פרק נ"ו נאמר על אחת התקופות הקשות בחייו של דוד: בריחתו מפני שאול אל מחוץ לגבולות ארץ ישראל, אל אכיש מלך גת. דוד נמצא בין אויביו, רחוק מביתו, ואין לו במה להיאחז אלא בביטחון בקדוש ברוך הוא. מתוך המצוקה הזאת נולד מזמור שכולו הכרזה: גם ביום הפחד עצמו - "אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח".
לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם בֶּאֱחֹז אוֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת
רש"י מבאר שדוד אמר את הדברים על עצמו: הוא היה רחוק מארץ ישראל, שרוי אצל אכיש מלך גת, ואחיו של גלית ביקשו מאכיש רשות להרוג אותו, שנאמר "הלוא זה דוד מלך הארץ". ובתוך כל אלה היה דוד כיונה אילמת. זהו "על יונת אלם רחוקים" - דוד שהיה כיונה אילמת במקומות רחוקים.
כדאי להיזכר במעשה עצמו, כמובא בשמואל א' פרק כ"א: "ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול ויבוא אל אכיש מלך גת". זה היה כאשר שאול רדף אחריו והוא נאלץ לברוח לחוץ לארץ. "ויאמרו עבדי אכיש אליו הלוא זה דוד מלך הארץ, הלוא לזה יענו במחולות לאמור הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". כלומר: וכי לביקור דיפלומטי בא לכאן? הרי זה דוד, מגיבוריו של שאול, ובוודאי בא לרגל. "וישם דוד את הדברים האלה בלבבו ויירא מאוד מפני אכיש מלך גת" - הוא הבין שהוא כבר נתון בידיהם ויכולים לפגוע בו.
מה עשה דוד? "וישנו את טעמו בעיניהם ויתהולל בידם ויתו על דלתות השער ויורד רירו אל זקנו". עשה עצמו כשוטה, הוציא רוק מפיו עד שירד על זקנו, ושרבט על דלתות השער. וכך אמר אכיש לעבדיו: "הנה תראו איש משתגע, למה תביאו אותו אליי? חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עליי? הזה יבוא אל ביתי?" - ומכאן ניצל דוד; שילחוהו לדרכו, שכן הבינו שאין ממה לחשוש ממנו. ומובא שאף אשתו ובתו של אכיש היו משוגעות, ולכן אמר "חסר משוגעים אנוכי" - די לי בכאלה מן הבית, אינני צריך יבוא אישי של משוגעים נוספים מבחוץ.
על זה משבח דוד ואומר "יונת אלם" - שהיה ביניהם כיונה אילמת, והיה במקום רחוק, "רחוקים". גם הרד"ק מביא שהמזמור הזה נוסד על אותו מעשה, שדוד ברח מפני שאול אל אכיש מלך גת, וזהו "באחוז אותו פלשתים בגת" - שפלשתים חשבו לאחוז בו ולהמיתו. והוא קרא לעצמו "יונת אלם" שהיה כאילם ביניהם, שהרי לא יכול היה לדבר כדרכו אלא כשוטה, ודיבור של משוגע הוא כאילמות. ואפשרות נוספת מביא הרד"ק: שקרא לעצמו יונה אילמת מפני שעשה עצמו כמי שאין לו דעת, כיונה, וכמו שכתוב בהושע "כיונה פותה אין לב" - היונה מתפתה בלא לב, שהיא הולכת ונכנסת מדעת לתוך הרשת, ולכן נקראת פותה, מלשון פתיות ותמימות.
מהו "מכתם"? האבן עזרא, וכן המצודת דוד המבוסס על דבריו, מפרש שהמזמור היה חביב בעיניו ככתם פז - זהב יקר מאוד. ויש אומרים שזהו שם של כלי נגינה. והמלבי"ם מפרש ש"יונת אלם" הוא כלי נגינה; וכפי שראינו במזמורים רבים - "גיתית" וכיוצא בהן - אלו כלי נגינה שהיו רגילים לנגן בהם את המזמור, ועל שמם נקרא המזמור, כלומר שמזמור זה מתנגן בכלי זה.
