לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד׃
מצודת דוד מבאר: "משכיל" - בא דוד להשכיל את העם ולהזהיר מלשון הרע. המזמור הזה אינו דברי מוסר כלליים, אלא הוא בא בעקבות מעשה שהיה - מעשה דואג האדומי והריגת נוב עיר הכהנים. כדי להיכנס אל הרקע נקרא בקצרה את המעשה כפי שהוא מופיע במקורו בספר שמואל א' פרק כ"ב (ולמדנוהו שם בהרחבה על פי המלבי"ם).
דוד נמלט מפני שאול אל מערת עדולם, ואליו מתקבצים כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש, כארבע מאות איש, והוא נעשה עליהם לשר - צבא קטן. משם הלך למצפה מואב ומסר את אביו ואמו למלך מואב, ובסופו של דבר מלך מואב הרג את אביו ואמו. גד הנביא אמר לו: "לא תשב במצודה, לך ובאת לך ארץ יהודה", והלך ובא יער חרת.
שאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה, וחניתו בידו, וכל עבדיו ניצבים עליו, והוא פונה אליהם: "שמעו נא בני ימיני, גם לכולכם ייתן בן ישי שדות וכרמים, לכולכם ישים שרי אלפים ושרי מאות?" - כלומר: אתם באמת מאמינים שכדאי לכם לתמוך בו, שברגע שימלוך יחלק לכם מתנות ומשרות? "כי קשרתם כולכם עליי ואין גולה את אוזני בכרות בני עם בן ישי, ואין חולה מכם עליי" - אף אחד אינו כואב את כאבי. שאול לא הרגיש כלל שהוא רודף את דוד, אלא שהוא נרדף על ידי דוד.
וכאן מתחיל הסיפור שלנו: "ויען דואג האדומי והוא ניצב על עבדי שאול ויאמר, ראיתי את בן ישי בנוב אל אחימלך בן אחיטוב, וישאל לו בה' וגם צידה נתן לו ואת חרב גלית הפלשתי נתן לו".
ומה באמת היה שם? דוד נפרד מיהונתן, ויהונתן לא נתן לו צידה לדרך, וחז"ל אומרים שבעקבות זה התגלגל כל העניין. הגיע דוד אל אחימלך בן אחיטוב. שאל אותו הכהן מה מעשיו כאן, והשיב לו שהוא בשליחות המלך - הרי הוא היה ידוע כשר צבאו של שאול וכחתן המלך - ושלא הספיקו לקחת לא אוכל ולא כלי נשק. ביקש לחם, כי אחזו בולמוס. אמר לו הכהן: אין לי לחם אלא לחם הקודש. אמר לו: מותר, פיקוח נפש הוא. ביקש חרב, אמר לו: אין לי חרב, יש כאן רק חרב גלית לוטה בשמלה. אמר לו: תנה לי, אין כמוה, שבה עשיתי את הניצחון.
וראו כיצד דואג מסלף את העובדות: "וישאל לו בה'" - הכוונה שאחימלך שאל לו באורים ותומים, והוא עשה זאת מפני שהיה בטוח שדוד בא בשליחות המלך. אך דואג מציג זאת כאילו עשה ממנו מלך, שהרי באורים ותומים שואלים למלך. "וגם צידה נתן לו" - הרי שקשר עליך, "ואת חרב גלית נתן לו" - כדי שיהרוג אותך.
שלח המלך וקרא לאחימלך ולכל בית אביו הכהנים אשר בנוב, ואמר לו: "שמע נא בן אחיטוב" - וזה ביטוי גנאי, איני מזכיר את שמך, אין לך שם, אתה רק בן אביך. כך גם כשהוא מגנה את דוד הוא קורא לו "בן ישי", על שם אביו. ענה אחימלך: "ומי בכל עבדיך כדוד נאמן וחתן המלך וסר אל משמעתך ונכבד בביתך? היום החילותי לשאול לו באלוהים? חלילה לי... כי לא ידע עבדך בכל זאת דבר קטון או גדול" - וכי היום התחלתי לשאול לו? כבר שאלתי לו כמה פעמים, שהרי תמיד בא בשליחותך. ולא ידעתי דבר קטון או גדול - לא ידעתי שיש ביניכם סכסוך.
