פתיחה: מזמור של חולה ושל נרדף
פרק ו' בתהילים הוא מזמור קצר אך טעון, שכולו תפילת אדם השרוי במצוקה כפולה. נפתח בכותרת המזמור ובזהותו, ומשם נלך על סדר הפסוקים לאור ביאור המלבי"ם.
לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד׃
מהי "השמינית"? רש"י מביא שהכוונה לכינור של שמונה נימין - כלי שהיו לו שמונה מיתרים, ולכן נקרא "שמינית", כמו שנאמר בדברי הימים על פלוני ובניו "על השמינית לנצח". האבן עזרא מביא פירוש אחד כרש"י, ופירוש שני: פיוט שיש לו שמונה נעימות, ולכן נאמר "בנגינות" - לשון רבים, שיש בו כמה נגינות ומיני נעימות. וחז"ל דרשו "על השמינית" - על המילה שניתנה בשמיני, שהמילה היא מצווה שניתנה ביום השמיני.
על מה נסוב המזמור
כדרכנו, אנו מבקשים להבין באיזו סיטואציה נאמר המזמור, שהרי דוד זימר את מזמוריו על רקע מצבים שהיה שרוי בהם. הרד"ק כותב שייתכן שדוד אמרו על חוליו, וייתכן שנאמר על כל אדם המדוכא בחולאים - ונראה בהמשך שהמזמור אכן עוסק בחולי. יוצא אפוא שדוד חיבר כאן מזמור לאדם השרוי בחולאים, שימצא בו מנוחה ומרגוע ודרך תפילה. וכך אומר הרד"ק: הרבה מזמורים שהם תפילה ובקשה חיברם דוד כדי שיהיו מזומנים לכל מתפלל. דוד לא ביטא רק את בעייתו הפרטית, אלא הכין נוסח לכל אדם, באיזו דרך לחלות את פני ה'. עוד מביא הרד"ק בשם יש אומרים, שהמזמור נאמר על הגלות, והחולאים שבו רומזים לחולאים שעם ישראל סובל מהם בגלותו.
אנו נלמד את המזמור לפי המלבי"ם, והוא מסביר שהמזמור נאמר על חולי מסוים מאוד: אחרי מעשה בת שבע חלה דוד המלך חולי כבד וארוך, וכעת הוא מתפלל על אותו חולי. ובמקביל סבל דוד באותה עת גם מאויביו, ששנאו אותו והצרו לו והציקו לו - ובפרט בעקבות מעשה בת שבע, שהיה להם עתה קרדום לחפור בו, משהו להיתלות בו ולהראות כביכול את רשעתו של דוד: הנה עכשיו אתה רואה שכל מה שאמרנו נכון. על שני אלה ראה דוד צורך להתפלל. נמצא שסובבים אותו שני אויבים: האויב החיצוני - האויבים המצרים לו, והאויב הפנימי - החולאים והבעיות הגופניות. כנגד שני אלו חיבר את המזמור.
אף וחמה, תוכחה וייסורים
יְהֹוָה אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי׃
מי שמכיר את המלבי"ם מבין מיד שיש כאן הרבה מה לומר: אף מול חמה, תוכחה מול ייסורים. ההבדל בין אף לחמה: האף הוא כעס נגלה - "כי אש קדחה באפי", כשאדם כועס אפו מתאדם, ובקור אף יוצאים אדים; האף מבטא את החיצוניות. לעומת זאת חמה היא תמיד פנימית - "וחמתו בערה בו", בעירה פנימית שאיננה ניכרת. וחשוב: כעס האף יכול להיות שאינו כולל עמו כעס פנימי כלל, כמו שנאמר לגבי מי שרוצה לחנך את בניו, שיראה להם כעס הפנים ולא כעס הלב. ומאידך, החמה הפנימית יכולה שלא להיראות כלל כלפי חוץ - אדם בוער בפנים ואין הדבר ניכר. הבעירה הפנימית מבטאת שנאה, איבה וחרון פנימי על אותו אדם.
