המשך הפרק עוסק במפנה כואב: עד כה דיבר דוד על האכזבה מאבשלום בנו - "לא ציפיתי מאבשלום בני אוהבי לקבל כזאת סטירה". מכאן ואילך, כדברי המלבי"ם, פונה דוד אל אחיתופל - היועץ, הידיד, בן־שיחו הסודי - שהפך למנהיג המרד נגדו. וכאן התביעה גדולה שבעתיים.
וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי׃ אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ׃
המלבי"ם, כדרכו, חושף כאן רובד פנימי שאינו כתוב במפורש אך נלמד מתוך הכתוב עצמו. מהו "יחדיו נמתיק סוד"? שנינו היינו יושבים ומדברים בינינו על אפשרות כזו ממש: מה יקרה אם תקום מרידה כנגד המלך, וכיצד נפעל. ואתה, אחיתופל, אמרת לי אז שאין מה לחשוש כלל משום מרידה - כי אם תתרגש מרידה, "בבית אלוהים נהלך": נלך יחד להתפלל בבית האלוקים, ובזה נשקיט את המרד. אין צורך במלחמה כלל; הליכה לבית אלוקים די בה כדי לכבות את המרד.
ומהו "ברגש"? כאן דוגמה יפה לביטוי מקראי שאנו משתמשים בו במשמעות שאינה פשט הכתוב. בלשוננו "ברגש" היינו בהתרגשות ובהתפעלות, אבל רוב המפרשים אינם מסבירים כך. רש"י מפרש: "בבית אלוהים היינו מהלכים ברגש" - ברוב עם, כמו "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם", שפירושו התקבצו והתאספו כולם יחד. אף האבן עזרא מפרש "ברגש" - בחבורה אחת, בהתאספות של רבים יחדיו. ולפי זה אומר המלבי"ם: אתה היית תמיד אומר לי שאם יהיה מצב של "רגש", של התקבצות והתאספות של מרד כנגדי - נלך לבית אלוקים והקב"ה יושיע אותי מכל מרד. והנה עתה, אחרי כל אותו "יחדיו נמתיק סוד", התהפכה המציאות: אתה הוא זה שקמת ומרדת בי, אתה הוא שיצאת כנגדי.
המלבי"ם מוסיף ביאור "על צד המליצה" - לא פשוטו של מקרא - והוא מקשר את הפסוק אל ההמשך "יַשִּׁי מָוֶת עָלֵימוֹ". אחיתופל, כידוע, כשראה שלא נתקבלה עצתו, הבין שהמרד נפל, ציווה אל ביתו והתאבד. והוא צדק בהערכתו: עצתו של אחיתופל הייתה נכונה - מרושעת, אבל נכונה - וגם עצתו האחרונה הייתה נכונה, ואילו היה אבשלום פועל על פיה, באמת היה דוד נופל. אלא שדוד התפלל שיסכל ה' את עצת אחיתופל, ונתקבלה עצת חושי הארכי. הביטוי הרווח "עצת אחיתופל" כמשמעות של יועץ גרוע עושה לו עוול - לא נורא לעשות לו עוול, אבל זה פשוט אינו נכון.
ובכן, בהתאבדותו עשה אחיתופל כביכול את פעולתו של מלאך המוות. מה מלאך המוות עושה? נוטל את נשמת האדם. אמר לו אחיתופל: אינך צריך להתאמץ, אני עושה זאת בעצמי, אני נוטל את נשמתי. לכן הפסוק כאן הוא, כביכול, דיבורו של מלאך המוות אל אחיתופל: "הלא אתה אנוש כערכי" - מלאך המוות אתה כמוני; אני נוטל נשמות ואתה נטלת את נשמתך שלך. "אלופי ומיודעי" - ולא עוד, אלא שמסרת בידי רבים למיתה, שהרי בעקבות המרד פרצה מלחמה ורבים מתו. וכשבא המוות לתבוע את חובו ממנו - ו"ישי" הוא מלשון נושה, גובה חוב - נתברר לו שהאדם כבר נטל את נשמתו בעצמו.
