אנו מגיעים לחלקו האחרון של מזמור נ"ה, שבו דוד המלך מתאר את כאב הבגידה של מי שהיה קרוב אליו ונאמן בעיניו. הפסוקים שלפנינו עוסקים בדרך שבה נרקמה הבגידה: בחלקת לשון, בדברים רכים משמן, ובלב שכולו קרב. מתוך כך מגיע דוד אל אחת האמירות הגדולות שבספר תהילים: "השלך על ה' יהבך" - ואל תפילת הסיום שלו על אנשי הדמים והמרמה.
שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו חִלֵּל בְּרִיתוֹ׃
רש"י מסביר שזהו אחיתופל הרשע. "שלח ידיו בשלומיו" - במי שהיה שקט ושלם עמו. דוד אומר: אני הייתי שקט ושלם עמו, סמכתי עליו, היה נאמן בעיניי, והוא שלח יד באנשים השלמים עמו והקים מרד כנגדי.
הרד"ק מבאר שחסרה כאן מילה, וכאילו נאמר "באיש שלומיו", כדרך שמצאנו "וַאֲנִי תְפִלָּה" - שכוונתו אני איש תפילה. פירוש נוסף: "שלומיו" בלשון רבים מכוון לדוד וסיעתו, חבר אנשיו אשר עמו, שהיו בשלום עם אחיתופל, והוא שלח בהם יד.
המלבי"ם אף הוא מפרש על אחיתופל, אלא שהוא מדקדק בלשון "שלח ידיו" ממש: אחיתופל ביקש לרדוף בעצמו - "אבחרה נא שנים עשר אלף איש וארדפה אחרי דוד הלילה" - ותכניתו הייתה להרוג את דוד בידיו שלו. וזהו "חילל בריתו": הרי הייתה בינינו ברית וידידות, ועתה הוא מבקש לשלוח ידו וללכת בעצמו ולהרגני.
חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו וּקְרָב לִבּוֹ רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן וְהֵמָּה פְתִחוֹת׃
הרד"ק מבאר שהמ"ם של "מחמאות" נקודה בפתח והיא מ"ם השימוש, כאילו נכתב "מֵחֶמְאוֹת" - פיו חלק יותר מחמאה. כלומר: עתה אני רואה שכל מה שדיבר עמי קודם לכן בחלקת לשון היה מן השפה ולחוץ, ובליבו שנא אותי והיה רחוק ממני. "וקרב לבו" - עכשיו מתברר שכל דבריו נועדו להביא לידי מלחמה; הוא חיפש להרגיע אותי כדי לעשות עמי קרב, ובלבו היה קרב.
"והמה פתיחות" - מבאר הרד"ק שפתיחות הן מלשון חרבות, וכן מביא רש"י בשם מנחם, מלשון "וְאֶת אֶרֶץ נִמְרֹד בִּפְתָחֶיהָ", ומעין "או כפיות חרב" - יש מקומות שבהם הביטוי "פתיחה" מתייחס לחרב. כלומר: שפתיו אמנם היו חלקות, "רכו דבריו משמן", אך שם היו חרבות הדוקרות אותי.
רש"י מביא ביאור נוסף: "פתיחות" לשון קללה בארמית, כמו "כתב אמימר פתיחא עליה" - שטר שמתא. "והמה פתיחות" - בלשונם ובשפתם קללות. כלפי חוץ רכו דבריהם משמן, רכים יותר מחמאה, אך בקרבם רוע לב, ובאמת הם מבקשים קללה.
הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק׃
יש כאן קושי: עד עתה דיבר דוד עליהם ועל עצמו, ופתאום הוא פונה בציווי אל מישהו אחר. למי הפנייה? יש מבארים שדוד אומר זאת כנגד עצמו, או כנגד כל צדיק וצדיק: דוד מחזק את עצמו ואומר - דוד, השלך על ה' יהבך, אל תיבהל מהם. או שהוא פונה לכל צדיק: אל תיבהל, גם אם ירדפו אותך, השלך על ה' יהבך; הנה רדפו אותי ובטחתי בה', גם אתה אל תיבהל.