אמר המלך: "מות תמות אחימלך אתה וכל בית אביך", וציווה את הרצים: "סובו והמיתו כהני ה'" - "ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה'". אף אחד מעבדי המלך לא רצה לעשות את הדבר הזה. "ויאמר המלך לדויג: סוב אתה ופגע בכהנים" - כתוב "דויג" וקרי "דואג"; ואומרים חז"ל: "נתפסת כדג" - הדג נתפס בלשון, ואף אתה נתפסת בדיבורך, לכן אתה תהרוג אותם. "וימת ביום ההוא שמונים וחמישה איש נושא אפוד בד. ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב". ואז יצאה בת קול ואמרה: "אל תהי רשע הרבה". כשהלך להשמיד את עמלק אמר: אנשים ונשים וקטנים ובהמות מה חטאו? ויצאה בת קול ואמרה לו: "אל תהי צדיק הרבה". וכאן, כשציווה להרוג כהני ה' צדיקים מעולל ועד יונק, יצאה בת קול ואמרה: "אל תרשע הרבה".
נמלט בן אחד לאחימלך ושמו אביתר, וברח אחרי דוד והגיד לו. ואמר דוד: "ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האדומי כי הגד יגיד לשאול, אנוכי סבותי בכל נפש בית אביך. שבה איתי אל תירא כי אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך כי משמרת אתה עמדי". עד כאן הרקע.
בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ בָּא דָוִד אֶל בֵּית אֲחִימֶלֶךְ׃
הרד"ק אומר שנקרא "אדומי" מפני שהיה גר בארץ אדום, ולא משום שהיה מזרע אדום - כמו עובד אדום הגיתי שהתגורר בגת. ובמדרש מובא שהיה ממקום בארץ ישראל הנקרא מעלה אדומים, ולכן נקרא אדומי. ועוד במדרש: יש מפרשים שהיה מקנא בדוד שהיה אדמוני; יש אומרים על שהתיר דמם של כהני נוב, על שם דם; וחכמים אומרים שהתיר את דמו של דוד; ויש אומרים על שם דמו של אגג, שהוא זה שייעץ ואמר "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"; ויש מסבירים שהיה מאדים פני דוד בהלכה, שהיה מביישו; ורבותינו אמרו שהיה נוקם ונוטר כאדום, כעשיו הרשע - מידותיו היו מידות עשיו.
הרד"ק מעיר שדוד אינו מפרט כאן את כל המעשה מפני שהסיפור ידוע, והוא רק נותן תזכורת. אבל המלבי"ם, כדרכו, שם את האצבע על הנקודה שרבים אינם שמים לב אליה: כתוב "בא דוד אל בית אחימלך" - ולא "אל בית ה'", אל ההיכל, אל המשכן, כפי שבאמת היה. וכך מדייק גם האלשיך. בזה היה תלוי עיקר המלשינות.
דואג שמע בעצמו שדוד אומר שהוא הולך בשליחות המלך, ושהוא רעב עד שאחזו בולמוס; והוא ראה שדוד לא גילה לכהן מה הוא שואל, שהרי אמר לו שהמלך ציווהו להעלים את הדבר, ואין הוא יכול לגלות דברים שבסוד; והוא ידע שדוד לא ביקש דווקא את חרב גלית אלא חרב סתם, ורק משלא הייתה חרב אחרת לקח את חרב גלית. כל העובדות הללו מוכיחות שאחימלך עשה מה שעשה בניקיון כפיו ובתום לבבו - ודווקא אותן דואג אינו מספר. הוא מספר רק שנתן לו את חרב גלית ושאל לו באורים ותומים, בלי התיאור האמיתי, כדי שהדברים יישמעו כאילו אחימלך שותף לקשר.
ועוד דייק המלבי"ם: לא אמר "אחימלך הכהן" אלא "בית אחימלך" - לרמוז שדוד לא בא אליו ככהן, אלא כשותף לקשר. הרי אפשר לבוא אל הכהן בתורת כהן, ואפשר לבוא אליו כמי שיסייע לקשור קשר. על היסוד הזה ביסס דואג את כל דיבתו: כביכול ראה אותי שם, ולכן קרא לאחימלך ללכת לביתו, שלא יהיו אוזניים נוספות שומעות ושהדבר לא ידלוף, ושם בביתו, שלא בפניי, גילה לו את סודו כי בורח הוא. וגם שינה את סדר הדברים. המלבי"ם שם מונה שישה דברים ששינה דואג כדי להפיל את דוד ולהוציא דיבתו של אחימלך בן אחיטוב - ובעקבות זה הוצאו כולם להורג.
מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם׃
רש"י מבאר: מה אתה מתהלל ומתפאר ברעה שאתה עושה, אתה הגיבור בתורה? "חסד אל כל היום" - יש להקדוש ברוך הוא חסדים רבים להציל את מי שאתה רודף. ועוד פירוש: אילו לא היה נותן לי אחימלך לחם, האם סבור אתה שהייתי מת ברעב? חסדו של הקדוש ברוך הוא על ישראל כל היום, ואם לא היה נותן לי הוא - היו נותנים לי אחרים. הקדוש ברוך הוא דואג לי, והפעם דאג לי על ידו, ואתה בא להוציא עליו דיבה רעה?
