מזמור נ"ב נאמר על דואג האדומי, שהלשין לשאול על אחימלך בן אחיטוב ובעקבות דבריו נהרגה נוב עיר הכהנים. בחלק זה של השיעור אנו ממשיכים מן הפסוק החמישי, שבו דוד המלך חושף את שורש הרוע שבדואג: לא טעות בתום לב הייתה כאן, אלא בחירה מודעת ברע, ובחירה בדרך של סילוף והסתרה.
אָהַבְתָּ רָּע מִטּוֹב, שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה׃
האבן עזרא מביא שני פירושים במילה "מטוב": האחד, אהבת את הרע יותר מן הטוב; והשני, "מטוב" כמו "תחת טוב", כלומר בחרת ברע במקום בטוב - אלא שהוא מעיר שלא מצאנו צורת ביטוי כזו במקרא. הרד"ק מבאר מהו הרע: השקר שדואג אמר, שאחימלך ידע שדוד בורח. על כך אומר דוד - באמת הוא לא ידע שדוד בורח.
האלשיך מעמיק בדבר. אם תאמר שכוונתך לא הייתה אל הרע, אלא להחזיק במידת האמת, ולכן סיפרת את כל מה שהיה ודיווחת על העובדות - על זה אומר לו דוד: "אהבת רע מטוב". הלוואי שבאמת ובתום לבב היית מספר את העובדות כמו שהיו; ואיך שסיפרת אותן - זה עצמו מוכיח שאהבת רע מטוב.
ומהו "הטוב" שלא אהבת? מסביר האלשיך: השקר כשלעצמו אינו רע ואינו טוב - הכל תלוי היכן משתמשים בו. במקום הנכון הוא טוב, ובמקום שאינו נכון הוא רע. לרב דסלר יש מאמר שלם בעניין זה (מי שירצה ישמע בשיעורינו על המכתב מאליהו), ובו הוא מסביר שהשקר אינו דבר שלילי במהותו. ואף בהגדרה עצמה אומר הרב דסלר: שקר אינו "אי דיוק בעובדות", אלא דבר המוביל לרע; ואמת היא דבר המוביל לטוב. זו ההגדרה, בשונה ממה שאנו רגילים לחשוב.
דוגמה מביא האלשיך: בא אדם ושואל אותך על פלוני - האם עשה כך וכך? ואתה יודע שאם תאשר, הוא ירגז ואולי אף ילך ויפגע בו. זו לשון הרע האסורה, וחובה עליך לומר לו שלא עשה. אם אפשר להתחמק ולומר בדרך שיבין מעצמו - עדיף, כגון: "למה אתה חושב שיעשה דברים כאלה? מה פתאום?" - לא אמרתי שלא עשה, רק שאלתי. אבל אם הוא דוחק, מותר לומר בצורה מפורשת: לא עשה.
וכן מצינו: אברהם אומר לשרה "אמרי נא אחותי את"; יעקב אומר "אנוכי עשיו בכורך". וכי זה שקר? לא, מכיוון שהדבר מוביל אל האמת ואל הישר והנכון, אין זה נקרא שקר. והגמרא אומרת שמשנים מפני דרכי שלום, ומונה כמה וכמה עניינים שבהם צריך לשנות. הרי שיש זמנים שהשקר הוא טוב.
ומנגד, האמת במקומות מסוימים היא חורבן העולם. "אני איש אמת, אני אמרתי את האמת" - ובאמירת האמת הזו אפשר להחריב עולמות ולגרום נזקים נוראים. מספרים על אותו פילוסוף שהאמת הייתה נר לרגליו. בשעת לילה מאוחרת מתפרץ אדם לביתו כרוח סערה: רודפים אחריי להרוג אותי! והתחבא תחת המיטה. נכנסים הרודפים עם סכין ביד ושואלים: נכנס לכאן מישהו? אמר הפילוסוף: האמת יקרה מכל - מתחת למיטה. וההמשך מובן. מישהו יחשוב: איזה איש אמת, כל הכבוד לו? זו אינה אמת, זה רוע. האמת בקצת מקומות היא חורבן העולם, כמו בלשון הרע וכמו בדוגמאות הללו. ולפעמים השקר טוב, כי הוא השלום.