רש"י מתמודד עם הקושי בדרך אחרת: כאן מתחילה רוח הקודש לדבר. עד עכשיו תיאר דוד את העובר עליו, והקדוש ברוך הוא עונה לו: דוד, אל תפחד, בטח בי ואני אצילך - השלך על ה' יהבך.
מהו "יהבך"? מבאר הרד"ק: משאך. תשליך על הקדוש ברוך הוא את המשא שלך, אל תפחד מבני אדם, בטח בה' והוא יסעדך. ולמה? "כי לא יתן לעולם מוט לצדיק" - לעולם לא יניח הקדוש ברוך הוא לצדיק להתמוטט.
חז"ל מספרים שלא ידעו פירוש המילה הזאת. הגמרא במגילה י"ח אומרת: לא ידעו רבנן מאי "השלך על ה' יהבך", עד ששמעו אותו טייעא שאמר לאדם: "שקול יהביך ושדי אגמלאי" - טול משאך והנח על גמלי; ומשם הבינו ש"יהבך" הוא המשא.
זו עצה טובה ונפלאה לכל אדם שעוברות עליו צרות ובעיות. לאדם יש משא כבד שהוא נושא על עצמו - את המשא הזה תשליך על ה'. את כל הבעיות ואת כל הצרות אל תישא לבדך.
מה מביא אדם לידי התמוטטות? מדוע אנשים שומרי מצוות ואנשים מאמינים בריאים יותר, גם כאשר אינם בהכרח אוכלים בריא יותר או עוסקים בספורט, וסטטיסטית מאריכים ימים? מעבר לעניין הסגולי של "למען ירבו ימיך" וכל המצוות שהובטחה עליהן אריכות ימים, אומרים הפסיכולוגים שהאדם שומר המצוות אינו לוקח דברים רבים אל הלב: יש לו ביטחון, הוא מאמין בה' ובוטח בו, ויודע שהדברים בגזירת מרום - הוא משליך על ה' יהבו. וככל שאדם משליך יותר על ה', הוא רגוע יותר.
אדם הנושא דברים על ליבו - ליבו קורס בשלב מסוים. הרופאים אומרים שהגורם העיקרי לבעיות של אולקוס, לב, קרישי דם במוח וכיוצא בזה הוא הסטרס, הלחץ. כשאדם רגוע יותר - מאריך ימים. וכבר אמר מי שאמר: אל תספר לקדוש ברוך הוא כמה גדולות הצרות שלך, אלא ספר לצרות שלך כמה גדול הקדוש ברוך הוא. אז תרגיש שיש לך על מי לסמוך.
"והוא יכלכלך" - תשליך, והקדוש ברוך הוא יפרנס אותך, יכלכל אותך וידאג לכל צרכיך. ופירוש נוסף ב"יכלכלך": מלשון סבל ונשיאה, כמו "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" - לא יוכלו לשאתו כביכול, לפי שהוא אין סוף. אף כאן "יכלכלך" כמו יסבול, יישא אותך.
המלבי"ם מבאר שדוד בא לתאר כאן באיזה אופן רימו אותו. אחיתופל נקט בלשון חלקות, ובלשוננו היום: הוא הרדים את דוד, כדי שכאשר יתרגש עליו המרד יימצא בלתי מוכן לחלוטין. כיצד עשה זאת? "חלקו מחמאות פיו" - בפיו דיבר תמיד דברי חלקות.
בכל פעם שדוד התחיל להרגיש שיש בעם תסיסה או חוסר רצון - וכבר דיברנו בעבר שמרד אבשלום הצליח משום שהייתה הקפדה מצד העם בעקבות מכת הדבר שבאה בגלל שדוד מנה את ישראל, והייתה התמרמרות בעם כנגדו - עם מי היה לו להתייעץ? עם היועץ האולטימטיבי שאין כמותו, שהתייעצות עמו היא "כאשר ישאל איש בדבר האלהים". אמר דוד: התייעצתי עם אחיתופל, אמרתי לו שיש אולי קצת תסיסה בעם, מה דעתך? "חלקו מחמאות פיו" - הוא כל הזמן הרגיע אותי: אין לך מה לדאוג.