ועוד אומר לו מלאך המוות: "אשר יחדיו נמתיק סוד, בבית אלוהים נהלך ברגש". כוונת הדברים: בעת מרד אבשלום יעץ אחיתופל שאם ינוס דוד אל בית אלוקים - שהרי מקובל היה שהנאחז בקרנות המזבח אין פוגעים בו (אף שמעיקר ההלכה זה נאמר רק בכהן שעלה על גבי המזבח, כפי שהתבאר בעניין יואב ובניהו בן יהוידע) - יהרגוהו גם שם. נתת רשות למוות להרוג אפילו בבית אלוקים, דבר שלא עלה על דעתי. אם כן אנחנו חברים, אנחנו עובדים יד ביד; המצאת שיטות הריגה שאני לא חשבתי עליהן.
וזה כעין מה שמפרשים בדרך צחות על לבן. יעקב מגיע אליו ולבן אומר: "הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם?" ותמהים: ממתי ללבן הארמי הרמאי יש רגשות כאלה להציע שכר? והרי אין לו שום בעיה שכולם יעבדוהו חינם. אלא ששמע מיעקב מה היו סיבות בריחתו: שלקח את הבכורה מעשיו, ונכנס אל יצחק ואמר "אנוכי עשיו בכורך". אמר לו לבן: אה, איזה יופי! אתה יודע לעבוד טוב, אתה מכיר את השיטות, "הכי אחי אתה" - אנחנו משפחה, אתה קומבינטור ואני קומבינטור. ודווקא משום כך "ועבדתני חינם?" - מקומבינטורים אני חושש, החינם שלך עוד יעלה לי ביוקר; בוא נכתוב חוזה שינעל אותך שלא תוכל לטעון טענות. (ולא משנה שגם אחרי החוזה רימה אותו.) כך גם כאן אומר מלאך המוות לאחיתופל: אתה עצמי ובשרי, אנחנו הולכים יחד אל בית אלוקים ליטול משם גם את נפשו של דוד - יש בינינו ידידות, אנחנו מחוברים.
רש"י מבאר "בבית אלוהים נהלך ברגש" - בבתי מדרשות היינו הולכים יחד, ו"ברגש" ברוב עם. האבן עזרא מפרש "נמתיק סוד" - היינו מדברים את סודותינו והיה זה מתוק לנו. והרד"ק מוסיף: אני ואתה היינו ממתיקים סוד יחדיו, הייתי מתייעץ עמך בדברים הסודיים שלי, ולא היה סודי מתוק וכשר בעיניי עד שהייתי נושא ונותן בו עמך. כשהייתה עולה בלבי תוכנית או רעיון שאיש לא ידע ממנו - לא היה מתוק לי עד שהתייעצתי אתך ונוכחתי שמחשבתי נכונה. וגם כשהיינו הולכים להתפלל בבית אלוקים, בחבורה אחת היינו הולכים. כל כך הייתי קשור אליך - ואתה בגדת בי. משום כך התביעה כאן גדולה יותר והכאב קשה יותר.
יַשִּׁי מָוֶת עָלֵימוֹ יֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים כִּי רָעוֹת בִּמְגוּרָם בְּקִרְבָּם׃
רש"י מפרש: "ישי" - יסית ויסכסך הקב"ה עליהם את מלאך המוות, מלשון "הנחש השיאני ואוכל", ויש אומרים לשון פיתוי, כאילו יביא. מצודות מביא את מנחם שפירש "ישי" כמו "יש", כלשון "אם ישכם עושים", "אשר ישנו פה" - שתהיה בחינת יש של המוות עליהם. הרד"ק מבאר שכתוב בלא א' ונקרא כאילו יש בו א': "ישיא מוות עליהם" - הקב"ה יביא עליהם את המוות; ו"ישי" לשון חיוב, מלשון נושה, כמו "לא תהיה לו כנושה", שהנושה מחזיק בלווה. ובזה מבאר גם המלבי"ם: המוות יתבע מהם את חובו.
"ירדו שאול חיים" - מבאר הרד"ק שמיתתם תהיה פתאומית. אדם שחולה וחוליו הולך ומחריף, מתכונן בהדרגה למותו; אלה - רגע אחד חי, ורגע לאחר מכן בשאול. וכמו שנאמר "נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים" (משלי א, יב) - יבלעו בשאול ברגע אחד בעודם חיים. ולמה? "כי רעות במגורם בקרבם" - הרעות שהם חושבים בקרבם, הם אומרים אותן במקום מגוריהם ומקום אסיפתם, בירושלים, ששם הם מתאספים להתייעץ ולתכנן תוכניות נגד דוד.