וזהו "שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה" - פעמים שצריך שקר יותר מדיבור צדק. אל תאמר: "סלה, לעד אני מדבר רק אמת ורק צדק" - תדע לך שהשקר במצבים כאלה הוא הנצרך והוא העדיף. אתה, לעומת זאת, אהבת את הרע יותר מן הטוב, ולא זו בלבד אלא עוד ביררת פסולת מתוך אוכל.
אָהַבְתָּ כָל דִּבְרֵי בָלַע, לְשׁוֹן מִרְמָה׃
מה אמר דואג לשאול? "וישאל לו בהשם, וגם חרב נתן לו, וגם צידה נתן לו". הסיפור היה ארוך, ומה עשה דואג? שלף מתוכו אנקדוטות - דווקא את אלה שמשרתות את התיאור שהוא רוצה להעביר.
ושימו לב, זה לא השתנה: זו בדיוק התקשורת. גם בהנחה שמדובר בדוברי אמת (ולרוב הם גם שקרנים), זוהי הצגה חד־צדדית של העובדות. וכשיודעים שיש לך מה להשיב ותיתן בהם באבי אביהם - גם לא מבקשים תגובה, שהרי ברגע שתתקבל תגובה יתברר שאין סיפור. אבל רוצים סיפור: עם ישראל ממתין בשמונה או בתשע בלילה לשמוע סקופים, וצריך לספק את ליטרת הבשר והדם היומית. אז לוקחים מתוך הסיפור אנקדוטות מסוימות ומספרים אותן בלי להתייחס אל כלל הסיפור, שמציג את הכל באור אחר לגמרי.
זה בדיוק מה שעשה דואג האדומי. הוא היה איש התקשורת הראשון, יכול היה לפתוח בית ספר לתקשורת. סיפרת "וישאל לו בהשם", סיפרת "חרב נתן לו וגם צידה" - אבל מה שהיה בינתיים לא סיפרת: ששאל אחימלך "מדוע אתה לבדך ואיש אין איתך?" - הוא חקר, זה נראה לו מוזר. ומה שהשיב לו דוד, שהמלך שאול ציווהו בשליחות. ומה שאמר לו "ויאמר אליי איש אל ידע מאומה" - שדוד הזהירו לא לספר, שכן זו שליחות סודית של שאול, וזה עצמו מראה שאחימלך פעל בתום לב. וכששאל "מה יש תחת ידך?" אמר לו חמישה לחם, ובתחילה לא הסכים לתת לחם הפנים, ורק לאחר שדוד אמר שהוא בגדר סכנה נתן לו. וכששאל חרב, אמר לו אין לי, רק חרב גוליית, ורק לאחר שדוד לחץ נתן לו.
את כל הדו־שיח הזה, שהיה מציג את אחימלך באור זך וטהור, לא סיפר. הוא סיפר רק את הנקודות שישחירו את פני אחימלך ואת פני דוד. וזהו "אהבת כל דברי בלע" - התמקדת בדברי הבלע ולא בדברי האמת. "אהבת רע מטוב" - יש סיפור שלם, ואתה ביררת מתוכו את נקודות הרע ואת הטוב שבתוכו לא סיפרת. זה מראה שיש לך "לשון מרמה", שיש לך "תער מלוטש עושה רמיה", וזה מראה שכל המגמה שלך הייתה להכשיל את אחימלך בן אחיטוב ולהפילו, ולספר עליו דברי גנאי כדי ששאול יראה כמה אתה קרוב לו ודואג לו: "אין גולה את אוזני" - בוא ואספר לך. זה מראה על רוע לבבך.
גם המלבי"ם הולך באותו כיוון: לא נוכל ללמד עליך זכות שטעית וחשבת שאולי לאחימלך הייתה כוונה שלילית. כי ההוכחה היא בדיוק זו: איך זה שמתוך כל הסיפור לקחת דווקא את הנקודות השליליות? אילו היה בתום לב, היית מספר סיפור מלא. למה לא סיפרת שאחז אותו בולמוס? אילו סיפרת את הכל, יכולתי ללמד עליך זכות ולומר שסיפרת מה שראית. אבל כשאתה בורר פסולת מתוך אוכל - זה מוכיח על מגמה.