ולפי המלבי"ם זהו המשך נפלא של הפסוקים: "רכו דבריו משמן" - ומה היו הדברים הרכים? "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, לא יתן לעולם מוט לצדיק". אלה היו דיבוריו של אחיתופל: מה אתה דואג, דוד? הקדוש ברוך הוא עמך, הוא לא ייתן לך להתמוטט. אבל ליבו היה מלא קרב - "וקרב לבו" - בתוך ליבו נרקמו התכניות כיצד להביא את המרד לידי יישום. ואותי תמיד הרגיע: לא קרה דבר, יהיה בסדר, הקדוש ברוך הוא יחזיק אותך.
ועל ידי זה, אומר דוד, נרדמתי: לא ביררתי אחרי המרד, לא חקרתי אחריו ולא טיפלתי בו בעודו באיבו. ומהו "והמה פתיחות" לפי המלבי"ם? כפשוטו: עתה הכול פתוח ונגלה לכול. כל מה שמתברר כעת נעשה בעורמה ובתכנון מוקדם של אחיתופל, שהרדים אותי כדי שלא אשים לב.
וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ׃
מבקש דוד: אותם הבוגדים - תוריד אותם לבאר שחת, לגיהנום. כלומר שבעת שיאבד גופם לא יהיה עוד קיום לנשמתם, אלא גם נשמתם תאבד. לא די שיאבדו מן העולם הזה, אלא גם מן העולם הבא. וגם מיתת הגוף שלהם תהיה בכרת, שלא יגיעו לחצי ימיהם, לפי שלא יראו ממך. ואין האחד בא על חשבון חברו: "לא יחצו ימיהם" הוא עונש אחד, ולאחר מכן "תורידם לבאר שחת". "ואני אבטח בך" - שאתה תדאג לי, ריבונו של עולם.
יִשְׁמַע אֵל וְיַעֲנֵם וְיֹשֵׁב קֶדֶם סֶלָה אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹהִים׃
האלשיך הקדוש מבאר מהלך אחד רצוף מפסוק כ' ועד סוף המזמור, ולכן השארנו אותו לסוף כדי לראות את כל המהלך בדרכו. בשעה שדוד ברח מפני אבשלום היו לו שלושה אויבים: דואג, אחיתופל ושמעי. דואג ואחיתופל ידועים; שמעי הוא זה שעיפר אותו בעפר וקילל קללה נמרצת: "צא צא איש הדמים".
כאשר דוד רואה עם מי הוא מתמודד, הוא מבקש "בלע אדני פלג לשונם" - תבלע אותם. אך את מי? כאן בא פירושו הנפלא של האלשיך: לא את כולם, אלא "אשר אין חליפות למו" - אותם שלא יצא מהם מישהו טוב. אבל אלה שיש להם חליפות, שעתידים להוליד בנים צדיקים - אותם אל תבלע.
ועל מי מדובר? חז"ל אומרים במדרש שדוד לא הרג את שמעי משום שעתידים לצאת ממנו מרדכי ואסתר - "בן שמעי בן קיש"; אמנם אין זה אותו שמעי ממש, אלא משושלת שמעי. ורק לשלמה אמר לאחר מכן שייפרע ממנו - מתי? לאחר שכבר הספיק שמעי להוליד ילדים, וכשמרדכי ואסתר כבר יגיעו לעולם, אז אפשר להיפרע ממנו.
לכן מבקש דוד: ריבונו של עולם, קח את אלה אשר אין חליפות למו; אבל אלה שעתידים להחליף ולהוליד בנים צדיקים - אותם אל תיקח עכשיו, אלא רק לאחר זמן, אחרי שיולידו את מי שצריך להיוולד, שיבואו בבוא הזמן מרדכי ואסתר, ורק אז תיקחם.