הרד"ק מסביר: מה תועיל לי הרכילות שלך? חשבת להפיל אותי ביד שאול, אבל חסד ה' עמי כל היום. כמה פעמים כבר הצילני הקדוש ברוך הוא מיד שאול, ולעיתים ממש ברגע האחרון - וכשם שהצילני אז, כך יצילני גם עתה.
האלשיך הקדוש מבאר: מה עלה בדעתך? האם אתה חושב שייחשב לך לגבורה לעשות רע, ושתצמח לך מזה תהילה? ודאי שאין זה גבורה. ואם תאמר שהתכוונת לעשות חסד עם שאול - הרי שאול קבל "אין חולה מכם עליי ואין גולה את אוזני", ואתה חשבת: הנה אני אכאב את כאבו ואגלה את אוזנו, ונמצאת כעושה חסד. על זה אומר לו דוד ביאור נפלא: "חסד אל כל היום".
כתוב "וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם", ושואלת הגמרא: וכמה זעמו? רגע. ואותו רגע היה בלעם יודע לכוון. ולכאורה מה החסד בכך שהאל זועם? הרי "אל" הוא שם של חסדים, והזעם הפך ממידתו של בעל החסד! אלא שאם היה הזעם בא בבת אחת, בזעם גדול, לא היה העולם יכול להתקיים. לכן מחלקו הקדוש ברוך הוא - כל יום רגע אחד של זעם, ואינו מרכזו פעם בשנה לזעם שאי אפשר לעמוד בו. זהו "חסד אל": שמידת אל, מידת החסד, היא להיות זועם בכל יום רק רגע.
ועתה אומר דוד לדואג: אם חשבת לעשות חסד עם שאול - הרי עשית "חסד אל כל היום". זעמו של הקדוש ברוך הוא אינו אלא רגע, ואתה כילית את זעמו של ה' על כהני ה' והמתת את כולם ביום אחד - ועשית שאותו זעם של רגע יימשך יום שלם.
המלבי"ם מפרש את "חסד אל" באופן שונה לחלוטין מכל שאר המפרשים: לא מלשון חסד, אלא מלשון "חיסודא" - כמו "פן יחסדך שומע" - שהוא לשון חרפה. אומר לו דוד: במה אתה מתהלל ברעה שעשית? בחרפה הנוראה הזאת, בחילול השם שעשית להרוג את כהני ה'?
במדרש תהילים: "ויאמר המלך לדואג סוב אתה ופגע בכהנים" - עמד והיכה אותם, שנאמר "וימת ביום ההוא שמונים וחמישה איש". ראה איזו גבורה הייתה לו, שלא סייעו אדם בעולם אלא הוא עצמו הרגן. ולא אלו בלבד, אלא "ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב". איזה גיבור גדול - הרג שמונים וחמישה איש לבדו, ועוד עיר שלמה. ודוד צורח ואומר: "מה תתהלל ברעה הגיבור". אדם גיבור, ראש הסנהדרין, יתעסק ברעה הזאת ויאמר לשון הרע?
וממשיך המדרש: וזו גבורה היא? אדם הרואה את חברו עומד על פי הבור ודוחפו לתוכו - זו גבורה? רואהו על ראש הגג ודוחפו - זו גבורה? אימתי הוא גיבור? בשעה שחברו עומד ליפול והוא אוחז בו בגבורה שלא ייפול; בשעה שחברו נופל לבור והוא מעלהו מן הבור בגבורתו. אלא אתה ראית ששאול כועס עליי, "והטלת מים על אבריי" - ראית הזדמנות: הנה שאול כועס על דוד, בוא נגמור אותו. הרי ה"גיבור" כאן נאמר בציניות: דואג, גיבור גדול אתה - ראית מישהו עומד ליפול ונתת לו דחיפה.
המקובלים אומרים: "אל" בגימטרייה 31, וכנגד זה יש בשבת שלושים ואחת שעות של חסד. כיצד? מחצות יום שישי כבר מתחילה להתנוצץ קדושת השבת, ועד השעה שמוסיפים מחול על הקודש במוצאי שבת. עשו חשבון: היום עצמו 24 שעות, הוסף שש שעות מחצות היום של ערב שבת - הרי 30; הוסף את השעה שאנו מוציאים מאוחר יותר, ואם תרצו אפילו כדעת רבנו תם - הרי 31. "חסד אל כל היום" - שלושים ואחת שעות של חסד ה' עלינו ביום השבת.