יש גמרא בסנהדרין (צ"ג), ולמדנו אותה באריכות בעין יעקב. "ויען אחד מהנערים ויאמר: הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי, יודע נגן, וגיבור חיל, ואיש מלחמה, ונבון דבר, ואיש תואר, והשם עמו". מי אמר את הפסוק הזה? דואג האדומי. איזה פירגון - שישה מיני שבחים מפיו של דואג. ואמר רב יהודה אמר רב: כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע. דואג לא נעשה כאן צדיק; הוא אמר זאת מתוך מגמות שליליות מאוד, וכבר אמרנו שדואג היה פיקח מאוד להרע - חרב מלוטשת, סכין מחודדת להרע.
ודורשת הגמרא: "יודע נגן" - שיודע לשאול; "גיבור" - שיודע להשיב; "איש מלחמה" - שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה; "איש תואר" - שמראה פנים בהלכה; "נבון דבר" - שמבין דבר מתוך דבר; "והשם עמו" - שהלכה כמותו בכל מקום. ולמה עשה זאת? כדי לעורר את קנאתו של שאול: אדוני, יש כאן מישהו עם כישרונות שלא ראית מעולם, איפה אתה ואיפה הבן שלך, בוא תראה מי הוא.
אומרת הגמרא: בכולהו אמר ליה שאול - יהונתן בני כמוהו. כל דבר שתאמר עליו, גם בני יהונתן אינו פחות ממנו. כיוון שאמר לו "והשם עמו" - מילתא דבדידי נמי לא הווה בי, חלשה דעתו ונתקנא בו. שהרי "והשם עמו" הוא דבר שלא היה אפילו בשאול עצמו, לא רק בבנו. בשאול נאמר "והשם סר ממני", ו"בכל אשר יפנה ירשיע"; ובדוד כתיב "ובכל אשר יפנה יצליח". ולפי הדרשה "והשם עמו" היינו שהלכה כמותו בכל מקום - וכאן כבר לא יכול היה לומר "יהונתן בני כמוהו", שהרי אין דבר כזה שהלכה כמותו של זה וגם כמותו של זה בכל מקום; לפעמים הדברים מתנגשים. כשאמר לו הלכה כמותו בכל מקום - נגמר.
ומנלן דדואג הווה? שואלת הגמרא: מניין שזה דואג, והרי כתוב "אחד מהנערים"? כתיב הכא "ויען אחד מהנערים" - המיוחד שבנערים, וכתיב התם "איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני השם ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול".
ולפי זה מבאר המלבי"ם את "אהבת רע מטוב" באופן נפלא: מה שסיפרת טוב - היה זה מתוך אהבת הרע. סיפרת סיפור טוב, "תראה את דוד, איזה מעלות יש בו" - אבל למה סיפרת זאת? כדי להוציא מתוך זה רע, כדי לקנא את שאול בדוד ולעשותו עוין אותו. נמצא שגם כשאתה עושה טוב, המגמה שלך היא להוציא את הרע מתוך הטוב, להוציא רעה מתוך אמירה שלכאורה היא חיובית.
"דברי בלע" - מפרש הרד"ק: דברי השחתה, שהרי הדברים גרמו להשחתה של כל משפחת אחימלך בן אחיטוב וכל נוב עיר הכהנים. ו"לשון מרמה" חוזר על "אהבת": אהבת כל דברי בלע ואהבת לשון מרמה. והכל היה מרמה, שכן ביארת את כל הסיפור לפי איך שרצית לתאר אותו כשלילי.