המלבי"ם מפרש שהפסוק מתאר את מה שאירע בפועל: אחיתופל התאבד. מלאך המוות יתבע את חובו מהם, כי הם ירדו לשאול שלא על ידי המוות אלא בחייהם. הרי כל העולם כולו הוא לקוחו של מלאך המוות - בסופו של דבר הוא זה שנוטל את האדם; למעט מי שהתאבד, שעשה את העבודה בעצמו ופיטר את מלאך המוות מתפקידו. הם דומים למלאך המוות ועושים כמעשהו: הוא נוטל נשמה, ואחיתופל נטל את נשמתו שלו. לכן נאמר "ירדו שאול חיים" - חיים, שהרי היה עוד אמור לחיות, וקיצר את ימיו במו ידיו. ומאחר שנטל לעצמו את תפקידו של מלאך המוות, יבוא המוות ויתבע מהם את חובו. וזה יהיה עונשם - "כי רעות במגורם בקרבם", שבמקום דירתם תמיד זממו עליי רעות, לכן ייפרע מהם המוות כראוי להם.
אֲנִי אֶל אֱלֹהִים אֶקְרָא וַיהֹוָה יוֹשִׁיעֵנִי׃
כיצד מתחבר פסוק זה לקודמו? האבן עזרא מבאר: עד שיתקיים בהם "ירדו שאול חיים", אני קורא אל אלוקים ומצפה לכך - מתפלל תמיד עד שיחיל עליהם הקב"ה את דינם. הרד"ק מבאר אחרת: כאן תיאור ההבדל בין דוד לביניהם. הם באים ברבים, בכוח, בנשק ובצבא, ואנשים רבים נוספים עליהם; ולי אין דבר - "אני אל אלוהים אקרא", רק הקב"ה הוא שיושיעני מידם. ה"רק" הזה הוא הרבה מאוד, אבל כוונתו לומר: איני כמותם הנסמכים על כוח בשר ודם, אלא לי יש את אלוקים שיושיעני.
עֶרֶב וָבֹקֶר וְצׇהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי׃
המלבי"ם מסביר שאחרי שמת אחיתופל אמר דוד: עתה בוודאי ישמע הקב"ה את תפילתי להצילני מן המלחמה עם אבשלום. שהרי כל עוד היה אחיתופל קיים היה דוד בלחץ ומוטרד; ומשמת אחיתופל, בטוח אני שהתפילות שאני מתפלל ערב ובוקר וצהריים בהתמדה גדולה - יתקבלו.
רש"י מבאר "ערב ובוקר וצהריים" - תפילות ערבית, שחרית ומנחה, שלוש תפילות. ומדוע נחלקו כך? מבאר הרד"ק על פי חז"ל: סוף היום שעבר ותחילת הלילה - זה ערב; תחילת היום - בוקר; והזמן שבו נחצה היום לשניים - צהריים. אלו הם זמני התפילה, בעת שהעתים והזמנים משתנים: משתנה מיום ללילה - זמן תפילה; מלילה ליום - זמן תפילה; מקודם חצות לאחר חצות - זמן תפילה. (ומה שנוהגים להתפלל מנחה חצי שעה אחר חצות, זו הרחקה דרבנן, לפי שקשה לעמוד בדיוק על זמן חצות - צריך לראות את השמש במרכז הרקיע, ואדם עלול לטעות כמה דקות לכאן או לכאן; לכן אמרו חכמים שרק אחרי חצי שעה יתפלל, וזו מנחה גדולה.) בכל עתות התפילה הללו, אומר דוד, "אשיחה ואהמה" לפני הקב"ה. ונשים לב שכתוב "וַיִּשְׁמַע קולי" בפתח, ולכאורה היה ראוי לומר "וְיִשְׁמַע" בעתיד; אלא שהדברים נאמרים דרך נבואה וברוח הקודש - ובטוח אני שישמע ה' את קולי, אף שהדבר מדבר על העתיד.
פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרׇב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי׃
כאשר באים לדקדק עם האדם היחיד, הדבר דומה לאתרוגים: כשאתה רואה אותם מונחים על שולחן המוכר - כולם יפים, כולם בהירים. אבל כשאתה נוטל אחד אחד ומתחיל להסתכל, מיד מתגלה: לזה יש נקודה כאן, לזה עלה שם, לזה בעיה אחרת. במבט הכולל הכלל נפלא, וכשיורדים לפרטים המציאות מתגלה כפחות מושלמת. וזה שאומר דוד "פדה בשלום נפשי" - למה? "כי ברבים היו עמדי": מעולם לא פרשתי מן הרבים, תמיד התחברתי אל הרבים, ולכן פודה ה' את נפשי בשלום - שכחלק מן הכלל אני בסדר גמור. אבל המוציא עצמו מן הכלל, מעמיד עצמו במצב של סכנה.
מספרים שרבי ירוחם ממיר אמר כך לתלמידיו, וכמדומני גם ר' חצק'ל לוינשטיין, בעת שהישיבה שהתה בשנחאי. היו תלמידים שלמדו בכל מיני מקומות, ואמר להם להתרכז דווקא בהיכל הישיבה ולא ללמוד במקומות אחרים. ומדוע? משום שאנו נמצאים במצב של סכנה - הרי כל אימי מלחמת העולם השנייה והשואה הנוראה עברו עליהם שם, בהצלה שהייתה נס גדול וסיפור שלם בפני עצמו. אמר להם: התרכזו במקום אחד, ובזה אנו מוגנים. אבל כשאדם מפריש עצמו מן הכלל, באים לבדוק אותו: מי הוא, מדוע הוא חושב שהוא שונה מן האחרים, ומה זכויותיו.
זו גם הסיבה לכך שאין לאדם להתפלל ביחיד, שתפילת יחיד מזכירה עוונותיו. מדוע חושב אדם זה שאינו זקוק לכלל כדי להתפלל, ושתפילתו תיענה גם לבדו? מיד בודקים אותו. לכן מי שנאלץ ואנוס להתפלל ביחיד, צריך להשתדל מאוד מאוד לכוון - הרבה יותר מבכל תפילה, ואפילו שייקח לו זמן רב יותר. מדוע? משום שעכשיו התפילה נבדקת. אין זה כתפילת הכלל, שגם אם לא כיוון יצא ידי חובה ותפילת הרבים מתקבלת; אבל כשאתה לבד, כל תפילה נבחנת בזכוכית מגדלת. לכן יש להימנע מתפילה ביחיד כשאין זה אונס גמור.
יִשְׁמַע אֵל וְיַעֲנֵם וְיֹשֵׁב קֶדֶם סֶלָה אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹהִים׃
רש"י מבאר "ישמע אל ויענם" - שהקב"ה ישמע את תפילתם של אותם רבים שנזכרו ב"ברבים היו עמדי", ויענה להם ויקבל תפילתם. ומהו "אין חליפות למו"? מלבד ההסבר שאין להם חלק בעולם הבא, שאין להם עולם חֵלֶף העולם הזה, מפרש רש"י: אינם זוכרים שיגיע יום ויחליפו את חייהם כאן בחיים אחרים - גן עדן או גיהינום או כל שעתיד להיות עמם. הם סבורים שיישארו כאן לעולם ולא יחליפו מצב. ומניין מגיעים למצב כזה? "ולא יראו אלוהים". מי שירא אלוקים - נזכר ביום המיתה, ויודע שלא יישאר כאן תמיד ושיבוא שלב שיחליף מציאות באחרת.
האבן עזרא מפרש "ויענם" מלשון עוני ודלדול, וכל הפסוק חוזר אצלו על האויבים, אותם שנאמר בהם "כי רעות במגורם": ישמע אל למה שאני מתפלל כנגדם ויענם - יעשה אותם עניים וידלדל את מצבם. "אשר אין חליפות למו" - שיחליף ה' את מזלם ממזל טוב למזל רע, כלומר חליפות עוד בעולם הזה, שיתחלף מצבם. "ולא יראו אלוהים" - כלשון האבן עזרא, שיש בידו להחליפם; אינם יראים מאלוקים שבכוחו להחליף את מצבם. אתה חושב שתישאר כאן לנצח החכם, המבין, היודע, המנהיג - והנה תוך זמן קצר ואיננו: רגע אחד אחיתופל איננו, ורגע אחד ואבשלום הלך.
