פתיחה: המשך המזמור - דוד בגת
מזמור זה נאמר, כפי שמעידה כותרתו, "באחוז אותו פלשתים בגת", בשעה שדוד ברח מפני שאול ונפל בידי פלשתים, ועשה עצמו כשוטה כדי להינצל. בחלק זה של המזמור ממשיך דוד לתאר את הרדיפה: כיצד מעוותים את דבריו, אורבים לעקבותיו ומרגלים אחריו, וכיצד הוא פונה אל הקדוש ברוך הוא שיספור את נדודיו ודמעותיו - ובסופו של דבר מודה ומהלל על הדין ועל הרחמים כאחד.
"כל היום דברי יעצבו" - כשמעוותים את הדברים
כׇּל־הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ עָלַי כׇּל־מַחְשְׁבֹתָם לָרָע׃ (ו)
רש"י מפרש: מעציבים אותי. היו רודפים אותי עד שכל דבריי אינם אלא צעקה ובכי אל ה', זעקה שיושיעני. הרד"ק מבאר "יעצבו" מלשון להכעיס, והדברים חוזרים למה שנאמר קודם "באלהים אהלל דברו" - ומהו "דברו"? ההבטחה שהובטחה לי המלוכה. על הדבר הזה עצמו הם מכעיסים אותי ורודפים אותי. שהרי מדוע רודף אותו שאול? משום שידע: "ידעתי כי מלוך תמלוך". נמצא שדווקא דבר ה' ביד שמואל, שעליו אני מהלל, הוא הגורם לי עתה עיצבון ורדיפה, "וכל מחשבותם לרע" - כדי להרחיקני מן המלוכה שלא אזכה בה.
המלבי"ם מסביר שכאן דוד חוזר לדבר על הפלשתים. דוד עשה עצמו כשוטה וכמשוגע, כביכול לומר: אין זה דוד, אין זה שר צבאו של שאול. אלא שהם לא קנו זאת בקלות, והתחילו לעקוב אחריו לראות אם אמת הדבר. ו"יעצבו" - הם השתדלו שהמלך יתעצב ממנו, להסית את אכיש: הנה זה דוד, היזהר ממנו, הוא בא לרגל, הוא בא לכבוש. כלומר "יעצבו" אין פירושו שהם נעצבים, אלא שהם מביאים עיצבון על אחרים, מעציבים את המלך ואומרים לו: תפוס אותו, כלא אותו, היזהר ממנו. "עלי כל מחשבותם לרע" - שאף לאחר שאכיש פטר אותו, המשיכו לרדוף אחריו ולבקש להרע לו.
היעב"ץ: מתי כדאי להקשיב לביקורת
היעב"ץ מסביר: אילו היו אומרים עליי רע יום אחד ויום אחר שותקים, אומר דוד, הייתי מנסה להאזין לרע שהם אומרים וללמוד ממנו מה עליי לתקן בעצמי. שכן אצל אנשים גדולים, אפילו כשמישהו מחרף ומגדף - הם מקשיבים. ייתכן שלא יתייחסו, אבל לוקחים את הדברים לתשומת לבם.
כבר סיפרנו לא אחת על החזון איש, שעל פי הוראת הרופא היה צריך לטייל חצי שעה ביום באוויר הפתוח. יצא לטייל בפרדסים לא הרחק מביתו, ושם ראהו זקן אחד - שעדיין לא הכירו את החזון איש בבני ברק - ואמר לו: יהודי זקן, אינך כבר צעיר, חבל על החיים שלך; שב ולמד במקום לבזבז את הזמן בטיולים. אמר לו החזון איש תודה והמשיך בדרכו, ואמר לעצמו שמחר ילך בדרך אחרת. אלא ששכח, ולמחרת עבר שוב באותו מקום, והלה שב וצעק: לא הבנת מה אמרתי לך אתמול? חבל על חייך, שב ולמד! ומה יאמר לו החזון איש - שאם ילמד כל חייו לא יגיע למה שהחזון איש הספיק לשכוח? אמר לו תודה והמשיך. באחת הפעמים הוסיף הזקן: אם אינך יכול ללמוד, לפחות קרא קצת תהילים. שוב אמר לו תודה, ומאז כבר נזהר שלא לעבור שם.