והמלבי"ם מביא כאן ביאור נפלא. בחז"ל מובא שהגר העמלקי שבא לבשר לדוד את מות שאול היה דואג האדומי (ועמלק אף הוא מאדום). אותו נער סיפר לדוד: הייתי עם שאול, והוא הגיע למצב סכנה וביקש ממני "מותתני" - והרגתי אותו. אבל למעשה, כפי שמסביר המלבי"ם, לא הוא הרגו, אלא שאול נפל בעצמו על חרבו. אלא שדואג, כדרכו, תמיד היה דואג להיות מקורב לשלטון: בתחילה לשאול, ולכן ריכל ולכלך על דוד כדי למצוא חן בעיניו ולקבל תפקיד. ועכשיו, כשהבין שהסיפור של שאול נגמר ומי שעולה עתה זה דוד, הלך למצוא חן בעיני דוד: "אני הרגתי את שאול" - כך חשב שיקבל תפקיד ושבח.
והנה במקום זה אומר לו דוד: "דמיך בראשך, כי פיך ענה בך לאמור אנוכי מותתי את משיח השם". ובאותה נקודה, לפי חז"ל, הרג דוד את דואג. הסיפור הזה היה זמן מה אחרי נוב עיר הכהנים - לא שנים, שהרי כל מלכות שאול הייתה שנתיים - לאחר המלחמה עם פלשתים שבה מת שאול.
ולכאורה אינו מובן: הרי לפי המלבי"ם הוא לא הרגו כלל, ורק אמר כן כדי למצוא חן בעיני דוד, ומדוע גזר עליו מיתה? אלא אומר המלבי"ם: אף שעכשיו דיברת שקר, חרצת מיתה על עצמך בדברי פיך, שכן מה שהוצאת מפיך אינו שקר גמור. אמרת "אנוכי מותתי את משיח השם" - ומיהו משיח? מי שנמשח. המלך נקרא משיח, והכהן הגדול נקרא משיח (ואף כהן משוח מלחמה, שהיה יוצא עם הצבא לקרב, נקרא "הכהן המשיח"). אתה התכוונת לשאול, וזה אינו אמת. אבל הפה שלך הכשילך: משיח השם שאותו באמת מותתת הוא אחימלך בן אחיטוב, שאותו רצחת במו ידיך. וזהו "לשון מרמה", "אהבת כל דברי בלע" - ולא שמת לב שפיך הכשילך; עכשיו תיהרג על שהרגת חינם את אחימלך בן אחיטוב באותה לשון הרע שסיפרת לשאול.
ומהו "דברי בלע"? המלבי"ם מביא שני הסברים. האחד, לשון השחתה, כמו "ודרך אורחותיך בלעו". והשני, מלשון הסתרה: דברי הסתר, מרמה ותוך - שאדם מסתיר דברים בתוך דברים אחרים, והכל בדרך של מרמה. וזה כמו "כבלע את הקודש", שהיו מכסים את כלי הקודש. ואגב, גם "ותבלענה השיבולים הדקות את השיבולים השמנות" - אחד ההסברים במפרשים שאין זה לשון אכילה אלא לשון כיסוי, שצמחו וכיסו אותן, כמו "כבלע את הקודש". אף כאן: "אהבת כל דברי בלע" - לומר דברים בדרך כיסוי והסתר, בדרך עורמה, כדי לצאת צדיק, "אני רק רוצה את טובתו של שאול" - אבל אלו דברי הסתר.
גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח, יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל, וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה׃
כאן דוד נותן לו "מי שברך". "יתצך" - אומר רש"י לשון נתיצה. "יחתך" - לשון שבירה, מלשון ניחת, יישבר. "ויסחך מאוהל" - יעקור אותך מן האוהל. הרד"ק מבאר את משמעות "גם": לעומת מה שאתה עשית - כשם שאתה נתצת את משפחות הכהנים מאוהל השם, כך גם השם יתצך ויסחך מאוהל, ולא יישאר לך זכר באוהל. "ושרשך" - יעקור אותך מן השורש ולא יישאר לך שריד ופליט, "מארץ חיים" - בעולם הזה לא יישאר ממך מאומה. ואפשרות נוספת: "מארץ חיים" זה העולם הבא, כמו שדרשו חז"ל שדואג הוא אחד מארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא.
