ומושכלת, ואי אפשר לומר עליו "סליחה, טעיתי, זה היה בלי כוונה". ולכן "אף בלב עולות תפעלון" - העוולות באות מן הלב, תוכניות מסודרות יש לכם בלב איך להזיק ואיך לעשות רע; והראיה שבארץ חמס ידיכם תפלסון, בדקדוק ובפלס אתם עושים את החמס.
מזמור זה הוא זעקתו של דוד כנגד המסיתים - אבנר, דואג וחבריהם - שהפיצו עלילות כזב אחרי מעשה כנף המעיל ומעשה החנית והצפחת. "האמנם אלם צדק תדברון": האם נאלם הצדק מפיכם (רש"י), או שמא אילו הייתם מתקבצים לדון הייתם שופטים מישרים (רד"ק); ולפי האלשיך, השתיקה יפה לגוף אך לא במילי דשמיא, שם צריך לדבר צדק. והמלבי"ם מגלה את הסתירה שבאלומה אחת: בפה צדק ובלב עוולה, במשפט מישרים ובמעשה חמס. "תפלסון" - העוול עטוף בטיעונים ישרים כפלס (אבן עזרא), מוטעם לציבור בהסברים מלומדים עד שהשקר מתקבל, וחמור מכל: "אף בלב" - שגם המצפן הפנימי שנברא לאמת התעוות, והשקר קנה בו שביתה. ומן הפלס והדקדוק שבמעשיהם מוכח שאין כאן טעות אלא תכנון, ותכנון מורה על מתכנן.