יום אחד חלה בנו של אותו אדם, ואמרו לו: הגיע לבני ברק אדם גדול, מבין גם ברפואה ובכל העניינים, גש אליו וגם תקבל ממנו ברכה. ניגש עם הילד, פתח לו החזון איש את הדלת - וכמעט התעלף. זהו החזון איש? זה שהיה צועק לו מוסר? התחיל לבקש מחילה ולהתנצל על אופן דיבורו. אמר לו החזון איש: לא ולא, שום דבר לא קרה. מאז שאמרת לי את מה שאמרת, התחלתי להקפיד לקרוא כל יום כמה פרקי תהילים. אמרת לי "קרא קצת תהילים" - וראיתי בזה אולי מסר מן השמים, ומאז אני קורא בכל יום. האדם הגדול תמיד מחפש לשמוע מה אומרים עליו, כדי לראות מה יש בו לתקן.
וזהו שאומר דוד לדברי היעב"ץ: אילו יום אחד היו מדברים כנגדי ויום אחד שותקים, עוד הייתי מטה אוזן לשמוע מה הם אומרים כדי לתקן. וכן אם היו אומרים עליי דברי גנאי מרובים אך לפחות בדבר אחד או שניים היו מהללים אותי - "כאן דוד עשה טוב, כל הכבוד לדוד" - הייתי מקשיב, שמא יש כאן מוסר שעליי ללמוד, והייתי חושד בעצמי שמא באמת אינך שלם וצריך אתה לתקן. אבל כאן "כל היום דברי יעצבו": אין להם לעולם מילה טובה, ואף אינם נחים אפילו יום אחד, אלא יום אחר יום. מזה אני יודע ש"כל מחשבותם לרע", ואין לי מה להקשיב להם. אלו אנשים מוטים, דעתם חד צדדית, יש להם תיאוריות ואל תבלבל אותם עם עובדות - ולכן אומר דוד: מעיקרא איני רוצה אפילו להאזין.
והרב מאזוז, כידוע משיעוריו, מתלונן פעמים רבות שמעוותים את דבריו ואומרים בשמו דברים שלא חשב ולא עלו על דעתו, והכל כדי לצאת נגדו. ראיתי בפירושו על תהילים "אמת קנה" שהוא מפרש כאן: "כל היום דברי יעצבו" - משנים ומעצבים את הדברים שאמרתי כדי למצוא בהם פגם, ואחר כך: הנה ראה מה הוא אומר, ראה מה דעותיו. ומוסיף שם משפט: וזה ידוע אצל כמה חכמים בעיניהם בימינו, שדרכם לחפש מתחת לאדמה כל מיני פגמים וחסרונות, ולעצב את הדברים שאדם אומר כך שיתאימו להם כדי לתקוף אותו.
"יגורו יצפונו" - המעקב אחרי דוד
יָגוּרוּ (יצפינו) [יִצְפּוֹנוּ] הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי׃ (ז)
רש"י מפרש: האויבים אורבים ולנים - "יגורו" מלשון מגורים - במקום שהם מצפים שאעבור בו, ו"עקבי ישמורו" לרגל אחריי, כדי שהרודפים יוכלו לבוא. הם מנהלים מעקבים: היכן דוד, ומיד מלשינים "הנה דוד מסתתר עמנו". וזה היה אצל רשעי ישראל, אותם אנשים שביקשו למצוא חן בעיני שאול והיו עוקבים אחרי דוד כדי להורות לו היכן לרדוף - ומחמת כן, אומר רש"י, ברח דוד אל אכיש מלך גת.
רש"י מבאר "יגורו" מלשון ילינו, ישנו שם וימתינו. הרד"ק לעומתו מפרש "יגורו" כמו "יאגרו", מלשון אסיפה, וכביטוי המצוי בתנ"ך: "יגורו עלי עזים" - נאספו עזי פנים לרדפני, וכן "הן גור יגור". וכעין זה "לא תגורו מפני איש", שדרשו חז"ל שאסור לדיין לאסוף דבריו מחמת אימת איש - שרוצה לומר דבר ואוסף דבריו וסותם פיו. נמצא ש"לגור" הוא לאסוף ולקבץ, ו"יגורו" פירושו: יתאספו ויצפינו עצמם כדי להמיתני.