ולפי זה מבאר האלשיך את לשון הפסוק: הוא מתפלל אל ה' "ויושב קדם סלה" - הקדוש ברוך הוא שהוא בחינת היה הווה ויהיה. "יושב" - בהווה, "קדם" - בעבר, "סלה" - לנצח, לעתיד. הכול גלוי לפניו, ולפניו גלוי מי אשר חליפות לו ומי אשר אין חליפות לו; הוא היודע מי עתיד להוליד צדיקים ומי לא. לכן: ריבונו של עולם, כיוון שהדבר גלוי לפניך, קח רק את אלה שאין חליפות למו - כדי להשאיר בסופו של דבר את שמעי בן גרא.
ואם תשאל: למה לתלות את הצלת שמעי ב"חליפות למו", הרי גם בלאו הכי שמעי חזר בתשובה? כשדוד חזר למלכותו, מי היה הראשון שבא להקביל את פניו? שמעי בן גרא. הוא הבין שאם דוד חוזר למלכותו, מופעלת נגדו תכנית ההתנתקות - דוד ינתק בין ראשו לגופו, שהרי אדם זה חייב מיתה: מרדת במלך, קיללת וכו'. מה עשה? מיהר להגיע ראשון ולומר לדוד שהוא מתחרט על מה שהיה, ועוד טען: אם תהרוג אותי, כל מי שהיה נגדך יאמר שדוד סוגר חשבונות, וימשיכו במרד; אבל אם תקבל אותי, יאמרו: ראו, דוד המלך ארך אפיים, אפילו מי שמרד בו הוא מוכן לקבלו - ואז תצליח לרכז את כולם אחריך ולהשליט את מלכותך. תכנית ערמומית מאוד, שהייתה נכונה והצליחה, ודוד לא פגע בו.
ואם תאמר: המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ומה תועיל התשובה? על כל פנים די בתשובה כדי להאריך לו ימים ולומר לשלמה שייפרע ממנו אחר כך. ומדוע צריך להגיע לטעם שהוא עתיד להוליד?
על כך אומר הפסוק: "שלח ידיו בשלומיו חילל בריתו" - הוא שלח ידו כנגד דוד שהיה שלום ביניהם, והרי היה רבו של שלמה בנו, ומאז חילל בריתו. ואם תאמר: הלוא פייס את דוד? אומר לך הכתוב: זה היה מן השפה ולחוץ - ובלשוננו, מן השפה כי הוא לחוץ; הוא היה בלחץ גדול שמא יהרגוהו.
וזהו המשך דבריו: "חלקו מחמאות פיו וקרב לבו, רכו דבריו משמן והמה פתיחות". למה היו כל כך מחמאות כלפי דוד? כדי שבסופו של דבר דוד יקבל אותו. אבל האם באמת חזר בתשובה ושינה את דרכו? "וקרב לבו" - בתוך ליבו קרב, הוא רוצה להילחם בדוד; אלא שהוא מבין שכעת דוד הוא השליט, והשועל הזה נמצא עתה למעלה, ואין ברירה אלא ליישר קו עם המציאות - ולא שבאמת חזר בתשובה.
ומה היו "מחמאות פיו"? מה אמר שמעי לדוד? הוא אמר לו: השלך על ה' יהבך. גם אם הגעת למצב גרוע כל כך במלחמה הזאת - השלך על ה' יהבך; ועצם זה שה' הצילך ראיה שאתה צדיק, כי "לא יתן לעולם מוט לצדיק". וזה ההפך הגמור ממה שאמר לו בתחילה: "והנך ברעתך כי איש דמים אתה" - שם אמר לו שהוא רשע, ולכן קיבל את בנו שמרד בו; ופתאום עכשיו יש לו מנגינות אחרות: ה' הצילך, כמה צדיק אתה. זו החמאה המחליקה והשמן החלק שיוצא מפיו - אבל בתוך ליבו קרב ושנאה. לכן אי אפשר להתייחס לזה כאל חזרה בתשובה אמיתית, ואם יש סיבה לשמור ולהגן על שמעי, אין ברירה אלא להיזקק לטעם ש"חליפות למו": כיוון שעתיד לצאת ממנו מישהו צדיק - זו הסיבה היחידה להותירו בחיים.