המלבי"ם מפרש "יחתך" מלשון לקיחה, כמו "היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תישרפנה" - לחתות אש ממקום המוקד היינו לקחת אש; ואם כן יחתך - יקחך מן האוהל. ו"יסחך" מלשון הריסה ונתיצה, כמו "בית גאים יסח השם". והרד"ק מביא בשם אביו ש"יחתך" הוא מלשון שריפה, מאותו "היחתה איש", כביטוי שאנו משתמשים בו היום "לחתות בגחלים" - להבעיר את האש; והיינו שהשם יבעיר אותך וישרוף אותך לנצח.
האלשיך הקדוש מדייק: לא נאמר מידת "אלוקים" אלא "גם אל", שהיא מידת חסד - גם היא יתצך לנצח. שכן חז"ל אומרים שכשמדובר ברשע, כביכול מידת הרחמים מסכימה עם מידת הדין שצריך להיפרע ממנו; וכשמדובר בצדיק, מידת הדין מסכימה עם מידת הרחמים לרחם עליו. זה ההבדל בין רשע לצדיק. וכאן אצלך - גם "אל", בחינת "חסד אל כל היום", תובעת לנתוץ אותך לנצח.
"ויסחך מאוהל" - מהו האוהל? בית המדרש, כמו שכתוב "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", שחז"ל דרשו על בית המדרש. וזהו מה שאמרו חז"ל ששכח הקדוש ברוך הוא את תורתו ממנו - דואג שכח את תלמודו וגירשוהו מבית המדרש. וגמרא היא בסנהדרין: לא מת דואג עד ששכח תלמודו. ואומר המדרש: נזדמנו לו שלושה מלאכי חבלה - אחד ששיכח תלמודו, אחד ששרף נשמתו, ואחד שפיזר את אפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
וזהו "יחתך" - על ידי שכחת התורה תהיה נחות ונכנע, כי אין בך עוד תורה; ועל ידי כן "יסחך מאוהל", ירחיק אותך מן האוהל. ולמה? מכיוון שעץ חיים אין איתו ונעקר משורשו - וזהו "ושרשך". מסביר המהרי"ץ דושינסקי: כל עוד הייתה בו תורה לא נענש. מה עשה הקדוש ברוך הוא כדי להענישו? הרחיקו מן האוהל, שלח מלאך ששיכח תורתו, ועכשיו שעץ החיים אין איתו ונעקר משורשו - אפשר להביא עליו את העונש המגיע לו.
והמלבי"ם מחלק: "גם אל יתצך לנצח" - נתיצת בניין גופו; "יחתך ויסחך מאוהל" - איבוד כבודו, שעד עכשיו היה בין יושבי האוהל, שהם הסנהדרין, בין החשובים, ועכשיו שמו אותו עם הרשעים; "שרשך מארץ חיים" - זה כבר העולם הבא, איבוד נשמתו מן הארץ העליונה. ו"סלה" - לפי המלבי"ם אין פירושו לנצח כשאר המפרשים, אלא סיום העניין: כאן נסתיים העניין.
וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִירָאוּ, וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ׃
הצדיקים יראו את הנקמה שהקדוש ברוך הוא יעשה בך על דם הכהנים ששפכת חינם, ועל ידי זה - אומר הרד"ק - יוסיפו עוד יראה מאת השם. "וישחקו" - ישחקו על דואג ועל אנשי ביתו. ומה יהיה השחוק? אומר הרד"ק: זהו הפסוק הבא, "הנה הגבר לא ישים אלוקים מעוזו".
האלשיך הקדוש מוסיף כאן יסוד נפלא. אם תשאל: אולי טוב יותר לבקש רחמים על דואג שיחיה, ועל ידי זה יחזור בתשובה, שהרי "לא יחפוץ השם במות רשע כי אם בשובו מדרכו וחיה"? ובפרט שאמרנו "גם אל יתצך" - איזה חסד יצא ממיתתו של דואג? על זה הוא אומר: "יראו צדיקים וייראו". חסד גדול עשה הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים כשנטל את דואג. שכן אם יישאר חי וקיים בעולם, עלולים גם הצדיקים לבוא לידי הרהור: כיצד ייתכן? אדם שעל ידו נהרגה עיר שלמה, עיר הכהנים, ונהרג הכהן הגדול אחימלך בן אחיטוב - והוא שאנן ושלו? איה אלוקי המשפט? נמצא שאם ישאיר השם את דואג, עוד חילול השם ייצא מזה. אדרבה, בהיכרתו יימשכו חיים לצדיקים: יראו צדיקים וייראו מאת השם ויקנו יראת שמיים, ויראו מה עונשו של עושה רע, ועוד ישחקו עליו.