המלבי"ם מבאר שזהו המשך לדבריו הקודמים: הפלשתים שהעציבו את המלך בדברי הלשנה, המשיכו לרדוף אחריו, כי חששו שמא כל המשוגע הזה אינו אלא הצגה. ולכן "יצפונו" - הטמינו עצמם כשיצא מארץ פלשתים כדי לעקוב אחריו ולראות לאן ילך: האם זהו דוד המלך באמת או סתם משוגע מקומי. "עקבי ישמורו" - לראות האם פתאום יתחיל להתנהג בדעת ישובה, או שימשיך להתהולל. כמו אדם הנכנס למשרדי הביטוח הלאומי על מקל וצולע, ומיד כשיוצא זורק את המקל ורץ קל כעופר - ואז אתה מבין שהכל היה הצגה. כך רצו לבדוק אם דוד משוגע לכל אורך הדרך או שאחר כך יימצא שפוי. ואת זה עשו מדעת עצמם, ו"כאשר קיוו נפשי" - שתקוותם הייתה להרגו.
"על און פלט למו"
עַל־אָוֶן פַּלֶּט־לָמוֹ בְּאַף עַמִּים הוֹרֵד אֱלֹהִים׃ (ח)
לפי הרד"ק נאמר הדבר בתמיהה: על האוון - הרשע - שהם עושים לי, "פלט למו"? וכי תפלט אותם ותציל אותם אחרי כל הרעה שעשו לי? בשום אופן לא! אלא "באף עמים הורד אלהים" - תוריד אותם בכעסך, תגלה כעסך עליהם כדי שלא יינצלו. ו"עמים" הכוונה לאויביו שמשבטי ישראל.
המלבי"ם מבאר שזהו הטעם ל"כאשר קיוו נפשי": ההצלה שניצלתי מידם נחשבת בעיניהם כ"אוון", כחוסר צדק - מה פתאום ניצל? לדעתם מן היושר היה להרגני, והפלטה שלי היא בעיניהם רשע. ומי הם? אותם פלשתים שרדפו אחר עקביו וטענו שהכל הצגה וזה באמת דוד, והם שהעציבו את המלך ואמרו לו: מדוע שחררת אותו? לכן מבקש דוד: "באף עמים הורד אלהים" - בכעסך תוריד אותם ותשפיל אותם.
ובספר "נורא תהילות", המובא במעם לועז, מפרש כך: אומר דוד, אם הם רודפים אותי על אוון שיש בי - "פלט למו", הצל אותם והנח להם, שהרי בצדק הם רודפים אותי ויש בי רעה. אבל "באף" - אם הם רודפים אותי מחמת כעסם בלבד, משום ששמעו את שירת הנשים "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" וחרה להם הדבר - אז אני מבקש: "עמים הורד אלהים". ו"עמים" כאן, לפי הנורא תהילות, מתוך עם ישראל. כלומר: ריבונו של עולם, אם רדיפתם נובעת ממידותיהם הרעות - היפרע מהם כראוי; ואם הם רודפים אותי בצדק - הנח להם ואל תעשה להם מאומה, שהרי באמת מגיע לי.
"נודי ספרתה אתה" - ספירת הנדודים והדמעות
נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ׃ (ט)
פסוק מליצי הוא, שכן אותו ביטוי עצמו מופיע כאן בשתי משמעויות שונות. "נודי" מלשון נדודים, כמו "נודי הר ציפור". כלומר: ריבונו של עולם, אתה יודע כמה נדודים נדדתי בבורחי מפני אויביי, אתה ספרת כמה נאלצתי לנוע ממקום למקום. "שימה דמעתי בנאדך" - שים את הדמעות שבכיתי על כל אותם נדודים בנוד שלך; והנוד הוא כלי קיבול לנוזלים העשוי מעור - שיהיו שמורות אצלך. והאבן עזרא אומר שזו דרך צחות: "נודי" עם "נודך", לשון נופל על לשון, אף שכל אחד מהם במשמעות אחרת.