וכן יש הבדל בין תוכחה לייסור. תוכחה היא בדרך כלל בדברים רכים, והיא מלשון ויכוח - "ונוכחה בין שנינו", להתווכח ולראות מי יוכיח צדקתו, ולא בדרך של ייסורים. ועוד: התוכחה נוגעת לעתיד - כשהקב"ה מוכיח אדם, הוא מיישר אותו לעתיד שיתנהג כהוגן. הייסור לעומת זאת הוא בדברים קשים ולפעמים ייסורים ממש, והוא בא על העבר, על חטא שכבר נעשה.
לפי זה מדויקת בקשת דוד. "אל באפך תוכיחני" - התוכחה הנוגעת לעתיד, שלא תהיה באף, בכעס חיצוני. ומעיר המלבי"ם: לא הוצרך לבקש שהתוכחה לא תהיה בחמה, שהרי תוכחה היא בדברים רכים, וודאי אינה נעשית מתוך חמה ושנאה ואיבה; אבל בהחלט ייתכן שתיעשה מתוך כעס חיצוני, ומזה הוא מבקש להינצל. כמו אב שרוצה להוכיח את בנו: אינו מייסרו ואינו מלקהו, אך מראה לו פנים כועסות כדי שיקבל את הדברים כראוי - "אני מאוד מקפיד עליך, אל תעשה כך, אני כועס על מה שעשית" - ובתוכו הוא רגוע, ועושה זאת רק כדי להרתיעו. על כך מבקש דוד: לפחות מן הכעס החיצוני תצילני.
ולעומת זאת "ואל בחמתך תייסרני". הייסורים באים על חטא העבר, ובוודאי הם באים באף, שהרי כשהקב"ה מקפיד על מעשים רעים יש חרון אף והוא קוצף על האדם. לכן אין דוד מבקש "אל באפך תייסרני" - מן האף אי אפשר לברוח. מה כן הוא מבקש? לפחות שלא תבוא עמם חמה פנימית, כעס של שנאה ואיבה, לא כאויב המייסר מתוך נטירת שנאה, אלא "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" - "אוהבו שיחרו מוסר", מתוך אהבה. גם ילד יודע שכאשר הוריו כועסים עליו זהו כעס חיצוני, ואינו חושב שבשל כך הם שונאים אותו. זו בקשת דוד.
החולי שפשט בגוף ובנפש
חׇנֵּנִי יְהֹוָה כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי יְהֹוָה כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי׃
"כי אומלל אני" - נחלש כוחי על ידי החולי. הרד"ק מסביר ש"אומלל" הוא לשון דבר הנכרת, כמו "רבת בנים אומללה" - נכרתו בניה ונכרת זרעה, וכן "היהודים האמללים" בנחמיה, ו"אומללה יולדת השבעה" בירמיה. ומקור הדברים ממה שכתוב "כי אמילם", ומכאן גם הלשון "למול" - להכרית את הערלה. "רפאני ה' כי נבהלו עצמי" - החולי אינו חיצוני בלבד, אלא כבר חדר פנימה אל תוך העצמות.
וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה יְהֹוָה עַד מָתָי׃
ויותר מזה - החולי נוגע כבר אל הנפש, וזה מורה על משהו שחודר פנימה. עד מתי, ריבונו של עולם, לא תחוס ותחון עליי, לאחר שגם נפשי בסכנה, כלומר שיש כאן סכנת נפשות. ומוסיף המלבי"ם שזה כולל גם את הנפש הרוחנית - עניין של נזק רוחני, של נפש שנפגעת.
שׁוּבָה יְהֹוָה חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ׃
אנא ה', שוב מן הקצף ומחרון אפך עליי. "חלצה נפשי" - הוצא את נפשי מן החולי. "הושיעני למען חסדך" - גם אם איני ראוי, עשה זאת למען חסדך, בשביל החסד שלך, שאתה ה' רב חסד.
"כי אין במוות זכרך" - תכלית הבריאה היא ההודאה
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ׃
"זכר שמך" פירושו ששמו של הקב"ה נזכר על המציאות ועל ההוויה, שהוא המקיים את העולם, שהרי ה' המציא הכל וברא הכל ויצר הכל. אבל על המוות אין שם ה' נזכר. וכפי שאומרים חז"ל, אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה: בבריאה נאמר "ויקרא אלוקים לאור יום", ואילו "ולחושך קרא לילה" - ולא נאמר "קרא אלוקים". כך גם כאן: המוות הוא אפס והיעדר, דבר שאין שם ה' נזכר עליו.