ודוגמה נפלאה להבין איך לפעמים ההכרתה עצמה היא חסד: אדם שיש לו נמק ביד - כורתים את היד, ולא זו בלבד אלא שאתה משלם למנתח ואף אומר לו תודה. על מה? על שכרת את ידך. אלא שזה החסד, כי בכריתת היד יש חיים לגוף. כך גם כאן: כאשר ייכרת דואג, יראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו, ובזה יתקדש שם שמיים - מיתתם של רשעים יש בה קידוש השם.
המלבי"ם מסביר שהצדיקים יראו כאן עונש של מידה כנגד מידה. שהרי דואג היה שליחו של שאול לפגוע בכהני השם, ושאול אמר לו "סוב אתה ופגע בכהנים", ודואג הרגם. וידוע הכלל שאין שליח לדבר עבירה - ואם כן מי חייב? השליח, דואג. ועתה ראינו שהנער שבא לבשר על מות שאול היה דואג, והוא אמר לדוד שהוא הרג את שאול, וחשב לקנות בזה כבוד לעצמו: "את האויב שלך אני חיסלתי". והרי התהדר בדבר שאינו אמת, ששאול נפל על חרבו ולא דואג הרגו.
ועל מה מת שאול? "אחזני השבץ" - אומרים חז"ל שהדבר בא בעקבות הכהנים לבושי התשבץ; אותו עוון של הריגת נוב עיר הכהנים הוא הממית את שאול. ועכשיו בא דואג, המבשר, ומספר זאת לדוד, ואומר לו דוד: "פיך ענה בך" - פיך הכשילך באמרך "שלחתי ידי במשיח השם". אתה סבור שאמרת דבר שאינו נכון, כי לא בו שלחת יד באמת, אבל שלחת ידך במשיח השם אחר - אחימלך בן אחיטוב הכהן הגדול שנמשח, שגם הוא נקרא משיח, "הכהן המשיח". על זה אתה נהרג עכשיו.
וכשיראו הצדיקים איך סיבב הקדוש ברוך הוא ששאול, שהרג את נוב עיר הכהנים, ימות על "אחזני השבץ", ושדואג, שהוציא את הדבר לפועל ולא שילם את המחיר, יבוא בעצמו ופיו יכשילו ויאמר "אנוכי מותתי את משיח השם", ועל זה ייהרג - הרי זה תשלום מדויק על מה שהיה אז. וכשיראו את ההשגחה עד כמה היא מושלמת, "יראו צדיקים וייראו" - יראו מאת השם, ויראו עד כמה צריך אדם להיזהר, כי על כל מעשה יביא האלוקים במשפט. "ועליו ישחקו".
הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱלֹהִים מָעוּזּוֹ, וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ, יָעֹז בְּהַוָּתוֹ׃
זהו השחוק: הנה הגבר אשר לא שם אלוקים מעוזו - אין עוזו באלוקים, אלא "ויבטח ברוב עושרו". הוא חשב שאם ייצור קשרים טובים עם שאול, שאול המלך יעשיר אותו. ומה היה סופו? "יעוז בהוותו" - הדבר שרצה לקבל על ידו עוז, הוא שהיה הוותו ושברו. במה חשב לקבל עוז? "אני הרגתי את שאול", חשב לקבל בזה שבח וצל"ש מדוד - והדבר הזה עצמו היה שברו, שכן בו מצא דוד את הסיבה להיפרע ממנו. נמצא שמה שהיה מבחינתו עוז, לא רק שלא נעשה לו עוז אלא היה לו לשבר.
הרד"ק מבאר: תראה מה אחריתו של הגבר אשר לא שם אלוקים מעוזו - לא ירא מאלוקים שייפרע ממנו על מעשיו הרעים, ולא שם בו ביטחונו אלא בעושרו ובגדולתו. ו"יעוז בהוותו" לדעתו הוא לשון רשעות ועריצות: היה מעיז פניו ומתגבר ברשעתו מכוח ממונו. ואילו המלבי"ם מפרש "הוותו" מלשון שבר.
וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים, בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד׃
רש"י מפרש: כזית רענן בבנים ובבני בנים בביתו של הקדוש ברוך הוא. והרד"ק מבאר שדוד בא כאן להראות את ההבדל בינו לבין דואג: דואג הרשע ייבול כנפול עלה ואין לו שום תקווה, ואילו אני - לא רק שניצלתי מלשון הרע שלו וניצלתי משאול, אלא אהיה כזית רענן. שמעלת הזית היא שעליו אינם נובלים לעולם; אין בו נשירה, ועליו רעננים ולחים כל השנה.
ושימו לב לדגש "בבית אלוקים". שהרי כל הסיפור התגלגל מכך שדואג היה "נעצר לפני השם" - באותה שעה שדוד בא אל אחימלך, היה דואג במשכן ונעצר לפני השם, ולכאורה צדיק; אבל כולנו יודעים שהיה זה לרעה. לעומתו אומר דוד: אני כזית רענן בבית אלוקים. הוא נעקר מבית השם, כי כל עניינו היה לרעה ולא מתוך צדקות, והוא בטח בעושרו; ואילו אני נטוע בבית השם כזית רענן, מפני ש"בטחתי בחסד אלוקים" - ולכן זכיתי למעלה זו, והוא, אף שנראה כנעצר בבית השם, בסופו של דבר לא רק שאינו בבית השם אלא אף חלק לעולם הבא אין לו.
האלשיך הקדוש ממשיך בדרכו: אם המפלה של דואג טובה לעולם, מפני שהצדיקים יתחזקו ויקנו יראת שמיים, מדוע דוד מדבר על אחרים ולא על עצמו? מדוע אינו אומר שהוא עצמו יתחזק בזה, ושאם דואג יישאר חי יבוא לידי הרהורים? על כך אומר דוד: "ואני כזית רענן" - אני ודאי לא אבוא לידי הרהורים אחרי הקדוש ברוך הוא. אדרבה, הזית טעמו מר, ועם כל זה הוא רענן ומפריח תמיד. וכך אומרים חז"ל: צדיקים בעולם הזה דומים לאילן שנטוע במקום טהרה וענפיו במקום טומאה. הצדיק כאילן שאינו נטוע למטה אלא למעלה: הראש נטוע בעולמות העליונים, ושם שורשיו, והידיים והרגליים כענפים במקום טומאה - אבל שורשיו ומקום יניקתו במקום טהרה, בעולם העליון, במקום שורש הנשמה.
ולכן אומר דוד: איני ירא שמא אתייבש מפריחתי ואבוא להרהר אחרי הנהגת השם כשאראה את דואג שורד. למה? כי אני כזית. ומה הזית? מר. ועל ידי מרירות הייסורים שלי - "בטחתי בחסד אלוקים". ומדוע נקט "חסד אלוקים" ולא חסד בשם הוויה שהיא בחינת החסד? מפני שאני מקבל גם את מה שהקדוש ברוך הוא נותן לי בדין, גם את המרירות שהיא בחינת "אלוקים" - ועם כל זה אני רואה בה חסד. הכל נועד להיטיב לי, כדי שבסופו של דבר ישפיע עליי השם שפע של רחמים וחסד. ולכן אין אצלי חשש שאשבר באמונה כשאראה מה קורה עם דואג; אני יודע שמציאותי כזית: מר הוא, אבל בסופו מתמתק, ובסופו קיים ועליו ירוקים תמיד. וזהו "בטחתי בחסד אלוקים עולם ועד" - גם מה שנראה כ"אלוקים" בטוח אני שהוא חסד. דוד יודע את מקומו, ויודע שבשבילו אין הדבר קושיה על הנהגת השם; החשש הוא רק על צדיקים אחרים שעלולים להיפגע אם יוסיף דואג לחיות.