והאריז"ל מפרש "חסד אל כל היום": שאדם שעבר עבירה יעשה תשובה עוד באותו היום ולא ימתין למחר. אם ישוב באותו היום - יתכפר לו מיד, וקל להסיר את העוון ואין הקדוש ברוך הוא כועס עליו. אבל אם יעבור היום ולא שב - "והנה אל זועם בכל יום". וכן אומר האר"י הקדוש לעניין אדם שראה קרי: יטבול עוד באותו היום, ולא ידחה ויאמר "עוד יומיים ערב שבת ואלך לקראת שבת" - אלא היום. אם יטבול וישוב באותו יום, קל מאוד למחות את המזיק הנברא; אבל אם ידחה למחר ולמחרתיים, כבר המזיק משתרש. משל לכתם: ניקית אותו מיד - נקי; נתת לו לספוג, לפעמים גם כביסות רבות לא יועילו. כך צריך אדם לדעת: חסד ה' עליו הוא "כל היום", ואם יעבור היום כבר יהיה קשה הרבה יותר, כי סר החסד והוא כבר משתרש בחטא.
ספר ברית אברהם במעם לועז שואל: במה בכלל היה לו לדואג להתהלל? ומשיב: היה לו היתר. דואג היה ראש הסנהדרין, ולא "קטיל קני באגמא" היה - אלא מאותם אנשים שהגמרא מספרת עליהם שהיו דורשים שלוש מאות הלכות, ויש אומרים שלושת אלפים, במגדל הפורח באוויר, בהלכות המורכבות והסבוכות ביותר. בתהפוכות האצבע המהפכת ובפלפולים היה בקיא. ומה היה הפלפול שלו? נוב עיר הכהנים באו מעלי, ועל בית עלי נאמר "וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך". אמר: אשרי חלקי שזכיתי להיות המוציא אל הפועל את הרצון האלוקי, כך נגזר, וגזירה זו ממתינה עד שיבוא דואג ויעשה את רצון ה'; לשם ייחוד, הריני בא לקיים מצוות "וגדעתי את זרועך" - הביאו את הכהנים ונחסלם אחד אחד. הנה לו צידוק.
אבל באמת - חז"ל דורשים על הפסוק "אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ומנחה": בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים. וזהו שאמר לו: "מה תתהלל ברעה הגיבור" - אתה מתהלל שמצאת סיבה להרוג אותם, אבל שקר הוא, שהרי "חסד אל כל היום" - חסדו של הקדוש ברוך הוא נטוי עליהם תמיד לכפר עליהם בתורה ובגמילות חסדים. ומי אמר לך שדווקא בשחיטתם יהיה תיקונם?
הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה׃
הביטוי לכאורה קשה: הלשון אינה חושבת! היה צריך לומר "תחשוב לבך" או "שכלך". אומר הרד"ק: לפי שהלשון מספרת את מחשבת הלב, ייחס לה את המחשבה. הלב חושב, אבל מי מוציא זאת אל הפועל? הדיבור, הלשון. וכמו "ובתבונות כפיו ינחם" - וכי הכפיים בעלות תבונה? אלא לפי שהכפיים מנחות את הצאן לפי תבונת הלב, נקראת התבונה על שם הכפיים.
פירוש המילה "הוות" ברוב המקומות ולפי רוב הפרשנים הוא לשון שבר ועניין רע - אתה חושב רק רע. "כתער מלוטש עושה רמייה": כסכין חדה מאוד, שאדם רוצה לחתוך מעט ומבלי משים חותך הרבה. זו "רמייה" של התער - אתה רצית מעט, והוא רימה אותך וחתך הרבה. כך לשונך מדברת דברים רעים, ובלשון הרד"ק: מעטים היו הדברים, והמעשה הבא מהם היה גדול - משפט או שניים, ונהרגו שמונים וחמישה כהנים לבד הטף.
האלשיך הקדוש אומר: ואם תטען שלא כיוונת כלל נגדי, אלא בעניינו של אחימלך, שעשה שלא כראוי ובן מוות היה על ששאל לי באלוקים - שהרי אין שואלים אלא למלך - ונמצא שהייתה כאן רק קנאת הדין והאמת - גם זה שקר. שהרי "הוות" לשון שתיים, ולשונך חושבת שקר ורע על שניים: גם עליי וגם על אחימלך. כלפי אחימלך היית "כתער מלוטש" - לשחוט אותו; וכלפיי "עושה רמייה" - שרצית שעל ידי זה יחרה אף שאול בי עוד יותר, ויראה שהקשר שלי הולך ומתקדם ושכבר קשרתי בקשרי את הכהן הגדול ואת נוב עיר הכהנים. נמצאת ה"הוות" כפולה.