ועל כן מוסיף דוד: "בשאול מי יודה לך". מי שנעדר מן המציאות אינו מקבל מה' שום טוב ושום חסד, ומי שאינו מקבל טוב וחסד - כיצד יודה? והרי זו תכלית בריאת העולם: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" - העולם נברא כדי שהאדם יודה לה' יתברך. ה' אינו דורש מן האדם יותר מזה: הוא נותן לו את כל השפע, ורק מבקש שיאמר תודה. אם כן, ריבונו של עולם, אל תביאני אל המוות ואל השאול, שהרי שם לא אוכל להודות לך - "חלצה נפשי".
ומהו ההבדל בין מוות לשאול? מסביר המלבי"ם: השאול הוא הקבר, שהוא כבר לאחר המוות. ודייק בלשון הפסוק: במוות נאמר "אין זכרך", אך הודאה עדיין יש - שהרי אדם יכול להודות לה' על צורת המוות: יש מיתה קשה, יש מיתה קלה, ויש מיתת נשיקה. אבל זכר שם ה' על המוות עצמו אין. לעומת זאת "בשאול מי יודה לך" - בשאול גם ההודאה נפסקת, כמו שנאמר בישעיה "לא שאול תודך מוות יהללך". אם כן, ריבונו של עולם, אל תביאני לידי מציאות זו.
לילות של בכי
יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכׇל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה׃
כאן עובר דוד לדבר כנגד האויבים המצרים לו, אלה שבאו לצערו. יגע אני מרוב אנחותיי, עד שבכל לילה מיטתי נמאסת ונמסה מרוב בכי. בביטוי "אשחה" יש כמה פירושים. רש"י והמלבי"ם מפרשים מלשון "סחי ומאוס" - מיטתי נעשית מאוסה מרוב דמעות, עד שיהיה מאוס לשכב עליה. רש"י מביא עוד פירוש בשם מנחם, ש"אשחה" הוא מלשון שחייה - הדמעות במיטה רבות כל כך עד שאפשר לשחות בהן, וכלשון הכתוב בישעיה "כאשר יפרש השוחה לשחות". גם האבן עזרא מביא פירוש זה, ומוסיף שיש מפרשים "אשחה" כמו ארחץ, מלשון "סחי בנהרא" - רחץ בנהר, ו"מסותא" כמו "מסחותא", מקום מרחץ. כלומר: בכל לילה אני רוחץ בדמעותיי בתוך מיטתי.
ולמה דווקא בלילה? הרד"ק מביא שני טעמים. האחד: בלילה יכבד החולי, שכן ידוע שהחולים בבוקר מצבם טוב יותר ובלילה גרוע יותר - ומכאן הפלא שבדברים שנאמרו אצל אמנון, "מדוע אתה ככה דל בבוקר בבוקר". השני: שהגברים בוכים בלילה, כשבני הבית ישנים ואין רואה אותם, שהרי מתביישים לבכות ביום, ובלילה אין להם אי-נעימות.
ומהו ההבדל בין "מיטתי" ל"ערשי"? מסביר המלבי"ם: מיטה היא כל דבר שאדם נוטה ונשען עליו, ולכן נקראת מיטה - שיטו עליה. ואילו הערש הוא משכב מיוחד לקטנים או לנשים או לחולים, כמו ששנינו במסכת כלים (פרק ט"ז משנה ז') "המיטה והעריסה", ורש"י בסנהדרין מסביר שעריסה היא של תינוקות - מיטה ייחודית. "ערשי אמסה" - לשון התמוססות: הערש כמו נמס מרוב דמעותיי.
עיניים שכלו מן הצער
עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכׇל צוֹרְרָי׃
"עששה" הוא מלשון עש - דבר המכלה, כמו "ועצמי עששו". רש"י מפרש מלשון עששית, שהעין רואה כאילו דרך זכוכית ואינה יכולה לראות היטב. כלומר: עיניי מרוב הכעס והצער על הקורה אותי נרקבו, או שיש עליהן כיסוי, ונעתקו ממקומן. ומדגיש המלבי"ם: אין זה מחמת הדמעות והבכי שהוזכרו קודם, אלא "בכל צוררי" - מחמת אלו המצרים לי, שהם קשים לו יותר מן החולי עצמו.