הגמרא בסוטה דף י' דורשת את הפסוק הזה על מעשה תמר. כתוב שם "הִוא מוּצֵאת", ושואלת הגמרא: "מִתּוֹצֵאת" מיבעי ליה - היה צריך לכתוב שמוציאים אותה לשריפה, ולמה נאמר "מוצאת"? אמר רבי אלעזר: לאחר שנמצאו סימניה בא סמאל וריחקן, בא גבריאל וקירבן. כלומר, הסימנים כבר נמצאו, וכשביקשה לומר "הכר נא" - נעלמו לפתע. היא מחפשת בכל מקום ואינה מוצאת, שכן סמאל ריחקם. ולמה? כי הוא ידע שאם ירחיקם וישרוף יהודה את תמר, הרי נשרפים עמה פרץ וזרח, נשרפת מלכות בית דוד: אין מלך המשיח, אין "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו", אין "בילע המוות לנצח". השטן נלחם בכל כוחו כנגד מלכות בית דוד ומלך המשיח. ואז שלח הקדוש ברוך הוא את גבריאל שקירב את הסימנים, ואמרה לו "הכר נא".
ועל כך אומרת הגמרא שנאמר אצלנו "למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם". אמר רבי יוחנן: בשעה שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אילמת - עד אותו רגע היה לה טיעון, "הכר נא", ולפתע אבדה לה יכולת הדיבור.
"לדוד מכתם" - שיצא ממנה דוד שהיה מך ותם לכל. ומהו מך ותם? מפרש רש"י: מך ועניו ותמים בדרכיו. ועוד דורשת הגמרא: מכתם - שהייתה מכתו תמה, שנולד כשהוא מהול. דבר אחר: מכתם מלשון הקטנה - כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה, כך בגדלותו; כשם שהיה לפני שנעשה מלך, כך היה לאחר שמלך. וכלשון רש"י: מכתם - שהייתה תמה מכתו מתחילתו ועד סופו, לא נחסרה ענוותנותו ולא נשתנתה. כלומר תמיד היה תם, תמה מהותו, ותמיד היה מך.
חׇנֵּנִי אֱלֹהִים כִּי שְׁאָפַנִי אֱנוֹשׁ כׇּל הַיּוֹם לֹחֵם יִלְחָצֵנִי
הרד"ק מבאר: "כי שאפני אנוש" - זה אכיש ועבדיו, ששואפים ומביטים אליי במבט שלילי, מודדים את צעדיי וסבורים שכוונותיי רעות ושמרגל אני וצריך לכלוא אותי. "כל היום לוחם ילחצני" - זה שאול, שלוחם בי כל היום עד שהאילץ אותי לצאת מן הארץ; "ילחצני" הוא הלחץ שהביאו למצב שנאלץ לברוח אל אכיש מלך גת.
המלבי"ם, לעומת זאת, מסב את שני חלקי הפסוק על שאול. "כי שאפני אנוש" - שאול רוצה כל היום לבלוע אותי, "וכל היום לוחם ילחצני" - הוא מביא את לוחמיו שירדפו אחריי ואני נאלץ לברוח. ולשון "שאפני": מי ששואף, הרי הוא בולע אוויר; וכך מי שרוצה לבלוע את חברו נקרא "שאפני" - שואף לבלעני.
שָׁאֲפוּ שׁוֹרְרַי כׇּל הַיּוֹם כִּי רַבִּים לֹחֲמִים לִי מָרוֹם
מהו "שורריי"? מלשון ראייה, כמו "אשורנו ולא עתה אראנו ולא קרוב", וכמו "בנות צעדה עלי שור". "שור" הוא גם חומה, משום שמן החומה היו עומדים ומשקיפים למרחוק. אם כן "שורריי" הם אנשים המסתכלים בי במבט שלילי, מביטים בי לרעה. וזהו "שאפו שורריי כל היום": המביטים בי לרעה שואפים לבלעני כל היום - הן מישראל, שזה שאול ואנשיו, והן מאומות העולם, שהרי עתה הוא נמצא אצל אכיש מלך גת.
"כי רבים לוחמים לי מרום" - "מרום" זה הקדוש ברוך הוא. מסביר הרד"ק: אתה במרום רואה כמה רבים לוחמים כנגדי והבריחוני מארץ ישראל. כביכול אומר דוד: שאפו שורריי כל היום כי רבים לוחמים לי, ריבונו של עולם - ראה והבט כמה לוחמים כנגדי ומבקשים להמיתני.
המלבי"ם מבאר כאן ביאור מקורי ונפלא. "שאפו שורריי כל היום" - הם שואפים ומצפים לרדוף אחריי, והם הם האומרים "רבים לוחמים לי מרום": רבים לוחמים כנגד דוד ממרום. כלומר הם טוענים שעצם היותו נרדף הוא אות וסימן שמאסו בו בשמים, ושמן המרום לוחמים בו.