המלבי"ם מבאר: לשונך חשבה מחשבות לעשות הוות ושבר, והיא כתער מלוטש שעושה רמייה. תפקידו של התער להסיר את השיער ואת הניוול מן האדם, ואתה במקום להסיר את השיער - שחטת. זו הרמייה. במקום להסיר את המכשלה מבית שאול, שהיה רודף חינם, הפלת את בית שאול עצמו - שהרי מיתתם של שאול ויהונתן נסבבה בגלל העניין הזה, על הריגת נוב עיר הכהנים מתו. אתה טוען שבאת לעזור לשאול ולספר לו מה עשה אחימלך, ונמצאת כאותו תער שבמקום לגלח חותך את גרונו של המתגלח: במקום להציל את בית שאול הרגת אותו, וגם שפכת דם נקיים של אחימלך בן אחיטוב וכל נוב עיר הכהנים.
בספר שבט מישראל במעם לועז מסביר למה נמשלה לשון הרע לתער לטושה: אחת מתכונותיה של הסכין החדה היא שאדם נחתך בה ואינו מרגיש. זהו גם הטעם על פי פשט לכך שהתורה מקפידה שסכין השחיטה תהיה חדה, וכל פגימה קטנה פוסלת אותה - שכל פגימה גורמת צער לבהמה בשעת שחיטתה, ואילו בסכין חלקה אין היא מרגישה באותו רגע. אנשים נחתכו בסכין חדה, ועד שלא הרגישו את היד רטובה מדם לא ידעו כלל שנחתכו. כשהסכין כמסור - מיד מרגישים, היא מגררת את הבשר וכואב מיד; כשהיא חדה, לפעמים לוקח זמן עד שהעצבים משדרים את הכאב למוח.
כך היא לשון הרע: הנחתך בתער אינו מרגיש מיד בכאב אלא לאחר מכן. לעיתים לשון הרע שנאמרה אינה מכאיבה באופן מיידי, ורק לאחר זמן היא גורמת צרות רבות. ולכן חז"ל ממשילים אותה לחץ ולא לחרב: החרב דוקרת במקום, ואילו החץ נשלח ופוגע גם למרחוק ולאחר זמן רב.
ועוד מבארים ב"לשונך כתער מלוטש": דואג היה חכם גדול וחריף גדול, מחודד - ונקרא "אדומי" גם על שם שהיה מאדים פני דוד בהלכה. אומר לו דוד: טוב היה לך אילו לא היית כתער מלוטש אלא כתער קהה. כשרוצים לומר על אדם שהוא חריף מאוד אומרים שהוא "מחודד מאוד" - וראה כמה החידוד שלך הרס אותך. כשחריפותו של אדם מביאה אותו לעבירות גדולות, מוטב היה שיהיה סכל; היה לך להתפלל על כך - הלוואי ונולדתי סכל, לא היה לי נזק כה גדול ולא הייתי מזיק כל כך. הנה החריפות שלך, היותך תער מלוטש, היא שהביאה אותך לחריפות גדולה בעוון.
המזמור הוא "משכיל" - להשכיל את העם ולהזהיר מלשון הרע, והוא נאמר על מעשה דואג האדומי שסילף עובדות מעטות והמית בהן שמונים וחמישה כהנים ועיר שלמה. המלבי"ם מגלה שעיקר המלשינות טמון בדיוק אחד: "בא דוד אל בית אחימלך" - ולא אל בית ה', ולא אל אחימלך הכהן - כאילו בא אליו כשותף לקשר. על כך זועק דוד: "מה תתהלל ברעה הגיבור" - וזו גבורה, לדחוף את העומד על פי הבור? הגיבור האמיתי הוא האוחז בחברו שלא ייפול. ו"חסד אל כל היום" - בין אם כחסדו של הקדוש ברוך הוא המציל ומכפר בכל יום, ובין אם כביאור המלבי"ם שהיא חרפה וחילול השם. ו"הוות תחשוב לשונך כתער מלוטש" - מעט דיבורים ומעשה גדול ונורא יוצא מהם, שהרי התער חותך יותר ממה שכיוונת, ופצעו אינו נרגש מיד אלא לאחר זמן. מכאן אזהרה נצחית: כוחה ההרסני של הלשון גדול מכל חרב, והחריפות שאינה מרוסנת עלולה להיות הכלי המסוכן ביותר בידי בעליה.