סורו ממני - כי ה' שמע
סוּרוּ מִמֶּנִּי כׇּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע יְהֹוָה קוֹל בִּכְיִי׃
אתם פועלי הרשע, כאשר ה' שומע את קול בכיי - בזה עצמו יסיר אתכם מעליי.
שָׁמַע יְהֹוָה תְּחִנָּתִי יְהֹוָה תְּפִלָּתִי יִקָּח׃
כאשר ישמע ה' את כל בכיי ואת תחינתי, אומר המלבי"ם, תרדוף הרעה את אותם אויבים. ו"ה' תפילתי ייקח" הוא כעין מאמר מוסגר: אין ספק שה' ייקח את תפילתי ויקבלה. וההבדל בין תחינה לתפילה: התפילה גדולה מן התחינה, שגדר תפילה הוא שפיכת הנפש ודבקות הרוח ופלילת הנפש להידבק בשורשה, ואינה אלא לאלוקים בלבד. תפילה היא מלשון פתילה, מלשון "נפתלתי" - מפותל, שהמתפלל מתחבר ומגיע לדבקות באלוקים. תחינה אינה באותו גדר של דבקות, ולכן שייך לומר אותה גם כלפי אדם: אדם מתחנן לחברו, אבל לעולם לא יאמר "אני מתפלל לאדם". התחינה היא בקשה שדרגתה פחותה מן התפילה. לכן אומר דוד: את התפילה ודאי ייקח ה' ויקבל, ומעבר לכך - אף את תחינתי, את עצם התחננותי, שמע ה'.
עדיף להתבייש רגע מעכשיו
יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כׇּל אֹיְבָי יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע׃
שני דברים יקרו לאויבים: ראשית "יבושו" - בושתם תהיה גדולה מאוד; ושנית "ויבהלו" - הקב"ה ישפוט אותם וידון אותם על מעשיהם. ומכאן פונה דוד אל אויביו בטענה מוסרית: האין טוב יותר שתשובו בתשובה עכשיו, מאשר תמתינו עד שישיג אתכם הכעס האלוקי ותהיה לכם בושה גדולה ובהלה גדולה?
וזהו "ישובו יבושו רגע": אם תחזרו בתשובה עכשיו, בושתכם תהיה רגעית בלבד - לרגע התחרטת וביקשת מחילה, לא נעים, אבל זה רגעי וחולף. ואילו אם תמתינו עד שהקב"ה יוכיח אתכם על מה שעשיתם לי - "יבושו ויבהלו מאוד", בושה גדולה מאוד ובהלה גדולה מאוד. עדיף אפוא להתבייש מעט ממני, לשוב בתשובה ולבקש מחילה על מה שעשיתם, מאשר שישמע ה' את תפילתי ויסיר ממני את כל פועלי האוון ויכניע אתכם כראוי לכם, ואז הבושה והבהלה יהיו גדולות מאוד.
לסיכום:
מזמור ו' הוא תפילתו של דוד מתוך חולי כבד ומתוך מצור של אויבים - אויב פנימי ואויב חיצוני. הוא פותח בבקשה מדויקת: תוכחה - לא באף, וייסורים - לא בחמה, שלא יהיה בהם כעס של שנאה ואיבה אלא כאב המייסר את בנו מאהבה. משם הוא מתאר את החולי שחדר מן הגוף אל העצמות ואל הנפש, ומבקש "שובה", "חלצה", "הושיעני למען חסדך" - שהרי תכלית הבריאה היא ההודאה, ובמוות אין זכר שם ה' ובשאול אין הודאה כלל. אחר כך הוא מתאר את לילות הבכי ואת העיניים שכלו מן הצער שגרמו לו הצוררים, ומכריז בביטחון "סורו ממני כל פועלי אוון" - כי ה' שמע את קול בכיי, קיבל את תפילתי ושמע את תחינתי. וחותם בקריאה לאויביו: מוטב לכם בושה קצרה של תשובה עכשיו, מאשר בושה ובהלה גדולות כשיישמע הקב"ה את תפילתי.