וזו דרכם הקבועה של שונאי דוד, כפי שהסברנו כבר: תמיד דאגו לטפול עליו האשמות, וכך הקלו על מצפונם. הרי קל יותר לשנוא אדם רשע, בעל עבירה, מי שהקדוש ברוך הוא שונא אותו - זה מסתדר יפה עם סדר היום, עם האג'נדה ועם מוסר הכליות - מאשר לשנוא אדם שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו. לכן חיפשו כל העת למצוא בו ענייני רשע ולטפול עליו עלילות, וכשהגיע עניין בת שבע - ודיברנו על כך - היה הדבר בעיניהם כמתנה משמים: הנה עובדות בשטח, הרי זה בדיוק מה שאמרנו כל הזמן, דוד רשע. וממילא יש כביכול לגיטימציה לרדוף אותו ולהורגו - שהרי גם משמים רודפים אותו.
אלא שזה שקר, ודוד מוכיח זאת מתוך דבריו שלו: "שאפני אנוש" - אנוש! לא ריבונו של עולם ולא ממרום. הרודפים אותי הם בני אדם, ולא ממנו יתברך.
אגב זה יש לעיין בשאלה האם יש כוח ביד בעל בחירה לפגוע באדם שלא נגזר עליו. הנושא שנוי במחלוקת גדולה. רבים אומרים שכן - בעל בחירה יכול להזיק גם למי שלא נגזר עליו, וכך שיטת הרד"ק וכך שיטת האור החיים הקדוש ועוד. ומאידך, מקובלנו אחרת, וכדברי רבי ישראל סלנטר - ויש אומרים שהדברים מהגר"א - שלעולם לא יוכל בעל בחירה לפגוע במי שלא נגזר עליו: אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה, ואף שיש לו בחירה חופשית. הבחירה החופשית נוגעת למה שבינך לבין המקום, אבל בינך לבין חברך - אם תבחר להזיק לו ולא נגזר עליו, לא תוכל להזיק.
ובאמת בחירתו של אדם מוגבלת בבחינות רבות. וכי אתה יכול לבחור להיות עשיר? רבים בחרו, ולא בדיוק יצא כמתוכנן. אתה חושב שאתה בוחר, ולא תמיד כך הוא. לא הכול נתון לבחירתך: לא בחרת אצל מי להיוולד, לא את רמת המשכל שלך, וכן הלאה. ולפי מה שדוד המלך אומר כאן - שהם טוענים שממרום רודפים אותו, ובאמת אין זה כך אלא מהם הדבר נובע - הדברים מתאימים יותר לשיטה שיש כוח ביד בעל בחירה לפגוע גם במי שלא נגזר עליו.
יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח
"יום אירא" - ביום שאני חושש ומפחד, "אני אליך אבטח". מבאר הרד"ק: עליך אני בוטח, כמו "בטח אל ה' בכל לבך", ש"אל" כאן במשמעות "על". והמלבי"ם מסביר: בטוח אני ויודע שממרום ישלחו לי עזר, ואין לי ספק שהקדוש ברוך הוא יושיע אותי. וביטחון זה נשען על שתי הנחות, שאותן נראה בפסוק הבא.
וכדאי להזכיר את ביאורו הנפלא של היעב"ץ: רבים מעמי הארץ מתיהדים לומר כי בטחונם באל - לשון מליצית נוקט הרב - כלומר עושים עצמם כצדיקים ומתגאים לומר שהם בוטחים בה' ושהקדוש ברוך הוא יעזור להם; "וביום צרתם ישתדלו להינצל דרך הטבע". ברגע שנקלעו לבעיה, מיד מתחילים להרים טלפונים: לזה ולזה, ואולי יש בן דוד, ובן דוד שלישי הנשוי לאחות של פלוני, אולי משם תבוא הישועה. ואם תשאל: וכי אין מי שמנהל את העניינים? יענו לך שצריך לעשות השתדלות. ואיפה כל הביטחון? הכול התפוגג ברגע שנחתו על סלע המציאות. אומר דוד: אצלי אין זה כך. "יום אירא" - דווקא ביום שאני שרוי בפחד, "אני אליך אבטח".
וכך מעיר החזון איש על אותו אדם שרוממות הביטחון בגרונו - מדוע? מפני שהפרנסה דופקת והכול כשורה. עד שלפתע פותח מתחרה ממולו, ומיד אתה רואה אותו עושה כל מאמץ כיצד להפילו, להחרימו, להתנגד לו ולדבר עליו עם אנשים. והיכן הביטחון שעליו דיברת? כשטוב לך אין זו חוכמה להיות בוטח; כשיש התמודדות וקושי - אז הוכח את ביטחונך. וזהו "יום אירא אני אליך אבטח", וזוהי באמת מעלת הביטחון השלמה.
בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דְּבָרוֹ בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי
רש"י מפרש: אף בשעה שהוא בא עמי במידת הדין, אני אהלל את דברו של הקדוש ברוך הוא, כלומר אבטח בו. והרד"ק מבאר תחילה שהבי"ת של "באלהים" מוסבת על "אבטח" שבפסוק הקודם, וכך גם המלבי"ם - יש לחבר את שני הפסוקים: "יום אירא אני אליך אבטח, באלהים", אבטח באלהים אשר אהלל דברו.
ומהו "דברו" שדוד מהלל? מבארים הרד"ק ואחריו המלבי"ם: יש בידי דבר ה' שנאמר לי על ידי שמואל, ששמואל הודיע לי שאהיה מלך. לכן אני בוטח באותה אמירה: בטוח אני שה' יקיים את שהבטיח לי אז. ואף שעתה אני נמצא בגלות ונרדף, בכל זאת אני בוטח בו ואיני ירא ממה שיעשה לי בשר ודם, שהרי יש בידי הבטחה מאת ה' שאמלוך.
והמלבי"ם מוסיף שיש כאן שתי סיבות לכך שדוד אינו מפחד. האחת - הבטחת המלוכה שניתנה לו על ידי שמואל. והשנייה - "באלהים בטחתי לא אירא": מצד עצם היותי בוטח בה', ראוי מאוד שיושיעני, שהרי ה' מושיע לכל החוסים בו. גם מבלי שהייתה לי הבטחה מיוחדת שאני דוד אהיה מלך - עדיין יש בידי הבטחה כללית מעצם העניין, שה' מושיע לכל החוסים בו. ולכן "לא אירא מה יעשה בשר לי" - איני חושש ממה שיעשה בשר ודם כנגד רצון ה': ראשית, יש לי הבטחה; ושנית, אני חוסה בה'.
וכבר הבאנו את דברי הגר"א על "טוב לחסות בה' מבטוח באדם". מה ההבדל בין "בוטח" לבין "חוסה"? אומר הגר"א: "בוטח" הוא מלשון הבטחה - אני בוטח במישהו משום שהבטיח לי. "לחסות", לעומת זאת, שימו לב שגם בעברית המדוברת: יש התקפת טילים ורצתי לחסות בצל מבנה - וכי המבנה הבטיח לי משהו? "לחסות" פירושו להסתתר תחת משהו, "בצל כנפיך אחסה" - לא הבטיח לי דבר, אלא שאני מטמין עצמי אצלו.
ולפי זה: הקדוש ברוך הוא מושיע לכל החוסים בו, וגם אם לא הייתה לי הבטחה, עצם זה שאני משליך על ה' יהבי ואומר ריבונו של עולם, אתה תושיע אותי - זו כבר הצלה. וזה טוב יותר מהבטחתו של בשר ודם: טוב לחסות בה' בלא שום הבטחה, מבטוח בנדיבים - שהנדיב, העשיר, מבטיח לך שאין לך מה לדאוג והוא ישלם. בקדוש ברוך הוא, אף שלא הבטיח לי דבר, מוטב לחסות מאשר לבטוח בהבטחת נדיבים. ולכן אומר דוד "לא אירא מה יעשה בשר לי" - מה יעשה לי בשר ודם אחרי שיש בידי שתי המעלות הללו: גם דבר אלהים שאהיה מלך, וגם היותי בוטח בו וחוסה בו.
המזמור נאמר על בריחת דוד אל אכיש מלך גת, כשהוא רחוק מארצו ואילם כיונה, עושה עצמו כשוטה כדי להינצל. חז"ל דרשו את "יונת אלם" גם על תמר, שנעשתה כיונה אילמת בשעה שנתרחקו סימניה, ומכל מקום יצא ממנה דוד "מך ותם", מך ועניו ותמים בדרכיו, שלא נשתנתה ענוותנותו מתחילתו ועד סופו. בגוף המזמור מתאר דוד את רודפיו השואפים לבלעו, ובחידושו של המלבי"ם - הם אף טוענים שמן השמים לוחמים בו, ודוד משיב שהרודפים הם "אנוש" ולא ממרום. ומול כל זה עומדת ההכרזה הגדולה: "יום אירא אני אליך אבטח" - לא ביטחון של שעת רווחה, אלא ביטחון דווקא בשעת הפחד; ושתי יתדותיו: דבר ה' שהבטיחו למלוכה על ידי שמואל, וההסתופפות בצל ה' המושיע לכל החוסים בו - "לא אירא מה יעשה בשר לי".