הרד"ק מפרש "ויענם" לא מלשון עניית תפילה כרש"י ולא מלשון עוני ממש, אלא לשון הכנעה, כמו "עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי" - ומסתבר שקרוב הוא לדברי האבן עזרא, שהרי גם זה מגזרת עני, שהעני הוא כנוע. ומי ישפילם ויכניעם? "ויושב קדם" - הקב"ה, הקדמון לכל הבריות, שבידו להשפיל ולהרים. ו"אשר אין חליפות למו" - לפי הרד"ק אין זה חוזר עליהם כלל אלא על הקב"ה: האל היושב קדם, שבידו להחליף את מצבם, הוא זה שאין חליפות לו; הוא הקיים לנצח בלי שום שינוי, ו"למו" כמו "לו".
ומוסיף הרד"ק: "אין חליפות" גם במובן שאין אצל הקב"ה שינוי הרצון. שינוי הרצון אצלנו נובע מכך שבשלב מסוים ידעתי אינפורמציה אחת, וכעת נודע לי מידע אחר ולכן אני מחליט אחרת. אבל אצל הקב"ה אין זה שייך כלל - אי אפשר לומר שה' רצה קודם כך ועכשיו רוצה אחרת, שהרי מה השתנה? ואף שיש פסוקים שנאמר בהם "ניחמתי" וכיוצא בזה, אין זה אלא במבט המתבונן, ולא אצל קודשא בריך הוא. אצלו אין שינוי, שכן אין מציאות של חוסר ידיעה שהתחלפה בידיעה; הוא ודעתו ורצונו ומחשבתו אחד הם, וכשם שהוא אינו בר שינוי, כך דעתו ומחשבתו ורצונו אינם ברי שינוי. ומכאן טענתו של דוד: הרי הקב"ה הועיד אותי למלך ואמר מראש שאני וזרעי אחריי נמלוך כל הימים; והם באים עתה לבטל זאת ורודפים אותי. ואתה, ריבונו של עולם, אין חליפות לך - מה שחשבת אז אתה חושב גם היום; אם כן ראוי שתיפרע מהם ותשאיר אותי במלכותי, שהרי מחשבתך הראשונה לא נשתנתה.
ר' אוחיון, המובא במעם לועז, מפרש "אין חליפות למו" על האויבים כרוב המפרשים, אלא שכוונתו: אין תקווה שישתנו מרע לטוב. כל עוד יש תקווה שאדם ישתנה, אדרבה, הקב"ה משאירו בעולם ויש לצפות ולהמתין אולי יהיה משהו אחרת. אבל אצלם "אין חליפות למו" - אין סיכוי שמישהו מהם ישתנה, ולכן ריבונו של עולם, הכנע אותם ומגר אותם, שלא יהיה להם קיום.
ובעל "בינה לעתים", המובא אף הוא במעם לועז, מבאר שאחד מיתרונות האדם על הבהמה הוא שהאדם הולך ומשתנה - "ונתתי לך מהלכים", האדם הוא בבחינת הולך. הבהמה לעומתו סטטית, אין בה שום שינוי: "שור בן יומו קרוי שור", מרגע שנולד לא חל בו שינוי. האדם הוא היצור היחיד שלוקח לו זמן רב עד שהוא עומד על דעתו ונעשה שלם - עד גיל עשרים הוא עדיין מתפתח (ויש שגם אחרי עשרים לא השלימו). הוא נולד תינוק מוטל בעריסה כאבן דומם, ואם לא יטפלו בו וייניקו אותו לא יתקיים, ודעת אין לו כלל. ואילו החתול, מרגע לידתו, ביום־יומיים הראשונים כבר פותח עיניים ומתחיל ללכת; והדעת שיש לו בלידתו היא הדעת שתהיה לו במותו. האדם נולד חסר דעה, ולאט לאט רוכש דעת ודיבור ומתקדם. וכך מבארים "ומותר האדם מן הבהמה אין" - עצם העובדה שהאדם נולד במצב של אַיִן, זהו יתרונו: הבהמה נולדה שלמה ותמות באותה שלמות, ואילו האדם מתחיל מאין, מטפס והולך ומגיע לדרגות גבוהות ועצומות. וזה שאומר דוד: ריבונו של עולם, הרשעים הללו "אין חליפות למו" - אינם משתנים ממצב למצב, נשארים כבהמה במצב קבוע. ומה מביא אדם שלא להשתנות ולהישאר כל ימיו באותה צורה בלי התקדמות? חוסר יראת אלוקים. מי שיש בו יראת אלוקים - הולך ומוסיף תמיד; ואצלם "ולא יראו אלוהים", ולכן אין אצלם תחלופה ואין התקדמות, והם קבועים ברמתם וברשעותם תמיד.