"הלוא בספרתך" - מהי התוספת? שתמנה אותן ויהיו במניין שלך עם שאר צרותיי, שיהיו הדמעות ספורות ומנויות אצלך. ורש"י מביא בשם מנחם ש"בספרתך" לשון "בספרך" - שיהיה רשום אצלך בספר, לא מלשון ספירה אלא מלשון ספר.
המלבי"ם מבאר: "נודי ספרתה אתה" - אתה ריבונו של עולם ספרת את מספר נדודיי, כמה ימים נדדתי ובכמה מקומות. ואני מבקש שגם הדמעות ייכנסו לחשבון המספר. וזה ביאור נפלא: אם נגזרו עליי, לצורך העניין, עשרה נדודים, ובנדוד אחד היה לי צער גדול כשיעור שמונה מהם - תחשיב לי זאת כאילו נדדתי שמונה נדודים, ולא נותרו אלא שניים. זהו "הלוא בספרתך": ריבונו של עולם, צרף את הדמעות למספר, כדי שיעלו למניין ותנכה לי ממספר הנדודים שהייתי אמור לעבור.
וזה בהתאם למה שאנו יודעים בגלות מצרים: אף שהגזירה הייתה ארבע מאות שנה, ישבו ישראל במצרים מאתיים ועשר שנים, ומתוכן רק שמונים ושש בשעבוד קשה. והטעם, כמובא בספרים הקדושים: קושי השעבוד השלים. שעבוד קשה בזמן קצר יכול לבוא במקום שעבוד קל יותר לזמן ארוך יותר. וכך מבקש דוד: ספור את הדמעות שבמעט הנדודים שכבר עברתי, ומניינן יעלה לכדי נדודים רבים.
"אז ישובו אויבי אחור"
אָז יָשׁוּבוּ אוֹיְבַי אָחוֹר בְּיוֹם אֶקְרָא זֶה־יָדַעְתִּי כִּי־אֱלֹהִים לִי׃ (י)
כשישובו אויביי אחור ביום שאקרא אליך - בזה ידעתי כי אלוקים לי. כשאראה את אויביי פוחדים ומפנים לי עורף בשעה שאני קורא אליך, מזה אני יודע שאתה עמי, שאני זועק והקדוש ברוך הוא שומע לי.
המלבי"ם מקשר לדברים הקודמים: אחר שהתפלל דוד, אותם פלשתים שעקבו אחריו וטענו שדוד משקר ושאין זה משוגע אלא דוד ממש - הפסיקו את המארבים. אומר דוד: לאחר שהתפללתי, ברוך השם רואה אני שהעוקבים אחריי כבר אינם צופנים ואינם עוקבים, אלא חזרו לפלשתים ואינם מבקשים את נפשי. ובזה "ידעתי כי אלהים לי" - שה' משגיח עליי בהשגחה פרטית והסיר ממני את הרודפים.
"באלהים אהלל דבר" - על הדין ועל הרחמים
בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר בַּיהֹוָה אֲהַלֵּל דָּבָר׃ (יא)
רש"י מפרש שהכפילות באה על מידת הדין ועל מידת הרחמים: "אלוקים" הוא דין, ושם הוי"ה הוא רחמים. והרד"ק מביא בשם אביו: אמר "באלהים" שהוא מידת הדין, ואמר "בה'" שהוא מידת הרחמים, כלומר על הטוב ועל הרע אהלל דבר ה' ואודנו. גם על הטוב וגם על הרע אני מודה ומהלל.
וכן מצא במדרש שוחר טוב: כל מקום שנאמר "אלוהים" - מידת הדין, שהרי "אלוהים" הוא גם ביטוי לדיינים, "אלהים לא תקלל", "עד האלהים יבוא דבר שניהם". וכל מקום שנאמר שם הוי"ה - מידת רחמים, שנאמר "ה' ה' אל רחום וחנון", שם הוי"ה הוזכר בשלוש עשרה מידות של רחמים. אומר דוד: אם במידת הדין אתה דן אותי - אני מקלס אותך, ואם במידת רחמים אתה דן אותי - אני מקלס אותך. כלומר, מה שתעשה לי ואיך שתעשה לי, על הכל אני אומר תודה, ומקלס את ה' על כל אשר ייתן לי.