המלבי"ם מסביר: "ואני כזית רענן" - שאני מושרש במקום אחד, כך אני מושרש בבית האלוקים, לא כדואג שהיה נעצר בבית השם אך שורשו נטוע במקום טומאה. וכשם שהזית רענן באופן תמידי ועלהו לא יבול, כך אני בוטח בחסד אלוקים שיהיה עולם ועד. שהרי הטוב המגיע לאדם מצד מעשיו וזכויותיו - אין ודאות שיתמיד, כי אם מעשיו לא יתמידו גם הטוב לא יתמיד. אבל הטוב הבא בחסד אלוקים, שלא על פי המשפט - בו אני בטוח, כי חסד אלוקים אינו בר שינוי. כשהטוב תלוי בהנהגתי, די בסטייה קלה כדי שיימנע; אבל כשהטוב הוא בחסד אלוקים, חסד זה הוא מעולם ועד עולם ואינו משתנה.
עניין זה הסביר המלבי"ם באריכות בתהילים פרק פ"ט, ולמדנו אותו גם בספר שמואל: שהקדוש ברוך הוא אומר לדוד שמלכותו היא בחסד מאת השם ולכן לא תיפסק לעולם. אילו הייתה תלויה במעשים, הייתה זו בעיה, שהרי אפשר שהמעשים ישתנו לרעה; אבל כיוון שהיא בחסד השם, אינה נפסקת. וזהו שאומר דוד: אני בבית אלוקים, בטחתי בחסד אלוקים, וממילא עולם ועד - חסד זה לא ישתנה לעולם.
אוֹדְךָ לְעוֹלָם כִּי עָשִׂיתָ, וַאֲקַוֶּה שִׁמְךָ כִי טוֹב נֶגֶד חֲסִידֶיךָ׃
האבן עזרא מבאר "כי עשית" - כי עשית משפטי מדואג ונפרעת ממנו על מה שעשה לי. "ואקווה שמך" - שתעשה לו כמעשהו ותנקום בו, וזהו דואג שאין לו חלק לעולם הבא. הרד"ק מפרש: "אקווה שמך כי טוב נגד חסידיך" - אקווה את שמך ואודיע נגד כל חסידיך עד כמה שמך טוב, אפרסם זאת כלפי כל חסידיך.
והמלבי"ם מבאר: "אודך לעולם כי עשית" - אני תמיד אתן הודאה על העבר, מפני שניסיו של הקדוש ברוך הוא הם ניסים מתמידים, ולכן ההודאה מתמדת אף היא, וגם על הטובות המתחדשות תמיד. וזה כנגד "ואני כזית רענן בבית אלוקים", שהקדוש ברוך הוא ממשיך ומחיה אותי כזית שמפריח תמיד. "ואקווה שמך כי טוב" - לעשות חסד גם בעתיד, "נגד חסידיך", אלה המוכנים מצד עצמם אל החסד והם עובדיו; וזה כנגד "בטחתי בחסד אלוקים עולם ועד", שאני בטוח שהשם ישפיע עליי טוב וחסד תמידי שלא ייפסק לעולם.
המזמור חושף את שורש רשעתו של דואג: לא טעות ולא תום לב, אלא בחירה באהבת הרע. הוא בירר מתוך סיפור שלם דווקא את נקודות הגנאי, ואפילו את דברי השבח על דוד אמר כדי לעורר את קנאת שאול - "אהבת רע מטוב". הוא אהב "דברי בלע", דברי השחתה והסתרה, ולשון מרמה. כנגד זה בא עונשו מידה כנגד מידה: נתיצת גופו, שכחת תלמודו וגירושו מן האוהל, ואיבוד חלקו בארץ החיים - ופיו עצמו הכשילו באמרו "אנוכי מותתי את משיח השם", שהוא אחימלך בן אחיטוב. הכרתתו היא חסד לעולם, שהצדיקים רואים ויראים וקונים יראת שמיים, כשם שכריתת אבר נגוע היא חיים לגוף. ולעומתו דוד: כזית רענן בבית אלוקים - מר בייסוריו אך רענן לעולם, מושרש בבית השם ובוטח בחסד אלוקים שאינו משתנה, וחותם בהודאה תמידית על העבר ובתקווה לחסד שלעתיד נגד חסידיו.