המהרי"ט דושינסקי מבאר את "אין חליפות למו" כבקשה: שלא יסיר הקב"ה את הגזירה מעל שונאיו של דוד - אחיתופל, דואג וכל אלה שיצאו כנגדו - ולא ימיר אותה רע בטוב. חז"ל דרשו על הפסוק בישעיהו (מג, ד) "וָאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ" - אל תקרי אדם אלא אדום. שם היה מעשה באדם שהיה נחש עומד להכישו, והיהודי ניצל, ונחש הכיש גוי אדומי שהיה שם, וקרא עליו החכם את הפסוק: הקב"ה הציל את היהודי ומסר גוי תחתיו. מבקש דוד: ריבונו של עולם, הרשעים הללו - אל תיתן להם מישהו אחר תחתיהם, אל תיתן איזה אדומי שימות במקומם. אינם ראויים לכך, לא חזרו למוטב, ואין יראת ה' נגד פניהם. המציאות שבה ניתן מישהו תמורת אחר נקראת חליפין; ועל כן "אין חליפות למו" - שיקבלו הם עצמם את עונשם.
וכידוע מופיע בספר חסידים שאם חלילה אדם חולה, יש עצה למכור את המחלה לגוי: ללכת אל הגוי ולומר לו שיש כאן חולה, ולקנות ממנו את מחלתו בתשלום. כתוב שיש בזה תועלת, אם כי איני יודע עד כמה הדבר מועיל בדורות האחרונים, ויש שעושים זאת ואין זה בהכרח עוזר. במשנת החלומות הבאתי מעשה שבו כן עזר: אדם שחלה במחלה הנוראה, ומצאו אצלו גידול קשה מאוד, והלך אל הבבא סאלי; והבבא סאלי עשה הבדלה באמצע השבוע - סיפור שלם - והורה למכור את המחלה לגוי, ולאחר מכן בדקוהו הרופאים ואמרו שאין לו כלום, והגידול נעלם לגמרי. אבל שם היה זה הבבא סאלי, שמי שסגר את העסקה למעלה היו לו מהלכים למעלה; ואין ללמוד מזה שבכל מקרה זה עובד.
מכל מקום רואים שיש מושג של חליפות, שמישהו בא חֵלֶף אחר. לדוגמה, בשעת קריעת ים סוף קטרג השטן, ומה עשה הקב"ה כדי להשקיטו? מסר לו את איוב, והשטן התעסק עם איוב ועזב אותנו. ובמשנת הגלגולים ביארתי מה הקשר באמת - מה אשם איוב בכך שהשטן משועמם, שיזרקו לו עצם כדי שלא יתעסק אתנו; ועל פי סוד הגלגול הדברים מובנים, ואין כאן מקום להאריך. ועל כל פנים זו בקשתו של דוד: ריבונו של עולם, לא יהיו חליפות למו, לא יהיה מי שיחליף את עונשם ויקבלו תחתיהם, אלא הם עצמם יישאו את עונשם.
בחלק זה פונה דוד מאבשלום אל אחיתופל - "ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי" - הידיד שעמו המתיק סוד ועמו הלך אל בית אלוקים, והוא זה שקם עליו. המלבי"ם מגלה שדווקא באותו "סוד" דיברו מה לעשות בשעת מרד, ועל צד המליצה מציג את הפסוקים כדברי מלאך המוות אל אחיתופל, שנטל את נשמתו בעצמו וירד שאול חי, והמוות יתבע ממנו את חובו. מול הרעות שבקרבם ניצב דוד בכוחה של תפילה בלבד: "אני אל אלוהים אקרא", ערב ובוקר וצהריים בהתמדה, ובכוחו של הכלל - "כי ברבים היו עמדי", שהמוציא עצמו מן הכלל נבדק בזכוכית מגדלת. ולבסוף "אשר אין חליפות למו ולא יראו אלוהים": יש שאין להם חילוף מצב ואין להם תקווה להשתנות, לפי שאין בהם יראת אלוקים - ואילו הקב"ה, היושב קדם, הוא שאין חליפות לו, ורצונו ומחשבתו קיימים לעד.