המלבי"ם מבאר: "באלהים אהלל דבר" - אני בוטח באלוקים ומהלל את הדבר, והוא מתאים למה שנאמר קודם "באלהים אהלל דברו", והסברנו שם ש"דברו" הוא הדבר שאמר לי על ידי שמואל שאהיה מלך. ובשלב השני בא גד הנביא, שה' שלחו אל ארץ יהודה להבטיח לו שנית ולעודדו - וזה מצד מידת הרחמים, ששלחת לי נביא פעם נוספת לחזקני בעת שהייתי נרדף, ועל כך "בה' אהלל דבר".
ואולי אפשר להוסיף: האמירה הראשונה, "באלהים אהלל דבר", נעשתה כביכול על פי דין - שכן נגזר בחוכמתו העליונה שדוד יהיה המלך, וזהו דין, ולכן בשם "אלוקים". אבל לבוא ולבשר לו זאת שוב על ידי גד החוזה בשעה שהוא נרדף - זה כבר מצד מידת הרחמים, שהרי להודיעו כבר הודיעוהו על פי דין בתחילה על ידי שמואל, וכאן בא הדבר רק לחזקו ולעודדו. לכן על זה נאמר "בה' אהלל דבר", בשם הרחמים.
"מה יעשה אדם לי" - ההבדל בין בשר לאדם
בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה־יַּעֲשֶׂה אָדָם לִי׃ (יב)
כיוון שבטחתי בו, לא אירא ממה שיעשה לי אדם - בני אדם לא יוכלו להרע לי. ולעיל אמר "באלהים בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי", וכאן "אדם". אומר הרד"ק: אדם ובשר אחד הם, כמו "ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד", "יבוא כל בשר להשתחוות". וכבר למדנו שאצל הרד"ק כפל עניין במילים שונות אינו דבר חריג בנביא, ולכן אין לו קושי בכך.
אבל על פי דרכו של המלבי"ם אנו יודעים שיש הבדל בין "בשר" ל"אדם", ואם פעם אמר בשר - בכוונת תחילה אמר כן, ואם אחר כך אמר אדם - גם בזה יש מטרה, שכן לעולם אין כפל עניין במילים שונות, וכל מילה באה לבטא משמעות אחרת. כאן המלבי"ם אינו מבאר את השוני, אך האלשיך הקדוש עומד עליו, ואומר בקיצור כך: "מה יעשה בשר לי" שנאמר לעיל - מדובר באכיש מלך גת, שדוד פחד ממנו מאוד. ואותו אי אפשר לכנות "אדם", שהרי "אדם אתם" - אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם. מה אפשר לקרוא לו? בשר. "בשר" הוא ביטוי נמוך ושפל, המתייחס אל החומר בלבד ולא אל האדם שבו, שכן "אדם" הוא מלשון "אדמה לעליון".
ואומות העולם יכולים להיקרא "אנשים", אך לא "אדם". ומה ההבדל? ש"אדם" היא מילה שאינה סובלת ריבוי - אין אומרים "אדמים", ו"אדם" לעולם לשון יחיד. בחינת המהות האחת שייכת רק לישראל; האומות הן בבחינת איש ואנשים, יחיד ורבים, ואילו עם ישראל הוא בחינת אדם, מהות אחת שאינה סובלת ריבוי. נמצא שבתחילה דיבר על "בשר" - זה אכיש מלך גת, וכאן על "אדם" - זה שאול. אומר דוד: איני ירא ממה שיעשה לי שאול; מי שהצילני מן ה"בשר" כשבטחתי בו, יצילני גם מן ה"אדם" כשאני בוטח בו כעת.
"עלי אלהים נדריך"
עָלַי אֱלֹהִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ׃ (יג)
לפי הפשט: הנדרים שנדרתי לך בגלותי - עליי לשלמם, ועליי מוטל תשלומם. וכן זבחי התודה - שאדם הניצל מצרה מביא זבח תודה - גם אותם אשלם, "אשלם תודות לך".