כיצד מתחברים שני חלקי הפסוק? לכאורה אין קשר בין "לא יחצו ימיהם" לבין "ואני אבטח בך". מבאר האלשיך ביאור נפלא: לפעמים אנו רואים שהקדוש ברוך הוא מעביר את החיים שנגזרו על אדם, ולוקחו בטרם זמנו - ולמי מעביר את אותם חיים? למי שנזקק להם; למשל אדם המעביר על מידותיו, שהקדוש ברוך הוא מעניק לו את החיים שנטל מאחרים.
אומר דוד: היה מקום לחשוב שאני מבקש שלא יחצו ימיהם כדי שאני אקבל את השנים שלהם - שהרי דוד המלך לא היה אמור לחיות כלל, נולד נפל, ומן הדין לא היה אמור להתקיים. לכן הוא מדגיש: לא ולא; "לא יחצו ימיהם" - ואני אבטח בך שאתה תדאג לי, ריבונו של עולם. ובאמת אנו רואים שדוד קיבל שנים מאדם הראשון, ומאברהם ומן האבות הקדושים - אבל לא מהם, מאויביו; לא את חייהם אני רוצה, ומה שאני מבקש שלא יחצו ימיהם אינו כדי שאקבל את אותם חיים.
המלבי"ם מבאר: "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת" - אף שאין אתה, ריבונו של עולם, זה שממית אותם, שהרי הם המיתו את עצמם, אתה תהיה זה שתוריד אותם לבאר שחת, כלומר תמנע מהם את חיי האושר הנצחיים ותורידם לגיהנום. "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" - על ידי שהתאבד ביקש כביכול לחצות את ימיו: חצי כאן בעולם הזה והשאר יקבל בעולם הבא. אומר הכתוב: לא יחצו ימיהם; אלא כשם שכאן בעולם הזה סופו רע, כך גם בעולם הבא יהיה לו רע. "ואני אבטח בך" - שאתה תיתן לי רק טוב.
נסיים באמירה של הרב מזוז, ובלי גימטריות אצלו אי אפשר. "לא יחצו ימיהם" בגימטריה "פוליטיקה" - והדברים מתאימים מאוד להמשך הפסוק: "אנשי דמים ומרמה", דמים מלשון כסף, שכל עניינם כסף ומרמה.
ועוד רמז: "לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך" - ראשי תיבות יואב. שבא לרמוז גם על יואב, שאף שלא היה כאן מרכזי כאחיתופל וכדואג, מבקש דוד שגם יואב יהיה בכלל אלה אשר לא יחצו ימיהם; כידוע הייתה לדוד התמודדות לא פשוטה עם יואב, "ובני צרויה קשים הם ממני", ולכן הוא מבקש באותה הזדמנות לכלול גם אותו בכלל אנשי הדמים והמרמה.
סיום המזמור מגלה את פניה של הבגידה: פה חלק מחמאה ולב מלא קרב, דברים רכים משמן שמאחוריהם חרבות וקללות - ואצל המלבי"ם, דברי הרגעה שנועדו להרדים את דוד עד שלא טיפל במרד בעודו באיבו. ודווקא מתוך אותה חלקת לשון עולה המשפט הגדול: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" - השלך את משאך על הקדוש ברוך הוא, אל תישא את צרותיך לבדך, וספר לצרותיך כמה גדול הקדוש ברוך הוא. האלשיך מלמד שדוד ביקש דין רק על "אשר אין חליפות למו", ואילו מי שעתיד להעמיד צדיקים כמרדכי ואסתר - יינצל לעת עתה; וחותם דוד בכך שאין הוא מבקש את שנותיהם של הרשעים אלא בוטח בה' לבדו: "ואני אבטח בך".