המלבי"ם מבאר באופן אחר: "נדריך" הם עליי - אתה נדרת נדר עבורי, על ידי הבטחת הנביא, שהיא כביכול נדר שהקדוש ברוך הוא מחויב לקיימו. ושני נדרים היו כאן: הנדר הראשון - הבטחת המלוכה על ידי שמואל; והנדר השני - שיחזור לארץ ישראל ולא יפחד, כפי שראינו שגד החוזה נשלח לדוד לעודדו ולהרגיעו שיוכל לשוב. על שניהם הוא אומר: "אלהים נדריך" - הנדרים שנדרת, הן הבשורה על ידי שמואל והן הבשורה על ידי גד החוזה, וכנגדם "אשלם תודות לך". והתודות בלשון רבים, שכן כנגד שתי ההבטחות שתי תודות.
חתימת המזמור: "להתהלך לפני אלהים באור החיים"
כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱלֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים׃ (יד)
דוד חותם את המזמור בהודאה. והרי הוא עדיין בעת צרה, ולכן משמעות הדברים: כאשר תציל את נפשי ממוות, אז אשלם את הנדרים ואודה לך על שהצלתני. "הלא רגלי מדחי" - שהצלת את רגליי שלא יהיו נידחות; "נידח" הוא דבר המתרחק למקום רחוק, כלשון "הקבץ נדחי" ו"לא יידח ממנו נידח". כלומר שרגליי לא תיאלצנה עוד לנדוד למקומות רחוקים.
והיכן הן עתה? "להתהלך לפני אלהים באור החיים". אומר הרד"ק: כאשר אני גולה ונידח, אין לי פנאי להתעסק בעבודת האלוקים, אני עוסק בהישרדות ואיני יכול לעבוד את ה' כראוי. וכאשר תציל אותי ואשוב לארץ ישראל, אתחבר עם חכמי ישראל, אגיע לבית המדרש ואתעסק עמם בעניינים הרוחניים - ואזכה להתהלך לפני אלוקים באור החיים, בבית המדרש ובעסק התורה. וכן אומר מדרש שוחר טוב: "להתהלך לפני אלהים" - זו ארץ ישראל, "באור החיים" - זה גן עדן.
והמלבי"ם מבאר ששני דברים נאמרו כאן: "כי הצלת נפשי ממוות" - זו ההצלה מיד פלשתים, שבאה מכוח ההבטחה של שמואל שאהיה מלך; "הלא רגלי מדחי" - שלא אהיה נידח לחוץ לארץ, וזה על ידי גד שנשלח אליי להשיבני לארץ ישראל. ואתהלך לפני אלוקים כאן בארץ ישראל ואראה באור החיים - שהוא ההפך מ"נפשי ממוות": הם ביקשו להביא את נפשי לידי מוות, כפי שראינו שהפלשתים ביקשו להרגו, ואני זכיתי על ידך לאור החיים, לחיים שהם היפוכו של המוות. ובזה חותם דוד את הפרק.
לסיכום:
בחלק זה של המזמור מתאר דוד את הרדיפה שסביבו: מעצבים ומעוותים את דבריו כל היום, אורבים לעקבותיו ומרגלים אחריו מתוך תקווה להורגו, ומחשיבים את הצלתו כעוול. מכאן הוא למד שאין להקשיב לביקורת שכולה רע ומכל הצדדים - שלא כביקורת שהאדם הגדול מטה לה אוזן כדי לתקן את עצמו, כמעשה החזון איש שקיבל מן הזקן את ההערה לקרוא תהילים. ומתוך הצרה הוא פונה אל ה': ספור את נדודיי, ושים את דמעותיי בנאדך שיעלו למניין ויקצרו את ימי הצרה. ובסוף - הודאה כפולה: על מידת הדין ועל מידת הרחמים, על הבטחת שמואל ועל בשורת גד, על ההצלה מן המוות ועל השיבה מן הנידוי, עד ההתהלכות לפני אלוקים בארץ ישראל באור החיים.